G-O-L-D(שולט)
|
לפני 16 שנים •
30 באוק׳ 2008
בלונדה מזדיינת בת 12
החיים זה זבאלט. סוג של קשקוש אמיתי, אייכותי, כזה שכנראה רק כשמתים מבינים עד כמה עמוקה היתה מאורת הארנבת וכמה טיפש באמת היית.
בילדותי, הייתי אותו ילד דחוי, זה שהיה יושב בפינה במסיבות הכיתה אליהן הוזמן, אם בכלל הוזמנתי. אני זוכר שלא פעם בערבי שישי הייתי נשאר בבית הורי מודע לכך שברגע זה מתנהלת מסיבת כיתה בבית של אחד מילדי הכיתה ואני לא הוזמנתי. זה לא נשאר כך הרבה זמן. מהר מאוד גיליתי את הטריק להיות מרכז העניינים ומאותו דחוי פינתי הפכתי להיות זה שמכוון את העדר. אני חושב שזה קרה בגיל 12 לערך, ביום גשום אחד. יום כל כך אפור ומדכא שכנראה פשוט הרגשתי צורך לבדר את עצמי. אולי בגלל זה אני מתעב את החורף, לא משנה באיזו מדינה הוא מכה. * ביום שישי שעבר, בשעה ארבע אחר הצהריים, הוזמנתי למסיבת כיתה במרתף מאובזר ומשפוצר של בנייני "טובים" בצמרות רמה"ש. בכניסה לבניין עמד השומר, שלנוכח מדיו פשוט לא הצלחתי לאפק גיחוך. בחייאת דינק, ישראל, בניין בצמרות, עומד רוסי מחוייך וסמוק עם מדים של קונסיירז' מבניין אפר איסט במנהטן. נו ניחא, אין גבול לרצון שלנו להתאדות תרבותית. בכניסה למרתף, הבנתי שבין מרתפי יומההולדת של זמני למרתפי יומההולדת של היום, השתנו כמה דברים, וזה נאמר בלשון המעטה. תהרגו אותי, אני לא יודע, אבל ברגע ששטיח מקיר לקיר נפרס ומודבק על ריצפת "מרתף", המילה "מרתף" כבר לא יכולה לתפוס. לפחות המרתפים או המקלטים שאני זוכר. בטח ובטח שאם באותו מרתף ישנה תאורת הלוגן רכה, עם מערכת תאורת די ג'יי, כדור מראות בתקרה ומערכת סאונד שהייתי שמח להגניב לביתי, אז העניין כבר הופך להיות מורכב יותר ומתרחק מרחק שנות אור מאותם מקלטים מעלי טחב אליהם גודדו אותנו לאכול רבע פיתה עם "חומוס" ורבע מלפפון חמוץ, כשבמבה בודדה צפה בפטל וטייפ דאבל קאסט טרנזיסטורי שמנגן בלחץ כמי שמודע לעובדה שעצם המצאו באותו מקום מהווה איום על חייו ושאוטוטו מישהו ימלא אותו ביסלי ספוג פטל. כן כן, מרתף זה לא. אבל כך קראו לו כל אותם אלו שעבורם הוא היווה מרתף שכן אחרי הכול, הוא אינו פנטהאוז... סיבוב קצר סביב שולחן הכיבוד הצליח להפתיע אפילו כלב זקן שכמותי שחשב שראה כבר הכול. סושי, כן כן, סושי. ראבק, סושי לילדים בני 10. אני נשבע לכם, כל מה שמלמלתי מתחת לשפם בכל אותה ביקורת אייכות שניהלתי היה: "מי הם בכלל". הם, אותם הילדים. מי הם בכלל אינעל ראבק. כשהבת שלך אומרת לך שהיא בקיוטו ועוד לא מלאו לה 21 שנים, משהו באופן החינוך שלך היה לקוי. לא משנה מה תגידו לי. פשוט לא. ככה נראה לי, זה מה שאני חושב. עוד יותר זעזעה אותי ילדה בלונדינית, שכנראה נחשבת הכוס מרוץ של הכיתה וכנראה גם תהיה הכוס מרוץ של השכבה הבוגרת, כשאמרה: "מה, אין