הניתוח

הניתוח

Halrloprillalar • 25 ביולי 2008

אומנם זו לא יצירה דימיונית אלא תעוד של אירוע אמיתי.
אבל בכל זאת הוא ערוך כסיפור, ולכן אני חושב שאולי שווה לפרסם אותו.
ואם אתם חושבים אחרת - עמכם הסליחה ...
במקרה כזה אני ממליץ לנסות ולשכוח לרגע שהוא אמיתי ולהיתייחס אליו
כפנטזיה נטו, שפשוט מסופרת בגוף ראשון. בתור פנטזיה הסיפור נקלט הרבה יותר טוב.
בדקתי על עצמי, זה באמת עובד

----------------------------------------------

בעבר רחוק פינטזתי כל מני דברים מטורפים, שמבחינתי תמיד היה ברור שיישארו בגדר פנטזיה שהיא לגמרה מחוץ לתחום הסביר. דמיינתי למשל שחוטפים אותי, ומשנים את המין, את המראה ואת הזהות הכללית שלי כך שאני נפלט חזרה למערכת חיים אחרת לגמרה, כאישה. אישה יפה כמובן דמיינתי את המנתח עובד עלי בזהירות, שלב אחרי שלב, מוריד את המיותר ומוסיף את מה שצריך. תמיד סיימתי את החלום בהרגשה של סיום סרט אימים מפחיד אבל מגרה, וידיעה ברורה שזה אך ורק משחק הדמיון.

מה לא תקין בפנטזיה הזאת ?

טוב, קודם כל אני מתכוון לחטיפה – ז.א. ללא הסכמה. אוקי, זה די מובן מאליו.
אבל הרבה פחות תקין בעיני הוא המניע שלי. כי המטרה שלי היא לא הסיום – להיות אישה, אלא התהליך. התהליך שנכפה, מרחיק לכת, אינטנסיבי ובלתי הפיך, ללא שליטה שלי. אני מתכוון לאובדן שליטה, זה מה שגירה אותי בפנטזיה הזאת. בתנאי כמובן שהתוצאה תהיה טובה. רציתי לצאת מהתהליך במצב טוב לפחות כמו שנכנסתי עליו. סיום כאישה יפה זה סיום סביר.

עד כאן הפנטזיה. עכשיו לסיפור האמיתי, בעל קווים מקבילים.

שברתי קרסול לעזאזל. עצמות שנשברו לא מתחברות טוב לבד, צריך להרכיב אותם מחדש כמו פאזל, בניתוח. רק המחשבה על השברים האלו עושה לי בחילה וסחרחורת. אבל מדובר במצב נתון, אין מנוס מניתוח. את הניתוח לא ניתן לעשות מיד, כי גם הרקמות הרכות בקרסול נפגעו ונדרש זמן כדי שהמצב יתייצב. לכן הסתובבתי שבוע בגבס, עם כאבים די חזקים, ושחקתי את עצמי גבר-גבר משדר עלזות ואפטיות רציונלית למצב. אנשים העריכו אותי על חוסר הפחד ויכולת להישאר במצב רוח טוב. אבל בפועל – אני פשוט השתדלתי לא לחשוב על מה שהולך לקרות.

ביום חמישי הגיע זמן הניתוח. הגעתי לבית החולים במצב רוח הטוב האופייני שלי בידיעה ברורה לגבי מה הולך לקרות, ובנחישות לשחק אותה גבר-גבר עד הסוף. ואז מתחיל התהליך שבו עד לנקודה מסוימת עדיין יש לך שליטה בנעשה. אתה מגיע לב"ח (אתה יכול להתחרט), אתה מתלבש לניתוח (אתה יכול להתלבש בחזרה לבגדים רגילים), אתה חותם הסכמה (אתה יכול לבטל אותה), אתה עולה על המיטה (אתה יכול לרדת ממנה), ואתה עושה עוד ועוד צעדים קטנים לקראת הבלתי נמנע, אבל אתה עדיין מרגיש שאותם אתה יכול להפוך ולחזור בך. אבל, בנקודה כל שהיא, אתה נכנס למנהרה. זהו, אין עוד אפשרות לפניות אחורה. מנקודה הזאת אתה לא עושה כלום מבחירתך החופשית, לכל היותר אתה מציית לפקודות של אחרים. אחרים מבצעים את הפעולות עליך. הם לא שואלים אותך, הם פועלים בנחישות, הם לא משאירים לך שום מרחב בחירה. הם מבצעים בך דברים מפחידים ומזעזעים. וטוב שכך, כי הם עושים את זה לטובתך. ואתה צופה בהם כמו בסרט אימים.

