רק אנחנו שנינו - סיפור בהמשכים

פרלין​(נשלטת){ש} • 29 ביולי 2008

אוף.
קצת איכזב אותי הסוף.

את כותבת מדהים באמת. מרגש, זורם ועמוק. אבל לפעמים נדמה שנמאס לך באמצע ואת ממהרת לכרוך את כל הארועים ולהגיע לסוף.

קצת חבל. אבל חוץ מזה, סיפור טוב באמת.

אבל זה עדיין לא סוף הסיפור

הפולניה​(אחרת) • 29 ביולי 2008

יש עוד חלק שיבוא בהמשך.

פרלין​(נשלטת){ש} • 29 ביולי 2008

אההההה....

אז אני חוזרת בי.

ובכן ?

זיקית • 30 ביולי 2008

שלא לומר - נו!

רק אנחנו שנינו - חלק ב'

הפולניה​(אחרת) • 30 ביולי 2008

מִתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ [פְּסָחִים נ]. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן [נָזִיר כג].
מִתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ = הָעוֹסֵק בַּדָּבָר לא מִתּוֹךְ אַהֲבָה לַדָּבָר, סוֹפוֹ שֶׁיֹּאהַב אֶת הַדָּבָר עַצְמוֹ.

9. קיפאון רגשי
עשר שנים אחרי שהגעתי לגיל ההסכמה והסכמתי לוותר על האהבה שלי ולהניח לטוליק לעזוב אותי חזרתי אליו.
בגיל שש עשרה הייתי צעיר מידי מכדי להתעקש, ויתרתי עליו, וחמור מכך, על עצמי, כי זה מה שהוא רצה. נכנעתי לרצון החזק שלו, רצון נחוש כפלדה שהוא היטיב להסתיר מאחורי חזות עדינה ורכה, ושיחקתי את המשחק, משנן לעצמי כל הזמן - מתוך שלא לשמה תבוא לשמה אורי, תמשיך לנסות ותראה שזה יקרה.
אחרי שפגשתי את תמר זה כמעט קרה. במשך כמה שנים הייתי בטוח שכן, הוא צדק, והייתי אסיר תודה לו על ההתעקשות שלו. כשפגשתי את תמר כבר הייתי מספיק בוגר כדי להבין למה הוא ברח ממני (ולא משנה עד כמה ניסיתי להדחיק את העובדה הזאת, טוליק ברח ממני) וזה לא הפסיק לכאוב לי גם עשר שנים אחר כך.
במשך כל אותן עשר שנים שבהן התאמצתי לרצות אותו ולא להיות אני – אורי שלו שהוא הציל ואהב - חלקנו רק לילה קצר אחד של אהבה שסחטתי ממנו בצורה לא הוגנת (רק כעת, עשר שנים אחר כך, הבנתי עד כמה מניפולטיבית ומכוערת הייתה ההתנהגות שלי אז). פה ושם היו גם עוד כמה שעות גנובות של יחד, אבל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד, רחוקות מידי.
עשר השנים בלעדיו עברו כמו חלום, כיום נשארו לי מהן רק זיכרונות מעורפלים. הייתי בלעדיו למרות שכל אותו זמן היינו בקשר רצוף. כמעט כל שבוע שוחחנו בטלפון שיחות קצרות ומנומסות, שלחנו מיילים חביבים ומשעשעים, אפילו שיגרנו זה לזה תמונות מבוימות בקפידה בהן הוא הציג בפני את הזוגיות המושלמת שלו עם מריו, ואני החזרתי לו כגמולו בתמונות שלי עם מישהי לצידי, בהתחלה שוש, אחר כך נקבה אחרת - לא משנה מי, העיקר שזו תהיה מישהי מהמין שמשתין בישיבה.

תמר מצאה חן בעיני כי היו בה הרבה דברים שהזכירו לי את טוליק - המבטא הרוסי הקל והרך, העיניים הכחולות והנבונות, החיוך השליו והעדין, הביישנות הרכה ונועם ההליכות שהסתירו רצון חזק ואופי נחוש, האומץ שלה והדבקות שלה בעקרונות שהאמינה בהם - בזה היא הייתה מוצלחת יותר מטוליק - כנראה שזה היתרון של נשים על גברים, הן עקשניות וחזקות יותר. עובדה, הוא ויתר מידי פעם על העקרונות שלו והסכים, לפעמים, לרמות את מריו ולאהוב אותי בגניבה מאחורי גבו למרות שלא שכח אף פעם להגיד לי - בדרך כלל רק אחר כך - שזה לא בסדר, שמה שאנחנו עושים נחשב לכמעט לגילוי עריות והוא מקווה שזו הפעם האחרונה ושזה לא יקרה יותר.
אני הייתי עושה פרצוף רציני ואומר לו שהוא צודק, ושנינו העמדנו פנים שאנחנו מתכוונים ברצינות למרות שידענו שזה יקרה שוב ברגע שרק נצליח למצוא זמן ומקום מתאים ...
תמר לעומת זאת לא ויתרה לעצמה כמלא הנימה, ברגע שהחליטה שאני לא מתאים הועפתי מחייה בלי היסוס וללא שמץ של סיכוי לשוב אליהם שנית.

זה קרה כמה שבועות לפני שמלאו לי עשרים ושש. נכנסתי הביתה ומצאתי אותה שוכבת על הספה, ממתינה לי.
"בוא, שב, אנחנו צריכים לדבר אורי." אמרה במין אדישות קרה שהזכירה לי את שוש בימים הכי גרועים שלה - הימים האיטיים שקדמו להתפרצויות. בזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היא שוכבת על הספה בעיניים עצומות, שותה, מטפחת את הכעס שלה, אוזרת כוח להתקיף את העולם המרושע שהקיף אותה. בימים כאלו הייתי מתגנב מפינה לפינה, מנסה לנשום בזהירות בתוך האוויר הקרוש ממתח, גבי מופנה כל הזמן לקיר, עיני מתרוצצות לצדדים, מחשב לאן לברוח כשהכל סביבי יתחיל לגעוש, ממתין לרגע הנורא הראשון של התנפצות השקט. עד היום, בסיוטי הלילה שלי, אני חוזר לתקופה ההיא ומתעורר רועד, מחפש את טוליק שיציל אותי...
"לדבר על מה?" שאלתי וניסיתי לרכון ולנשק לה, אבל היא הסבה את פניה והדפה אותי מעליה.
"מה קרה תמר?"
"אורי, אני באמת מצטערת, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
בהיתי בה והדבר הראשון עלה במוחי לשמע דבריה היה - סוף סוף אני חופשי.
אחר כך היו עוד הרבה דיבורים שכללו פירוט מלא של הסיבות לכך שעלינו להיפרד ומיד. מכל המלל הרב הזה (נשים ממש טובות בדיבורים ובנאומים חפרניים) בלטו שלוש עובדות מוצקות שאותן פירטתי לפני טוליק מיד אחרי שהנחתי את מזוודותיי בחדרי הישן והתרווחתי לצידו על הספה - אני סובל מקיפאון רגשי, אני בעל אישיות מתמכרת בדיוק כמו אימא שלי, וחשוב מכל, היא אוהבת גבר אחר והיא לא רוצה אותי יותר.
"אתה מקבל את זה ממש יפה." אמר טוליק, בוחן את פני בדאגה, "אולי אתה עוד בהלם?"
"לא ממש, מיד אחרי שתמר פגשה את אימא היא אמרה לי שאני דומה לה יותר מכפי שנדמה לי ואחר כך אבחנה את שוש כסובלת מאישיות אובססיבית התמכרותית, אשיות שמתפתחת בגלל גורמים חברתיים וגנטיים כאחד.
"באמת?" הרים טוליק גבות משתוממות לכאורה, ועיקם את פיו בהעוויה אירונית. "מה אתה אומר? והיא עלתה על זה מיד אחרי שהן נפגשו? מדהים. צריך כושר אבחנה מזהיר כדי להבין שאישה שעברה מאלכוהוליזם לאמונה בקריסטלים וקלפים, אוכל אורגני ו... מה השיגעון החדש שלה נכון לשבוע הזה?"
נאנחתי. "עזוב, זה טיפשי מידי. אין לי כוח לדבר על זה."
"תנסה בכל זאת, אני אוהב להיות מעודכן."
"משהו שנקרא הסוד."
"איזה סוד?"
"הסוד שאם תרצה משהו מספיק חזק היקום ייתן לך אותו."
"אתה צוחק?" נדהם טוליק, והפעם ברצינות, "מה זאת אומרת היקום?"
"מאין לי לדעת?" איבדתי את סבלנותי, "די כבר עם השטויות של שוש, כל זמן שאיציק מחזיק מעמד ולא בורח ממנה והיא לא שותה ולא נעשית אלימה אני לא מתלונן. שתאמין במה שהיא רוצה, בפיות, באסטרולוגיה, בחייזרים, אפילו בנומרולוגיה, לא משנה לי במה, כל זמן שזה חוקי ואף אחד לא נפגע פיזית אני מרוצה."
"איך אתה יכול להיות מרוצה? החברה שלך זרקה אותך מהבית בגלל קיפאון רגשי ואתה מרוצה?" נזף טוליק.
"ככה זה אצלנו, הקפואים רגשית, ואם מדברים על רגשות קפואים, איפה מריו?"
פניו של טוליק נאטמו. "לא פה."
"את זה אני רואה בעצמי, אבל איפה הוא? באירופה, בתל אביב, אולי באפריקה? מלמד כושים פרימיטיביים להפוך לאנשים מתקדמים בעלי משיכת יתר?"
"אין לי מושג." אמר טוליק, קם מהספה וברח למטבח.
הלכתי אחריו, מודאג. היחסים בין טוליק למריו ידעו עליות ומורדות שטוליק רק רמז עליהם בקצרה, בלי לפרט יותר מידי, בפעמים הנדירות בהן היינו לבד.
התקשיתי להאמין בכך שמריו עזב. הם היו יחד כבר כמעט עשרים שנה ולא נפרדו אפילו בזמן המשבר הגדול שעבר עליהם כשחזרו מבלגיה. טוליק גילה אז מה שכולם ידעו מזמן, שמריו בוגד בו עם בחורים צעירים, בדרך כלל מתלמדים בבנק, ובכל זאת הם נשארו יחד. אחרי שאחד מהצעירים הללו התקשר לטוליק וסיפר לו את האמת היה סקנדל נוראי – צעקות, דמעות, אפילו הושלכו כמה צלחות – אחר כך טוליק ברח לדירה ששכרתי לי קצת לפני שהם חזרו, וככה זכיתי לכמה שעות גנובות מתוקות בזרועותיו, מאשר לו שהוא עדיין גבר שווה ומדהים ... הייתי קרוב מאוד .... ממש קרוב להגשים את החלום שלי ואז מריו התעשת, הרים טלפון, התחנן והתחנף וטוליק חזר אליו מיד, משאיר אותי טרף לאבחנות של תמר שטרחה באותה תקופה על עבודת הגמר שלה בפסיכולוגיה.
אולי בגלל זה סר חיני? אחרי שהיא קיבלה תואר והתחילה לעבוד ולהצליח היא כבר לא נזקקה לי. היו לה כבר מספיק פסיכים בעבודה ובבית, היא רצתה גבר יציב, רגיל, נורמאלי. בן אדם עם אישיות בריאה ולא מתמכרת, אימא שפויה ואבא נחמד שיציץ לה למחשוף. מה היה לה לעשות עם אחד כמוני שיש לו אובססיה לגבר שגידל אותו – לא שהעזתי לגלות לה את זה אי פעם - ואת מריו הבוגד כתחליף מאוד לא מוצלח לאבא?
"טוליק." שמתי יד על כתפו של טוליק שעמד ושטף כלים, מתעלם מהמדיח, "תדבר איתי."
"על מה?"
"על מריו."
"לא בא לי."
"נו, באמת, איפה הוא?"
"הלך."
"ומתי הוא חוזר?"
טוליק זרק את הכף שסיבן בחריצות לכיור והסתובב אלי בתנועה חדה, "אורי די, אתה כבר לא ילד, מספיק לנדנד, עזוב אותי." צעק וברח לחדר השינה.
הלכתי אחריו לאט, הוא שכב על בטנו, ראשו חבוי בין זרועותיו, מתעלם ממני. נכנסתי לחדר הארונות וגיליתי שרוב בגדיו של מריו נעלמו - החליפות ההדורות שלו, אוסף העניבות היקרות והסולידיות - הכול נעלם. גם מגירות הנעלים שלו היו כמעט ריקות, נשארו רק הסנדלים וזוג כפכפים בלויים, ובמגירת הגרביים היו רק כמה גרביים בודדים נטולי בן זוג.
אין ספק, מריו לא גר כאן יותר.

