המפקדת(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
10 באוג׳ 2008
אקסים אובססיביים \ סטוקרים
לצערי יצא לי לשמוע על כמה מקרים לא כל כך נעימים שקרו למספר אנשים שאני מכירה מהקהילה.
רציתי לשמוע אם גם לכם יצא להתקל בתופעה המאוד מטרידה הזאת של אקסים שלא מבינים את המסר, מתי די זה די, מתי לא זה לא... אני מדברת על מקרים קיצוניים, כמו איומים בחשיפה בפני המשפחה או בני זוג חוקיים, פרסום תמונות מביכות במיוחד וכו... אני לא מחפשת שמות (אבל אם בא לכם לחשוף  לי אין בעיה עם זה..)
מקווה שלא יהיו הרבה מגיבים עם נסיון כזה, אבל בכל זאת אשמח לשמוע מנסיונכם. |
|
|
melody
|
לפני 16 שנים •
10 באוג׳ 2008
אני דווקא שמעתי על אחד שהמציא סיפור כזה.
לכאורה, איימו עליו והטרידו אותו ואת זוגתו, כשבפועל כל המעשיות היו מצוצות מהאצבע. הוא אף הגדיל לעשות והפיץ שקרים על גבי שקרים כמו למשל שהמטרידה פירומנית, שחיה על תרופות פסיכיאטריות והיתה מאושפזת באברבנאל. |
|
|
Josephin(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
10 באוג׳ 2008
וואלה זכור לי שגם אני שמעתי על זה משהו . כמובן שסופו של כל שקר להתגלות , וזה מה שאכן קרה . |
|
|
אלעד(שולט)
|
לפני 16 שנים •
11 באוג׳ 2008
זה נפוץ למדי
אני חושב שדי הרבה גברים ונשים כאחד , סבלו ממקרים כאלה פה או באתרים אחרים.
ראשית כי פשוט שקשר מתנתק זו איזו נקודת שפל, שמביאה אותנו לאקסטרים מבחינת רגשות מתנגשים, ותמיד יהיה צד אחד שיכאב יותר ו/או לפעמים לא ירצה בנתק. ומכאן הדרך לאיבוד שפיות זמני או תגובות לא רציונליות לוחמניות ופוגעניות קצרה... שנית באופן טבעי לדעתי אנשים רבים שעוסקים בבדס"מ נמצאים שם מלכתחילה עם מטען רגשי/נפשי/היסטורי בעייתי...! ואז מלכתחילה הם מועדים לפורענות וחוסר יציבות. המצב של הפרידה רק פותח להם את הסכר להתפרצות שרק חיכתה להזדמנות... |
|
|
| סמית(שולט) |
לפני 16 שנים •
13 באוג׳ 2008
Re: אקסים אובססיביים \ סטוקרים המפקדת כתב/ה: לצערי יצא לי לשמוע על כמה מקרים לא כל כך נעימים שקרו למספר אנשים שאני מכירה מהקהילה.
רציתי לשמוע אם גם לכם יצא להתקל בתופעה המאוד מטרידה הזאת של אקסים שלא מבינים את המסר, מתי די זה די, מתי לא זה לא... אני מדברת על מקרים קיצוניים, כמו איומים בחשיפה בפני המשפחה או בני זוג חוקיים, פרסום תמונות מביכות במיוחד וכו... אני לא מחפשת שמות (אבל אם בא לכם לחשוף לי אין בעיה עם זה..)
מקווה שלא יהיו הרבה מגיבים עם נסיון כזה, אבל בכל זאת אשמח לשמוע מנסיונכם. [B]לא שמעתי על סיטואציות כאלו ככל שהן נוגעות "לקהילה", אולי זה מפני שאיני מעורה כאן יתר על המידה. מאידך, שמעתי לא אחת על מקרי סחיטה, אלו מופיעים בעמודי החדשות בעיתונים ובמהדורות החדשות בתקשורת האלקטרונית. מלבד הלוגיקה הבסיסית שתלמד כל אחת שכניעה לסחיטה יכולה להוביל אך ורק לסחיטה נוספת, מפני שמשלומד הסוחט שבכוחו להכניע את הנסחט ולהכפיף אותו אליו, מאומה לא ימנע ממנו להמשיך בכך, כי מטבעם של דברים תיאבון כזה רק מתגבר והולך. מדובר בעבירה פלילית חמורה ועניינה משטרת ישראל, כמו גם בעוולה אזרחית של הוצאת לשון הרע ועוולה זו מזכה את הנפגע בסכום כסף נכבד גם ללא הוכחת נזק, זו הדרך היחידה והאופטימלית להתמודד עם בעיה כזו. |
|
|
|
Dom_Quixote
|
לפני 16 שנים •
13 באוג׳ 2008
תופעה ביולוגית
אני שמח שסוף סוף ניתנת לי הבמה לחלוק עם ציבור קוראים מכובד (?) את סיפורי המרגש בדבר המחזרת מהגיהינום (ואני מתכוון לכך מילולית - היא היתה מגדרה).