סושימי?!" ופמליית המזדנבות שלה עשתה פרצוף סטייל "המלכה לא מרוצה" וברקיעת רגל נעה לה לאחת מפינות "המרתף". "אתה רואה את הזונה הבלונדינית הזו?" אומרת לי רונה, אמא של גלי ילדת היומולדת. "נו?" אני מחייך. "כוס אמא שלה, הולכת לדפוק לי את כל האירוע. תראה את גלי, כבר יש לה דמעות בעיניים". "אני עוד שניה הורג אותה", אומר לי עמוס אבא של גלי ואני מתגלגל לראות כמה הוא רציני. "בת זונה כזו, מאיזה כוס היא יצאה?! פרצוף של מזדיינת בגיל 12", אומרת רונה ואני נחנק מצחוק. "מה אתה צוחק ככה יא' זין?" דוחף אותי עמוס. "כי אתם מצחיקים אותי ברצינות שלכם כלפי הדברים". "חכה חכה יא' אינטיליגנט, חכה שלך תהיה בת, וחכה שהיא תהיה בת 10, ובדאווין של הימיהולדת יהיה סושי... ואתה תעשה לה יומולדת שתעלה לך עשרים אלף שקל, ובגלל איזו מזדיינת מהכיתה שלה שלא מוכנה לצרף אותה לחבורה, מה שלא תעשה לא יהיה טוב והילדה שלך תהיה עצובה. כל הזמן עצובה, לא מקובלת", אומר לי עמוס והעיניים שלו אש. "אני הייתי לא מקובל", חייכתי אליו בהבנה והרגשתי את הכאב והאטרף שלו על העולם. אטרף של אבא שמנסה להוריד לבת שלו את הירח ובכל זאת, לא מצליח לעשות אותה שמחה. "נו מה, אתם רוצים לשבור את הבלונדה?" אני מחייך והם מחייכים אלי ואומרים: "נו נו, מה יש לך להציע יא' כלב?!" הנקמנות שלהם כל כך הצחיקה אותי שהייתי חייב לנסות לעזור. "תנו לי כמה רגעים", חייכתי. "אתה זוכר שלזיין ילדות בנות 10 זה לא חוקי, נכון גולדי?" מחייך אלי עמוס. ֿ"אחי..." אני מביט עליו בגועל, "איך אתה מדבר?" "צודק גולדי, עמוס, איך אתה מדבר?!" חובטת בו רונה, "קח אותה לכלוב גולדי, פרק אותה", היא זורקת ובת זוגתי שהיתה לצדי התפוצצה מצחוק. "כלבות רעות, bad doggy, bad bad, bad doggy" אני אומר והן צחקו גם כשיצאתי מהמרתף אל חוץ הבניין לעשות טלפון לחבר ילדות שגדל איתי וזוכר מה זה לעמוד בצד המרתף. זוכר כל כך טוב שזה כנראה מה שדירבן אותו להיות אחד האייקונים התקשורתיים והתרבותיים. "תגיד יא' זין, מה אתה עושה?" אני מצחקק לו באוזן. "שלום אחי הצעיר, מה שלומך?" "אני מאה אחוז". "מה מספר?" הוא מתמתח לי באוזן. "יש מצב שאני מוציא אותך מהבית להציל את הילד שאתה היית פעם?" "הא?" "אני במסיבת כיתה של גלי, הבת של רונה ועמוס". "אה וואלה? ואותי לא הזמינו?" "כן הא?" אני צוחק, "כנראה חשבו שאתה חשוב מידי ולא תבוא". "כן, זו הבעיה בלהיות מפורסם". "מפורסם עלק, נהג מונית, נו, מה אתה אומר, יש מצב שאתה בא לפה?" "לא אחי, אני לא יכול". "למה לא?" "כי לא יודע, שישי, תן לנוח". "שמע שמע, אתה זוכר איך היינו פעם, יושבים בפינות של המקלט, אף אחד לא שם עלינו זין". "לא שוכח". "אז גלי, עם כל היומודלת שלה וזה שהיא בעלת השמחה, יושבת בפינה עם דמעות כי איזו בלונדה שתעבור אצלי