אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

השמן ואני - סיפור בהמשכים

SPENKY{שייכת}
לפני 16 שנים • 18 ביולי 2008
SPENKY{שייכת} • 18 ביולי 2008
מצומררת.
הפולניה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 19 ביולי 2008

9. סוף הסיפור

הפולניה​(אחרת) • 19 ביולי 2008
הפעם החלטתי שאנחנו עושים את זה כמו שצריך, בלי משחקים של ילדים, שנינו כבר היינו בני ארבעים וכמה זמן עוד נשאר לנו? סוף סוף העזתי לחיות בגלוי כהומו ולא היה אף אחד בעולם שרציתי לחיות איתו חוץ מאשר עם השמן ודווקא עכשיו הוא מסובך עם הילדון הזה.
"מתי תגיד לו?" הצקתי לשמן.
"מתי תלך לעשות בדיקה ותפטור אותי מהגומי המעיק הזה?" הוא ניסה לשנות נושא.
"לא התלוננת כשהבאתי גומי בטעם פטל." הזכרתי לו.
הוא צחק. "פטל זה טעם נחמד, אבל אני מעדיף את הטעם המקורי שלך. למה אתה דוחה כל הזמן את הבדיקה?"
"אני פוחד."
"אני אבוא אתך אולינקה. אני אפילו אחזיק לך את היד כשידקרו אותך."
"אני לא פוחד מהדקירה, אני פוחד ממה שיבוא אחר כך. עברתי את זה כבר פעמיים ועד שהתשובה הגיעה הזדקנתי בעשר שנים."
"אין ברירה, אתה חייב לעשות את זה. אם זה יעזור אני אבדק יחד איתך."
"ומה אם אני אקבל תשובה חיובית?"
"אז תצטרך לבלוע המון תרופות, להשגיח על עצמך ולהשקיע הרבה כסף בקונדומים."
"בשביל מה? הרי אף אחד לא ירצה אותי יותר."
"אני תמיד ארצה אותך."
"גם אם אני אהיה חולה."
"כן." אמר השמן והפסיק לחייך ופתאום זו כבר לא הייתה סתם שיחה מבודחת של אחרי זיון אלא התחייבות רצינית ומפחידה.
"אם אני באמת אקבל תשובה חיובית אני אתאבד כמו דייב." גיליתי לו את התכנית הסודית שלי.
"אתה לא בטוח שהוא התאבד, אולי זו הייתה תאונה?" שמר השמן על שלוותו, אבל הידק את אחיזתו בכתפי.
"אולי, אבל בכל מקרה לדעתי זו הדרך הכי מוצלחת להתמודד עם המחלה הזו. עדיף על מוות איטי שיגרום סבל לי ולכל מי שאוהב אותי."
"שטויות." אמר השמן בתוקף, וכדי להדגיש את דבריו נשכב עלי ומעך אותי בחזקה. "יש עכשיו את התרופות האלו, הקוקטייל הזה שמאוד עוזר, ובטח ימציאו בקרוב תרופה שתחסל לגמרי את הווירוס הזה, ואם הם לא היו מתאבדים, החברים הטיפשים שלך..." הוא נראה כאילו הוא רוצה לבכות. אף פעם לא ראיתי אותו נרגש כל כך, זה הפחיד אותי.
"נו, די, תפסיק. אל תבכה. אני אלך להיבדק, אני נשבע לך, הכול יהיה בסדר ארתור, די כבר. רק תספר עלינו לתומר כי אני שונא את המצב הזה שאתה צריך לשקר לו כל הזמן."
"אני לא צריך, אתה חושב שהוא טמבל?"
"אז למה הוא לא מבין לבד ועוזב?"
"לא יודע, משהו לא טוב עובר על הילד הזה. אני דואג לו."
"ולי אתה לא דואג?"
"גם לך אני דואג, אבל אתה בן אדם מבוגר והוא בקושי בן עשרים ומשהו וחוץ ממני אין לו אף אחד בעולם."
"אני צריך לקנא?"
"לא, בטח שלא, אבל אני לא רוצה לפגוע בו, הוא ילד טוב, נקשרתי אליו, חבל, אם לא היית טיפש כזה אולינקה כבר היינו יכולים... לא חשוב."
"יכולים מה? לחגוג עשרים שנות נישואים? מה היינו יכולים?"
"לא יודע חמוד, מה זה משנה? מה שהיה היה, בוא לא נריב."
"איך לא נריב אם אתה חוזר אליו כל ערב?"
"לא כל ערב וזה לא... זה לא מה שאתה חושב. הוא רק ילד שגדל עם אימא דפוקה ובלי אבא והוא צריך אותי."
"גם אני גדלתי בלי אבא וגם אני צריך אותך."
"מה אתה משווה בכלל? זה בכלל לא אותו דבר אולינקה. לך הייתה משפחה נורמאלית והייתה לך אימא שלך, שתהיה בריאה, אבל תומר המסכן, כשהוא הגיע אלי הוא היה רק בן שמונה עשרה, ממש תינוק... לא היה לו אף אחד. האימא הדפוקה שלו העיפה אותו מהבית והוא היה רעב ובודד, בהתחלה בכלל לא הבנתי ... נתתי לו עבודה בתור שוטף כלים והרשיתי לו לישון בחדר שלנו מעל המסעדה כי ריחמתי עליו ורציתי לעזור לו ורק שנה אחר כך..."
"גם אתה גדלת בלי אבא ועם אימא דפוקה ארתור, מי ריחם עליך ועזר לך?" נכנסתי לדבריו בגסות כדי למנוע ממנו לספר לי מה קרה שנה אחר כך, אחרי שתומר אזר קצת אומץ והפסיק להתנהג כמו תינוק מבוהל.
"מישקה עזר לי." ענה השמן וחייך קצת - התקפי הקנאה שלי שעשעו אותו ואני חושד שגם החניפו לו - "למרות שלי הייתה לפחות סבתא, וחוץ מזה, כשפגשתי את מישקה הייתי בקושי בן שמונה והוא בכלל לא שם לב אלי. רק אחרי כמה שנים כשהייתי בן ארבע עשרה ..."
"ארבע עשרה זה צעיר מידי. המישקה הזה שלך היה צריך ללכת לבית סוהר על מה שהוא עשה לך."
"שטויות, זה אני ש... אני פשוט הכרחתי אותו."
"איך יכולת להכריח אותו? ילד בן ארבע עשרה יכול להכריח גבר בן כמעט ארבעים?"
"הייתי מפותח מאוד יחסית לגילי ועקשן גדול." הצטחק השמן. "אולי מבחינת החוק הוא לא היה בסדר, אבל תאמין לי שאני הייתי אשם בדיוק כמוהו, אם לא יותר."
"ואני בגיל ארבע עשרה עוד חשבתי שמה שאני מרגיש זה סתם שטויות לא חשובות וזה יעבור לי כשאגדל." נזכרתי בעצב שהצחיק אותו.
"רק אחרי שתומר התחיל להימרח עלי ולרמוז רמזים הבנתי איך מישקה הרגיש." חייך בנוסטלגיה והתחיל להתלבש, אבל כשראה שאני מקנא נחפז לחזור למיטה והחל לחבק, לנשק ולפייס אותי ולבסוף נשאר לישון איתי עוד לילה בתנאי שכבר מחר אנחנו הולכים לעשות את הבדיקה הזאת.