10. ברירת מחדל
"אני לא מאמין, איזה בן זונה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אחרי שהוא תיזז אותך בכל אירופה וגרם לך לעזוב אותי ואת הבית ואת העבודה שלך, ובגד בך כל הזמן הוא זורק אותך? איזה בן אלף."
"הוא לא זרק אותי, אני העפתי אותו, ואל תתחיל להרגיש פה יותר מידי נוח אורי כי אנחנו מוכרים את הבית. כבר יש לנו כמה קונים רציניים."
זרקתי את עצמי על המיטה לידו, מעיף כדרכי את הכרית של מריו על הרצפה, משעין את ראשי על כתפו של טוליק שהסתובב לעברי, מניח לי להתרווח בזרועותיו, והחל ללטף את שערי.
"לא מספיק כל מה שהוא עשה לך, הוא גם חייב לזרוק אותך מהבית?" התמרמרתי, "זה לא שחסר לו כסף, מה דחוף לו כל כך למכור את הבית שלך?"
"הבית הזה הוא לא רק שלי, הוא רשום על שם שנינו. אם אנחנו נפרדים אחד מאיתנו צריך לקנות את החלק של השני, או שנמכור את כולו ונתחלק בכסף, זה היה ההסכם שעשינו כשקנינו אותו."
"אז תקנה ממנו את הבית. אני מוכן לעזור לך."
"לא." פסק טוליק וידו החמימה והרכה החליקה על חזי, מתווה מעגלים עדינים סביב פטמותיי.
"למה לא טוליק?"
"כי אני לא רוצה לגור פה יותר, החלטתי שהגיע הזמן לזוז מכאן ולפתוח דף חדש. תגיד, אתה בטוח שהסיפור עם תמר הסתיים? מאוד חיבבתי אותה."
"גם אני. היא הזכירה לי אותך."
"אז אולי .... יש סיכוי שעוד תחזרו?"
"אתה צוחק?" הסבתי את ראשי ובחנתי את פניו. לא, הוא היה רציני. "אמרתי לך, היא מצאה מישהו חדש, איזה בילי אחד, ועשתה את זה ממש בזמן, חסכה לי להעיף אותה."
"להעיף אותה?" הופתע טוליק, "חשבתי שאתה אוהב אותה, נראיתם כל כך טוב יחד."
"אז מה? גם אתה ומריו נראיתם טוב יחד. מה קרה שסוף סוף החלטת להיפטר ממנו?"
"אני מעדיף לא לדבר על זה אם לא אכפת לך."
"אבל כן אכפת לי, תספר לי מה קרה." הפצרתי בו.
"רק רגע אורי, למה התכוונת שתמר עזבה אותך בדיוק בזמן?" התעקש טוליק לשמוע מפי הסבר מדויק למרות שאם היה חושב לבד...
"אבל טוליק, הרי לא חשבת שאני אמשיך לחיות איתה עכשיו, אחרי שאתה סוף סוף פנוי? היא הייתה רק ברירת מחדל."
הוא נאנח ונראה מוטרד. "אני לא מבין איך זה קרה, התכוונתי לטוב ובסוף דפקתי לך את החיים אורי, אני ממש מצטער."
"על מה אתה מצטער? אני לא מבין, לא דפקת כלום. אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, אבל..."
"תמיד עם האבל הזה." התרגזתי, "די כבר. אתה אוהב אותי או לא?"
"בטח שכן אורי, אתה יודע שכן א..."
הנחתי את פי על פיו וחסמתי אותו בלשוני, ואחר כך בזין שלי. הוא עוד ניסה להתנגד קצת ולהכניס עוד איזה אבל אחד או שניים, אבל אחרי שנתיים שבהן הסתפקנו רק בחיבוקים צנועים בציבור, ובנשיקה סודית לוהטת אחת שהצלחתי להגניב לו בסדר פסח בשנה שעבר כשפינינו יחד את הצלחות מהשולחן - בעוד שוש מפגינה לפני מריו, איציק ותמר את כישוריה בתעלולי קלפי טארוט - למי היה ראש לדבר?
"אל תהיה עצוב." הפצרתי בו אחרי שהתקלחנו יחד והחלפנו את הסדין המוכתם, "אתה לא שמח שאנחנו שוב יחד? למה אתה מדוכא כזה?"
טוליק ליטף את פני, מביט בי במבט אוהב, אבל עצוב. "אני מרגיש שאני הורס לך את החיים."
"שטויות, אתה לא הורס כלום. די כבר להיות חמוץ כזה, תן חיוך."
הוא ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא עדיין עצוב.
"אתה לא מתגעגע לתמר?" שאל, "היית איתה שנתיים, גרתם יחד שנה, לא יכול להיות שכמה שעות אחרי שנפרדתם מחקת אותה לגמרי מהחיים שלך?"
"למה לא? אמרתי לך היא הייתה רק ברירת מחדל. כשהיא העיפה אותי בכלל לא הצטערתי, הרגשתי שהוציאו אותי לחופשי. למה? אתה מתגעגע למריו?"
"כן, קצת. בעצם הרבה."
"אני לא מבין איך אתה יכול להתגעגע למנהל השתלטן הזה שניצל אותך כל כך הרבה שנים?"
"זה לא היה בדיוק ככה אורי, בטח שלא בהתחלה, ולא הוגן מצידך להשמיץ אותו, הוא תמיד התייחס אליך יפה."
"הוא כל הזמן ניסה לחנך אותי וחילק לי הוראות." התמרמרתי
"אבל אורי, היית בן שש כשהוא פגש אותך. הוא התנהג אליך כמו שצריך להתנהג עם ילד קטן. אתה לא זוכר איך הוא היה שר לך שירים, וקורא לך סיפורים? ואיך הוא לימד אותך את לוח הכפל ולרכב על אופניים, לשחק שח ולשחות? הוא מאוד אהב אותך."
משכתי בכתפי, "לא נכון. הוא היה נחמד אלי בגללך, וגם זה נגמר אחרי שהתחלתי לענות לו בחזרה והפסקתי למלא את הפקודות שלו. אני עוד זוכר איך הוא היה מציק לי לא ללכת יחף. איזה מציקן שהוא היה."
"זה לא הוגן אורי, מריו בן אדם מאוד סמכותי, אבל אתה שוכח שהוא היה מאוד נדיב ועדין אתך כשהיית קטן, וגם כשגדלת הוא תמיד ניסה להיות סובלני ולהבין אותך. אתה היית מתבגר די חצוף, הוא לא ניסה להציק לך סתם, הוא ניסה לחנך אותך."
משכתי בכתפי בקוצר רוח, "די כבר עם מריו. למה אנחנו מדברים עליו בכלל?"
"כי היינו יחד המון שנים ואני עדיין מתגעגע אליו." הודה טוליק חרש, "אתה לא אורי?"
"הבן אדם היחיד שאי פעם התגעגעתי אליו שוכב לידי." הנחתי את ידי על לחיו והבטתי בפניו היקרים והאהובים, "איפה נגור אחרי שתמכרו את הבית טוליק?"
טוליק נאנח ושאל אם אני בטוח שאני רוצה לחזור ולגור איתו.
"בטח," נדהמתי, "איזה שאלה. איפה עוד אני יכול לגור?"
"לא חסרות לך אפשרויות, אתה יכול לגור עם חבר בגילך, או עם חברה, או אפילו לבד."
"למה יש לי הרגשה שאתה מנסה להיפטר ממני?" שאלתי וניסיתי לחייך כאילו זו בדיחה, אבל הייתי פגוע מאוד והוא הרגיש בזה, וחיבק אותי חזק, מלטף את גבי, ונתן לי נאום שלם על ההבדל בגילים שלנו, וההיסטוריה הבעייתית שלנו, והחובה המוטלת על כל אדם צעיר לצאת מהקן המשפחתי ולבנות לו חיים משלו.
לא התרגשתי, זו הייתה שוב אותה הרצאה העתיקה והמשומשת של 'עוף גוזל' שכבר שמעתי ממנו לא פעם בנוסח זה או אחר.
כשהרגיש שהפסקתי להקשיב השתתק ונאנח. "אולי אני צריך לתת לך ריטלין כדי שתתרכז במה שאני אומר?" העיר בקנטרנות.
"כיום אני משתמש בקונצרטה, ורק כשאני צריך ללמוד משהו חדש, ואתה לא חידשת לי כלום, שמעתי את כל זה בעבר. עדיין לא נתת לי את ההמלצה ללכת לייעוץ נפשי, בדרך כלל אתה נוהג לדחוף אותה בערמומיות בסוף הנאום, יכול להיות שהחמצתי אותה כי נמנמתי קצת?"
"לא נאמתי." מחה טוליק שההערות הציניות שלי הרגיזו אותו, "בסך הכול הסברתי לך ש..."
ואז שמענו את רוקו נובח נביחת שמחה קצרה ואחר כך מייבב בחנפנות, ולפני שהספקנו לקלוט מה קורה דלת הכניסה נפתחה, שנייה אחר כך הופיע מריו בפתח חדר השינה ולטש בנו מבטים המומים.
אני החזרתי לו מבט ישיר בלי שום מבוכה, אבל טוליק התכווץ כולו וכיסה את פניו בכפות ידיו.
מריו נראה כאילו השמיים נפלו על ראשו, אף פעם לא ראיתי אותו כל כך אבוד וחסר ישע. תמיד חשדתי בטוליק שלא התאפק ולמרות הבטחותיו גילה למריו את הסוד שלנו, אבל למראה פניו של מריו ברור היה שהוא הופתע לגמרי למצוא אותנו שוכבים יחד, ערומים, במיטה שהייתה פעם שלו. גם אם היה לו שמץ של ספק בקשר למה שהתרחש לא מזמן בחדר השינה הישן שלו הרי שעטיפת הקונדום שהתגוללה על השידה והתגובה מלאת האשמה של טוליק אישרו את חשדותיו במלואם.
"מה? איך? מה אתם עושים?" גמגם, מביט במבט אבוד בטוליק שהמשיך להסתיר את פניו בכפות ידיו.
"מה נראה לך שאנחנו עושים? בדיוק התקלחנו ותכננו ללכת לישון." אמרתי בחוצפה שלווה, "ומה אתה עושה פה בשעה כל כך מאוחרת?"
מריו הפנה אלי את מבטו במין תמיהה מבולבלת, נראה כאילו עדיין לא הפנים שאני שוכב לי בנחת בצד שלו של המיטה. "באתי לדבר עם טוליק." אמר לאיטו.
"אני לא חושב שהוא רוצה לדבר אתך." המשכתי להתחצף, מתפלא למה הניצחון שלי עליו לא משמח אותי כמו שחשבתי.
אולי הוא הגיע מאוחר מידי, מריו שתמיד היה הדמות הגברית, הסמכותית בחיי, מקור הפקודות והמשמעת, נראה כל כך אבוד ושברירי פתאום. הוא כבר כמעט בן חמישים נזכרתי לפתע, עדיין רחב כתפיים ומוצק, עדיין נראה גברי וחזק למרות ששערותיו כבר מאפירות וגופו מלא יותר. למרות שהם כבר לא יחד והוא כבר לא אותו גבר צעיר, שרירי וחם מזג שתפס את מקומי במיטה של טוליק וגנב ממני את מלוא תשומת ליבו, אני לא יכול להתעלם מכך שהמצוקה שמריו משדר גורמת לטוליק להתנער, להפסיק להתחבא מאחורי כפות ידיו ולנסות לעשות מעשה.
"אורי, אני מאוד מבקש ממך." פנה אלי טוליק, "לך לחדר שלך ותן לי לדבר עם מריו בפרטיות."
הנה, הם שוב עושים לי את זה. מתעלמים ממני, מרחיקים אותי, מדברים עלי מאחורי הגב, מתנהגים אלי כמו אל ילד קטן חסר דעה.
"לא." סירבתי, אבל קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש, "אני כבר לא ילד שאפשר לשלוח אותו לישון. אני רוצה לשמוע על מה אתם מדברים."
מריו התעלם ממני והתיישב לצידו של טוליק, מתרכז רק בו. "הוא הכריח אותך?" שאל, מציץ בדאגה בפניו.
"כמובן שלא מריו, באמת, איזה רעיונות יש לך?" ענה טוליק, נרגז מעט והחל להתלבש גם כן.
"אז למה ... אני לא מבין, כמה זמן זה נמשך, הדבר הזה בינך לבינו?"
טוליק הציץ לעברי ואחר כך החזיר מבט למריו, "לאיזה דבר בדיוק אתה מתכוון מריו?" שאל בקפדנות של מורה ותיק.
"לקטע הזה שאתה והילד מזדיינים." התעצבן מריו.
"אחרי כל מה שאתה עשית עם אחרים אני לא חושב שזה ממש עסקך." ענה טוליק בקרירות.
"בטח שזה עסקי, שאלתי אותך עליו ממש בהתחלה ואתה נעלבת ואמרת לי שאתה לא פדופיל והנה עכשיו..."
"זה היה לפני עשרים שנה מריו, אז הוא היה רק ילד בן שש ואתה ... אתה אהבת אותי אז, גרנו יחד, היינו בני זוג ואורי היה הילד שלנו, מאז השתנו דברים."
"אני עדיין אוהב אותך." אמר מריו, ממשיך להביט בעיניו של טוליק.
"באמת?" התרגז טוליק, אוהב אותי? אם ככה, מה זה עושה על האצבע שלך?" אחז באצבעו של מריו וטלטל אותה ברוגז, ורק אז ראיתי לתדהמתי שמריו ענד טבעת נישואין כבדה ורחבה מזהב על אצבעו.