בעתיד עושה לה את המוות. תביא את התחת שלך לפה, תהיה עשר דקות, תן לה ריקוד, תהפוך אותה מלכה וצא חזרה לקונכייה שלך", אמרתי והוא לא השיב. "טוב, אני בא", הוא אמר אחרי כמה שניות ארוכות של שתיקה ואני ניתקתי שלא לתת לו לחשוב פעמיים. בטקסט שלחתי לו את הכתובת ונכנסתי פנימה למרתף, לגלות את הורי הכלה עצבניים, את הדי ג'יי מנגן, ואת גלי לא שמחה עומדת בפינה ולא רוקדת עם שאר חברי הכיתה. "למה תגיד לי, למה היא לא שמחה?" אומרת לי רונה בעצב. "תפסיקי נו, מה יש לך את, תני לה לגדול, מה את לא היית עצובה בגיל הזה? כולם עצובים מגיל 10 עד 20 ולפעמים עד המוות". "כן, אבל תראה איזה יופי, מה לנו היה כזה?" "מה זה לנו? מי זה לנו? אין לנו. לנו זה היה פעם, והיום זו היא והיא לא יודעת מה היה לנו, היא יודעת היא". "תגיד לי, זו עברית מה שדיברת עכשיו?" אומר עמוס ואני מתגלגל מצחוק. "נו, מה עשית בחוץ?" אומרת לי רונה. "עוד מעט, הפתעה". "רק אל תביא לי חשפן", מחייך אלי עמוס ושנינו מתחילים לצחוק. הייתי מת לכתוב לכם מי זה אותו חבר שהזמנתי, אבל אני לא יכול. אני רק יכול להגיד שאופן הגעתו היה ברור לנוכח הצרחות שנשמעו בכניסה לבניין וליוו אותו אל המרתף. הוא אפילו לא אמר לי או להורי גלי שלום. כמו מי שיודע את העבודה הוא רץ אל גלי, חיבק אותה, הרים אותה באוויר וצעק: "מי מלכה?!" רונה כמעט התפוצצה מאושר. "כפרה עליו..." היא חייכה אלי, "איך הבאת אותו?" "הוא מאוד נעלב שלא הזמנתם אותו". "אתה רציני?" תקע בי עמוס את אחד המבטים שלו. "לא", חייכתי, "אבל הוא תהה על כך". "לא חשבנו שהוא..." אמרה רונה ואני סימנתי לה לעצור מלדבר שטויות ושהכול בסדר. "אנשים, מי המלכה?!" הוא קרא, וכל המזדיינים הקטנים צעקו: "גלי!" "כן, גלי מלכה!" צעקתי מהצד ועמוס חייך אלי ואמר: "סחטיין יא' מתחלף". "יאללה, די ג'י, פוצץ את האוזניים!" ההוא שהבאתי אמר ולקח איתו את גלי לריקוד. אני התגנבתי אליו מאחור ואמרתי לו: "אתה רואה את החבורה ההיא בימין?" "כן", הוא אמר תוך כדי ריקוד. "תרקוד עם כל אחת מהן, חוץ מהבלונדה". "הבנתי אותך..." הוא התגלגל מצחוק וחיבק את גלי אליו בכוח כשהוא אומר: "אוי לאכול אותך יא מדהימה". "תיזהר אחי... היום יש להן עורך דין צמוד בגיל 5", לחשתי לו באוזן ורעמי הצחוק שלנו עלו על המוזיקה. אחר כך הוא רקד עם כל אחת משישיית הנקבות הרעות למעט הבלונדה המזדיינת שכל כך נפגעה שפשוט דרשה ללכת הביתה ומצאה את עצמה הולכת הביתה עם רק אחת מהמזדנבות שלה כשהשאר פשוט החליטו להישאר ולהסתפק בסושי. רונה היתה כל כך מאושרת שמול בעלה אמרה לי שהיא מוכנה להראות לי את השדיים שלה מתי שאני ארצה. אני אמרתי לזוגתי שאני החלטתי סופית שאני -לא- רוצה ילדים כי אני לא חושב שאוכל להתנהג באופן מתורבת במקרים כאלה, כשזה יהיה קשור בילד