עשינו את הבדיקה יחד ואחרי שבועיים של מתח נוראי – אני משוכנע שהשערות שלי התחילו להלבין בשבועיים האיומים האלו - קיבלנו שנינו תשובה שלילית ובכל זאת השמן המשיך לחלק את זמנו ביני לבין תומר וסירב לוותר על הדירה שלו ולבוא לגור איתי.
כמובן שמחיתי, וכעסתי, והתווכחתי, וקינאתי ועשיתי מעצמי אידיוט מושלם. רק איתו יכולתי להתנהג ככה בלי להרגיש מושפל ואפס. ידעתי שהוא יבין והוא באמת הבין, אבל בכל זאת לא בא לגור איתי, מוצא לו שפע של תירוצים ואמתלות למה הוא חייב להישאר לגור עם תומר.
"ומה אם תחליט פתאום שנמאס לך משמן זקן כמוני ותעיף אותי החוצה?" טען.
"אם נחליט שאנחנו רוצים להיפרד אני אחכה עד שתמצא לך דירה חדשה לפני שאני אעיף אותך." הבטחתי, "וחוץ מזה אולי אתה תעיף אותי?"
"איך אני יכול להעיף אותך מהבית שלך?" התפלא השמן, "וחוץ מזה אני לא טוב בלהעיף אנשים."
"שמתי לב." אמרתי בעוקצנות.
"אני מצטער, אבל אני פשוט כזה." התעקש השמן, "אני לא מסוגל להעיף אנשים, כנראה שאני כל כך מופתע ואסיר תודה כשמישהו באמת רוצה אותי עד שזה בלתי אפשרי בשבילי לזרוק אותו."
"איזה שטויות! מאיפה אתה מביא את זה? התחלת לקרוא ספרי פסיכולוגיה?"
"למה לא? פסיכולוגיה זה באופנה היום."
"ממתי אתה מתחשב באופנות שמן?" צחקתי, "מתי תפסיק לבלבל את המוח, תגיד יפה שלום לתומר, תארוז את הדברים שלך ותבוא לגור איתי?"
"בקרוב." הבטיח השמן והמשיך להתחמק, ממציא כל פעם תירוצים חדשים. התווכחנו ויכוחים אינספור על הנושא הזה, ויכוחים שהסתיימו תמיד באותה צורה - סקס פראי.
זה היה נהדר, אבל נמאס לי, רציתי אותו איתי באותו בית, שישן לצידי כל לילה ויהיה שלי לגמרי. ניקר בי חשד לא נעים שהוא מנסה להחזיר לי על כל השנים האבודות שבהן התרוצצתי בתל אביב ובסן פרנסיסקו, לא שלא הגיע לי, ולא שלא הייתי אשם, אבל זה היה כל כך לא אופייני לשמן להיות נקמן... הייתה פה תעלומה שהייתי חייב לפתור ויהי מה ולכן החלטתי להופיע בצורה לא מתוכננת במסעדה ולהפתיע את השניים, וככה אולי לברר מה בדיוק קורה ביניהם.
אני מודה שלקח לי זמן מה לאזור אומץ ולבצע את התכנית שלי. פחדתי ממה שאגלה. ומה אם אמצע אותם מזדיינים במשרד הקטן של השמן שהכיל ספה? אמנם צרה וקשה, אבל ממתי דבר כזה מפריע להומואים חרמנים?
מה אני אעשה אז? סקנדל, סצנה, מהומה? לא מתאים לי.
ונניח שהשמן מגוון קצת את חיי המין שלו עם תומר, או עם מלצר אחר מהמבחר של הצעירים יפי התואר שמתרוצץ אצלו במסעדה? נו, אז מה? מי אני שאבוא אליו בטענות? אולי עדיף שפשוט אתפשר, איהנה ממה שאפשר ואשתוק? שאלתי את עצמי בניסיון להכניס קצת היגיון במוחי הקודח שהמשיך לקדוח ולחפור ולענות אותי, עד שבסוף קמתי ערב אחר ופשוט עשיתי מעשה ונסעתי למסעדה.
הגעתי אחרי שכול המלצרים כבר הלכו, משאירים אחריהם מסעדה חשוכה ונקייה. דלת המטבח הייתה פתוחה למחצה והאור שנהר משם צייר פס זוהר על הרצפה הלחה עדיין של אולם המסעדה. פסעתי חרש על שביל האור והצצתי פנימה - השמן התעמק במחשב, מסכם את היום ותומר עמד לידו, ערמה של סכו"ם מונחת מולו על מגבת, מנגב את הכלים המבריקים ומחזיר אותם לתאים המיוחדים להם.
לא ראיתי אותו מאז שחזרתי לארץ, שלושה חודשים קודם, והופתעתי ממראהו - הוא רזה עוד יותר ונראה אפור ועייף, תנועותיו היו איטיות ולא מתואמות -הילד היה חולה זה היה ברור
הבטתי בו וסוף סוף קלטתי למה השמן לא יכול לעזוב אותו. איך לא הבנתי את זה לבד? השמן צודק, אני אידיוט!
"למה לא סיפרת לי?" התפרצתי פנימה, מפתיע את השמן ואת תומר שבהו בי נדהמים.
"כי הבטחתי לילד לא לספר." התעשת השמן ראשון, סגר את המחשב וניגש אלי, "ושלא תעז לעשות לי דבר כזה עוד פעם. כמעט חטפתי התקף לב."
"יש לך מזל שזה הייתי רק אני ולא איזה שודד. למה אתם לא נועלים?"
"כי אנחנו כבר הולכים הביתה, רוצה לבוא איתנו?"
"רק רגע, עוד לא גמרתי לנגב את הסכו"ם." מחה תומר.
"אני אעזור לך." לקחתי מידו את המגבת, "אתה נראה עייף, לך תנוח קצת."
"לא רוצה." מחה הילד, ובכל זאת הניח לי להושיב אותו על כסא ועצם את עיניו.
"אתה צריך להתחיל לאכול קצת יותר טוב." נזפתי בו, "כולך עור ועצמות."
"אין לי תיאבון, הקוקטייל הזה... כוס אימא של מי שהמציא אותו!"
"אל תקלל תומר." נזף השמן, "בלי הקוקטייל הזה היית חולה עוד יותר."
"אני יודע." אמר תומר, "תעזוב אותי, תעזבו אותי שניכם, רע לי, אני רוצה למות."
החלפתי מבט עם השמן שפרש את ידיו בתנועת אין אונים.
"תקשיב לי תומר ותקשיב לי טוב." אמרתי בקשיחות, "אף אחד לא הולך למות לי פה. מתו לי כבר מספיק אנשים, אתה תתגבר ויהיה בסדר. אתה לא לבד, אני והשמן נטפל בך ותראה שיהיה בסדר." הנחתי את הכפית האחרונה בתא שלה וסגרתי את המגירה, "ועכשיו בואו נלך כבר הביתה, אני מת מעייפות."