ואווווו

לא כאן יותר • 30 ביולי 2008

תשמעי פולניה את מדהימה, לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר שלך.
ממליצה לך למצוא מו"ל.

SPENKY{שייכת} • 31 ביולי 2008

נוווו
אני במתח

11. אבא

הפולניה​(אחרת) • 1 באוג׳ 2008

"אתה נשוי מריו? לא ידעתי שאתה מתעניין בנשים?" נגעתי מוקסם בטבעת הזהב שלו.
"ואני לא ידעתי שאתה מתעניין בגברים." החזיר לי מריו בקנטרנות, משך את הטבעת מעל אצבעו והטיל אותה על ארונית הלילה שעמדה לצד המיטה.
היא נחה שם, עיגול זהב קטן ומושלם, מתנוצץ בתמימות לאור המנורה.
"זו רק טבעת, סתם טבעת." פנה מריו אל טוליק שהתעלם במופגן מהמחווה הדרמטית של האקס שלו, "הסברתי לך הכול טוליק, הסברתי לך כבר מאה פעמים, זה לא אמיתי, אני רק עושה לה טובה."
"איזה טובה?" חקרתי.
"זה לא עסקך אורי, אתה מוכן לצאת מפה? אני רוצה לדבר עם טוליק בפרטיות."
"לא, אני לא מוכן." התייצבתי מולו. עדיין פחדתי ממנו קצת, אבל נהניתי להיווכח שאני גבוה יותר ממנו.
טוליק קם לחצוץ בינינו, ולמרות שהיה הנמוך מבין שלשתינו - ומן הסתם חלש יותר פיזית - צייתנו לדרישתו שנפסיק מיד לריב והתרחקנו זה מזה.
"בואו נצא לסלון." אמר, עזב את חדר השינה והתיישב על הספה. יצאנו בעקבותיו והתיישבנו על הכורסאות מולו, ממתינים למוצא פיו.
"קודם כל מריו אני רוצה שתדע שהעניין הזה ... הקשר הזה ביני לילד הוא ... זה לא מה שאתה חושב."
"אז מה זה כן?"
"לא עסקך." התפרצתי.
טוליק הניח יד מרגיעה על ברכי ולא משך אותה גם אחרי שכיסיתי אותה בכפי, שואב אומץ מהמגע בו. "זה קרה מעט מאוד פעמים ורק אחרי שהוא הגיע לגיל שש עשרה." פנה למריו, "וזה לא היה רעיון שלי." הוסיף בקול מתגונן.
"תירוצים." אמר מריו ביובש, "עליך אנטולי לא הייתי מאמין." הוסיף.
"גם אני לא." אמר טוליק בעצב, "אבל מצד שני גם לא הייתי מאמין שתבגוד בי ככה מריו."
"אבל הסברתי לך."
"כן, הסברת." הם הביטו זה בזה בהבעת פנים שלא ידעתי לפענח, ספק שנאה, ספק אהבה.
"עם מי אתה נשוי? מישהי שאני מכיר?" התערבתי.
"כן, עם יוליה. זוכר אותה?"
"בטח, דודה יוליה, הרווקה הזקנה הזו שכולם בטוחים שהיא לסבית, זאת שהיית הולך איתה לאירועים של הבנק כי התביישת להציג את טוליק כבן זוג שלך למרות שכולם יודעים שאתה הומו. אני מקווה שאתה מתייחס אליה יותר יפה מאשר התייחסת לאשתך הראשונה."
מריו רגיש מאוד לכל תזכורת לפרשה ההיא בעברו הרחוק. "התייחסתי יפה מאוד לאשתי הראשונה." אמר בנוקשות והרוגז הדליק כתמים אדומים על לחייו.
"בגלל זה היא ברחה ממך חודש אחרי החופה." צחקתי.
"אורי, מספיק." נזף טוליק, "די עם זה, תתנצל."
"לא צריך את ההתנצלויות שלו." רטן מריו, "והנישואים השניים שלי הם סיפור אחר לגמרי. שנינו אנשים מבוגרים שמכירים זה את זה שנים ויודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. יוליה רוצה אבא לילד וגם אני ... אני צריך אישה. זה עניין רשמי לגמרי שאין לו קשר לחיים הפרטיים שלי."
דחפתי אצבע לפי, מעמיד פנים שאני עומד להקיא. מחווה מגעילה אך יעילה שלמדתי מתלמידותיי.
כן, כמו טוליק גם אני מורה, אבל מורה להתעמלות ואחרי הצהרים אני עובד במשרה חלקית כמאמן שחייה של נבחרת בנות, (וגם אם אני זה שאומר זאת אני מאמן לא רע בכלל).
"אורי די." חזר טוליק על נזיפתו, "תפסיק. מה שלום יוליה?" פנה בנימוס למריו.
"בסדר גמור, עדיין סובלת מבחילות בוקר, אבל סך הכול מרגישה הרבה יותר טוב."
"אני לא מאמין, היא בהריון?" נדהמתי, "ממך?"
"העדפנו להיעזר בהפריה מלאכותית." ענה מריו בהדרת כבוד די מגוחכת והסמיק מזעם כשצחקתי שוב.
"אני לא מאמין." נאנח טוליק וקם, "עשרים שנה ושום דבר לא השתנה, עדיין אתם מציקים זה לזה ועדיין אני באמצע."
"רק שאני מבוגר עכשיו ולא צריך להתייחס לצבוע הזה, אני יכול לישון איתך בלי לפחד שהוא יעיף אותי מהמיטה." קמתי גם כן.
"לא, אורי. אתה לא ישן איתי הלילה, וגם לא אתה מריו. יש לי מחר ראיון עבודה ואני לא יכול להרשות לעצמי להגיע אליו עייף ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים."
"ראיון עבודה! זה נהדר חמוד." התלהב מריו ולמרבה זעמי כרך זרוע על כתפו של טוליק, "באיזה בית ספר?"
"בבית הספר שבו לימדתי לפני שעזבנו. לצערי בנימין בר ששת כבר פרש והמראיינת שלי היא ילדונת שהייתה פעם תלמידה שלי. גם ככה היא רואה בי דינוזאור ואם אני אבוא מפהק ותשוש ... אני מקווה שאתם מבינים למה אני רוצה לישון טוב הלילה. מאוד חשוב לי להתחיל שוב לעבוד."
"אבל כבר יש לך עבודה." מחה מריו.
"כמורה לצרפתית." עיווה טוליק את פניו, "וגם זה רק במשרה חלקית. אם הייתי נשאר בארץ כבר הייתי בטח מנהל בית ספר." הוסיף בתוכחה, מוכיח שבכל אחד, לא חשוב מאיזה עדה, יש משהו מהפולנייה.
"אבל אף פעם לא רצית לעבוד בניהול." מחה מריו, "והחיים באירופה רק הוסיפו לרזומה שלך, לכמה מורים יש ניסיון מגוון כמו שיש לך? אני בטוח שהיא תשכור אותך מיד."
"אני בכלל לא בטוח בזה." רטן טוליק ונאנח, ומריו משך אותו אליו לחיבוק מגונן, העיר שהוא מאוד מתוח, ומה דעתו על עיסוי, והוביל אותו לחדר השינה.
טוליק כרגיל ויתר והלך איתו בהכנעה ולפני שהם סגרו את הדלת בפרצופי עוד שמעתי את מריו מסביר לטוליק שמצב שוק הנדל"ן על הפנים בזמן האחרון, ועדיף לדחות את מכירת הבית לעוד כמה חודשים ובינתיים ...
הדלקתי את הטלוויזיה, עברתי בחוסר סבלנות בין הערוצים, ראיתי שאין מה לראות ואז הבנתי שאני בעצם מאוד עייף והלכתי לחדר השינה הישן שלי שנשאר בדיוק אותו דבר, נכנסתי למיטה וכמעט שנרדמתי כשמריו החליק חרש לחדר, התיישב על מיטתי ונגע בכתפי. "אתה ישן אורי?"
"כן. אני כבר בחלום השלישי מהסוף."
"אולי תפסיק להתנהג כמו ילד קטן, אני רוצה לדבר אתך."
בלעתי את התשובה העוקצנית שעמדה על לשוני ואמרתי שאני מקשיב.
"מה בדיוק התוכניות שלך לעתיד?" שאל מריו והתרווח לו על מיטתי.
"אני עדיין לא סגור עליהן בדיוק, אבל בגדול אני מתכנן להמשיך לחיות לפחות עוד חמישים שנה."
הוא נאנח בחוסר סבלנות. "אתה לא מבוגר מידי לתשובה טיפשית כזו?"
"אני אגיד לך למה אני מבוגר מידי." התיישבתי והדלקתי את מנורת הלילה שלי, "לתת לך דין וחשבון, לזה אני מבוגר מידי."
"נכון, אני מסכים, ואני לא מבקש דין וחשבון, אני פשוט מתעניין בך."