זה היה לפני קצת יותר מעשר שנים. הימים ימי סוף שנות ה-,90 בשלהי המילניום הקודם. נסו לדמיין לעצמכם: בפוליטיקה ביבי נתניהו ואהוד ברק רבים על ראשות הממשלה; בטלוויזיה צביקה הדר מג'עג'ע בכבדות לאורך (ובעיקר לרוחב) הפריים טיים; כותרות העיתונים מזהירות מדי יום שהגרעין האיראני קרוב מתמיד; והגיאורגים עושים שטויות לרוב, אך תחת המסווה המתוחכם של "גרוזינים". היום, בעידן שלנו, קשה להעלות דברים כאלה על הדעת, אך כך בדיוק נראו חיינו. הכל התחיל בכך שהייתי אמור לעשות ביוטופ במסגרת הבגרות בביולוגיה (כן, אני יודע שזה נשמע כמו עוד אחת מההתחלות ההיתוליות שלי, אבל הפעם זה אמיתי). למעשה, זה התחיל עוד לפני כן, בכך שהייתי אמור לעשות בגרות בכימיה, אבל עברתי לביולוגיה ברגע שהבנתי ששם אין אפשרות שלא לקבל 100. בהתחלה חשבתי שזה מקרה, שבכל פעם שכותבים "החיידקים מפרקים גלוקוז" מקבלים 100, אבל שלבים חוזרים של ניסוי וטעייה, מינוס הטעייה, הוכיחו לי שזו האמת. "למה הגרף יורד?" - כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה נוצר חמצן?" - כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה כל החיידקים נראים שמחים במיוחד?" = כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה יש כ"כ הרבה גלוקוז מפורק ליד החיידקים?" - הה, שאלה מכשילה - ככה הוא היה כשהם הגיעו. אם יש מביניכם כאלה שטרם עשו בגרות (למרות שזה לא ייתכן, כמובן. הרי כל הגולשים פה מקפידים הקפדה יתרה על מגבלות הגיל החוקיות) אני ממליץ בחום לעבור לביולוגיה. אם במקרה זה לא יילך ותיכשלו, אתם יודעים את מי להאשים - את כלובי. כנראה שבמשרד החינוך עלו על הלאקונה הזו במבחן וביקשו להערים קושי נוסף בפני התלמידים בדרך למאה, כי אחרת אין כל הסבר לקיומה של השטות המכונה "ביוטופ", במהלכה - למי מכם שאינו בקיא בהלכי הבגרות (וזה לא ייתכן, כמובן. הרי כל הגולשים פה הם אקדמאיים מדופלמים) התלמידים מבלים את מיטב נעוריהם בסשן בודי וורשיפ בן 12 שעות של חגב (במקרה הטוב), נמלה (במקרה הבינוני) ונמלה מתה בתוך אוזן של חגב (במקרה הפחות מבינוני). זה מה שגם אני הייתי אמור לעשות, עד שבאה אלי שותפתי ואמרה "קיחוט קיחוט, בוא נעבור לביוטופ אחר" (מוזר, שבחורה בכתה שלי קראה לי קיחוט, ועוד שנים ארוכות לפני שהומצא הכלוב. יכול להיות שהיא ידעה משהו שאני לא? נו טוב, קשה שלא להבחין בדומיננטיות הטבעית שלי). "לא", אמרתי לה בהחלטיות אופיינית. "מצויין", כך היא, ואצה רצה לרשום אותנו לביוטופ אחר. כך קרה שעברנו לביוטופ אחר, מגוחך אף יותר (כן, גם אני חשבתי שזה בלתי אפשרי). למעשה הוא היה כה מגוחך, שנציגיו הנאמנים של הציבור - כלומר, כתבת של עיתון נוער מאוד לא פופולרי - שמעה עליו, והחליטה שמה שמן הסתם יעניין את הקוראים ויסייע לה למכור הרבה יותר גליונות, זו כתבה על הביוטופ שלי. הצעתי לה לשים תמונת ענק שלי על השער, אך היא סירבה. כך קרה שהעיתון נותר לא פופולרי. מה שלא יכולתי בשום אופן לנחש, הוא שבשיחתנו הראשונה תתאהב בי הכתבת עד מעל לגג ראשה. ההפך הוא הנכון - יכולתי בקלות לנחש את זה. היא היתה בחורה סבירה בכל תחום, למעט אישיות, אינטליגנציה, חוש הומור, מקצועיות ומראה חיצוני. כלומר, היא הזמינה סחְלֶב, מה שמאוד הרשים אותי בזמנו. הראיון התנהל בעצלתיים, כאשר