סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שינויים חברתיים ותרבותיים בתפקידי נשים וגברים

אפרודיטה​(שולטת)
לפני 15 שנים • 7 בדצמ׳ 2008

שינויים חברתיים ותרבותיים בתפקידי נשים וגברים

אפרודיטה​(שולטת) • 7 בדצמ׳ 2008
מאמר מעניין , אשמח לתגובות


שינויים חברתיים ותרבותיים בתפקידי נשים וגברים, מאפשרים חופש רב יותר לזוגות ליצור מערכת יחסים שוויונית, ולממש את עצמם באופן מלא יותר. אולם לעתים, השינויים החברתיים מתנגשים בנורמות והרגלים מהעבר, המוטבעים באישיות הפרטית של אחד או שני בני הזוג, ונוצר מתח בין הרצון לשינוי לבין הזהות והמודלים הישנים. מאמר זה יתאר מקרים אלו, של זוגות בעידן המהפכה הפמיניסטית, הנקלעים למצוקה ונעזרים בטיפול זוגי בכדי ליצור מערכת יחסים שוויונית, מאוזנת, בה מתרחש דיאלוג הדדי ואמפטי. במאמר זה אתייחס מעט לתיאוריה, אציג מקרים טיפוסיים ולבסוף אדון בשאלה מתי ולמי מתאים טיפול זוגי, בנושא של בניית מערכת יחסים שוויונית.

מבוא
מה המשותף לאישה הנקרעת בין הקריירה לאמהות ולגבר החש כי מתייחסים אליו כאל "כספומט" מצפים ממנו תמיד להצליח, לא להתלונן, אך להיות קשוב לרגשותיו? המשותף הוא הבלבול, הנובע בין היתר משינויים החלים בחברה המערבית, בעקבות המאבק לשוויון בין המינים. למעלה משני דורות, מתרחש בעולם המערבי תהליך דרמטי להשוואת זכויות הנשים. המאבק הפמיניסטי מתקיים במישורים שונים: במישור הפוליטי והחברתי, על ידי חינוך, חקיקה, הגברת מודעות, מאבק נגד דיכוי נשים והפרת זכויותיהן, ועוד. אולם, אחת הזירות החשובות לקידום השינוי הוא תחום הפרט; לתוכו של כל אדם הנחשף לרעיון השוויון, מחלחלים ערכים חדשים המשפיעים בין היתר על שאיפותיו ועל הגדרת הזהות והתפקיד שלה ושלו בחברה ובמשפחה. שני מודלים מתחרים על הזירה הזוגית: מודל שמרני שהיה הנורמה המקובלת בעולם המערבי עד שנות החמישים, של גבר מפרנס ואישה המטפלת בבית ובילדים, לעומת מודל שמתפתח מאז שנות השישים, ומאפשר לאישה לעבוד ולזכות בעצמאות רבה יותר.
המודל החדש מעורר מתח, שכן מכשולים רבים ניצבים בפני אישה הרוצה להעביר לבן זוגה חלק מהתפקיד הביתי. לא תמיד מתרחש שינוי מספיק בזהות הנשיית והגברית, כך שתתאפשר חלוקת תפקידים אחרת במשפחה. זהות מינית, תפקיד-מיגדרי מיגדר (gender) הוא מושג המציין את המין זכר/נקבה, בהקשר של זהות, תפקיד, מיקום חברתי ועוד. כל ילדה וילד, בסביבות הגיל 2-3 מגלים מה מינם ומתחילים לגבש רשת של אסוציאציות לגבי המשמעות של המין, המיגדר. המיגדר הוא גורם חשוב בזהות, הוא מושפע מהגדרות חברתיות ומכתיב לאנשים תכונות ("בנות תלותיות, בנים אסרטיבים ושאפתנים") והתנהגויות מקובלות ("בנות בוכות, בנים מרביצים").

חברה המחזיקה בערכים שוויוניים, שואפת להרחיב את חופש הבחירה ולתת לגיטמציה לשני המינים בטא תכונות נשיות וגבריות ולממש עצמם בהתאם ליכולתם וכישוריהם. אולם, כשיש חופש, יש גם קונפליקט וספק; מה התפקיד "הנכון" לנו כנשים וגברים? עד כמה לחקות את הורינו ולהיות כמוהם, או להיאבק בדעותיהם וערכיהם ולבנות לנו זהות ותפקיד שונה? עד כמה להתאים עצמנו לנוחיות של נורמות ישנות, או להיאבק במוסדות, במנהגים ובחוקים כדי לבנות סביבה צודקת יותר?