"יפה מצידך. כולי נרעש ונרגש מזה שהמנהל החשוב מהבנק מואיל להתעניין בי."
"די כבר אורי, מספיק, מה יש לך נגדי?"
"אתה רציני? לא יכול להיות שאתה לא יודע."
"לא, אני לא יודע. מאז שנפגשנו תמיד התייחסתי אליך יפה, ניסיתי לחנך אותך, לטפל בך, השקעתי בך זמן וכסף. למה אתה שונא אותי?"
"אני לא שונא אותך, אבל אני לא אוהב מה שעשית לטוליק, מרגיז אותי שבגדת בו כל הזמן ושהרסת לו את החיים."
"הרסתי לו את החיים? אתה לא מגזים."
"לא. כל מה שהוא רצה זה לחיות איתי בשקט וללמד, אתה הכרחת אותו לעזוב אותי ואת העבודה שלו, גררת אותו לחיות במקום שהוא לא רצה לחיות בו, ועכשיו אתה רוצה למכור לו את הבית."
"אני לא רוצה למכור לו את הבית, זה הוא שרוצה."
"כי בגדת בו, כי הלכת והתחתנת משום מה עם אישה, ויש לך עוד חוצפה לבוא לפה ולהפריע לנו."
"לא ידעתי שתהיה פה אורי, אני פשוט המום מהקשר הזה בינך לבינו, עד היום הייתי בטוח שאתה סטרייט."
"אז היית, לא אכפת לי. תהיה המום כמה שאתה רוצה."
"אבל אורי, טוליק גידל אותך כמו אבא, מה פתאום אתה נכנס לו למיטה? זה לא נראה לך קצת... קצת חולני?"
"ולחיות עם אישה זה לא חולני?"
"תראה אורי, אני כמעט בן חמישים, אבא שלי נפטר לפני שנה ומאז עברו עלי כל מיני תהליכים... אני עדיין מאוד אוהב את טוליק ולא יכול לחיות בלעדיו, אבל כיום אני מבין שאני לא אחיה לנצח, וכשיוליה הציע לי שנעשה יחד ילד קפצתי על ההצעה בשמחה, אתה לא מסוגל להבין את זה?"
"כן, אבל למה להתחתן איתה?"
"כי היא אישה די שמרנית, ויש לה הורים דתיים שמרנים עוד יותר, וכזוג נשוי יהיה לנו הרבה יותר קל, החתונה תחסוך לנו המון בירוקרטיה ומבוכה ליוליה, וצריך גם לחשוב על הילד שירגיש יותר נוח אם הוריו יהיו נשואים."
"ומה עם טוליק? עליו לא צריך לחשוב? מה הוא מרגיש לדעתך כשאתה מסתובב עם טבעת נישואים?"
מריו נאנח. "אני באמת לא מבין למה הוא מתעקש להיות כל כך רגשני. הוא מבין למה אני רוצה להיות אבא ואפילו מחבב את יוליה, אבל הנישואים שלנו הורידו אותו מהפסים. חבל שדווקא עכשיו, כשגמרתי עם כל העבודות בחו"ל ואני מתחיל להתבסס בסניף בארץ הוא מתעקש להיפרד ממני."
"אתה לא מבין למה?" נדהמתי, "אתם חיים יחד כבר עשרים שנה ואתה עדיין לא מבין למה הוא נפגע מזה שהתחתנת?"
"אני מבין, אבל קיוויתי שגם הוא יבין עד כמה חשוב לי להיות אבא. אחרי שאבי נפטר היו לי כמה חודשים איומים של דיכאון נוראי. בלי טוליק לא הייתי מצליח לשרוד אותם."
"וככה אתה גומל לו?"
"אבל אני מסביר לך שאני אוהב אותו כמו תמיד, הנישואים עם יוליה הם רק בשביל הילד"
"אז למה אתה חי איתה?"
"מה יכולתי לעשות? הוא זרק אותי מהבית."
"כי התחתנת איתה."
"הסברתי לך למה אורי, אל תציק."
"אני לא מציק, אני מנסה להסביר לך איפה שגית ובמה אתה לא בסדר. תגיד, לא יכולת להביא ילד עם אישה אחרת שלא בוער לה להיות נשואה?"
"לא יודע. לא ניסיתי. אני ויוליה דיברנו כבר מזמן על ילד משותף, אני לא יכול לראות את עצמי נכנס לפרויקט כזה עם אישה אחרת."
"למה לא?"
"באמת אורי, אתה חושב שיש הרבה נשים שמשתוקקות להביא ילד עם הומו לא צעיר ומכור לעבודה? אני ויוליה חברים ותיקים, אנחנו מבינים זה את זו, היא מכירה את טוליק ומחבבת אותו. הכול היה מושלם עד שהתחתנתי איתה, רק אז הוא פתאום נעלב והתחיל לכעוס. אני חושב שחלק מהכעס הזה נובע מבעיות לא פתורות בינינו שהוא סוחב עוד מהתקופה שהיינו בחו"ל."
"בעיות לא פתורות כמו זיון מהצד של מתמחים צעירים?" גיחכתי ברשעות.
מריו השפיל מבט אל כפות ידיו, מפתל את אצבעותיו בעצבנות זו בזו כמו שנהג לעשות תמיד כשהיה מתוח. "אני רחוק מלהיות קדוש אורי, עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם, אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו."
"גם אני לא."
מריו שב ונאנח, "אני יודע שאתה אוהב אותו אוריל'ה, אבל אתה לא יכול לאהוב אותו ככה, זה אסור."
"לא נכון." מחיתי, "מי אתה שתגיד לי מה אסור? אתה לא אבא שלי."
"אני הדבר הכי קרוב לאבא שהיה לך אי פעם, ואני מסביר לך שככה זה אסור ולא בסדר. גם טוליק מרגיש לא נוח עם כל העסק הזה."
"מה זה עסקך? זה נוגע רק לי ולטוליק."
"כל מה שנוגע לטוליק הוא העסק שלי."
"כבר לא, הוא זרק אותך." שמחתי לאידו.
מריו נשאר שליו. "זה רק שיגעון זמני, הוא נעלב קצת בגלל שהתחתנתי ועל הדרך הוא מחזיר לי על הסיפור של בלגיה, אבל אחרי שזה יעבור לו שוב נהיה יחד ואתה אורי," הוא סקר אותי במבט מהורהר, "נעשית בחור ממש יפה, אתה בטוח שאתה מעדיף גברים?"
"אני לא מעדיף גברים, אני מעדיף את טוליק."
"מצטער, אבל הוא שלי." אמר מריו בעקשנות, קם ופנה לעבר הדלת.
זינקתי מהמיטה אחריו, "לא נכון, הוא שלי. הוא תמיד היה שלי. אנחנו שייכים זה לזה, הוא ואני היינו יחד עוד לפני שהוא פגש אותך ותמיד נהיה יחד."
"אבל אורי, היית ילד בן חמש כשהוא פגש אותך, אתה לא מבין עד כמה זה ... זה..."
"זה מה?" התנפלתי עליו בזעם.
"חולני, סוטה, פשוט לא מתאים. זה ממש גילוי עריות." אמר מריו בסלידה.
"לא נכון." התרגזתי, "הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים בסך הכול, ואין בינינו שום קרבת משפחה. במה זה גילוי עריות?"
מריו הניף את ידיו בתנועת אין אונים. "אין לי כוח להתווכח אתך, מאוחר מידי ואני עייף, אני הולך לישון."
"איפה? עם אשתך?"
"לא, אנחנו לא ישנים יחד. אני אישן על הספה."
"למה לא בבית שלך?"
"פה זה הבית שלי."
"לא נכון, אתה גר עם יוליה."
"אורי, שתוק כבר!" התפרץ מריו, "אני לא עוזב את טוליק לבד אתך. הצקת לו מספיק."
"הוא אמר לך שהצקתי לו?" נפגעתי.
"לא." הודה מריו, "אבל אני מכיר אותו, הוא תמיד מוותר לך, אבל לא הפעם, הלילה אני מתכוון להשגיח עליו."
"אתה פשוט מקנא, זה לא בגלל שזה אני, מה שמפריע לך זה שהוא עם גבר אחר."
"יכול להיות." פתח מריו את הדלת, "לא הייתי שמח גם אם הוא היה מוצא לו מישהו אחר, אבל במקרה שלך זה פשוט לא מתקבל על הדעת וזה לא יקרה יותר. לילה טוב אורי."
"לילה טוב אבל'ה." עניתי לו בטון הכי סרקסטי שלי, התאכזבתי לראות שכל מה שהצלחתי לעשות זה להצחיק אותו.
חצי שעה אחר כך הצצתי חרש מבעד לדלת כדי להיות בטוח שהוא עדיין על הספה, רק אחרי שראיתי שהוא ישן והדלת של חדר השינה של טוליק סגורה הרשיתי לעצמי ללכת גם כן לישון.