אני בונה מבני פאר בקנה מידה סיני משאריות המפיות שקרעתי כדי להעסיק את עצמי, והיא תולה בי עיני עגל מעריצות לאמור "בוא והשקה אותי מחלב האם שלך". הסבתי את תשומת לבה לכך שהיא כבר קיבלה קנקן חלב עם הסחלב, אבל היא לא הבינה על מה אני מדבר. הסכמנו שנשאיר את זה מחוץ לכתבה. הבעיות התחילו ביום למחרת. היא התקשרה אלי "לערוך השלמות" לכתבה. שאלתי אילו השלמות נחוצות בדיוק לראיון מפגר עם מישהו שעושה ביוטופ עוד יותר מפגר לעיתון הרבה יותר מפגר שאף אחד ממילא לא יקרא (אם כי אין להתחייב שאף אחד ממילא לא יקרע) שכן טום קרוז נבחר תחתיי לעטר את השער, אך היא הבהירה שאל לי לחלוק על מקצועיותה של כתבת נוער בעיתון קיקיוני. ההשלמות ערכו כחמש דקות ("אז... ביוטופ, מה?" - "ובכן, כן"). ואז זה התחיל - חמש שעות וחמישים וחמש דקות של שיחת טלפון, שעקרה ממנה לא חוויתי בחיי. מצהרי היום ועד רדת החמה היא סיפרה כל אירוע, אבל כל אירוע, שפקד אותה בחודש האחרון. מי עבר לשבת לידה בשיעור מתימטיקה ("עמית"), מי קנה לה מסטיק בהפסקה ("נדב"), מי קישקש לה על הקלמר ("מיכאל"), מה הוא קישקש ("פרצוף") ובאמצעות מה ("טוש"). היא סיפרה לי שהמורה הורידה לה נקודות על הדרך, שנגמרו לה החודים לעט עיפרון, שבקיץ חם ושהעץ הצומח ליד ביתה צומח ליד ביתה. את כל אלה ודומיהם היא סיפרה במשך שש שעות. זאת ועוד, היתה לה את הנטייה המעצבנת ביותר בעולם, תחביב שעד היום מעלה בי צמרמורת קשה כשאני נזכר בו, לקרוא לכל המכרים שלה - אנשים שמן הסתם לא פגשתי מעולם ולא הכרתי בשום צורה - רק בכינויי חיבה המורכבים מההברה הראשונה של שמם הפרטי. כך שעמית, נדב ומיכאל לעיל הם רק החסד שאני עושה עמכם הקוראים, כי הסיפור המקורי כלל את מה שעשה היום "עמ", מה שקנה לה "נָ", ומה שקישקש "מי". אחרי שהצטרפו לסיפור גם "יא" ו"נו" ו"קר" ו"בוצ" (?) נתתי שאגת זעם כזו שלמעשה הכתירה את המצאת הטלפון כמיותרת. היא החרישה לדקה, ואז אמרה "גי שאל אותי היום למה אני ואתה עוד לא ביחד". לא ידעתי מה יותר גרוע, זה שהיא חושבת אחרי פחות מיום של היכרות שאנחנו צריכים להיות ביחד, זה שהיא סיפרה את זה כבר לחברים שלה, או זה שהשאלה טורדת את מנוחתו של אדם בשם "גי". לא אביתי לסיים את השיחה בכפייה כי באותו שלב, כאמור, היה בידה הכוח התקשורתי להפוך אותי באיבחת עט עיפרון (בהנחה, כמובן, שתקנה חודים) לחוכא ואיטלולא בעיני ארבעת הקוראים של אותו עיתון (אני לא מתכוון לכך שהיתה מסלפת את דבריי. להפך - אני מתכוון לכך שהיתה מציגה אותי בתור מישהו שעושה ביוטופ), ולא רציתי להתחיל את חיי הבוגרים עם אות קין כזה על המצח. לכן סבלתי בשקט את שש שעות הסשן האקסטרימי. מה שהדהים אותי במיוחד היתה נחישותה וכח התמדתה. באיזשהו שלב במהלך אותה שיחה הפסקתי סופית להתקיים כפרטנר מצדו השני של הקו. לא הגבתי, לא המהמתי, ונזהרתי מאוד שלא לנשום על השפופרת. היא לא קיבלה ממני אפילו סימן קל שבקלים שאני עדיין בחיים, לא כל שכן מאזין לשטויות שעשתה היום "נוּ". מה שקרה זה שבכל פעם שהיא סיימה סיפור, היא היתה משתתקת, מחכה לתגובתי. עשר שניות, עשרים, חצי דקה, דקה. משלא באה כל הכרה בקיומה מצדי, היא, במקום להבין את הרמז הדק ולסיים את השיחה, היתה נאנחת עמוקות ואומרת "...