"טיפש אחד, למה לא סיפרת לי שתומר חולה?" נזפתי בשמן אחרי שהשכבנו את תומר לישון בחדר הישן שלי שלא השתנה הרבה מאז שהייתי ילד.
"כי הבטחתי לתומר שאני לא אגלה, וחוץ מזה פחדתי ... לא הייתי בטוח ... אחרי כל מה שקרה לך עם דייב והחבר שלו ... "
"חשבת שאני אברח ברגע שאשמע איידס? ככה אתה מכיר אותי שמן?"
הוא נאנח. "לא חשבתי בהיגיון, מצד אחד הילד היה צריך אותי, ומצד שני אתה... עד שהבנת שאתה אוהב אותי. כל כך פחדתי לאבד אותך שוב... שניכם הייתם צריכים אותי ולא ידעתי מה לעשות."
"לא עלה בדעתך לקום ולהגיד את האמת למשל?"
הוא נשכב עלי, מניח את ראשו על חזי. "שמרתי את האופציה הזו בתור בררת מחדל. כנראה שקיוויתי שתגלה לבד."
"ארתור תגיד, אתה ותומר אתם עוד...."
"לא. כבר די הרבה זמן לא. מהרגע שהוא גילה שהוא נשא הוא איבד את החשק לזיין ועכשיו הוא בכלל הוא חולה מידי. הוא צריך אותי רק כדי שאני אטפל בו ואישן איתו. עוד לפני שחזרת הבטחתי לו שאני לא אעזוב אותו כל זמן שהוא יצטרך אותי."
"היית צריך לספר לי מיד."
"פחדתי אולינקה, פחדתי ששוב תלך."
"בחיים לא, אני נשאר אתך לתמיד. נשבע לך. אתה מאמין לי?"
"כן." הוא אמר, נישק אותי שוב ושוב, אמר לי שהוא אוהב אותי ואחר כך, עייף מכל ההתרגשות נרדם, רגלו מכבידה על ירכי וחיוך על פניו.

