הזמנה לסופשבוע- המשך

הזמנה לסופשבוע- המשך

פלונית • 13 באוג׳ 2008

היא שלחה אליו מבט דרך מסך השיער שכיסה את פניה. היא שנאה שהשיער מכסה לה את הפנים. הוא לא ענה לשאלה שעיניה שאלו אותו. הוא התיישב על הספה שהיתה שם והדליק את הטלוויזיה. היא נשארה כך על המיטה. בהתחלה ניסתה לזוז ולמשוך את תשומת לבו, להשמיע קולות. כשראתה שאינו מגיב, השתתקה. אולי רבע שעה עברה כך.
הם נכנסו בלי לדפוק בדלת. ראשה פנה מיד לכיוון ועיניה נפערו באימה. היא לא האמינה שיעשה את זה לעולם. היא היתה משתפת פעולה, הוא ידע, אבל היא היתה רוצה לדעת קודם. היא לא ציפתה לזה כהפתעה.
הוא קם לקראתם. "את הכסף קודם."
הם הוציאו שטרות רבים ומסרו לו. היא הביטה בו כאשר הסיט את שערה וליטף את פניה, כולה זעם כבוש, רועדת מכעס, מבטה מתריס ועיניה נעוצות בו כשני דוקרני ברזל. הוא היה מרוצה כל כך.
הם נגעו בה והיא עצמה את עיניה מיד.
"הו לא, מתוקה שלי. את תהיי עם עיניים פקוחות. אל תחשבי לעצום אותן לרגע." הוא אמר לה, מלטף את לחיה. היא פקחה אותן וסגרה מיד שוב. הוא סטר לה והתכופף לעברה. "חשבתי שאת יכולה לעמוד בכל, לא, יפה?" סינן באוזניה. "את רוצה לשמח אותי? שאני אהיה גאה בך?"
היא פקחה את עיניה במאמץ והישירה אותן לתקרה. הוא הפנה את ראשה לכיוון הגברים שעמדו שם מולה. הוא רצה ללטף את ראשה אבל ידע שאין מקום לגילויי רוך. לא עכשיו. היא נעצה מבט בגברים שעמדו שם.
"היא שלכם."
הוא התיישב על כסא בצד, משקיף. הגברים שהיו שם פישקו את רגליה והתבוננו בה, דוחפים אצבעות, לשים את שדיה. פותחים את חגורות המכנסיים ובמהרה היתה מוקפת בחבורת איברים זקופים ולוהטים. הראשון פותח את רגליה בכוח ומנסה לדחוק את עצמו לתוכה. הוא מרטיב את איברו ומחדיר אותו לתוכה. היא משתנקת מעט והוא מתחיל לזיין אותה. חודר אליה בכוח, נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. היא מביטה בגבר המזיין אותה, פניו מתעוותות מן המאמץ, שולחת מבט הצידה, אליו. הוא מסמן לה לחזור להביט קדימה. היא מצייתת. ברגעים האלו, מעולם לא היה לו ספק שהיא תציית. עיניה מצטמצמות אך היא מסתכלת על אותו גבר זר. לראות, הוא יודע ממקום שבתו, זה הכי קשה.
גבר אחר תולש מפניה את המסקינטייפ בכוח ומחדיר את איברו לפיה. הוא חונק אותה עם הזין שלו והיא שונאת את זה. הרוק מטפטף לה על העיניים מהזין שלו. הגבר שמזיין אותה שולף מתוכה במהירות את הזין שלו והזרע שלו משפריץ על כולה, על החזה, הפנים, הצוואר. הוא מורח אותה בזה בגיחוך. "איזה זונה את.." נאנח. אחר דוחף את עצמו לתוכה וגופה מטלטל מתנועותיו המהירות, שנעשות חזקות יותר ויותר. אנחות קטנות נפלטות מפיה אך היא חורקת שיניים ומחניקה אותן. הגבר מזיין אותה חזק יותר ויותר, עד שנעצר ושואל אותו, שיושב בצד: "איך כואב לה?"
הוא שותק רגע ומשיב "תהפוך אותה, שתעמוד על ארבע."