במישור הפסיכולוגי, ניתן לראות בלבול, מצוקה ומתח לגבי שאלות אלו של הגדרת הזהות העצמית, וההסתגלות למציאות משתנה. יש הרוצים להשתנות אך "תקועים" בדמות הישנה שהפנימו בילדותם המכתיבה מה הוא "גבר אמיתי" ומהי "אישה אמיתית", ויש אנשים שסביבתם מפריעה להם להשתנות וליהנות מחופש בחירה גדול יותר.

למשל, נשים הרוצות לבטא תכונות שנחשבו לגבריות כמו אסרטיביות ושאפתנות, מוצאות בתוכן את הדמות הנשיית, שזוהתה במשך מאות שנים עם כניעות, צניעות, ותרנות והתמסרות. לעתים הן חוששות כי הפגנת כוחן, דרישותיהן ודאגה לצורכיהן תהפוך אותן פחות מושכות ופחות נשיות בעיני אחרים. לצערנו, יש גברים המגיבים באופן דומה ומתקשים לראות אישה חזקה ועצמאית כנשיית ומושכת, בגלל אותה דמות ארכאית של אישה כנועה, ותרנית, המוגדרת על ידי טיפול ודאגה לזולת.

גם אצל הגבר ניתן לראות בלבול ומבוכה, כאשר עליו לבטא התנהגויות ותכונות שנחשבות נשיות באופן מסורתי, גם אם הן אמיתיות וחשובות לקיומו הנפשי. למשל, גברים רבים סובלים מקושי גדול לבטא את רגשותיהם, לקבל צדדים פסיביים וצרכי תלות, הקיימים בתוכם אך במשך דורות התכחשו להם. ידוע ממחקרים רבים כי גברים תלויים בנשותיהן תלות רגשית עזה, אולם, האישה היא זו שנתפסת כתלותית בתרבות, היות והחברה נותנת לה לגיטימציה לבטא רגשות רוך, נזקקות ותלות. (א. פרידמן "באה מאהבה").

מבחינת תפקיד המיגדר, ניתן לראות נשים רבות, אשר הפנימו בביתן מודל שמרני של אישה המסורה לתפקיד האימהי, ומצד שני, ספגו מהסביבה גם את המסר החברתי הפמיניסטי של חיים עצמאיים יותר. ניתן לראות נערות שהן דור שני או שלישי לבלבול ולמסרים הכפולים, אשר מחזיקות בתוכן לפחות שני מודלים מתנגשים של אשת בית ואם מסורה לעומת אישה אסרטיבית המגשימה עצמה. בעיה עיקרית היא, שבמעבר ממודל שמרני למודל פמיניסטי האישה מתקשה לקיים עם עצמה משא ומתן פנימי על אורח החיים המתאים לה. לעתים, גם כאשת קריירה היא נותרת ללא החופש הפנימי לשאול את עצמה: מה מתאים לי? כיצד אני רוצה שחיי ינוהלו?

בעקבות מאות שנים של שליטה גברית במשפחה, הופנם אצל נשים וגברים כאחד הייצוג הפנימי של האישה כאובייקט, כמי שעיקר ייעודה למלא צרכים ולטפל בזולת. נשים מתקשות להשתחרר מהנטייה המושרשת לבטל את עצמיותן וקיימת סכנה כי ההתמסרות וההתבטלות העצמית יופיעו גם בתחום העבודה. כמו שירי, (דמות דמיונית) הרואה בעצמה בחורה מודרנית ופמיניסטית, אולם היא מתמסרת לתפקידה ולבוס שלה מתוך מחיקה עצמית מוחלטת של צרכיה, אינה מתקוממת על כל דרישה, הן לשעות נוספות והן לתפקידים "נשיים" שאינם חלק מתפקידה המקצועי, כמו הכנת קפה ועריכת סידורים פרטיים לבוס. היא אינה מודעת לכך שהחליפה את הבעל ב"אדון" החדש - הקריירה, הבוס, המפעל.
לעומתה, גליה, נלחמת בנטייה לבטל עצמה, ובוחרת בחיים של הגשמה עצמית, בזוגיות שוויונית, אולם סובלת מרגשות אשמה על שאינה מטפלת מספיק בילדיה ועל כך שבעלה עושה ויתורים בקריירה שלו למענה. היא מבוהלת מ"המרד" שלה במוסכמות ומענישה עצמה באופן לא מודע בכך שסובלת מחרדה, מתח ודכדוך.