למחרת בבוקר הוא עדיין ישן כשקמתי ומצאתי את תומר מכין לעצמו קפה במטבח. "תכין גם לי." ביקשתי והתיישבתי מולו.
הוא הגיש לי את הקפה וניסה לכרסם עוגייה. "תגיד אוליאל, מה בדיוק הסיפור בינך לבין ארתור? הוא תמיד מתחמק כשאני שואל אותו."
"לא יודע בעצמי, אבל זה התחיל מזמן, כשאתה עוד עשית פיפי בתחתונים, וזה לא ייגמר עד ששנינו נתפגר בשיבה טובה."
"ומה יהיה איתי, מה אתה מתכוון לעשות איתי?"
"לטפל בך. תגור פה איתנו עד שתרגיש טוב ותוכל להסתדר לבד."
"אני לא בטוח זה יקרה יום אחד. מה שבאמת בא לי זה למות."
"אני לא מוכן לשמוע יותר דיבורים על מוות תומר. אתה תתגבר על התקופה הקשה הזו ובקרוב תרגיש יותר טוב. אנחנו נעזור לך עד שתרצה שוב לחיות." הבטחתי לו וקיימתי.
הוא גר איתנו עד שפגש בחור נחמד בקבוצת התמיכה - דווקא בחור בריא שהסיע את האקס שלו למפגש ונדלק על תומר - ובסופו של דבר כשהוא עזב לגור עם החבר שלו הצטערנו והתרגשנו כמו הורים ששולחים את הילד מהבית.
צחקנו קצת על עצמנו בגלל זה ואחר כך הלכנו ונרשמנו לארגון תמיכה שעוזר לילדים שנזרקו מהבית בגלל הנטיות שלהם ואנחנו מארחים מידי פעם ילדים אבודים ומנסים לעזור להם להיות עצמאיים. אפשר להגיד שהפכנו לסוג של זקני הקהילה שחיים יחד בבית הישן שלי שבו נפגשנו פעם מזמן, השמן ואני, והתחלנו לאהוב זה את זה בלי להבין באמת מה אנחנו עושים.
טוב, עכשיו אנחנו מבינים וזה סוף הסיפור.