הגברים הופכים אותה כבובה, והוא מזיין אותה בכוח. ידיה קשורות מאחורי גבה ולכן ראשה על המזרן וישבנה מונף. גופה נע קדימה ואחורה בפראות מן העוצמה. הוא מכיר אותה היטב. הזין הארוך שחודר אליה כך מכאיב לה והיא כבר לא עומדת בזה ועם כל דחיפה היא גונחת בכאב כחיה פצועה. האחר גומר בפיה, בעוד השלישי מתחיל לזיין אותה אף הוא. היא בוהה באוויר, הכוס שלה מטפטף על המיטה והם עוברים עליה אחד אחרי השני.
כשהם הולכים הוא קם. מודה להם בנימוס. הם משבחים אותו על התמורה לכספם.
היא מוטלת חסרת תזוזה על המיטה והוא ניגש אליה ומלטף את ראשה. הוא חש כיצד היא נמסה למגעו, נימי גופה משתוקקים וזועקים למגע הרך, תראה איך עמדתי בזה יפה, תראה, אמרתי לך תמיד שאתה יכול לעשות בי הכל ואני אעשה את זה. הוא מלטף אותה, את הגוף המושפל, המנוצל. היא זזה לכיוונו על המיטה.
"היה לך מספיק?" הוא שאל.
היא חייכה באומץ, חושבת שהוא מקנטר אותה.
"שאלתי אם היה לך מספיק."
המבט היציב הזדעזע לרגע, ואז הוא ראה את הברק הזה שעבר בעיניה. הוא חושב שהוא ישבור אותי. זו הכוונה שלו היום. היא חייכה חיוך רחב.
"לא היה מספיק?" שאל, מופתע.
"מה פתאום" היא לחשה, צוחקת בשקט.
"את בטוחה?"
היא הישירה אליו עיניים מתריסות, מעודדת מפליאתו. "מופתע?"
"טוב." הוא ענה ותפס אותה מהשיער.
הוא משך אותה מועדת מן המיטה ואל השולחן הכבד, מטיל אותה עליו, על בטנה. היא השמיעה זעקת כאב כשהמצבטים מתחו את פטמותיה תחת כובד משקלה. הוא קשר את רגליה לרגליי השולחן כשהיא עומדת על קצה הבהונות בחוסר נוחות, ידיה מתוחות וקשורות לרגליי השולחן שבעבר השני. כאב לה.
הוא הביט בה רגע אחד, עקודה, חסרת אונים. רוצה שהוא יפסיק, הוא ידע את זה. אבל הפעם אי אפשר. הפעם הגבולות הם שלו. הוא הניף את השוט והנחית אותו על גבה בכוח. לזה היא חיכתה, את זה היא רצתה, וזה כל כך כאב לה. הכאב הזה, הוא שמע את זעקת השבר שלה, זועקת בהקלה, את הכאב היא מכירה. היא אוהבת אותו, רגילה אליו. זועקת כמי שחוזרת הביתה, לגבולות הידועים שלה. הוא חייך. היא לא היתה בעמדת הכוח הרגילה שלה, מוכנה לכל, והשוט חתך בבשרה בהצלפה הנחרצת שלו, מצליף כמי שחייו תלויים בזה. מה שלא לומדים דרך הראש, לומדים דרך הרגליים. את תלמדי. זעקה כנגד כל פגיעה של השוט, הצלפה כנגד כל זעקה שלה. כואב לי כל כך, כואב כל כך, אל תפסיק, אל תפסיק, אם רק היתה יכולה להרפות את הגוף הכל היה בסדר, אבל אי אפשר, הגוף מתוח, אחרי כל הזיונים האלה היא כבר לא מסוגלת להחזיק אותו עומד, תפסיק, זה כואב, השדיים שלה נמחצים כנגד השולחן, הגוף המתוח כואב, נאבק לשמור על שיווי המשקל, מתפתלת, שורף כל כך, למה הוא לא מפזר את הכאב, למה באותו מקום?! עוד הצלפה, עוד אחת, משתוללת מכאב. אוהבת את הכאב. תפסיק, תפסיק, רק לרגע, שאני אתאושש ואז תמשיך, זועקת בלבה, מנסה