פנטזיית אונס

*לדעתי* יש הבדל בין זה שרוצה לפגוע באחר לבין זה שרוצה שיפגעו בו, כמו שיש הבדל בין זה שרוצה להתאבד לבין זה שרוצה לרצוח, למרות שהתוצאה- מוות- היא זהה.

נורית-

-אם אני מבלבלת מישהו עם המושגים שלי, הוא מוזמן לשאול ואני אענה בכיף.

-ה-DSM לא מושפע מחוקים, כלומר הוא לא יקבע אם הפרעה מסויימת היא כזאת רק כי היא גורמת לעבירה על החוק. רוב ההפרעות לא עוברות על החוק וגם אם כן, אז לא בגלל זה הן מוגדרות כהפרעות. אמת הדבר שהDSM מאוד תלוי תרבות, זמן ואף פוליטיקה (למרבה הצער).

-כמו שציינתי בשירשור שפתחו בכלוב (לא קשור או בדסמיה נראה לי) על ההרצאה בנושא פאראפיליות- זה לא אמור לשנות לנו בכלל שסדיזם ומזוכיזם רשומים כפאראפיליות/סטיות מין בלשון העם (ואני משתמשת במונח הזה לא כי אני אוהבת אותו, אלא כי זה המונח לאותה הפרעה), כי רובינו בכלל לא עונים על הקריטריונים שהעיקרי בינהם זה שהפאראפיליה גורמת למצוקה שלנו או של האחר (כמו במקרה של פדופיל או סדיסט).

-לא טענתי מעולם שאנס הוא בעל מופרעות, אפילו ציינתי שיש כאלה שאנסו באופן חד פעמי ולא מתוך מרכיב אישיותי. גם מגלה עריות לא רשום בDSM, ואם את שואלת אותי אז חבל, כי לעניות דעתי אדם שפוגע בקרוב משפחה שלו כמו הורה כלפי ילד, הוא לא בדיוק בנאדם בריא בנפשו ובטוח הרבה יותר חולה מפטישיסט, לדוגמה. אנסים לא מוגדרים כסוציומטים ולא כפסיכופטים בשום מקום בספרות הפסיכיאטרית.
יש אנסים שהם פסיכופטים/סוציופטים/ (אגב, לא כתוב פסיכופט או סוציופט בDSM, הם שייכים להפרעת אישיות אנטי סוציאלית)בעלי הפרעות אישיות, אבל יש גם אנסים שהם בריאים מבחינה פסיכיאטרית. זה שאדם אונס או רוצח עוד לא אומר שהוא לא שפוי או חולה נפש.

-אדם בדיכאון בד"כ לא פוגע באחרים. הוא בד"כ מסוכן רק לעצמו.

-ההשוואה לאדם בדיכאון קליני היא לא בגלל שההפרעה (לכאורה) דומה אלא רק כדי להראות שיש הפרעות פסיכיאטריות שיש להן סימפטומים גם פיזיים וגם קוגניטיביים. באותה מידה יכולתי לבחור סכיזופרן או בעל אישיות אנטי סוציאלית או הפרעה פוסט טראומטית.

-"אם החוק יתיר להגדיר אותם כבעלי הפרעה נפשית מוכרת,הרי שהם יהיו פטורים,על פי חוק מאחריות על מעשייהם ואי לכך לא יענשו בכלל או יוכנסו למוסד סגור עד ש"ירפאו" אותם"
לא!!!
זו טעות נפוצה למי שלא מבין במשפטים.
ישנם אנשים רבים, ואפילו בשכיחות גבוהה, שהורשעו בגין עבירות שביצעו ושיש להם הפרעות אישיות ואפילו הוכח שבגין אותה הפרעה ביצעו את הפשע- הם עדיין ברי אחריות פלילית!!!!
החוק מגדיר באופן מאוד מאוד ספציפי בגין איזה מחלות נפש אפשר לקבל פטור מאחריות פלילית ואפשר לומר שרק סכיזופרניה ומחלות נפשיות דומות שבהן האדם לא יודע להבחין בין טוב לרע או לא יכול לשלוט במעשיו או שבוחן המציאות שלו לקוי, עומדות בקריטריונים האלה!!!
הפרעה נפשית ועבר של התעללות וכו' (שעבריינים אוהבים להשתמש בזה) יכולים לתת הקלות בעונש, אבל לא למלט מעונש!!!
אחוז הפסיכופטים ובעלי הפרעות אישיות אנטי סוציאליות בכלא הוא גבוה באופן משמעותי מהשכיחות באוכלוסיה, והם יכולים לבצע את הפשעים החמורים והמחרידים ביותר- אך הם יעמדו לדין, פשוט בגלל שהם תיכננו, שלטו במעשיהם ובחרו בהם מתוך מודעות מלאה.