גם אצל הגבר החדש, בעל השאיפות השוויוניות, יש משקעים של זהות אחרת, קדומה יותר, אשר לא במהרה יועלמו מהעולם. מאות דורות של גברים לפניו, בעלי כוח, זכויות יתר ושררה על נשותיהם וילדיהם, רובצים עדיין בעולמו המודע והלא-מודע ומשפיעים על רגשותיו ועמדותיו. על כן, ניתן לראות גברים אשר אינם יכולים להימנע מלחוש זעם או מרירות על התפקידים "הנשיים" שהם ממלאים תפקידים שנתפסו מזה דורות כנחותים ונטותי תגמול.

דר´ קלייר רבין, מצאה במחקריה, כי ברמה המוצהרת, מרבית הזוגות מדווחים על עמדות שוויוניות. אולם בפועל, גם בזוגות שוויוניים במוצהר, מרבית הנשים נושאות בנטל העיקרי של החזקת הבית המשפחה, כתוספת לפעילותן המקצועית. ניתן לראות כי השינוי בתפקידי המיגדר התרחש קודם כל ברמה המוצהרת, רמת האידיאולוגיה והעמדה, אולם עדיין רחוק מלהיות מופנם בזהות ובתפיסת תפקיד המיגדרי.

אמנם יש שוני מהותי במוטיבציה לשינוי; הנשים יוזמות ודוחפות את השינוי החברתי, אשר יגדיל את זכויותיהן ויגן עליהן מניצול ודיכוי ויאפשר להן לטפח זהות שלמה וחופשיה יותר. הגברים, במובן מסוים, "נגררים" אחרי עגלת המהפכה הפמיניסטית אולם, אין זאת כי כל אדם, הנחשף לאי הצדק החברתי ומפתח מודעות לכך, מתעורר בו הדחף לתיקון ושינוי. מחקרים מעידים כי שביעות הרצון הכללית ואיכות החיים של גברים ונשים כאחד גבוהה יותר, כאשר הגבר שותף לעבודות הבית, הטיפול בילדים והאחריות הכוללת למשפחה.
(ננסי מרשל, 1993). הבחירה בחיים שוויוניים כדאית לשני המינים; מבחינה רגשית, היא מגבירה את האינטימיות בזוג, שביעות הרצון והמימוש העצמי, ומבחינה מעשית, היא מאפשרת לחלק את נטל העבודה והפרנסה כך שלא יוטל רק על כתפי הגבר ולייצר יחידה משפחתית המושתתת על שותפות אמיתית.

אולם, נשים וגברים רבים לכודים עדיין בין עולם ישן וחדש, כבולים במודלים הישנים של תפקידיהם, וסובלים מאד בניסיון לגבש את זהותם.
aka BODYGUARD
לפני 15 שנים • 7 בדצמ׳ 2008
aka BODYGUARD • 7 בדצמ׳ 2008
מבלי לנהוג בקנטרנות אבל כשמביאים ציטטה ממאמר המופיע במקום אחר

נהוג לכתוב מהיכן,בטח ובטח לקבל את אישורו של הכותב.

אלא אם כן את היא הכותבת ... וזו כבר אופרה אחרת.



המאמר השלם מעניין אם כי איני מסכים לתוכנו.
אפרודיטה​(שולטת)
לפני 15 שנים • 7 בדצמ׳ 2008
אפרודיטה​(שולטת) • 7 בדצמ׳ 2008
צודק ,

כותבת המאמר -

עירית קליינר-פז

פסיכולוגית קלינית

מדריכה בפסיכותרפיה ודיאגנוסטיקה
aka BODYGUARD
לפני 15 שנים • 7 בדצמ׳ 2008
aka BODYGUARD • 7 בדצמ׳ 2008
שאפו.
קטסטרופה{Adonai}
לפני 15 שנים • 8 בדצמ׳ 2008

היא כתבה שזה מאמר.

