עשה לך מלכה (סיפור בהמשכים)

חלק ה'

Halrloprillalar • 2 באוג׳ 2008

שבע וחצי.

היא חייגה אליו בפון (*). למרות שבעיקר דברו במסנגר, יצא להם לדבר גם בפון. בהתחלה הייתה היא זאת שהתעקשה לדבר אתו, כי ניתן ללמוד הרבה על האנשים על פי נימת קולם. היו לו קול נעים וצעיר. אולי קצת מתנגן, במין נימה ילדותית, אבל באותו שלב זה כבר לא הפריע לה, כי היא כבר הייתה נעולה. הטלפון השמיע צליל המתנה. "תענה, בבקשה תענה", היא מצא את עצמה מתחננת.
בצלצול העשירי השיחה הופנתה לתא קולי. היא השאירה הודעה, בלי לתלות בה תקוות. היא חשבה על הדרכון ועל ויזה לארה"ב. מה הייתה כתובתו המדויקת ?
היא השאירה את המחשב פועל, מביטה מדי פעם במסך, לראות אולי בכל זאת הוא יופיע. היא הדליקה את הטלוויזיה, מנסה להסיח את דעתה, ובהתה במסך בלי להבין אפילו מה היא מסתכלת. בסופו של דבר נרדמה מול המסך המרצד.

למחרת היא הודיע שלא מרגישה טוב ולא הלכה לעבודה. היא אפילו לא טרחה לצאת מהמיטה לרחוץ פנים. לשתות ולאכול לא היה לה חשק. היא שכבה במיטה ובהתה לסירוגין בתקרה, בקיר שממול ובמסך של המחשב הנייד שלה, מחכה להודעה ממנו. בערך כל שעה ניסתה לחייג אליו. בליבה כבר גמלה החלטה לטוס לארה"ב אם לא יצור קשר עד מחר.

בשבע בערב חייגה אליו שוב, בפעם הלא-יודעת-כמה. היא חייגה באופן אוטומטי, בלי ציפיות. עשר צלצולים ואז הייתה מנתקת.
הטלפון ענה בצלצול השלישי.
קול מוכר ולא מוכר ענה. זה היה הקול הנפלא שלו, אבל הוא נשמע אחרת.
“הלו" אמר הקול.
“ליאור !!! זה אני, נוגה. מה קרה ? איפה אתה ? דאגתי לך נורא !”
בצד השני של הקו הייתה שתיקה ארוכה. הקול שנשמע בהמשך היה מעוות, כאילו נאמר מתוך גרון מכווץ.
“זה לא ליאור. מדבר אחיו, שמי חן. ליאור ...” הייתה שוב הפסקה ארוכה, ומילים שאחריה נשמעו כמו חרחור.
“ליאור ... היה מעורב ... בתאונת דרכים. הוא מת"
לא יכול להיות. לא, זה לא אמיתי, זה חלום רע, אני חייבת להתעורר. זה תכף יעבור. אני חייבת להתעורר.
החדר הסתחרר סביבה והאורות התעממו. בהבזק אחרון של הדעת היא קלטה שהיא צונחת לרצפה.

--------------------------------------------------
* הערה למי שמודאג מעקביות של הסיפור: היום ניתן לרכוש שירות של מספר חיוג בארה"ב. השירות מאפשר חיוג למספר בעל קידומת של ארה"ב כשבפועל השיחה מועברת לטלפון בארץ.

בררר ...

משועשעת • 2 באוג׳ 2008

איזה מתח !

Re: בררר ...

Halrloprillalar • 4 באוג׳ 2008

מתח חיובי או שלילי ?

חלק ו'

Halrloprillalar • 4 באוג׳ 2008

היא התעוררה לקול דפיקות חזקות בדלת. מהעברה השני מי שהוא צעק "הלו, גברת, את שומעת ? תפתחי, זה שירות אמבולנס” ושוב דפיקות. איזה אמבולנס ? היא קמה לאט, בודקת האם נחבלה. נראה שלא. ה-ו-א מ-ת. ראשה התחיל להסתחרר שוב. הדפיקות בדלת הפכו לחזקות עוד יותר, מי שהוא כנראה ניסה לפרוץ אותה בכוח.
“מי זה, מה אתה רוצה ?”
“הו, התעוררת, את בסדר ?” הקול מצד השני נשמע רגע יותר. “זה שירות אמבולנס, מגן דוד" אמר הקול, “ הודיעו לנו שהתמוטטת בזמן שיחת הטלפון".
היא פתחה את הדלת.
“אני בסדר. תודה. אתה יכול ללכת"
“את בטוחה ? אולי לקחת אותך לחדר מיון ?”
“לא, תודה, אין צורך"
הטלפון של הפרמדיק צלצל.
“כן, היא בסדר, אני מדבר אתה עכשיו. קח, דבר אתה", הוא הושיט לה את הטלפון.
שוב אותו קול מוכר ...
“נוגה, את בסדר ? דאגתי מאוד, שמעתי את הנפילה שלך"
“מה קרה לליאור ? אלוהים, מה קרה לו ?”
“ליאור נפגע קשה בתאונת דרכים. הודיעו לי מבית החולים וטסתי אליו מיד. כשהגעתי הוא כבר נפטר.”
קולו היה יבש הפעם, דבורו רגעו, נטול כל רגש.
חן אמר - “אני טס חזרה לארץ מחר. אם את רוצה, אגיע אליך ואז נוכל לדבר.”
“כן, כמובן”. השתררה שתיקה. ואז חן אמר, “אני חייב לנתק עכשיו. שלום נוגה" וניתק.