12. כולו שלך
בבוקר התעוררתי בחדרי הישן והקשבתי בעיניים עצומות לקולות שליוו את כל הבקרים של ילדותי - קולם של מריו וטוליק מתארגנים ליום החדש, שותים קפה, מעדכנים זה את זה לגבי התוכניות שלהם להמשך היום, צוחקים ממשהו שקרה בלילה - כמה התגעגעתי לבקרים הרגועים האלו, גונב עוד כמה דקות של נמנום בעוד הם מכינים לי קקאו וכריך לבית הספר.
כשהייתי קטן טוליק היה בוחר בשבילי את הבגדים שאלבש לבית הספר, שורך את נעלי ואפילו מסרק אותי.
הוא הפסיק לעשות את זה רק אחרי שמריו העיר שאני קצת מבוגר מידי לכל הפינוק הזה, ושאל ברוגז עד איזה גיל אני מתכנן לשתות קקאו, ולחכות שיקשרו לי את השרוכים?
מריו הקדיש ערב שלם מזמנו היקר מפז כדי ללמד אותי לקשור בעצמי את שרוכי נעלי ולמחרת לימד אותי להכין לי טוסט ולטגן לבד חביתה למרות מחאתו של טוליק שאני צעיר מידי. מריו תמיד דחף אותי להיות עצמאי יותר ... מעניין לדעת איך הוא יתנהג עם הבן שלו, או שאולי זאת תהיה בת?
טוליק דחף את ראשו לחדרי ושאל אם אני רוצה קפה.
"אם הוא רוצה לשתות שיבוא למטבח!" צעק מריו, "אין לנו מלצרים בבית הזה." הכול בדיוק כמו פעם.
"אני בא, אני בא!" צעקתי, "תפסיק כבר להציק, לך לבנק לשדוד את הלקוחות המסכנים שלך ותעזוב אותי בשקט."
"תפסיקו לריב." נזף טוליק, "אתה לא מאחר לעבודה מריו?"
"לא, למה?" נעלב מריו, "כל כך דחוף לך להיפטר ממני?" שאל, ואחר כך שמעתי כסא נדחף לאחור, מלמול מחאה חטוף, רעש שנשמע כמו סטירת לחי ואת טוליק צועק, "מרדכי מספיק!"
ידעתי שהוא קורא למריו בשמו העברי רק כשהוא כועס עליו מאוד, דבר שקרה לעיתים נדירות מאוד וחשתי למטבח. מצאתי את שניהם עומדים זה מול זה, מתוחים מאוד. מריו נראה פגוע ונעלב וטוליק היה קרוב לפרוץ בדמעות.
"למה אתם רבים?" שאלתי בבהילות, חש מועקה לא נעימה מתחילה להתגבש בבטני, "מה קורה?"
"מה שקורה זה שמריו הולך עכשיו לאשתו ולא חוזר עד שהוא פותר את הבעיה עם הבית." נהם טוליק בזעף.
"אין שום בעיה עם הבית, זה הבית שלנו ואני לא מסכים שנמכור אותו." נהם מריו בחזרה.
"אם אתה חושב שתצליח להחזיק אותי אתך בגלל הבית אתה טועה." קמץ טוליק אגרוף קטן ועקשני, "אני מוותר על הבית שלך. יותר טוב לי לגור באוהל ולא להישאר פה."
"אנטולי אל תגיד את זה." לחש מריו והניח יד על לוח ליבו. אם פניו לא היו נעוות בכאב הייתי חושב שהוא עומד לפצוח בשירת ההמנון.
טוליק המשיך לדבר כאילו לא הבחין בהבעת הכאב שעל פניו, "אני לא מוכן להיות מאהב סודי שמחביאים בצד. ברגע שהתחתנת עם יוליה ושינית את הכתובת שלך זה הפסיק להיות הבית שלנו ואני לא רוצה לגור בו יותר."
"בסדר." אמר מריו בקול מאומץ, "אבל למה..." ואז הוא נפל מהכסא, וראשו נחבט ברצפה בקול חלול ומפחיד.
שנייה אחת לטשנו בו מבט לא מאמין ואז טוליק השליך את הסכין שאחז בידו לכיור ועוד בטרם נדם קול הצלצול המתכתי הוא היה לצידו של מריו, צועק עלי תוך כדי כך להתקשר מיד לאמבולנס.
"אני בסדר טוליק." לחש מריו, "באמת, לא צריך... עזוב... יש לך ראיון עבודה, אתה צריך..." הוא נאנק ופניו התעוותו מכאב נורא, "תעזור לי טוליק, נורא כואב לי הלב." לחש ונאנק שוב.
"שתוק, אל תדבר, תנשום עמוק ותשתוק." פקד עליו טוליק ופרם את עניבתו. "נו, אורי, מה עם האמבולנס הזה!" צעק לעברי בעצבנות.
"הם אמרו שיותר טוב שנבוא ברכב שלנו כי אין להם אמבולנס פנוי." אמרתי וכרעתי לצידו של מריו, בודק את הדופק שלו. "אני חושב שיש לו התקף לב, בוא ניקח אותו מהר למיון."
נשאנו יחד את מריו למכונית ולמרות שסבל מכאבים ובקושי נשם הוא המשיך להיות שתלטן ומציקן כמו תמיד. "מה יהיה עם הראיון שלך? אולי תלך אליו לפני שניסע לבית חולים?"
"עזוב את הראיון, הוא לא חשוב עכשיו, רק תחזיק מעמד ואל תמות לי." הורה לו טוליק שישב עם מריו מאחור, מחבק אותו, מתחנן לפניו להחזיק מעמד, לשמור על הכוחות שלו, להפסיק לדאוג ולהתרכז בנשימה.
זו הייתה נסיעה שלעולם לא אשכח, היא עדיין חוזרת אלי לפעמים בסיוטי הלילה - טוליק המבוהל מוחה את פניו המזיעים של מריו שלא קולט עד כמה מצבו חמור ומנסה לשכנע אותנו, או אולי את עצמו, שהוא בסדר, זה סתם שריר מתוח או עצבים או משהו. לא השתכנענו, הוא התקשה לנשום וברור היה שהוא סובל מכאבים בליבו.
גם הרופא במיון הבין מיד שמדובר במקרה חמור ונחפז להשכיב אותו על אלונקה ולהסיע אותו מאיתנו והלאה, מורה לנו להמתין בחוץ בסבלנות.
בזמן שהמתנו טוליק התקשר למנהלת בית הספר ודחה את הראיון למועד לא ידוע, מסביר לה שבן זוגו חלה במפתיע. אחר כך התקשר ליוליה שחשה מיד לבית החולים. בראותה אותנו יושבים בצייתנות וממתינים עד שמישהו מהצוות הרפואי ייזכר בנו ויספר לנו מה קורה עם מריו הקימה מיד קול צעקה, ובזכות היותה אשתו של החולה קיבלה דיווח מפורט על מצבו. מסתבר שמריו שסבל מאירוע לב קל עד בינוני וצווה לבלות את שלושת הימים הבאים בבית החולים ואחר כך לנוח לפחות עוד שבועיים בבית.
"אני בחודש השני ואני לא מתכוונת להיות בבית חולים דקה אחת יותר מידי." פסקה יוליה, (המתח והרוגז מבליטים את מבטאה הרומני הקל), והניחה יד מגוננת על בטנה, "ההיריון הזה יקר לי מידי."
"אל תדאגי, אני אטפל בו." אמר טוליק, "לכי הביתה לנוח."
"ואני לא מתכוונת לטפל בו כשהוא ישתחרר מבית חולים." הוסיפה יוליה, "גם בלי ההיריון אין לי סבלנות לגבר חולה, ובמצבי אין לי כוח אליו."
"אז מה את מציעה?" שאלתי, "שהוא יחזור לגור עם טוליק?"
"למה לא? בין כה וכה הוא היה אצלו כמעט כל ערב והתגעגע אליו כל הזמן." אמרה יוליה במרירות.
"אבל את אשתו." מחיתי כשחזיון של מריו מזיל ריר בכסא גלגלים בעוד טוליק מתמסר לטיפול בו עולה בדמיוני.
"כל מה שרציתי ממנו זה תינוק וטבעת, זה הכול, אני לא צריכה גבר נכה שישכב במיטה שלי, ירחם על עצמו ויריץ אותי בכל הבית." היא חילצה בתנועה זריזה את הטבעת שענדה על אצבעה - טבעת זהב תואמת לזו של מריו - ודחפה אותה לידו של טוליק. "ברגע שהוא יבריא, אם הוא יבריא, נפתח תיק ברבנות, מעכשיו כולו שלך." אמרה והלכה.
טוליק הביט נבוך בטבעת ואחר כך בי. "עכשיו אני מבין איך היא נעשתה מנהלת כל כך חשובה בבנק." אמר בהשלמה וניסה לענוד את הטבעת על אצבעו. הוא לא הצליח, הטבעת הייתה קטנה מידי. הוא משך בכתפיו, דחף אותה בפיזור נפש לכיסו והלך לשבת ליד מיטתו של מריו.
הוא נשאר לצידו, סועד אותו במסירות עד שהוחזר הביתה.