וזהו...". וסיפור חדש התחיל. ככה נראו חיי במשך כמה ימים, עד צאת הכתבה (הייתי ילד, ימח שמכם, תרגיעו עם הירידות). ביום שלמחרת אמרתי לה בשמחה שאינני חופשי לדבר, כי אני צריך ללמוד למבחן למחרת. למחרת בשבע בבוקר היא התקשרה לביתי (עוד לא היו אז פלאפונים, יירחם האל), ואמרה שהיא מתקשרת לשאול איך היה המבחן. אמרתי לה "עוד לא הלכתי לבית ספר, עכשיו שבע בבוקר". היא אמרה "וואלה". סיפור אמיתי. במהלך החודשים הבאים היא התקשרה חמש-שש-שבע פעמים ביום. כל המשפחה שלי כבר היתה מתורגלת, ורשימת המקומות שאני במקרה נמצא בהם רועננה נכון לבקרים. זה לא הרתיע אותה. מדי פעם היתה פשלת אבטחה שאיפשרה לה כמעט לתפוס אותי חי, אך תמיד נמלטתי בעור שיניי. היא, בסכלותה, היתה משאירה הודעות לפיהן היא תהיה סמוך לביתי בשעה הזו והזו ביום הזה והזה, מה שאיפשר לי כמובן לתכנן לו"ז הופכי סימטרית לשלה. למעלה משנה מאז דיברנו על אותו ביוטופ מטומטם (שאגב, בניגוד לציפיות, לא העלה משמעותית את מחזור המכירות של העיתון), והיא עדיין ניסתה לתפוס אותי, אם לא מדי יום אז מדי יומיים. אתם בוודאי שואלים למה לא אמרתי לה בפשטות שאינני רוצה להיות בקשר איתה. ובכן, באמת, עכשיו בלי צחוק, היא היתה קצת מעורערת. היא החליטה תוך יום אחד, כזכור, שאנחנו למעשה כבר סוג של ביחד, ועתה חסר רק החותם הרשמי, הוא הבאט-פלאג. במהלך השיחות שכן הספקנו לנהל היא היתה מספרת מצד אחד איך היא אורחת רצויה בביתם של שרים, ראשי ממשלה וכוכבי ריאליטי לעתיד (כדי להדגיש כמה היא אחוקית שלהם היא היתה מכנה שרים בממשלת ישראל בהברה הראשונה לשמם הפרטי, לעזאזל החמישי), ומצד שני שההורים שלה מתעללים בה. לחלק האחרון דווקא התייחסתי בכובד ראש, אבל אפילו אם זה היה אמיתי (ולמיטב שיפוטי זה היה אמיתי בדיוק כמו העובדה שהיא פותחת שולחן מדי שבוע בסלון של "בּי" ו"שָׂ") היא סירבה נחרצות לעשות משהו בעניין, בטענה ש"מילא, תוך כמה שנים היא עוזבת את הבית". כדי להדגיש את העניין, ולבאר למה מעולם לא אמרתי לה בפנים שאני מתעב אותה יותר מאשר אני עתיד יום אחד לתעב את פורום ברכות ואיחולים בכלוב, אספר שבאחד השבועות הראשונים להיכרותנו, ממש באחת הפעמים האחרונות בהן מצאה אותי בבית בעקבות כשל אבטחה מבצעי מצד אחי בן ה-11 שבעקבות זאת נשלח מיד לגולאג, היא מצאה לנכון לספר לי שהיא לקחה כמות מסחרית של כדורים. כדי לסבר את האוזן, אחרי שהיא לקחה את כמות הכדורים היא הלכה לטיול בשכונה, מצאה טלפון ציבורי, ממנו התקשרה אלי - אדם שהיא לא מכירה למעשה כמעט בכלל. היא מצאה לנכון להתקשר אל אדם שהיא לא מכירה בכלל כדי לספר לו את זה. כשרציתי לשלוח לה מיד אמבולנס היא הרגיעה אותי לאמור "עזוב, לא ביג דיל". היא צדקה. מן הסתם זה היה סתם סיפור, כמו כל השאר. עם זאת, אחרי זה העדפתי שלא להיות ישיר איתה לגבי כוונותיי, ולחכות שהיא תבין (לא ניחשתי כמובן שזה ייקח שנה). אחרי שנה וקצת כנראה שהמסר בכל זאת עבר, והיא הפסיקה להתקשר. עוד שנה חלפה, וידידה שלי התגייסה לצה"ל, והלכה לקורס מסויים. לפתע באמצע הלילה אני רואה את השם שלה על הצג (אז כבר כן היו פלאפונים, תודה לאל). עניתי לה בהפתעה, שהרי היא אמורה להיות בקורס, ושמעתי ממנה פאניקה שגרמה לי לחשוש. בין זעקות השבר הקטועות שלה הצלחתי להבין שהיא פגשה מישהי בקורס ששמעה מהיכן היא, ושאלה אם היא מכירה אותי. רק אחרי