חן נכנס ללחץ כשהיא התעלפה ככה באמצע השיחה. זה לא היה חלק מהתכנון ולא הייתה לו שום תוכנית גיבוי המתאימה למקרה. הדחף הראשון שלו היה לנסוע אליה, הוא גר במרחק של 15 דקות נסיעה בלבד. אבל בכך תסתיים כל המזימה, שבה השקיע כבר לא מעט מאמץ. אולי לשלוח מי שהוא לבדוק שהיא בסדר ? אבל את מי ? לא היו לא שותפים בעניין. ואז צץ במוחו הרעיון להזמין אמבולנס, מה שעשה, מקלל בשקט על שש מאות שקלים ששילם עליו בכרטיס אשראי. האמבולנס הגיע, חן שמע שהכל בסדר ונרגע מעט, אם כי הטעם המר עדיין נשאר. חן הרגיש שעבר את הגבול.
נשארו עוד יומיים עד לפגישה אתה. משם והלה זה כבר אמור להיות סרט אחר.

היא לא הלכה לעבודה גם למחרת. הדיכאון האפיל את ראייתה, החדר נראה חשוך מתמיד. או שאולי היו אלו רק התריסים המוגפים ? היא המשיכה לשכב, בוהה בקירות ובתקרה, כמו אתמול, כשעוד חיכתה להודעה ממנו. רק במסך המחשב כבר לא טעם לבהות. ראשה היה מרוכן מכל מחשבה. בלילה לא נרדמה ונזקקה לכדורי שינה. היא לקחה שתיים, כפול מהמינון המותר, ובמשך דקות ארוכות הביטה בתכולת קופסת הגלולות תוהה אם בה תמצא מזור ליום המחר. בידיים רועדות הניחה את הקופסה במקום. החמישים כדורים שבה יצטרכו לחכות.

חלק ז' (אחרון)

Halrloprillalar • 8 באוג׳ 2008

למחרת כבר לא הייתה בהלם, אלא בדיכאון רציונלי, אם בכלל ניתן להגדיר מושג כזה. עולמה קרס עליה, למרות שבעולמה הגשמי שום דבר לא השתנה. היא ניסתה לומר לעצמה שמעולם לא נפגשו אפילו, שהיו רק בקשר מסרים ורק שבועיים, שכל ההיכרות עמו מסתכמת בכמה מאות שורות טקסט, שיחת טלפון ותמונה. היא הזכירה לעצמה שהאסון האמיתי הוא שלו ולא שלה. בקור רוח חשבה ששלוש שבועות קודם לא הייתה מקדישה כל תשומת לב לידיעה שמי שהוא נהרג בתאונת דרכים בחו"ל. אבל הטיעונים שהעלתה לא עזרו במאום.
היא הכריחה את עצמה לצאת מהמיטה וללכת לעבודה. היא הכריחה את עצמה להתייחס לשבועיים האחרונים כאל סרט בו צפתה, מזדהה אבל לא מהווה חלק ממנו. מנגנון ההכחשה שלה התחיל לפעול, לטובתה. היא הייתה במצב גרוע והיא הייתה זקוקה להכחשה.

אבל אחרי יומיים היא קבלה טלפון מחן. אותו הקול, הקול שלו ...
היא כל כך רצתה לשמוע את הקול הזה שוב. באופן כמעט בלתי נשלט הוא העלה בה זיכרונות וציפיות. היא קלטה שהיא משתוקקת לפגוש את חן. הם קבעו להיפגש באותו ערב, אצלה.
בשמונה הפעמון צלצל, היא ניגשה לדלת ופתחה אותה. ונשארה לעמוד המומה, בוהה בו בפה פעור ...
למרות שלא ראתה אותו מעולם הוא נראה לה כל כך מוכר. זה כאילו מי שהוא לקח את תמונת אחיו ושינה אותה בפוטושופ, וכך יצר את חן. אותם תווי פנים, אותו מבט עיניים, רק יותר מעודן, נשי. היא בהתה בו בדממה. חן נראה נבוך מהמבט וזז באי נחת על מפתן הדלת. בסוף היא זזה הצידה, חייכה חיוך מאולץ והזמינה אותו להיכנס, לא מסירה ממנו את מבטה.