בזמן שטוליק טיפל במריו - שהתאושש במהירות מפתיעה מהתקף הלב וחזר תוך יומיים לעצמו השתלטן והמציקן - הייתי אמור ללכת להביא את בגדיו מדירתה של יוליה. ניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לשוחח איתה ולברר מה בדיוק היה הסיפור עם החתונה שלהם.
למזלי מצאתי אותה במצב רוח טוב ולמרות ההיריון היקר שלה היא עשתה מאמץ וארזה במו ידיה את המזוודות שלו, מניחה לי רק לסחוב אותן לאוטו, ואחר כך הזמינה אותי לשתות איתה קפה.
אחרי ששאלתי היא סיפרה לי ברצון שכל מה שהיא רצתה היה תינוק, זה הכול. היא מעולם לא רצתה בעל או משפחה, אבל אחרי שעברה את גיל ארבעים וחמש היא פתאום נורא רצתה להיות אימא ואז נזכרה איך
היא ומריו דיברו פעם על הבאת ילד משותף. שניהם היו מכורים לעבודה ולכן, אחרי שדנו בנושא בכובד ראש, הם החליטו שעדיף לדחות את התכנית לזמן פחות לחוץ. עם חלוף השנים הם המשיכו להיות לחוצים בזמן ולעבור ממשימה למשימה עד שפתאום נגמר הזמן וליוליה נעשה ברור שאם היא לא תיכנס להריון עכשיו זה לא יקרה יותר. לשמחתה מריו הסכים איתה ואחרי הניסיון השני היא הצליחה והיא בהריון.
ברגע שיוליה סיפרה על כך להוריה הם נחרדו ממה יגידו השכנים ולחצו עליה שתתחתן לפני שאביה יקבל התקף לב ואימא שלה תתאבד, או ההפך. למרות שיוליה היא לכל הדעות אישה בוגרת, נבונה ועצמאית היא התקפלה ותבעה ממריו חתונה.
"הוא רק ידיד שלי, אני לא רוצה לחיות איתו, אני לא רוצה לחיות עם אף אחד, אני אוהבת את השקט שלי." הסבירה, "לא תיארתי לעצמי שטוליק יזרוק אותו מהבית בגלל החתונה, לא ידעתי שהוא לא סיפר לו קודם. חשבתי שנתחתן בחתונה קטנה ושקטה ואחר כך מריו יחזור לגור עם טוליק ואני אוכל לחזור לשגרה בדירה שלי."
"ומה עם ההורים שלך?"
"הם כבר מבוגרים ועסוקים עם הנכדים והמחלות שלהם. אם הייתי באה עם בעלי לביקור פעם בחודש הם היו מרוצים. מה שחשוב להם זה שאף אחד לא יגיד שהבת שלהם היא אימא חד הורית שלא התחתנה אף פעם. לא מעניין אותם אם אני מאושרת, העיקר שתהיה לי טבעת ובעל שיבוא איתי לאירועים משפחתיים ושאף אחד לא ירכל עליהם. מריו ידע מה אני רוצה והסכים איתי, הרי הוא הומו למען השם, אבל פתאום הוא נחת עלי עם כל הבגדים שלו וההצקות שלו ... אחרי כל כך הרבה שנים לבד להתרגל למישהו זר גם אם הוא בן אדם נוח זה קשה, ומריו לא ממש נוח, יש לו דרישות, ויש לו הרגלים, והוא תמיד חושב שהוא יודע יותר טוב ושהשיטה שלו לעשות דברים יותר טובה... כל יום רבנו בגלל השטויות שלו, אני לא מבינה איך טוליק סובל אותו." התלוננה יוליה.
"אה, אחרי שמתרגלים אליו הוא לא כל כך נורא." הגנתי על מריו - ביני לביני הסכמתי איתה, אבל לא יפה ללכלכך על משפחה – "אבל איך תסתדרי עם תינוק קטן אחרי שהיית רגילה להיות עצמאית וחופשייה כל כך הרבה שנים?"
"לא יודעת." הודתה יוליה, "אני רק יודעת שאני נורא רוצה תינוק ואני יודעת שאני אוהב אותו מאוד. אני מקווה שעד שהוא ייוולד אבא שלו יהיה מספיק בריא כדי לעזור לי לטפל בו." הוסיפה באופטימיות.

"אני לא יודע כלום על טיפול בתינוקות." החמיץ מריו פנים כשסיפרתי לו על הביקור אצל יוליה.
"אני בטוח שתלמד מהר." ניחמתי אותו, "מה שלומך?"
"אני רעב. טוליק לא מרשה לי לאכול בשר בקר. מעכשיו אני בדיאטה ונמאס לי, כמה סלט כבר יכול בן אדם אחד לאכול?" התלונן מריו.
"נו, די להתלונן. לא אני החלטתי אלא הרופאים. אתה צריך לשמור על עצמך, אתה חייב להוריד משקל ואל תשכח שמצאו אצלך סוכר גבוה מידי."
"איך אני יכול לשכוח אם אתה מזכיר לי כל הזמן!" התפרץ מריו.
"אל תצעק עליו." התרגזתי, "יותר טוב שתגיד תודה שהוא מטפל בך."
"אורי, די. אל תרגיז אותו." נחפז מריו לסלק אותי מחדר השינה, מזכיר לי שמריו עבר רק עכשיו אירוע לב ועליו להישאר רגוע אחרת הלחץ דם שלו...
"נו, די." מחיתי, "אתה כל הזמן מתרוצץ סביב מריו וחושב רק על הבעיות שלו, איתי אתה בכלל לא מדבר."
טוליק צנח על הכורסא שלו ועצם את עיניו. "אני כל כך עייף." אמר ונאנח אנחה ארוכה שהסתיימה במעין התייפחות.
"טוליק." נבהלתי והתיישבתי על מסעד הכורסא שלו, מחבק את כתפיו, "אתה בוכה?"
טוליק מחה את עיניו הלחות וניסה לשכנע אותי שלא, מה פתאום, הוא סתם קצת עייף.
"לא פלא, אחרי שישנת שלושה ימים בישיבה ליד המיטה של מריו אתה בטח הרוס לגמרי, היית צריך לחזור הביתה לישון."
"לא העזתי. פחדתי שאם אני לא אשגיח עליו הוא ימות."
"אל תדאג, הוא לא ימות כל כך מהר. הוא רשע מידי למות צעיר."
"אל תדבר ככה אורי, אני יודע שהוא מרגיז לפעמים והוא רחוק מלהיות מושלם, אבל אני אוהב אותו כל כך ..." טוליק כבש את פניו בידיו ובכה בשקט, "כל כך פחדתי כשהוא נפל ... הכול באשמתי, אם לא הייתי רב איתו בגלל החתונה המטופשת הזו ..."
"שטויות, הוא היה מקבל התקף לב בכל מקרה. מוזר שזה לא קרה כבר מזמן, הרי הוא זולל סטייקים כאילו אין מחר."
"זלל. מעכשיו אני אשגיח עליו." הכריז טוליק בתקיפות.
"זאת אומרת שהוא חוזר לגור פה?"
"בטח. אז איפה הוא יגור? הרי יוליה לא מוכנה לטפל בו."
"ותישנו יחד?"
"אורי, תבין ... הוא כמעט מת, אני לא יכול לעזוב אותו, אני חייב לשמור עליו כל הזמן, בעיקר בלילה."
"ואחרי שהוא יבריא?"
"הוא אף פעם לא יחזור להיות בריא כמו קודם." הסביר טוליק בסבלנות של מורה, "הלב שלו נפגע בצורה בלתי הפיכה, הוא יצטרך לשנות את סגנון החיים שלו ולשמור כל הזמן על הבריאות שלו.
"לא הוא לא יצטרך לשמור," אמרתי, "אתה תעשה את זה בשבילו."
"אני אעזור לו ואשתדל להקל עליו." הסכים טוליק, "ואני מקווה שאתה תישאר פה עד שהוא יתאושש, זו עומדת להיות תקופה קשה ואני זקוק לך אורי.
"אני אשאר אתך כל זמן שתצטרך אותי." הבטחתי ונישקתי אותו על מצחו.

