אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

(פרגמנט 15)

ginger
לפני 16 שנים • 13 באוג׳ 2008

(פרגמנט 15)

ginger • 13 באוג׳ 2008
יכולתי ללכת משם.
ואולי נוח לי לחשוב כך... שיכולתי...
אני מתכוונת לכך שלא הייתי קשורה... כלומר, לא בכבלים שמרבית האנשים רואים. אלו היו כבלים אחרים, כבלים של מבט.
משהו במבט שלו תמיד היה מהפנט אותי והיה מפזר לי את כל המחשבות והרגשות במחי יד לכל עבר,
מלבד אלו שהביעו רצון להיות לו ולרַצות אותו,
מלבד אלו שהיו מרוכזות בו, נמצאות שם ריקות, כדי שימלא אותן במה שירצה.
כל תחושה נעשתה אחרת ממה שהיא ידועה ומוכרת בעולם הרגיל.
הכל הרגיש פשוט - אחרת.
"שונה.. אחר", כפי שנהג לומר תמיד על המחשבות שלי, "מוכר מאוד, אבל - שונה" ,
וזה היה תמיד מלווה בחיוך קר וממזרי שמנסה לדלות עוד רעיון יצירתי להתעללות אוהבת בי.
תמיד ידעתי שהוא יכול ללכת הרבה יותר רחוק מגבולות מחשבתי וזו היתה פעם כזו.
גופי היה שרוע על המיטה שלו, חלק, עסיסי, מקומר ומעט מואר באור קטן חמים,
ונפשי היתה מפושקת למרגלות מבטו בי וקעורה כדי לאסוף אל תוכי את כל מבטיו.
הייתי,
ולא הייתי מעולם.
הוא ליטף וליטף, והשכיב כל רגל שהתרוממה ונמתחה והשקיט כל זרוע וכל פיתול של הגוף תחתיו.
מששבע, משך את המגירה החוצה ושלף את הסכין שלו מביתה הקבוע, אשר בבת אחת נשמה נשימה עמוקה
וגעגועיה אל האוויר ניצנצו מעליה באור מבריק.
אני יודעת שהוא אהב אותה עוד מימות הטיולים בתיכון והיא ליוותה אותו גם בשירות הצבאי הסוער שלו וגם אחרי.
היא מלווה אותו כבר שנים רבות, רוויות בחוויות מסמרות שיער ומתגרות במוות.
היא, שמכירה את כף ידו יותר טוב מכולן, מכל האחרות, היא שהיתה שם, והיא זו שתשאר לעד.
החצי החושב שלי נזעק "ג'ין, מה את עושה, השתגעת, אין לו גבולות" והחצי האחר (ג'ר), שכב ולא הניע שרירון כשהמבט המרוכז שלו עקב אחר תנועת ידו האוחזת בסכין המושחזת ומלטפת את עורקיי צווארי.
הסכין התיישבה היטב בתוך כף ידו, במקום הזה שכל כך מוכר לה, באחיזה הזו שכל כך התגעגעה אליה ולשברירי שניות קינאתי בה...
עד שהבנתי כי לפתע גם אני פיתחתי רגשות אליה.
באותו הרגע היא התהדקה.
והתהדקה עוד.
ואז, עשתה הפסקה ויצאה לטייל על גופי, לשרטט שריטות מהלכה, מקפיאה את השפתיים התחתונות שפישקה וגירתה,
עד ששבה אל צווארי, שלרגע נשם לרווחה, ולאחריו נשנק - בחזרה.
ככל שהיתה הסכין מתהדקת אל שורשי הצוואר, היו עיניו מתהדקות אל האימה שפרצה מתוך עיני,
וככל שזו התגברה, התגבר גם הריכוז, האיפוק שלו, אך בעיקר האחיזה בסכין אשר העבירה בו את הרטט הזה וגרמה לו להדק אותה עוד...
עד הפכו אחד,
עד שנגלה האדום לפניו
ופניי הלבינו.

הייתי,
ולא הייתי מעולם.

ג'ינג'ר.
flashback{ג"ו}
לפני 16 שנים • 13 באוג׳ 2008
flashback{ג"ו} • 13 באוג׳ 2008
אני חושבת שזה הכי טוב שפרסמת.
DOM Perignon​(שולט)
לפני 16 שנים • 13 באוג׳ 2008
DOM Perignon​(שולט) • 13 באוג׳ 2008
קודם כל וואו...
ואז נשימה עמוקה, ארוכה... או קיי.

ואז בא וואו, בכל כובד משקלו. עם כל מה שמתלווה לזה.
JabberwockY​(שולט)
לפני 16 שנים • 13 באוג׳ 2008

שאפו.

JabberwockY​(שולט) • 13 באוג׳ 2008
סכין ומבט, שילוב מנצח.

יפה לך ג'ינג'ר.
תענוג כתמיד, ואף מעבר.
ginger
לפני 16 שנים • 13 באוג׳ 2008
ginger • 13 באוג׳ 2008
שניהם חדים וחותכים באבחה.
אחת - דם, ואחד - את הנשמה.
icon_wink.gif

*
תודה.
(גם לקומות העליונות)

ג'ינג'ר.
שלגי
לפני 16 שנים • 14 באוג׳ 2008
שלגי • 14 באוג׳ 2008
ככה בדיוק, הגבול הדק.

תודה.
פשוט אחרת
לפני 16 שנים • 14 באוג׳ 2008
פשוט אחרת • 14 באוג׳ 2008
עונג צרוף לקרוא אותך,
מדוייקת ביכולת להעביר תחושות וסיטואציות
בדרך המיוחדת רק לך.
זרה מוכרת
לפני 16 שנים • 15 באוג׳ 2008
זרה מוכרת • 15 באוג׳ 2008
הכבלים האלו, הבלתי נראים,
הם אלו שהכי עושים את העבודה מושלמת.
לו, לך
לנו.

השארת אותיחסרת נשימה מול הסיטואציה שתיארת
כאילו אם אקח ולו טיפת אויר
תשתנה כל הסיטואציה כולה.

תודה על הכתיבה המרתקת והמענגת שלך אישה.