-אם אדם רק מספר על פנטזיות, המטפל שלו לא יסגיר אותו. יחד עם זאת, אם למטפל יש חשש שהמטופל שלו עומד לבצע פשע או שביצע פשע או שמעורב בעניין קטין שמתקיימת פגיעה כלפיו- חל עליו חוק חובת דיווח. המטפל צריך לדעת ולאבחן כמה כוונותיו של אותו אדם רציניות.

-נכון, מאשפזים אדם רק אם הוא מסוכן לעצמו (ובתנאי שבוחן המציאות שלו לקוי. אם אני רוצה להתאבד ואני שפויה ובוחן המציאות שלי תקין, איש לא יוכל לאשפז אותי בכפייה) או לסביבה ורק באופן מיידי. גם חולי נפש מוכרים אי אפשר לאשפז בכפייה. החוקים מאוד נוקשים ומצריכים ועדות שונות והארכות כל כמה זמן וכו'....

-פאראפיליה היא לא הפרעה נפשית ולא דיסאורדר!!!! היא פאראפיליה.

-גם לדעתי יכול להיות שאם שולט ממשיך למרות שהנשלט ביקש להפסיק, יכול להיות שהוא תפס טרמפ על הבדסמ, אבל גם יכול להיות שהוא סתם לא שלט בעצמו בלהט הרגע או לא הבין נכון וכו'

-לא כל פושע מין הוא סוטה מין ולא כל סוטה מין הוא פושע מין.
אנס הוא פושע מין, אבל לא סוטה מין.
סרסור הוא סוג של פושע מין, אבל לא סוטה מין ובמקומות מסויימים גם זונות ולקוחות.
פטישיסט ומזוכיסט הם סוטי מין אבל לא עברייני מין.

כמו שאמרתי, פדופיל הוא לא תמיד מסוכן לסביבה כי הרבה פעמים הם מסתפקים בפנטזיות או בצפייה בסרטים (שזה פגיעה שניונית ולא ראשונית), והוא עדיין פדופיל.
חוצמזה שאי אפשר להכריח פדופיל לקחת טיפול פסיכולוגי או תרופתי.

שני המשפטים האחרונים נכונים, למעט המשפט: "כאשר התנהגות זו נוגעת לילדים או למתבגרים בטרם הגיעו לגיל כשירות משפטית", בגלל שמבחינת החוק עד גיל 14 אסור לקיים יחסים עם ילד גם לא בהסכמה, ומעל גיל 12 זה כבר נחשב מתבגר, אבל מבחינה פסיכאטרית פדופיל הוא מי שנמשך לילדים שטרם התפתחו מתחת לגיל 12 (למרות שעם ההתפתחות המוקדמת של היום...).

פה את כבר נכנסת לתאוריות של קבלת החלטות, תחום שנעשה בו מחקר אמפירי מסויים. אני רחוק מלהיות מומחה כלשהו בתחום זה אך עם זאת במקום השערות ספקולטיביות אני מציע לך לקרוא את החומר הרלוונטי לגבי למה - הדוגמאות שהבאת הן פשטניות להחריד ואינן משקפות כלל ועיקר את הסיטואציה, אני משער שאת עצמך הצגת אותם על דרך הקיצוניות. את תתפלאי עד כמה קטנה מנת המחשבה מאחורי הרוב המוחלט של החלטות אילו.

מילת המפתח בכל הדברים שכתבת היא בסופו של דבר שאותן פנטזיות ומחשבות אינן עומדות בפני עצמן והאדם שחושב אותם סבבה איתם אלה ההפך - מדובר במחשבות המטרידות את האדם המדובר ומפריעות לו. תוכן המחשבות הללו איננו משנה כלל ועיקר, המחשבות יכולות להיות "שליליות" בדמות פנטזיות אונס מפורטות, פנטזיות על גלידה או פנטזיות מגלומניות - אלה רק ההשפעה השלילית של פנטזיות אילו על האדם.

אמרת שיתכן ומבנה האישיות והפנטזיות של האדם יכולים להוביל למעשים בפועל. הדבר אכן יתכן אך ללא כלי כלשהו שיוכל לחזות בדיוק סביר את הסיבתיות עצם הטיעון איננו תקף שכן זהירות יתרה מזיקה באותה מידה, עם לא יותר, כמו חוסר זהירות ויותר מכך - ללא קיומו של כלי מהסג שציינתי ניתן גם לטעון שאנשים ללא פנטזיות אילו הם המועדים לפורעות בשל אלף ואחד גורמים ולכן ככל שהפנטזיה "סוטה" יותר כך האדם פחות מסוכן לעצמו ולחברה.

כחולית, את מניחה הנחות לא מבוססות שאת מקבלת כאקסיומות, ומכאן נוצרת בעייתיות מסוימת במסקנות שלך.

למשל "המחשבות משפיעות על המעשים, אבל המעשים פחות משפיעים על המחשבות".
ראשית, את ודאי יודעת שיש תיאוריות די מכובדות שמייחסות השפעה ניכרת של מעשים על מחשבות (מי אמר דיסוננס קוגניטיבי ולא קיבל?).