וזה הפרק האחרון

הפולניה​(אחרת) • 1 באוג׳ 2008

ורוב תודות לכל מי שטרח לקרוא ולהגיב

13. מה אני מעדיף
התעוררתי בוקר אחד בשעה ממש מוקדמת, האור בחוץ היה עדיין קלוש מאוד, השמש רק התחילה לזרוח, החלון החשוך החל להאפיר, הכוכבים דהו לאיטם וקול צחוק נמוך וחרישי עלה מחדר השינה של מריו וטוליק, מלווה באנחה של שביעות רצון ובחריקת קפיצים מוכרת מאוד.
היו שנים שהקולות הללו היוו חלק משגרת ההשכמה שלי, ועוד לפני שמלאו לי שלוש עשרה כבר ידעתי מה משמעותם וידעתי שבבקרים בהם חרקו קפיצי המזרון שלהם הם יקומו מעט מאוחר יותר ויהיו עליזים וסבלניים מהרגיל זה אל זה ואלי.
שכבתי דומם, מקשיב להם, מרגיש איך אברי הולך ומזדקף למרות שניסיתי בכל כוחי לא לחשוב מה בדיוק הם עושים שם.
עברו כבר שלושה חודשים מאז התקף הלב של מריו ומצבו השתפר מאוד. תוצאות הבדיקות שלו היו טובות, הוא ירד יפה במשקל ואפילו חזר לעבודה חלקית בבנק, אם כי יותר לא עבד בשעות מטורפות ונהג לחזור הביתה אחרי הצהרים, לישון קצת, ובערבים היה יוצא עם טוליק לטיול ערב שהלך והתארך ככל שמצבו השתפר.
לא הייתי צריך לשמוע את הקולות שעלו מחדר השינה שלהם כדי לדעת שהם שוב יחד, זה היה ברור מהדרך בה הם הביטו זה בזה, חייכו אחד אל השני ונגעו זה בזה כאילו מבלי משים.
הגיע הזמן להסתלק אמרתי לעצמי, אני אחכה עוד כמה חודשים, אולי עד שהתינוקת של מריו תיוולד ואז אלך לדרכי. שמתי כרית על ראשי כדי לחסום את קול החריקה הקל שצרם את עצבי וניסיתי לזמן לי איזו פנטזיה סקסית עסיסית שתעזור לי להסיח את דעתי מהמתרחש בחדר השינה הסמוך ולאונן בשקט.
קודם חשבתי על תמר, אבל דמותה חמקה ממני, גם דמויות של נשים אחרות שהכרתי וחמדתי בזמנו סירבו להתממש. עברתי לגברים וניסיתי להעלות בדמיוני את טוליק, אבל הוא התעקש להישאר עם מריו שרק המחשבה עליו בעירום גרמה לי חלחלה ...
בסוף התייאשתי ונרדמתי שוב כשחצי תאוותי בידי, והתעוררתי בגלל חלום ארוטי מסעיר שכיכב בו צעיר בהיר עיניים עם חיוך מתוק ועדין, רעמת שיער ארוכה וקרירה כמשי וידיים רכות וקטנות ... הצעיר הזה שדמיוני הקודח העלה מתהומות תת המודע שלי דמה מאוד לתמונה של טוליק בנעוריו אם כי ניחן חיוכה המלבב של תמר....
אמרתי לעצמי שאני דפוק ומבולבל וניסיתי לחסום את מוחי בפניו, אבל הוא שב לפקוד אותי בלילות, מנחם אותי כשחשתי בודד וחרמן.

כמה שבועות אחרי שמריו חזר הביתה הלך טוליק שוב לבית הספר הישן שלו לקיים את ראיון העבודה שנדחה. בדרך למשרדה של המנהלת שהייתה פעם תלמידתו חלפה על פניו מורה צעירה מתייפחת שברחה מהכיתה.
טוליק נכנס במקומה לכיתה שקולות מהומה וצעקות עלו ממנה, נזף בתלמידים, הרגיע אותם, בירר מה הם אמורים ללמוד, העביר להם שיעור שהתנהל בשקט מופתי וכשיצא משם זכה לנשיקת תודה על לחיו מהמנהלת שהפצירה בו לחתום מיד על חוזה.
הוא חזר הביתה מאושר וגאה מאוד, ובפעם הראשונה מאז התחילו לחיות יחד הרוויח טוליק יותר ממריו ועבד יותר שעות ממנו.
מריו קיבל את השינוי שחל במאזן הכוחות ביניהם ברוח טובה. אחרי כל כך הרבה שנים בהן הוא היה המפרנס העיקרי הוא נהנה לנוח קצת, לעבוד פחות שעות ולחיות בקצב איטי יותר.
ערב אחד הוא הזמין אותי לצאת איתו לטיול ערב במקום טוליק שהיה עסוק בבדיקת עבודות של תלמידים. ההזמנה הפליאה אותי קצת, אבל לא התווכחתי, נעלתי נעלי התעמלות והלכתי איתו.
"חזרת לכושר מלא." החמאתי לו, "באמת כל הכבוד לך."
"זה בעיקר בזכות טוליק, בלעדיו בטח הייתי מת." אמר מריו ולכסן אלי מבט זהיר, "אני יודע שאתה אוהב אותו אורי, אבל אני לא יכול לחיות בלעדיו."
"אתה צריך להגיד את זה לטוליק, לא לי."
"אמרתי לו." הוא כיוון אותי לספסל שעמד חבוי מאחורי עץ, "בוא נשב רגע, אני רוצה לדבר אתך."
"אם אתה רוצה לספר לי שאתה וטוליק שוב יחד אין צורך, אני יודע. אני לא מטומטם כמו שאני נראה."
מריו חייך. "אתה בהחלט לא מטומטם, ואתה גם לא נראה כזה. אתה צעיר נבון ונאה מאוד. למה אתה חושב שאתה מטומטם?"
"כי אני מרגיש ככה. אני כבר בן עשרים ושש ואני עדיין לא יודע אם אני מעדיף גברים או נשים."
"זה בהחלט לא סימן לטמטום, אתה לא היחיד שנמשך גם לגברים וגם לנשים."
"זה מבלבל מאוד, אני פשוט לא יודע מי אני ומה אני. שום דבר לא הולך לי כמו שצריך. הנה, רציתי את טוליק לעצמי ובסוף כל מה שהצלחתי לעשות זה להחזיר אתכם זה לזה."
מריו גיחך, "טוב לא בדיוק, אבל ..." הוא כרך את זרועו על כתפי בחיבה, "כן, יש משהו במה שאמרת, בעצם חזרנו זה לזה בזכותך, אם לא הייתי מוצא אותך איתו במיטה ... מצחיק איך הכול יצא בסוף לטובה. תודה אורי."
"על לא דבר." החמצתי פנים.
"אורי חמוד." הוא נישק את לחיי וצחק מקרב לב כשמחיתי את פני בכעס. "נו, די ילד, תפסיק. לא יעזור לך כלום, אני עדיין אוהב אותך כמו אבא, אבל לדעתי אתה צריך לדבר עם אימא שלך ולבקש ממנה שתספר לך מי האבא הביולוגי שלך, אולי זה יעזור לך להיות פחות מבולבל."
"לא רוצה. אני שונא לדבר איתה."
"תתגבר על זה ותעשה מאמץ, בחיים אי אפשר לעשות תמיד רק מה שרוצים."

עד היום כל העצות שמריו נתן לי היו תמיד לטובתי וגם כשהוא הרגיז אותי כיבדתי את דעתו ולכן עשיתי כדבריו והתקשרתי לשוש. היא שמחה לשמוע אותי, אבל כששאלתי אותה מי אבי הביולוגי נאנחה ואמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה.
"למה? הוא היה בן אדם כל כך נורא? רוצח, פושע, מה הבעיה?" התעצבנתי.
"הבעיה שאני לא יודעת מי הוא." אמרה שוש ופרצה בבכי.
איציק, בעלה, לקח את ממנה השפופרת וביקש ממני לבוא אליהם לביקור כדי שהיא תוכל לספר לי הכול פנים אל פנים. לא כל כך התלהבתי מהרעיון, אבל מאחר שכבר התחלתי לחטט בנושא הכאוב הזה שנותר עלום עד כה אזרתי אומץ ונסעתי למצפה הגלילי המרוחק שהם גרו בו.
שוש קיבלה את פני בחיבוק קצר ולשם שינוי לא דיברה יותר מידי, רק נתנה לי מכתב וברחה לחדר אחר.
זה היה מכתב ארוך וכואב שבו היא פירטה את נסיבות לידתי והסבירה לי סוף סוף למה ילדותי המוקדמת הייתה קשה כל כך.
במכתבה סיפרה שוש איך נולדה למשפחה ענייה וקשת יום וסבלה מחסך באהבה ובתשומת לב. בבית היו הרבה ילדים ומעט כסף והיא נחשבה תמיד לילדה הרזה והמכוערת שאיש לא התייחס אליה. בגיל שש עשרה היא התאהבה בחבר של אחיה הגדול שניצל את תמימותה הזמין אותה לביתו ושם בוצע בה אונס קבוצתי על ידי אותו בחור וחבר מרעיו. מבוהלת וכואבת היא הדחיקה את האירוע, הסתגרה בעצמה ולא סיפרה שום דבר לאיש עד שהריונה החל לבלוט, ואז כבר היה מאוחר מידי להפלה.
אולי הייתי צריכה למסור אותך לאימוץ כמו שכולם אמרו, כתבה שוש, אבל פשוט לא יכולתי. בשנה הראשונה לחייך אהבתי אותך מאוד וטיפלתי בך למופת, אבל קצת אחרי שהתחלת ללכת, כשהיית בערך בן שנה, פגשתי לגמרי במקרה את החבר של אחי, זה שארגן את האונס, הראיתי לו אותך ואמרתי לו שיכול להיות שאתה הבן שלו. הוא התנפל עלי בקללות, צעק עלי שאני זונה ושלא אעיז לתבוע ממנו מזונות, ואיים עלי שירצח אותי אם אספר מה קרה באותו ערב.
מאז אותה פגישה המצב הנפשי שלי התחיל להידרדר. היו לי סיוטים, התקפי בכי ודיכאון, שתיתי ועישנתי ופגעתי בך מאוד. אני יודעת שאף פעם לא תוכל לסלוח לי, גם אני לא סולחת לעצמי. שנים ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה, להתעלם ולהדחיק, רק בשנים האחרונות, בעזרת האהבה של איציק, אני מצליחה להתמודד עם העבר שלי.
החבר ההוא של אחי מת לפני כשנתיים מסרטן ריאות, ואני מודה ששמחתי לשמוע שהמוות שלו היה איטי וכואב. אין לי מושג מה קרה עם הבחורים האחרים שהשתתפו באונס. אני מעדיפה לא לחפש אותם ולא לחשוב עליהם יותר. אני רוצה לחיות את שארית חיי בשקט ולנסות להיות מאושרת ככל האפשר עם בעלי ועם בני, אם הוא יסכים.
סיימתי את הקריאה, קיפלתי את המכתב והלכתי אליה. מצאתי אותה עומדת ליד החלון, בוהה החוצה, דמעות זולגות על לחייה.
"אימא." ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, "אל תבכי יותר, אני פה." ובכיתי גם כן.