ברגע שנכנסתי למנהרה, הדברים התגלגלו במהירות. את המיטה שעליה שכבתי גלגלו אל חדר הניתוח, שם עמדה מיטת מנתחים צרה שבחלקה העליון היו מין זרועות, כך שהיא דמתה בצורתה למטוס, או לצלב אם תרצו. חמישה אנשים אחזו בי והעבירו אותי ממיטת בית חולים למיטת הניתוחים. עד אז התעקשתי לזחול בין המיטות בעצמי, מנסה לשמור על כבודי. זאת הייתה הנקודה שהשליטה שלי בנעשה הסתיימה באופן סופי ומוחלט. הייתי בסרט אימים שאותו לא אני ביימתי.

הם גלגלו אותי על הצד, ורופא אמר לי להתקפל, למשוך את הברכיים אל החזה. כשאני מקופל, הוא תקע מחט לעמוד השדרה שלי וחיבר אותה לאינפוזיה. אפידורל. הם גלגלו חזרה על הגב, והתחילו לחבר מכשירים ואלקטרודות לידיים ולחזה. עוד אינפוזיה לווריד. מד דופק. מד חום. מד לחץ דם, שבאופן מחזורי ניפח ושחרר בלון על היד שלי. עוד דברים שלא הבנתי. אחרי עשר דקות של עבודה אינטנסיבית כל פלג הגוף העליון שלי היה מכוסה חוטים וצינורות. שמתי לב שאני כבר לא מרגיש את הרגליים ולא מסוגל להזיז אותם. בגלל אפידורל לעמוד השדרה. הם הקימו פרגוד מבד בערך על קו החזה שלי, ככך שלא יכולתי לראות מה הם עושים עם הרגליים. לא היה לי מושג מה קורה מאחרי הפרגוד, אם כי באותו שלב כנראה עדיין לא קרה שם כלום.

ואז ...
הם קשרו את הידיים שלי לכנפי המיטה. אני לא צוחק ולא ממציא. הייתי קשור. זאת כמובן לא הייתה קשירה עם אזיקי סאדו, אלא עם רצועות גומי רחבות, אבל מה זה משנה. האמת, חשבתי שאולי זה יקרה. יום קודם התלוצצתי עם מי שהוא בעבודה על הנושא, והוא אמר לי שאם הניתוח נעשה בהרדמה מקומית כמו במקרה שלי, אז קושרים את הידיים, כדי שהמנותח לא יעשה איזו שטות בנקודת זמן קריטית. אבל זה נאמר לי סתם על ידי ידיד. בחדר ניתוח אף אחד לא דיבר איתי ולא הזהיר אותי. הם פשוט קשרו את הידיים, מניחים כמובן מעליו שאני אמור לשתף פעולה. אני שיתפתי ושתקתי.

כאן מתחיל החלק שאני שונא לכתוב ...
פתאום הבנתי ... אני נהנה מהמצב. הייתי בפנטזיה הישנה שלי. מי שהוא עבד עלי במרץ. לא משנה כמה אבסורדית הייתה המחשבה, אבל במקום פחד וחרדה הרגשתי שאני מפליג חזרה לתוך אותה פנטזיה מזעזעת ששיחקתי בה בדמיון לפני זמן רב. רק שהפעם זה היה על האמת. באופן ביזארי הרגשתי מאושר. ולא בגלל שהייתי מסטול, באותו שלב עוד לא קבלתי שום חומרים נרקוטיים. אבל גם זה הלך להשתנות.