דיסוננס קוגניטיבי הוא דווקא לא תמיד דוגמה טובה- בד"כ מדובר בקונפליקט בין דיעות שונות ולא בין התנהגות לעמדה. אם יש קונפליקט בין התנהגות לעמדה, זה בגלל שאותה התנהגות היא נגזרת ישירה של עמדה מסויימת. אני בטוחה שיש מצבים שאני עושה משהו ורק אז חושבת, אבל זה לא קורה יותר מידי.

אבל מעבר לכך, הקשר הסיבתי בין מחשבות למעשים הוא לא יותר מאשר מחשבה בפני עצמו, היסק ותו לא. אם חשבנו על אכילת עוגת שוקולד, ורגע אחרי זה אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים עוגת שוקולד, נסיק שבגלל שחשבנו לאכול עוגת שוקולד הלכנו ועשינו זאת. אבל אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצלנו בקופסה. העובדה ששני דברים קורים בסמיכות זה לזה לעתים קרובות אינה אומרת שאחד מהם גורם לאחר. יכול להיות, למשל, שאותו "דבר" שיצר את המחשבה יוצר גם את ההתנהגות, והקשר בין מחשבה להתנהגות הוא נסיבתי בלבד.

לא מדוייק. זה לא "העובדה ששני דברים מתרחשים בסמיכות אחד לשני", אלא שני דברים שקורים אחד *אחרי* השני. באותה מידה אתה יכול להטיל ספק בכל עובדה שאנחנו יודעים על קיומה ועל קיום הסיבתיות בכלל- אם אני דופקת על השולחן עם היד ואני שומעת צליל של דפיקה על השולחן, אולי זה לא בגלל דפיקת היד שלי על השולחן אלא בגלל משהו אחר שגרם במקרה לצליל הזה להישמע, גם אם זה נשמע בכל אחת מהפעמים שעשיתי זאת, כי אולי מתוך אינספור מקרים שאעשה את זה, תהיה פעם אחת שזה לא יקרה ואז אין באמת סיבתיות אלא מיקריות.

אני לא מקבלת את הרעיון הפילוסופי הזה שמוכר לי, ואני מוכנה לקבל גורם שלישי שאולי משפיע על השניים רק אם יש לי מידע לגביו. כל עוד אין לך הוכחה ישירה או עקיפה לאפשרות ממשית של קיום גורם שלישי, מבחינתי הוא לא רלבנטי.

או למשל: "גבר אמור להמשך לאשה... האם אני פוסלת בזאת הומוסקסואליות? לא. למה? אומנם הם לא יכולים להביא ילדים לעולם, שזו תכלית קיומנו בעולם כאורגניזמים".
מי קבע שתכלית קיומנו כאורגניזמים היא הבאת ילדים לעולם? בהחלט לגיטימי להניח שמה שמנחה את פעולותינו הוא הרצון של הגן להעביר עצמו הלאה, אבל מכאן ועד לקבוע עובדתית שזוהי תכלית הקיום המרחק רב. בתור התחלה, מי בכלל אמר שיש תכלית לקיום? תעשיית ניו-אייג' אדירה מבוססת בדיוק על כך שאף אחד לא יודע מאיזו סיבה, אם קיימת בכלל, אנחנו כאן ומה אנחנו אמורים לעשות עכשיו שהגענו.

ובכן, אני מסיקה שאם אני יצור חי שנולד ומת ובאמצע אני מביאה לעולם צאצאים כדי שימשיכו את הגן שלי וכך עושה כל יצור חי על פני כדור הארץ, ברמה כזאת שיצר ההורות גדול עד כדי כך שהורים מקריבים את חייהם על מנת שצאציהם ישרדו, כנראה שיש פה כוח גדול מאוד שמנווט אותנו לכיוון הזה. יכול להיות שיש תכלית מסויימת, בין השאר לבני האדם שהם מורכבים יותר, אבל זו תהיה כנראה תכלית נוספת או משנית, לדעתי כמו "הגשמה עצמית" וכו'. על פי פירמידת הצרכים הצרכים ההישרדותיים והקיומיים נמצאים בתחתית ועליהם נבנים כל השאר.

לשאלתך "האם חשיבה על אונס יכולה להוביל לאונס שזה דבר שהוא רע בעיניי": תלוי לאיזו חשיבה את מתכוונת. יש הבדל בין מי שחושב שאונס זה מחרמן רצח ונהנה לצפות בסרטונים של נשים נאנסות, אבל מבין שזה לא מוסרי לממש את הפנטזיה הזו ואין לו מחשבות ריאליסטיות על ביצוע, לבין מי שחושב שזה מחרמן בפנטזיה, אבל שגם יכול להיות מקסים לעשות את זה במציאות, והוא טווה לעצמו תרחישי אונס ספציפיים ומפורטים שאינם בגדר פנטזיה גרידא אלא בגדר תכנון אופציונלי. במילים אחרות, לא הפנטזיה היא שעושה את ההבדל לדעתי, אלא היחס של המפנטז אל הפנטזיה שלו.