אחרי שהאמת יצאה לאור השתפרו מאוד יחסי עם שוש – סלחתי לה ורוב הזמן אפילו קראתי לה אימא. קיבלתי ממנה רשות להראות לטוליק את המכתב שלה ואחרי שהוא קרא בו הוא התקשר אליה, נרעש ומזועזע, וניהל איתה שיחה ארוכה שבסופה היו עיניו לחות מדמעות.
"חבל שהיא לא ספרה לי הכול עוד אז." אמר בעצב, "היא כל כך הפחידה אותי עד שלא ראיתי עד כמה היא אומללה."
סוף סוף, לראשונה מאז התקף הלב של מריו, מצאתי את עצמי מנהל עם טוליק שיחה גלויה מלב אל לב. ביקשתי ממנו סליחה והתנצלתי שהטרדתי אותו בגלל ההתאהבות שלי בו וגרמתי לו מבוכה עם החיזורים שלי.
הוא צחק. "זה בסדר." אמר, "אין צורך שתתנצל בפני על הרגשות שלך, וחוץ מזה הרי בסוף הכול יצא לטובה."
"אתה בטוח שאתה לא כועס? באמת? אז תן נשיקה." דרשתי.
הוא נישק אותי על לחיי, אמר לי לא להיות חצוף, ושאל אותי אם אני מתכוון לחיות כמו נזיר עוד הרבה זמן.
"אני מקווה שלא." הסמקתי.
"אורי, זה לא עסקי, אבל הייתי שמח אם היית מספר לי אם אתה מעדיף גברים או נשים."
"גם אני הייתי שמח אם מישהו היה מספר לי מה אני מעדיף." הודיתי, "אני מבטיח לך שברגע שאחליט אתה תהיה הראשון שידע."

לקראת סוף ההיריון שלה יוליה נתקפה בולמוס קניות של ציוד לתינוקת שעמדה להיוולד בעוד פחות מחודש. היא רצתה שמריו יבוא איתה, אבל הוא ששנא לעשות קניות וסלד מעיסוקים משעממים כמו השוואת כושר ספיגה של חיתולים, ויכולת תמרון של עגלות תינוקות, התחמק והטיל את המשימה עלי.
לא ציפיתי לכך, אבל סך הכול נהניתי מאוד לשוטט עם יוליה בחנויות, לראות כמה מתוחכמים נעשו הצעצועים והאביזרים שמיצרים היום, ולהתפעל יחד איתה מהבגדים הפעוטים והמקסימים שהיא קנתה לתינוקת שתיוולד.
בעודי עומד ומלטף בחיבה דובון צעצוע אחד לבן כשלג עם פפיון אדום שמעתי קול מוכר. הבטתי וגיליתי להפתעתי את תמר - האקסית האחרונה שלי - עומדת מולי מחייכת.
היא נראתה נפלא למרות שהייתה מאוד מאוד בהיריון. יש נשים שנראות עוד יותר יפות כשהן הרות ותמר הייתה אחת מהן.
"את נראית נפלא." החמאתי לה, "אני מניח שהאב המאושר הוא בילי, הבחור בר המזל שהחליף אותי."
"כמעט, אבל לא בדיוק." אמרה החברה שלה שעמדה בשקט לצידה, נושאת את התיק שלה.
"זו בילי." הציגה תמר את חברתה, נראית נבוכה קצת, אבל בעיקר מאושרת וגאה.
המילים נעתקו מפי, בילי - קיצור של בלהה – הייתה אישה צעירה ובנויה לתלפיות, גבוהה כמעט כמוני, קצוצת שיער, ובעלת לחיצת יד חזקה ונמרצת, אך עדיין לכל הדעות אישה לכל דבר ועניין. אם כך ההיריון של תמר, אלא אם כן התממש בעזרת רוח הקודש חייב להיות ... לך תדע, בימינו יש כל מיני שיטות. התביישתי לשאול ולכן שיניתי נושא.
"למה לא סיפרת לי שאת מעדיפה נשים?" שאלתי.
היא משכה בכתפיה, נבוכה. "כשהייתי אתך עדיין לא הייתי בטוחה... אני עדיין מהססת ... זה קצת מסובך אורי. זה לא שאני לא אוהבת גברים, אבל את בילי אני אוהבת יותר, אתה מבין?"
"נניח." עזבתי את הנושא שהעיק גם עלי, "ומאיפה התינוק?" החוויתי לעבר כרסה התפוחה, "הלכתן לבנק הזרע? לא חשבתי שאת תעשי דבר כזה. באיזה חודש את דרך אגב?"
השתיים החליפו מבט מהיר ואומר סוד ובבת אחת, במעין הבזק של אינטואיציה שפוקד אותי לפעמים ידעתי – "אני האבא."
"כן, זה אתה." הודתה תמר, "אבל אתה לא צריך להילחץ, אני לא רוצה ממך כלום. ובבקשה אל תתחיל להתלונן על גניבת זרע לא תכננתי את ההיריון, זה פנצ'ר שקרה כנראה כשחזרנו קצת מסטולים מהמסיבה ההיא ... זוכר, כשהקונדום נקרע?"
"אבל אמרת לי שהכול בסדר." מחיתי, "אמרת לי לא לדאוג למרות שידעת שאת בהריון כשנפרדנו."
"כן, כי לא הייתי בטוחה, אבל קיוויתי. ברגע שהאפשרות עלתה ידעתי שאני רוצה תינוק."
"אבל למה לא סיפרת לי?"
"כי בדיוק נפרדנו ולא חשבתי שזה יעניין אותך, הרגשתי שזה העסק שלי, לא שלך, וחוץ מזה, הנה סיפרתי."
"אבל תמר ... תשמעי, אני רק אפרד מהידידה שלי ונלך לשבת באיזה מקום לדבר על זה." ניגשתי אל יוליה, הסברתי לה שצץ משהו, שלחתי אותה הביתה במונית והסעתי את תמר ובילי לדירתן.
"אתה בטח מתכוון להאשים אותי בגניבת זרע ולהגיד שאתה רוצה בדיקת אבהות ולא מוכן לשלם מזונות." התנפלה עלי תמר עוד לפני שהתיישבתי, "אז רק שתדע לך שאני לא רוצה ממך שום דבר, ממש כלום. אם תבוא לבקר את הילד זה בסדר מבחינתי, אבל אתה לא חייב לו כלום." הצהירה.
"כמובן שאני אבוא לבקר את הילד." מחיתי, "זה הילד שלי ואני כן רוצה לשלם עבורו, ולהכיר אותו ולעזור לגדל אותו."
"אתה בטוח?" פקפקה בילי, "כי רוב הגברים שאני מכירה..."
"אני לא רוב הגברים, אני אורי." מחיתי, נסער. הרעיון שעוד מעט ייוולד לי ילד ריגש אותי, ושימח אותי, ואפילו הפחיד אותי קצת.
"אורי, ילד זו אחריות לכל החיים." ניסתה בילי להפחיד אותי, "זה לא צעצוע שאפשר לעזוב אחרי שהוא מתחיל לשעמם אותך."
"אני יודע. אני מבטיח לך שהוא לא ישעמם אותי, וגם אם כן, זו זכותו. הרי הוא הילד שלי, הוא יכול להשתין עלי, ולשעמם אותי, ואפילו אם הוא יכעס עלי הוא עדיין יישאר הילד שלי, וילד צריך דמות אב בחיים, אי אפשר שהוא יגדל רק עם נשים מסביב."
"למה לא?" הזעיפה תמר פנים חמודות.
"כי... כי.... מה זאת אומרת למה לא? כי בעולם יש גם גברים, לא רק נשים והוא צריך להכיר גברים שיתנו לו דוגמא." אמרתי בסמכותיות שהפתיעה גם אותי ומכיוון שהן שתקו והקשיבו המשכתי לנאום ולחלק איתן תובנות בנושאי אבהות, תובנות שלא ידעתי עד היום שאני מבין.
"לדעתי רצוי שהגבר הראשון שיטפל בו יהיה אבא שלו." פסקתי בתקיפות, יודע פתאום שאני נורא רוצה להיות אבא, שאני אהיה אבא טוב, שאני אף פעם לא אכאיב לילד שלי ולא אפגע בו, ותמיד אהיה לטובתו ואוהב אותו בלי תנאי. וזה בדיוק מה שאמרתי לתמר ולבילי .
"את צודקת, הוא באמת חמוד." אמרה בילי לתמר, "אני מקווה שהילד יהיה דומה גם לך." חייכה אלי ושאלה אם יש לי חבר.
"לא, אני לבד, ואני בכלל לא בטוח שאני בעניין של גברים."
"חבל כי יש לי שידוך בשבילך, אני חושבת שהבן דוד של תמר ממש יתאים לך." אמרה בילי, אבל לא התווכחה כשהודעתי לה שאני לא אוהב שידוכים, שאני לא בטוח בכלל מה אני מעדיף, ושאין לי עכשיו ראש לחפש מישהו. "כשיגיע האדם המתאים אני כבר אדע." אמרתי, ולמרבה הפלא הפעם צדקתי.
כמה ימים אחרי שיובלי שלנו נולד הגיע הבן דוד של תמר לברך את האימא הטרייה ולהתפעל מהרך הנולד.
ממש במקרה גם אני הייתי שם - האמת שהתקשיתי להתנתק מהתינוק המקסים שלי - שמחתי מאוד כשמצאתי דירה להשכרה ממש מול הדירה של תמר ובילי והתפרצתי אליהן, מנופף בשמחה בחוזה השכירות לדירה שרציתי בה, חוזה שחתמתי כמה דקות קודם בשעה טובה כשהוא נכנס - גבר צעיר, יפה תואר וכחול עיניים בעל רעמת שער בהירה (שידעתי שתהיה קרירה וחלקה כמשי תחת אצבעותיי), כפות ידיים קטנות ורכות, מבטא רוסי רך ונעים וחיוך מתוק שהוא הפנה אלי בעודו מביט בי בחיבה, ואז גיליתי סוף סוף מה אני מעדיף, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר לגמרי.