שהשיבה ידידתי בחיוב, היא שמה לב לתג השם של אותה שואלת, וזיהתה אותה מהסיפורים (כל חבריי היו חלק ממעגל האבטחה החיצוני ביותר סביבי). ההיא הפטירה באדישות "הו, באמת מזמן לא דיברתי איתו", מה ששלח את ידידתי להזהיר אותי. בצדק. יום למחרת צילצל הטלפון, אבל בזכות האזהרה היינו בכוננות. הלוואי על קנדי. יפה. אני מודה לפותחת השרשור על ההזדמנות הנדירה להסיר פה קצת חלודה, כן ירבו. אני לא משלה את עצמי כמובן, מן הסתם תוך שניה נחזור לנתיב הכפרות המוכר (כפרות = "כפרה, כפרה"). אבל עד אז, אשמח בשכבות שהוסרו, ואלמד לאהוב את אלה שלא. ואם לא לאהוב, אזי לכל הפחות לשנוא עד שאתפוצץ מבפנים, שהרי בשורה התחתונה התוצאה של שני הדברים זהה. תקציר (C): .........-וזהו-.......... |
|
|
סוכן משנה מבנה
|
לפני 16 שנים •
13 באוג׳ 2008
Re: תופעה ביולוגית Dom_Quixote כתב/ה: אני שמח שסוף סוף ניתנת לי הבמה לחלוק עם ציבור קוראים מכובד (?) את סיפורי המרגש בדבר המחזרת מהגיהינום (ואני מתכוון לכך מילולית - היא היתה מגדרה).
זה היה לפני קצת יותר מעשר שנים. הימים ימי סוף שנות ה-,90 בשלהי המילניום הקודם. נסו לדמיין לעצמכם: בפוליטיקה ביבי נתניהו ואהוד ברק רבים על ראשות הממשלה; בטלוויזיה צביקה הדר מג'עג'ע בכבדות לאורך (ובעיקר לרוחב) הפריים טיים; כותרות העיתונים מזהירות מדי יום שהגרעין האיראני קרוב מתמיד; והגיאורגים עושים שטויות לרוב, אך תחת המסווה המתוחכם של "גרוזינים". היום, בעידן שלנו, קשה להעלות דברים כאלה על הדעת, אך כך בדיוק נראו חיינו. הכל התחיל בכך שהייתי אמור לעשות ביוטופ במסגרת הבגרות בביולוגיה (כן, אני יודע שזה נשמע כמו עוד אחת מההתחלות ההיתוליות שלי, אבל הפעם זה אמיתי). למעשה, זה התחיל עוד לפני כן, בכך שהייתי אמור לעשות בגרות בכימיה, אבל עברתי לביולוגיה ברגע שהבנתי ששם אין אפשרות שלא לקבל 100. בהתחלה חשבתי שזה מקרה, שבכל פעם שכותבים "החיידקים מפרקים גלוקוז" מקבלים 100, אבל שלבים חוזרים של ניסוי וטעייה, מינוס הטעייה, הוכיחו לי שזו האמת. "למה הגרף יורד?" - כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה נוצר חמצן?" - כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה כל החיידקים נראים שמחים במיוחד?" = כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה יש כ"כ הרבה גלוקוז מפורק ליד החיידקים?" - הה, שאלה מכשילה - ככה הוא היה כשהם הגיעו. אם יש מביניכם כאלה שטרם עשו בגרות (למרות שזה לא ייתכן, כמובן. הרי כל הגולשים פה מקפידים הקפדה יתרה על מגבלות הגיל החוקיות) אני ממליץ בחום לעבור לביולוגיה. אם במקרה זה לא יילך ותיכשלו, אתם יודעים את מי להאשים - את כלובי. כנראה שבמשרד החינוך עלו על הלאקונה הזו במבחן וביקשו להערים קושי נוסף בפני התלמידים בדרך למאה, כי אחרת אין כל הסבר לקיומה של השטות המכונה "ביוטופ", במהלכה - למי מכם שאינו בקיא בהלכי הבגרות (וזה לא ייתכן, כמובן. הרי כל הגולשים פה הם אקדמאיים מדופלמים) התלמידים מבלים את מיטב נעוריהם בסשן בודי וורשיפ בן 12 שעות של חגב (במקרה הטוב), נמלה (במקרה הבינוני) ונמלה מתה בתוך אוזן של חגב (במקרה הפחות מבינוני). זה מה שגם אני הייתי אמור לעשות, עד שבאה אלי שותפתי ואמרה "קיחוט קיחוט, בוא נעבור לביוטופ אחר" (מוזר, שבחורה