שלי ושאני אוכל להיות ההורה ההוא שרצח כיתה שלמה כי הילד שלו נודה על ידה. היא חייכה אלי ואמרה לי: "אפרוח שלי, קטנצ'יק, אל תדאג, בשביל זה יש לך אותי, אני כבר אדאג לזה", ואני אמרתי: "דברי יפה, אמרתי לך, בלי אפרוח בפומבי, אני דום". "נכון קטנצ'יק", היא קרצה אלי ולטפה את פניי, ואני הרגשתי הכי מוגן שיש. בדיוק כמו ילדה בת 10 שמישהו שהיא מעריצה נתן לה חום. כנראה שלעולם לא נפסיק להיות ילדים. * החורף מגיע, וכמה שאני שונא אותו. לי אישית החורף מעלה ריחות שאני אישית מנסה לשכוח. לאחרים, החורף מעלה ריחות נקיון והתחדשות. כל אחד ואוסף הריחות שבנחירייו. החיים זה זבאלט. סוג של קשקוש אמיתי, אייכותי, כזה שכנראה רק כשמתים מבינים עד כמה עמוקה היתה מאורת הארנבת וכמה טיפש באמת היית. |
|
|
| נסיך אהוב |
לפני 16 שנים •
30 באוק׳ 2008
מעולה!
|
|
|
Toxic Princess
|
לפני 16 שנים •
30 באוק׳ 2008
יפה ביותר!!
כתיבה מעולה, וסיפור מדליק 
|
|
|
ג'ולי(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
30 באוק׳ 2008
גרמת לי לדמוע.
כמה אני מקווה, שזו הגדה ולא אגדה. שבאמת יש גלי אחת, שחייכה ביומולדת שלה. |
|
|
אחת כזו
|
לפני 16 שנים •
30 באוק׳ 2008
זה לא משנה אם זו אגדה :)
בכל אחד מאיתנו יש ילד שזוכר שמתישהו פעם הוא היה דחוי, או חשב שהוא יהיה דחוי, או פחד מזה יותר מכל דבר אחר.
אני חושבת שהמלכות והמלכים בבית הספר היו אלה שהכי פחדו מהדחיה הזו, בהפוך על הפוך הזה שאלוהים משלם לכולם על היתרונות שהוא נותן. אבל כן, כולנו נשארים ילדים בפנים, עם הצורך הבלתי נדלה באישור. והמשפט שהכי אהבתי מכל הטקסט, ומסיבותי שלי הוא: "אנשים, מי המלכה?!" הוא קרא, וכל המזדיינים הקטנים צעקו: "גלי!" 
גולדי הוא מלך, כרגיל. |
|
|
|
דורון גונן
|
לפני 16 שנים •
30 באוק׳ 2008
ברכותי!
יפה, נחמד, מסוגנן כהלכה.
|
|
|
גרניקה(נשלטת)
|
לפני 16 שנים •
31 באוק׳ 2008
שאפו.
בין אם אמת או אגדה - יצאת מאנטש.
התענגתי על כל מילה. |
|
|
Tish Adams
|
לפני 16 שנים •
31 באוק׳ 2008
אחלה סיפור אבל בתכלס, הזונה הבלונדה צודקת. מה זה שאין סושימי?
|
|
|
Devil's Angel
|
לפני 16 שנים •
31 באוק׳ 2008
אוי...
נגעת בי עם הסיפור הזה שלך.
זה כלכך נכון... כתבת כלכך יפה... שאפו. ועכשיו ארגן לי את הסלב האנונימי שלך גם לגדולה שלי...
|
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
1 בנוב׳ 2008
לדעתי כל הקטע הזה די מבחיל. גם ההתנסחות הוולגארית, אבל בעיקר ההתייחסות לילדים שמופיעה כאן. אין ספק שזה נורא לראות או להיות ילד דחוי, אבל להתנקם ככה בילדה בת עשר, לדבר עליה במילים כאלה, זה לא רק ילדותי זה גם אכזרי וחסר רגישות. יש הרבה מאד דרכים אחרות לפתור בעיות בין ילדים. ואגב, גם השם שנתת לקטע מעורר בי בחילה.
|
|
|