בהתחלה השיחה הייתה קשה. חן חמק מרוב הניסיונות לקבל עוד פרטים על אחיו ועל נסיבות התאונה. בסוף הודה שגם הוא נמצא בסוג של הכחשה, ומעדיף להישאר כך בניתים, כדי להקל על עצמו. היא הבינה אותו, גם היא הייתה במצב דומה. לכן הם דברו על נושאים אחרים. קצת עליו וקצת עליה. חן גילה תובנה כמעט טלפתית. הוא ניחש את מה שרצתה להגיד, הבין את דבריה לעומקם, ידע איך לתת לה תשובה נכונה ולהפגין את האמפטיה הנדרשת. כאילו הכיר אותה זה זמן רב. היא פירשה זאת כסימן לאינטליגנציה רגשית ברמה שלא הייתה מצפה למצוא אצל גברים. כאילו היה הוא זה שהתכתב עמה בשבועות אחרונים. כדימוי מטאפורי חשבה עליו ועל אחיו כאיש אחד.
לא היה לה מושג כמה קרובה הייתה לאמת.
הוא היה בעל מראה דומה כל כך למה שהתרגלה לאהוב, קולו היה אותו הקול, והוא הבין אותה כמו נפש תאומה. היא רצתה להיות במחיצתו.
הם נפגשו גם למחרת, וגם בימים הבאים. השיחות הפכו לקלות יותר, נעימות וקולחות. הם המשיכו להיפגש. כבר לא היה טעם להתעלם מהעובדות – היא נמשכה אליו, ובעצם לא הייתה לה שום סיבה להילחם במשיכה זו. היא הבחינה אצלו גם בתכונות אופי שלא היו לרוחה, אך כעת אלו כבר לא הפריעו לה בכלל. היו לו את אותם פנים כמעט, את אותו הקול, והיא הרגישה שהוא מכיר אותה כל כך טוב. זה החמיאה לה. היא הייתה נעולה עליו, מוחתמת.

חן לא הסתיר את העדפות המיניות שלו, אך גם לא שידר שום מסרים לגבי הציפיות ממנה. אבל היא רצתה אותו ורצתה להטיב עמו, ולכן היוזמה בה ממנה. וכך, ערב אחד כששוב נפגשו, היא שלפה זוג אזיקים ומשכה את ידיו לאחור.

-----------------------------------------------

חן שכב על הרצפה, ידיו אזוקות מאחרי גבו. הוא היה ערום, ובשביעות רצון ציין כי לא הוא הוריד לעצמו את הבגדים. מעליו התנוססה יצירת אומנות עוצרת נשימה ושמה מלכה צונמי. חליפה עור שחורה כיסתה את רוב גופה, עוקבת באדיקות אחרי קימוריו ומדגישה אותם. כפות רגליה היה חשופות, מטופחות, רעננות ובעלי ציפורניים הצבועות בלקה אדומה מבריקה. כפות רגליים אלו טיילו כעת על גופו, ואחד מהם כבר בקרה בפיו. חן הספיק לרגע למצוץ את האגודל, לפני שצונמי צחקקה ומשכה אותו החוצה. ואז התיישבה עליו, אחזה ביד אחת באברו והשחילה את האחרת לפיו. חן השמיע קול גרגור.

חן לא היה טיפש. ההפך הוא הנכון, הייתה לו תודעה מאוד מפותחת. וכעת, עמוק בתוך ביצת התודעה הזאת מה שהוא זז.
היה שם מי שהוא, שהתעורר לחיים וניסה לעלות על פני השטח. מי שהוא שטען שיש גם לו בעלות על אותה תודעה, ושבעצם הוא נוצל ונזרק. הוא השתמש בטעונים המבוססים על מוסר ומצפון. הוא דיבר על חוסר הגינות של השגת המטרה באמצעים לא כשרים. הוא דיבר על השגת בת הזוג בדרכים של ניצול רגשי.
חן הכיר את התודעה שלו ושלט בה ביד רמה. הוא הכיר את הטיעונים שהועלו, והם ממש לא עינינו אותו עוד, כי הוא היה עסוק בליהנות מהחיים. מי שהעלה אותם טיעונים יצטרך לרדת לתהום הנשייה. רגל דמיונית הנעולה במגף צבאי שחור נשלחה מטה ודחפה את ראשו של אחיו הדמיוני חזרה עמוק לתוך הביצה. חן חייך.