בכתה שלי קראה לי קיחוט, ועוד שנים ארוכות לפני שהומצא הכלוב. יכול להיות שהיא ידעה משהו שאני לא? נו טוב, קשה שלא להבחין בדומיננטיות הטבעית שלי). "לא", אמרתי לה בהחלטיות אופיינית. "מצויין", כך היא, ואצה רצה לרשום אותנו לביוטופ אחר. כך קרה שעברנו לביוטופ אחר, מגוחך אף יותר (כן, גם אני חשבתי שזה בלתי אפשרי). למעשה הוא היה כה מגוחך, שנציגיו הנאמנים של הציבור - כלומר, כתבת של עיתון נוער מאוד לא פופולרי - שמעה עליו, והחליטה שמה שמן הסתם יעניין את הקוראים ויסייע לה למכור הרבה יותר גליונות, זו כתבה על הביוטופ שלי. הצעתי לה לשים תמונת ענק שלי על השער, אך היא סירבה. כך קרה שהעיתון נותר לא פופולרי. מה שלא יכולתי בשום אופן לנחש, הוא שבשיחתנו הראשונה תתאהב בי הכתבת עד מעל לגג ראשה. ההפך הוא הנכון - יכולתי בקלות לנחש את זה. היא היתה בחורה סבירה בכל תחום, למעט אישיות, אינטליגנציה, חוש הומור, מקצועיות ומראה חיצוני. כלומר, היא הזמינה סחְלֶב, מה שמאוד הרשים אותי בזמנו. הראיון התנהל בעצלתיים, כאשר אני בונה מבני פאר בקנה מידה סיני משאריות המפיות שקרעתי כדי להעסיק את עצמי, והיא תולה בי עיני עגל מעריצות לאמור "בוא והשקה אותי מחלב האם שלך". הסבתי את תשומת לבה לכך שהיא כבר קיבלה קנקן חלב עם הסחלב, אבל היא לא הבינה על מה אני מדבר. הסכמנו שנשאיר את זה מחוץ לכתבה. הבעיות התחילו ביום למחרת. היא התקשרה אלי "לערוך השלמות" לכתבה. שאלתי אילו השלמות נחוצות בדיוק לראיון מפגר עם מישהו שעושה ביוטופ עוד יותר מפגר לעיתון הרבה יותר מפגר שאף אחד ממילא לא יקרא (אם כי אין להתחייב שאף אחד ממילא לא יקרע) שכן טום קרוז נבחר תחתיי לעטר את השער, אך היא הבהירה שאל לי לחלוק על מקצועיותה של כתבת נוער בעיתון קיקיוני. ההשלמות ערכו כחמש דקות ("אז... ביוטופ, מה?" - "ובכן, כן"). ואז זה התחיל - חמש שעות וחמישים וחמש דקות של שיחת טלפון, שעקרה ממנה לא חוויתי בחיי. מצהרי היום ועד רדת החמה היא סיפרה כל אירוע, אבל כל אירוע, שפקד אותה בחודש האחרון. מי עבר לשבת לידה בשיעור מתימטיקה ("עמית"), מי קנה לה מסטיק בהפסקה ("נדב"), מי קישקש לה על הקלמר ("מיכאל"), מה הוא קישקש ("פרצוף") ובאמצעות מה ("טוש"). היא סיפרה לי שהמורה הורידה לה נקודות על הדרך, שנגמרו לה החודים לעט עיפרון, שבקיץ חם ושהעץ הצומח ליד ביתה צומח ליד ביתה. את כל אלה ודומיהם היא סיפרה במשך שש שעות. זאת ועוד, היתה לה את הנטייה המעצבנת ביותר בעולם, תחביב שעד היום מעלה בי צמרמורת קשה כשאני נזכר בו, לקרוא לכל המכרים שלה - אנשים שמן הסתם לא פגשתי מעולם ולא הכרתי בשום צורה - רק בכינויי חיבה המורכבים מההברה הראשונה של שמם הפרטי. כך שעמית, נדב ומיכאל לעיל הם רק החסד שאני עושה עמכם הקוראים, כי הסיפור המקורי כלל את מה שעשה היום "עמ", מה שקנה לה "נָ", ומה שקישקש "מי". אחרי שהצטרפו לסיפור גם "יא" ו"נו" ו"קר" ו"בוצ" (?) נתתי שאגת זעם כזו שלמעשה הכתירה את המצאת הטלפון כמיותרת. היא החרישה לדקה, ואז אמרה "גי שאל אותי היום למה אני ואתה עוד לא ביחד". לא ידעתי מה יותר גרוע, זה שהיא חושבת אחרי פחות מיום של היכרות שאנחנו צריכים להיות ביחד, זה שהיא סיפרה את זה כבר לחברים שלה, או זה שהשאלה טורדת את מנוחתו של אדם בשם "גי". לא אביתי לסיים את השיחה בכפייה