להתחמק מן ההצלפה הבאה. הוא עוצר לרגע. היא נושמת בהקלה. הוא מעביר את השוט באיטיות על גבה והיא מצטמררת. והשוט מונחת על גבה שוב בכוח וסוחט ממנה צעקת כאב. הוא ממשיך ומכה את ירכיה, מותח פסים ארוכים על בשרה, חורך אותו. הכאב הזה, הוא שומע אותה מושכת באפה. היא בוכה, קפץ בו משהו. היא בוכה. היא כבר לא צועקת, לא מגיבה, מקבלת בשקט את הכאב, מתמכרת אליו. מתרגלת אליו. הוא מגביר את הקצב, את הכוח, היא משתוללת וכמעט מזיזה את כל השולחן בפראות. הוא מפסיק בבת אחת. היא מתנשמת בכבדות. שיגע בה. רק נגיעה. היא זקוקה למגע הזה. היא מושכת באפה, רק שייגע. שיזיין אותה מבחינתה, אבל שייגע בה.
הוא הולך למטבח, מכין לעצמו משהו. היא שומעת את צעדיו, זז, פותח את המקרר, הולך, חוזר. קשה לה לעמוד ככה, הגב שלה כואב. הכוס שלה שורף והחתכים בגבה ובירכיה שורפים. השדיים בוערים מהמצבטים שעליה כבר שעות. היא כבר לא מסוגלת לסבול אותם וגופה נע בחוסר נוחות כדי למצוא עמידה שתקל עליהם. הוא מתיישב על הספה ומדליק את הטלוויזיה. היא נשברת, קורסת, בוכה בנשימות קצרות, נמאס לי, אני רוצה הביתה, עזוב אותי, כואב לי. הוא לא מגיב. נטוע במקומו הוא מעביר ערוצים מבלי לשים דעתו על התכניות שמולו.
"אם אני אשחרר אותך, את תהיי ילדה טובה?"
היא ממלמלת משהו.
עדיין הגאווה המטופשת הזו, הוא חושב בכעס. "לא הבנתי. תהיי ילדה טובה או שעדיין אני אצטרך להגיד כל דבר שלוש פעמים?"
"ילדה טובה," היא עונה מבין הבכי הקטוע.
הוא משחרר אותה והיא מתמוטטת על הרצפה, נשפכת לשלולית של דמעות, מזדעזעת בבכי, כל גופה רועד וכואב, כל ליטוף דוקר את עורה, איך עשית לי את זה. הוא מלטף את פניה, מרגיע אותה. היא דוחפת אותו ממנה בפראות, מכה את החזה שלו באגרופים תשושים והוא מקבל אותם בשקט, אוחז אותה בכוח צמודה אליו עד שהיא מפסיקה להאבק וכובשת את פניה בכתפו, נצמדת אליו. הוא מלטף אותה בעדינות, משכך את הבכי. היא נרגעת. מרימה אליו את פניה, שקטים יותר, שלמים יותר. זה עדיין לא המבט שהוא רצה.
הוא אוזק את ידיה מסביב לרגל השולחן. מבטה מתמלא תדהמה לרגע. פגועה, נבגדת. לא, אתה לא עושה את זה. לא באמת. שפתיה הנהדרות נפערות בעלבון והוא מבחין בעקבות מדממים עליהן.
"מה, את לא תצליחי לעמוד בעוד קצת?"
היא מסתכלת עליו, אני אעמוד בכל. כבר לא אכפת לי.
הוא מסתכל עליה חזרה. "עוד לא נשברת?"
עיניה המיוסרות עוקבות אחריו כשתי גולות, קשות וקרות, כשהוא מתגלח ומתעטף בניחוח הקולון שלו. הוא פושט את החולצה שהוא לבש והיא מסתכלת על הגוף הגמיש שעוטה על עצמו חולצה שחורה, את האהובה עליה, כמובן. הוא מסתרק אל מול המראה הענקית שבזויתה הנמוכה ניבטת היא, קשורה ושפלת רוח. הוא לא זיין אותה אפילו. הוא אפילו לא מסתכל לכיוונה כשהוא יוצא ונועל את הדלת אחריו.

לא פה שם • 13 באוג׳ 2008

מעולה. מחכה להמשך.