משחקי שעשוע - ברוטליות אלימה

JabberwockY​(שולט) • 6 בנוב׳ 2008

אז יוצא שסאדיזם הוא רוע, שסאדיסט הוא אדם רע ושבדסמ הוא סוג של פשרה.

אני אישית לא בטוח שבכלל קיים "רוע" אובייקטיבי.

אם כבר אנחנו בבדסמניה, אפשר למשל לבדוק את "הוסטל" [ספויילר לפניך]: אנשים שמשלמים סכומי כסף גדולים על-מנת לחטוף, לענות ולרצוח קורבנות תמימים שבאו לחופשה, מבלי שאפילו יכירו את קרבנותיהם. אין פה שום דבר אישי. מצד אחד הרי ברור ש"רוע" הוא מוטיב מרכזי פה, אבל מצד שני אי אפשר להתעלם למשל מתחושת הכוח שההתעללות מספקת לאותם סאדיסטים. וגם לא מתחושת העניין, או תחושת הקיצוניות, או הרבה תחושות אחרות מעבר להנאה שבלראות אדם סובל. ואז יבואו פסיכולוגים ויביטו לתוך נפשם של אותם מתעללים חביבים ויגלו למשל שכשהיו ילדים התעללו בהם והם צריכים להעביר הלאה את התחושות שחוו על-מנת להשתחרר מכבליהם עצמם. או שאולי המתעללים עצמם הם סוג של פסיכולוגים שמתעניינים בסבל וחוקרים אותו, משהו כמו הרוזן בעל שש האצבעות ב"הנסיכה הקסומה" [הספר, לא הסרט]. במקרים כאלו יש "הצדקה חיצונית" מעבר לעשיית הרוע כשלעצמו. אפילו לשטן עצמו יש סיבה, ודווקא די מוצלחת, להיות "רע".
או שאולי לא הבנתי מהי "הצדקה חיצונית" או "מטרה".

בכל אופן, אני לא חושב שבאמת יש "רע" או "טוב" אובייקטיבים.
אני חושב שיש אוייב ["רע לי"], חבר ["טוב לי"] או אדיש.
כמעט כל נסיון לקטלג אובייקטיבית מישהו כ"רע" יחטא לדעתי בבורות, בחוסר הבנת המניעים.

Mephisto​(שולט) • 6 בנוב׳ 2008

אני מסכים ולא הייתי נכנס בכלל לביטויים סובייקטיבים כמו טוב או רע אבל מרגע שכבר נעשה בהם שימוש אז הממשכתי בקו הזה.
בהוסטל הם אכן סאדיסטים כי הם עושים את המעשים האלה למען הנאתם.
במה שכתבתי קודם ניסיתי לעשות הפרדה בין גרימת כאב (או גרימת נזק או רצח) כשהמטרה היא ההנאה של האדם שמבצע את המעשים לבין עשיה של מעשים שיכולה להיות להם אותה תוצאה אבל המניע הוא אחר (כמו אצל רוצח שכיר או מטלטל מהשב"כ או אריה רעב).
ובקשר לתהיה של ג'ינג'ר, אם מישהו לא נהנה מהמעשים שהוא מבצע (אדיש כלפיהם) ובהנחה שגם הצד שעליו המעשים נעשים לא נהנה מהם, אז מה הטעם לעשות אותם בכלל? הפגת שיעמום?

רפאל • 6 בנוב׳ 2008

ראיתי את הסרט. הוא שווה צפיה בעיני.

הסרט הוא ראליזם של אלימות. אין בו אלימות שעוד לא ראינו בסרטים אחרים, רק שהאלימות שבו אינה מקושטת בדבר. אין הצדקה אמוציונלית, אסתטית , איטלקטואלית או מבנית למה שקורה שם. מה שקורה - פשוט קורה, כאילו הוא דבר שבשגרה.

ההנאה שלנו מאלימות בקולנוע (ומבדס"מ) היא לרוב הנאה פרוורטית. אנחנו נהנים מאלימות בגלל שהיא אסורה. ואנחנו מחפשים את המסגרת שבה אנחנו יכולים להתיר את האלימות איכשהו, מבלי לערער את האיסור עליה (ובאופן כזה לשמור עליה אטרקטיבית). גיבור-העל שעושה צדק מחוץ למסגרות החוק ; הפסיכופט הכריזמטי שיש לו איי קיו 200; המפיונר שמציית לקוד של כבוד; הסדיסט שפועל מאהבה; וכו'... כל אלו דרכים "פרוורטיות" להנות מאלימות . בכל הדרכים האלו, האלימות נשארת issue ולא נעשת דבר של יומיום. היא מתאפשרת, אבל לא מותרת. (גם הSSC הוא מסגרת פרוורטית מהסוג הזה.)

במשחקי שעשוע האלימות אינה issue. היא לא התגרות פרוורטית באסור. היא פשוט מתרחשת.