כי באותו שלב, כאמור, היה בידה הכוח התקשורתי להפוך אותי באיבחת עט עיפרון (בהנחה, כמובן, שתקנה חודים) לחוכא ואיטלולא בעיני ארבעת הקוראים של אותו עיתון (אני לא מתכוון לכך שהיתה מסלפת את דבריי. להפך - אני מתכוון לכך שהיתה מציגה אותי בתור מישהו שעושה ביוטופ), ולא רציתי להתחיל את חיי הבוגרים עם אות קין כזה על המצח. לכן סבלתי בשקט את שש שעות הסשן האקסטרימי. מה שהדהים אותי במיוחד היתה נחישותה וכח התמדתה. באיזשהו שלב במהלך אותה שיחה הפסקתי סופית להתקיים כפרטנר מצדו השני של הקו. לא הגבתי, לא המהמתי, ונזהרתי מאוד שלא לנשום על השפופרת. היא לא קיבלה ממני אפילו סימן קל שבקלים שאני עדיין בחיים, לא כל שכן מאזין לשטויות שעשתה היום "נוּ". מה שקרה זה שבכל פעם שהיא סיימה סיפור, היא היתה משתתקת, מחכה לתגובתי. עשר שניות, עשרים, חצי דקה, דקה. משלא באה כל הכרה בקיומה מצדי, היא, במקום להבין את הרמז הדק ולסיים את השיחה, היתה נאנחת עמוקות ואומרת "...וזהו...". וסיפור חדש התחיל. ככה נראו חיי במשך כמה ימים, עד צאת הכתבה (הייתי ילד, ימח שמכם, תרגיעו עם הירידות). ביום שלמחרת אמרתי לה בשמחה שאינני חופשי לדבר, כי אני צריך ללמוד למבחן למחרת. למחרת בשבע בבוקר היא התקשרה לביתי (עוד לא היו אז פלאפונים, יירחם האל), ואמרה שהיא מתקשרת לשאול איך היה המבחן. אמרתי לה "עוד לא הלכתי לבית ספר, עכשיו שבע בבוקר". היא אמרה "וואלה". סיפור אמיתי. במהלך החודשים הבאים היא התקשרה חמש-שש-שבע פעמים ביום. כל המשפחה שלי כבר היתה מתורגלת, ורשימת המקומות שאני במקרה נמצא בהם רועננה נכון לבקרים. זה לא הרתיע אותה. מדי פעם היתה פשלת אבטחה שאיפשרה לה כמעט לתפוס אותי חי, אך תמיד נמלטתי בעור שיניי. היא, בסכלותה, היתה משאירה הודעות לפיהן היא תהיה סמוך לביתי בשעה הזו והזו ביום הזה והזה, מה שאיפשר לי כמובן לתכנן לו"ז הופכי סימטרית לשלה. למעלה משנה מאז דיברנו על אותו ביוטופ מטומטם (שאגב, בניגוד לציפיות, לא העלה משמעותית את מחזור המכירות של העיתון), והיא עדיין ניסתה לתפוס אותי, אם לא מדי יום אז מדי יומיים. אתם בוודאי שואלים למה לא אמרתי לה בפשטות שאינני רוצה להיות בקשר איתה. ובכן, באמת, עכשיו בלי צחוק, היא היתה קצת מעורערת. היא החליטה תוך יום אחד, כזכור, שאנחנו למעשה כבר סוג של ביחד, ועתה חסר רק החותם הרשמי, הוא הבאט-פלאג. במהלך השיחות שכן הספקנו לנהל היא היתה מספרת מצד אחד איך היא אורחת רצויה בביתם של שרים, ראשי ממשלה וכוכבי ריאליטי לעתיד (כדי להדגיש כמה היא אחוקית שלהם היא היתה מכנה שרים בממשלת ישראל בהברה הראשונה לשמם הפרטי, לעזאזל החמישי), ומצד שני שההורים שלה מתעללים בה. לחלק האחרון דווקא התייחסתי בכובד ראש, אבל אפילו אם זה היה אמיתי (ולמיטב שיפוטי זה היה אמיתי בדיוק כמו העובדה שהיא פותחת שולחן מדי שבוע בסלון של "בּי" ו"שָׂ") היא סירבה נחרצות לעשות משהו בעניין, בטענה ש"מילא, תוך כמה שנים היא עוזבת את הבית". כדי להדגיש את העניין, ולבאר למה מעולם לא אמרתי לה בפנים שאני מתעב אותה יותר מאשר אני עתיד יום אחד לתעב את פורום ברכות ואיחולים בכלוב, אספר שבאחד השבועות הראשונים להיכרותנו, ממש באחת הפעמים האחרונות בהן מצאה אותי בבית בעקבות כשל אבטחה מבצעי מצד אחי בן ה-11 שבעקבות זאת נשלח מיד