קטסטרופה{Adonai} • 8 בדצמ׳ 2008
במפורש.

לכו אל הנמלה ולמדו עברית.
או שאל תלכו.
על הזין.
aka BODYGUARD
לפני 15 שנים • 8 בדצמ׳ 2008

חטא הבנת הנקרא.

aka BODYGUARD • 8 בדצמ׳ 2008
הבנת הנקרא נדרשת לא רק לתוכן אלא לדקויות מסתבר.

כשמובא מאמר ממקור אחר ראוי לציין מי כתב אותו.

אבל בעצם, על הזין.

העיקר שפותחת השירשור אינה לוקה בחטא הבנת הנקרא, ועל כך נאמר ה-שאפו.

כל השאר לא מעניין.
Tame
לפני 15 שנים • 8 בדצמ׳ 2008
Tame • 8 בדצמ׳ 2008
מאמר מעניין, יש גם תימוכין במחקרים שמראים שדווקא אנשים יותר ליבראליים בתפקידי המגדר שלהם (קרי לא לכודים בתפקידי המין החברתיים המסורתיים כגון גבר מצ'ואיסטי או אישה רגשנית) הם אנשים מסופקים יותר וחווים רווחה נפשית רבה יותר מאשר אנשים אצלהם תפקידי המין מאוד מוגדרים והם ממוקמים בקצות הסקאלה של גבריות/נשיות.
עוד מחקר מעניין מראה שדווקא נשים שעושות ג'אגלינג בין קריירה למשפחה הן נשים מאושרות יותר גם מאלו שמתמסרות לתפקיד המסורתי של משק הבית מחד וגם מאלו שמתמסרות לקריירה מאידך. עם זאת אפשר למצוא עדויות שבאופן ככלי ככל שאדם מערב בחייו תחומים רבים יותר ופעילויות רבה יותר סובל פחות מדיכאון ומדווח יותר על סיפוק, ככה שזה לא בהכרח קשור לעניין מגדרי זה או אחר.

עם כל זאת לפי דעתי ככל שתחום המגדר ימשיך להתפתח נוכל למצוא אלטרנטיבות רבות לתא המשפחתי (או למשפחה הגרעינית) כמובן שהדבר לא יוביל לפי דעתי לפירוק מוחלט של התא המשפחתי, אך זה יפסיק להיות כל כך "מובן מאליו" שזוהי הצורה היחידה האפשרית לחיי משפחה ולא בהכרח תיחשב לטובה ביותר עבור כל אחד ובכל מצב. אבל זו כאמור רק דעתי.
ליידי תמרה​(שולטת)
לפני 15 שנים • 9 בדצמ׳ 2008
ליידי תמרה​(שולטת) • 9 בדצמ׳ 2008
האם זה כל המאמר, או רק ציטטה מתוכו?

כי אם זה כל המאמר, הוא לא אומר יותר מדי, ובטח לא משהו שלא נאמר כבר קודם טוב יותר.
נראה לי יותר כמו התחלה שמחכה להמשך ולהעמקה.

ולגופו של הנושא, שהוא חשוב ומעניין:

פעם חשבתי על חלוקת המינים באופן מאוד חד וברור: גברים מדכאים ובעלי פריבילגיות, נשים מדוכאות וצריכות לנסות להשתחרר ולהשיג את הפריבילגיות הגבריות.
היום אני חושבת שהתמונה יותר מורכבת.

בחברה שוביניסטית ופטריאכלית שני המינים שונים, אם כי באופן שונה.
האב שרוצה לראות את ילדיו, בין אם הוא נשוי לאם הילדים ובין אם הוא גרוש.
הגבר שלא רוצה להיות "אב" אלא "אם", או פשוט "הורה", באופן מלא.
וגם גבר שרוצה לעסוק בשלל תחביבים, לחבק גברים אחרים, לבחור בעבודה שאינה יוקרתית, להקדיש זמן לתחביביו ולחבריו על חשבון פיתוח קריירה.

לגבי הנשים לא אפרט, הדיכוי כבר ברור (אני מקווה) וידוע.