צונמי חייכה אליו חזרה. "מה ? “
“סתם נזכרתי במה שהוא מצחיק" ענה חן.

(סוף)

Re: תודה

zboy{זאתי} • 8 באוג׳ 2008

סליחה אני רק שאלה,
למה?
למה כל אדם זקוק לזוגיות טובה?
שאלה שהעמקתי לחקור בה לא מעט, וזמן רב אפילו האמנתי בתפיסה הזאת בעצמי,
וככל שחיפשתי, התשובה היחידה שמצאתי הייתה השרשה תרבותית-דתית, ותו לא,
אני מסכים שהאדם הוא יצור חברתי שיעדיף לא להיות לבד, אני אפילו בעד זוגיות,
בדיוק כמו שאהיה בעד לימודים, טיולים, ועוד הרבה דברים,
זה עדיין לא הופך אותי זקוק לזוגיות כדי לחיות חיים שלמים ומלאים,
ולקבל את עצמי ואת דרך חיי במלואם, וזה גם לא סותר את העובדה שאני רוצה שירצו אותי,
יותר מכך, אני רוצה שהרבה ירצו אותי, אני רוצה שכולן ירצו אותי חח,
אז מה? אתחיל לבנות לי הרמון על מנת להגיע לחיים שלמים ומלאים?
טוב אז הרק שאלה התפתחה לה קצת אבל בסופו של דבר אני באמת מבקש תשובה,
למה אתם רואים את הזוגיות כצורך בסיסי במהותו של אדם?
z

Morticia • 8 באוג׳ 2008

כדי שתהיה מי שתכין לך אוכל לעת זקנה יה zboy!

שבת שלום מותק

zboy{זאתי} • 8 באוג׳ 2008

אני משתדל לדבוק במוטו של for ever young,
כשארגיש זקן אלך להרים,
אם אני לא יכול לדאוג לעצמי לאוכל, אז שמישהו יאכל אותי לפחות
אחלה שבת שבעולם כפרה

ZBOY יקירי

המלכה יעלי​(שולטת) • 8 באוג׳ 2008

אוהבת את כתיבתך ....אוהבת אותך ....וכן רוצה בך לזוגיות .......
זוגיות בהרים בטבע ...לראותך בבגדי עבודה ......מכין לי ....ורק לי ....סלט ....ותפתיע כמו שרגיל ואוהבת ונהנית.....כן חולה על ההפתעות שלך ....השירות והיחס ראויים להערצתי אלייך ...............
יקירי ,מבט מושפל וחיוך שובב ....מה עושה עכשיו במקום לעסות את כפות רגליי........???

למר דולפין...

Morticia • 9 באוג׳ 2008

קראתי את הסיפור במלואו
כתוב נפלא
נהנתי לקרוא

וגם יש בו מן הביטול העצמי שלך
לצד הרבה בוז ושנאה אל האישה

לא סיפור קל
ואולי מסיבות נעלות מאלו שציינת הוא ראוי לאהבתה
והיא?
אולי אלו לא בדיוק שיקוליה
...

והסוף
...
הסוף
...

קצת מזכיר את אחד הספרים הטובים ביותר של סטיבן קינג
לעניות דעתי
The dark half

לרגע
...

והוא?
הוא אהב אותה?
היתה בו בכלל אהבה בלבו?
אליה, אל אחיו, אל עצמו ואולי גם לאישה אחרת שפעם אהבה אותו ולא עוד?

מאוד נהנתי לקרוא - תודה
אבל סיפור קשה
מביטול עצמי אל מול התרכזות בבוז ולעג למושא אהבתה המשתקף בבינוניות אישיותה ועד למרגלות מקדש השליטה מלמטה... או משהו כזה...

{לכבוד השבת החבאנו בפוסט את הקריקטורה נושאת הפרסים השבועית של "חפש ומצא" והפעם "שוקי, הכלב של דנה אבד - מי שימצא נא להודיע מייד..." }

לפעמים הלב ניצת בלהבת האהבה ורבות הדרכים להצדיקה
אבל זה באמת טקסט מופלא לקריאה

עלה והצלח!
{כתיבתך היא הצדקה נהדרת לתחושות אהבה העלולות להתעורר כלפיך באישה ולך תדע אם היא בכלל לא איזו נערה כפרייה פשוטה שלא תמכור את אגם נוף ילדותה בעבור אף הון שבעולם... לעולם... ואולי ראויה, לצד קבלתך את עצמך באותה המידה, לחום לבך, אמונך ואהבתך... שברון לב עלול להוביל לנקמה אבל רבות הן הדרכים אל האהבה...}

שבת שלום בנאדם!