לגולאג, היא מצאה לנכון לספר לי שהיא לקחה כמות מסחרית של כדורים. כדי לסבר את האוזן, אחרי שהיא לקחה את כמות הכדורים היא הלכה לטיול בשכונה, מצאה טלפון ציבורי, ממנו התקשרה אלי - אדם שהיא לא מכירה למעשה כמעט בכלל. היא מצאה לנכון להתקשר אל אדם שהיא לא מכירה בכלל כדי לספר לו את זה. כשרציתי לשלוח לה מיד אמבולנס היא הרגיעה אותי לאמור "עזוב, לא ביג דיל". היא צדקה. מן הסתם זה היה סתם סיפור, כמו כל השאר. עם זאת, אחרי זה העדפתי שלא להיות ישיר איתה לגבי כוונותיי, ולחכות שהיא תבין (לא ניחשתי כמובן שזה ייקח שנה). אחרי שנה וקצת כנראה שהמסר בכל זאת עבר, והיא הפסיקה להתקשר. עוד שנה חלפה, וידידה שלי התגייסה לצה"ל, והלכה לקורס מסויים. לפתע באמצע הלילה אני רואה את השם שלה על הצג (אז כבר כן היו פלאפונים, תודה לאל). עניתי לה בהפתעה, שהרי היא אמורה להיות בקורס, ושמעתי ממנה פאניקה שגרמה לי לחשוש. בין זעקות השבר הקטועות שלה הצלחתי להבין שהיא פגשה מישהי בקורס ששמעה מהיכן היא, ושאלה אם היא מכירה אותי. רק אחרי שהשיבה ידידתי בחיוב, היא שמה לב לתג השם של אותה שואלת, וזיהתה אותה מהסיפורים (כל חבריי היו חלק ממעגל האבטחה החיצוני ביותר סביבי). ההיא הפטירה באדישות "הו, באמת מזמן לא דיברתי איתו", מה ששלח את ידידתי להזהיר אותי. בצדק. יום למחרת צילצל הטלפון, אבל בזכות האזהרה היינו בכוננות. הלוואי על קנדי. יפה. אני מודה לפותחת השרשור על ההזדמנות הנדירה להסיר פה קצת חלודה, כן ירבו. אני לא משלה את עצמי כמובן, מן הסתם תוך שניה נחזור לנתיב הכפרות המוכר (כפרות = "כפרה, כפרה"). אבל עד אז, אשמח בשכבות שהוסרו, ואלמד לאהוב את אלה שלא. ואם לא לאהוב, אזי לכל הפחות לשנוא עד שאתפוצץ מבפנים, שהרי בשורה התחתונה התוצאה של שני הדברים זהה. תקציר (C): .........-וזהו-.......... אתה טועה ומטעה. הביוטופ אינו שטות ומשקלו בבגרות צריך לגדול. |
|
|
דפי.
|
לפני 16 שנים •
16 באוג׳ 2008
Re: תופעה ביולוגית Dom_Quixote כתב/ה: בהתחלה חשבתי שזה מקרה, שבכל פעם שכותבים "החיידקים מפרקים גלוקוז" מקבלים 100, אבל שלבים חוזרים של ניסוי וטעייה, מינוס הטעייה, הוכיחו לי שזו האמת. "למה הגרף יורד?" - כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה נוצר חמצן?" - כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה כל החיידקים נראים שמחים במיוחד?" = כי החיידקים פירקו גלוקוז. "למה יש כ"כ הרבה גלוקוז מפורק ליד החיידקים?" - הה, שאלה מכשילה - ככה הוא היה כשהם הגיעו. אם יש מביניכם כאלה שטרם עשו בגרות (למרות שזה לא ייתכן, כמובן. הרי כל הגולשים פה מקפידים הקפדה יתרה על מגבלות הגיל החוקיות) אני ממליץ בחום לעבור לביולוגיה. אם במקרה זה לא יילך ותיכשלו, אתם יודעים את מי להאשים - את כלובי.
ככה נראו חיי במשך כמה ימים, עד צאת הכתבה (הייתי ילד, ימח שמכם, תרגיעו עם הירידות). ביום שלמחרת אמרתי לה בשמחה שאינני חופשי לדבר, כי אני צריך ללמוד למבחן למחרת. למחרת בשבע בבוקר היא התקשרה לביתי (עוד לא היו אז פלאפונים, יירחם האל), ואמרה שהיא מתקשרת לשאול איך היה המבחן. אמרתי לה "עוד לא הלכתי לבית ספר, עכשיו שבע בבוקר". היא אמרה "וואלה". סיפור אמיתי. תקציר (C): .........-וזהו-.......... אני באמת אוהבת אותך. התגעגעתי. נבלה! |
|
|