ותודה לכל מי שהחזיק מעמד עד פה.
להתראות בסיפור הבא.
עש11
לפני 16 שנים • 19 ביולי 2008
עש11 • 19 ביולי 2008
זה מאוד מצא חן בעיני, הפרסום הראשון במיוחד. אני עוד אהרהר בשמן שהולך תמהוני במגרש ספורט עם עיניים בצבע ג'ינס חדש.
זה לא קל לספר סיפור שנמשך על גבי זמן ארוך כל כך, לדחוס ארבע שנים במשפט אחד, ובארבע משפטים שאחריו - דקה. אני לא למדתי, או שהתנסתי בעניין מתיש שכזה, אבל משהו שצרם לי הביא אותי לחשוב שהבלימות בזמן צריכות להוות יותר מאשר עלילה,
הן צריכות ממש לנגוע בלב, או בשכל, להוות איזה תגמול מה שנקרא 'חוץ-טקסטואלי', כי הסיפור כולו נשען עליהן, כאילו, להבדיל מאוטוביוגרפיה...
הייתה לי הרגשה שהן נעשו דלות, הבלימות ההאלו, עם הזמן
ושכמו נפלת מסיפור סנטימנטאלי על ילדון עם עיניים בצבע ג'ינס - לטלנובלה.
כשקראתי אגב, את הסיפור שלך עם השם הלטיני, (שעסק בהשתנה שכנגד הרוח) עם דורי וליאון ונינו, הפסקתי מתישהו באמצע, ומאותה סיבה בדיוק.
אבל זו אני, כן?
בהצלחה הלאה.
הפולניה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 20 ביולי 2008

תודה רבה לכל הקוראים

הפולניה​(אחרת) • 20 ביולי 2008
ולכל מי שטרח להגיב.

ותודה מיוחדת לעש שכתב/ה תגובה מנומקת ומושקעת.
לצערי לא בדיוק הבנתי מה הפריע לו/ה בסיפור ואין לי מושג מה זה בלימות זמן ומה בדיוק צריך להיות שם חוץ טקסטואלי (טקסטואלי?) אבל תודה שהגעת לסוף הסיפור והשקעת זמן ומאמץ כדי לכתוב לי מה הרגשת.
אושה{אוש}
לפני 16 שנים • 20 ביולי 2008
אושה{אוש} • 20 ביולי 2008
פשוט מעולה!
FrozenLips
לפני 16 שנים • 22 ביולי 2008
FrozenLips • 22 ביולי 2008
הללויה icon_smile.gif