באופן פרדוכסלי, כיחידים שרוצים לאמץ התנהגויות של המגדר השני דווקא לבנות קל יותר מאשר לבנים. זה נובע כנראה מכך ש"תום-בוי" מאמצת התנהגויות של מעמד עליון, ולכן זוכה להערכה על כך, אבל "סיסי" מנסה מרצונו "לרדת" בסולם המעמדי, וזה לא מובן וזוכה לבוז.
אני מכירה ילד אחד קטן ועצוב, כי הוא אוהב לשחק בבובות וצריך להסתיר את זה מכל העולם.
אני מעולם לא הייתי צריכה להסתיר את חיבתי למכות, טיפוס על עצים ושאר תחביבים "זכריים" כילדה, והיחס אלי היה מעורב, לא מנדה.

אני חושבת שהמהפכה הפמיניסטית חייבת להיות מאמץ משותף של שחרור. לגברים יש לא פחות מה להרוויח מכך מאשר לנשים. ראשית, הם ירוויחו בנות-זוג אמיתיות, מלאות חיים ורב-גוניות. שנית, הם יוכלו לחיות חיים כאלו בעצמן.

אבל זה מפחיד מדי. לרוב הגברים הפריבילגיות שהם יוותרו עליהן ברורות, המחיר ברור, אבל לא התועלת האפשרית, הפרס הגדול והנוצץ. קשה לדמיין את הפרס, את העולם שיכול להיות, מתוך עומק הדיכוי המגדרי בו החברה שלנו קיימת.
Tame
לפני 15 שנים • 9 בדצמ׳ 2008
Tame • 9 בדצמ׳ 2008
זה קשה יותר מסתם ויתור, זה אפילו קשה יותר מסתם חינוך, זה לא רק מושרש עמוק בתרבות אלא כמו שכותבת המאמר הסתכנה וציינה, מדובר בדורי דורות של זיכרון קולקטיבי פטריאכלי שוביניסטי שצרובים בתוך התת מודע האישי והקולקטיבי של כל אחד מאיתנו.
הארכיטיפים שלנו לא ישתנו כל כך מהר ולא דפוסי החשיבה (שבמהותם מזהים כוח או גודל עם שלטון באופן הכי פרימיטיבי שיש).

תהליך חשוב מסוג שכזה חייב להיפרש על פני שנים רבות, ניסיונות להפיכה מהירה מועדים לכישלון ואחד הכישלונות המסוכנים ביותר הן נשים שבשל המהפיכה הפמיניסטית עשויות לחוש אשמה על שום רצונן לקיים את התפקיד החברתי הישן או נשים שתיגזל מהן ההחלטה לגבי ביסוס הזהות הנשית שלהן באופנים אחרים.

נכון להיום הזהות הנשית מגובשת ומתוחכמת הרבה יותר מהזהות הגברית. ההסבר לכך הוא הקירבה לאם כמודל חיקוי הן של הבן והן של הבת, אך בעוד הבן "נקרע" מהאם (לא פיזית אלא מגדרית, הגדרתית) בשלב מסויים ונותר ללא מודל חיקוי קרוב כל כך (ברוב המשפחות האב עדיין מפרנס ועדיין משקיע פחות זמן עם הילדים מהאם) ולבסוף נאלץ להגדיר את עצמו על דרך השלילה משמע "ההיפך מאמא" לבנות יש מודל חיקוי זמין באופן רציף ומלא.

עם זאת נשים רבות חשות יחסים מעורבים כלפי אמותיהן, מצד אחד אהבה וחיבה רבה מכל הטעמים הברורים ומצד אחד ניכור וטינה משום שהאמהות נתפסות בעיני בנותיהן כ"מדכאות הגדולות" אלו שאחראיות ללמד אותן מה מותר ומה אסור (בדרך כלל הרבה יותר אסור) אלו שמענישות אותן וגוערות בהן על כל חריגה מהתפקיד החברתי המצומצם יחסית שלהן ובאופן ככלי אלו שהופכות אותן למדוכאות חברתית כמוהן... זהו תהליך חניכה לתוך נחיתות חברתית.

כל מה שכתוב למעלה זה רק כמובן קצה המזלג, המצב אינו פשוט לחלוטין קיימים בחברה תהליכים רבים מספור שאינינו מודעים עליהם כלל שמבוססים על היחס שבין המגדר למסורת, יש גם תהליכים אישיים פסיכולוגיים רבים כאלו. הדבר הכי חשוב הוא לתת זמן לתהליך ולהמשיך לדחוף כל הזמן, בעדינות.