מי שחושב שבהרדמה מקומית נשארים ערים – טועה. מרדימים את האזור רלוונטי באמצעות משוכחי כאבים, ואז, ממש עם תחילת הניתוח מבצעים הרדמה כללית כדי שהפציינט לא יכנס ללחץ. אני לא יודע במדויק מה החומר שזרם לי לווריד, אבל -

סדרת המנורות הגדולות והזרעות שהחזיקו אותן מהתקרה הפכה לפתע לתבנית גיומטרית מסובכת. מין סוג של מבוך תלת-ממדי. במבוך הופיע קוביה אדומה ואני הבנתי שכדי לסיים את הניתוח בהצלחה אני חייב להוציא אותה מהמבוך. עבדתי על כך קשה ובמשך זמן רב. המבוך היה מסובך נורא, מאמצי לא נשאו פרי והפכתי למתוסכל. הלכתי לאיבוד בניסיון לזכור את כל הפיתולים שעברתי, את הפניות, להחזיק את התמונה של המבוך בראש ולהוציא ממנו כבר את הקוביה המזויינת הזאת. המשחק התחיל לעצבן אותי, רציתי לסיים. ואז הבנתי שאני חולם, ואני לא באמת חייב להוציא את הקוביה מהמבוך. הפסקתי להתאמץ וצפיתי במבוך ובקוביה עוד זמן מה, עד שפתאום הם חזרו להיות המנורות על הזרעות מהתקרה. אני לא יודע כמה זמן ישנתי / הזיתי. אולי רבע שעה אולי יותר משעה.

מאחרי הפרגוד, עבדו עדיין כמה אנשים על הרגל שלי. הרופא העביר הנחיות לאחיות, הרגשתי טלטלות ולפי מה שהם אמרו ניחשתי שהם בשלבי הסיום. תופרים את צדי הקרסול, או אולי כבר מכינים סד גבס. המשכתי לשכב, עם עיניים פעורות לרווחה, קשור ובלי כל תנועה, ועם מודעות המוחלטת שהשליטה עלי נמצאת בידי מי שהוא אחר, ושזה טוב בשבילי. המחשבה הזאת שוב מילא אותי אושר ארוטי.

כל הניתוח, כולל הכנות הסתיים תוך שעה וחצי. ראיתי את הצילומים. המראה של שמונה ברגים חודרים לי לעצמות גורם לי בחילה וסחרחורת. אני משתדל לא לחשוב עליהם.
זהו.

למימוש של "פנטזיית הניתוח על אמת" היה מחיר. קדיחת עצמות וחיתוך רקמות הקרסול גורם לכאבים מהסוג שבא לך למות באותו הרגע. את הכאבים הרגשתי אחרי כשעתיים, בתום השפעת ההרדמה. בקשתי מאחות כדורים נגד כאבים. היא חייכה בעצב ואמרה ששום דבר פחות מזריקות נרקוטיות לא יעזור במצב כזה. היא צדקה כמובן. נדרשו חמש זריקות כדי להרגיע אותי.

השילוב הזה של אמת ופנטזיה

הפולניה​(אחרת) • 25 ביולי 2008

מאוד מרתק. הפנטזיה שלך די מפחידה אותי אבל סיפרת עליה בצורה מרתקת.

תודה

Halrloprillalar • 25 ביולי 2008

תודה על התגובה החיובית. האמת שאני בכלל לא הייתי בטוח שזה ראוי לפירסום כסיפור.

יפה.

Queeny​(מתחלפת){being} • 25 ביולי 2008

אני מאוד מתחברת לפנטזיה הזו וסיפרת אותה יפה.
ו - החלמה מהירה!

כל הכבוד !!

kinkycat • 25 ביולי 2008

כל הכבוד
סיפור יפה וכתוב היטב
אהבתי במיוחד את האנליזה של הפנטזיה לפיה התשוקה היא לתהליך ולאו דווקא לתוצאותיו.
- ושמחתי גם לגלות שאינני היחיד עם פנטזיה מן הסוג שתארת (-:

רפואה שלמה !
המשך לצ'פר אותנו בעוד סיפורים שכאלה.
submissive

תודה

Halrloprillalar • 26 ביולי 2008

תודה על התגובות והאיחולים. נעים, וגם קצת מפתיע, לדעת שיש עוד אנשים בעלי פנטזיות דומות.