| דראקן |
לפני 15 שנים •
29 בדצמ׳ 2008
זכרונות
הרוח טרקה אחת מהדלתות בבית, ברעש שהתגבר על המכוניות בחוץ. השיגרה האפרורית בזמן האחרון מתאימה את עצמה למזג אויר הקודר, ואני יושב לי וקורא עוד סיפור מתורגם על-ידי יאיר לפיד הניג'ס הזה שגורם לי לקלל את הריטוש שהוא עושה להמינגווי. עוד אחת מהתקופות האלו.
אני לוגם מהקפה המר, ומרגיש איך הוא נדבק לי לפה ביחד אם הסיגריות שאני מעשן בשרשרת. הסלולרי שלי מצלצל, ואין לי ממש כוח לענות, אבל אני מרים בכל-זאת. מספר לא מזוהה, אי אפשר לדעת עם זה חשוב או עוד שיחת מבצעים של הכבלים החארות האלו. "היי מותק" קול נשי מוכר מדבר אלי. "צהריים טובים" אני עונה. לוקח לי קצת זמן עד שנופל האסימון. היד שלי מתהדקת מסביב למכשיר. פרץ אדרנלין מעורר אותי מהתרדמת העצלה שבה הייתי שרוי. "מה את רוצה?" "חזרתי מחו"ל ורציתי לדעת מה נשמע... עבר הרבה זמן." "... אין לנו על מה לדבר." ניתקתי. סגרתי את הספר, ומזגתי לעצמי קצת אולד מאלט קאסק. שלטתי היטב ברעד הזועם שניסה לעבור לי בגוף, ולגמתי מהוויסקי. הטלפון צילצל. נתתי למשקה לעבור לי על כל בלוטת טעם בזמן שאני ממשיך לפסוע בחדר. הוא המשיך. כיביתי אותו. נגמרו הסיגריות. פתחתי את הדלת, והיא הייתה שם. הושטתי יד והרגשתי את הצואר שלה. הפעלתי לחץ. ההלם על הפנים שלה התחלף מהר מאד בתחינה. לחצתי יותר חזק, עד שהיא התחילה להשתנק, ואז דחפתי אותה ממני. זו הייתה הפעם הראשונה שלא חייכתי אליה כשהיא באה. המשכתי בדרכי למעלית. יכלתי להרגיש אותה רועדת ומתחילה לבכות מאחורי, אך לא טרחתי לפנות ולהסתכל. קניתי את המרלבורו לייט הרגיל, והדלקתי סיגריה. הבעלים של הפיצוציה למד כבר מזמן לא לנסות לדבר איתי במצבי רוח כאלו. המעיל השחור והאפור שלי התנפנף ברוח ועשן מילא את ראותיי. זרקתי את הסיגריה לרחוב ועליתי חזרה לדירה. הוצאתי את המפתחות קומה אחת לפני הדירה. היא עדיין הייתה בכניסה. הדמעות הרסו לה את האיפור, אבל חוץ מזה לא היה סימן למה שקרה מקודם. עברתי על פניה, ופתחתי את הדלת. היא עדיין עמדה שם. תפסתי אותה בחולצה ומשכתיה בחוזקה לתוך הבית. היא עצרה את הנפילה בידיה. כפתור התגלגל על המרצפות "אני באתי כדי לומר" היא התחילה לדבר. "ואני אמרתי לך שאין לנו על מה לדבר." אמרתי בקול קר. הריח של הבושם שלה היה מתוק. הגוף שלה העלה עורר בי את המשיכה שרק היא יכלה לעורר. "את תלמדי להקשיב." חייכתי את החיוך היחיד שעוד נותר לי בשבילה. היא התכווצה. חיכיתי כמה שניות. סגרתי את הדלת. |
|
|
| פשוט אחרת |
לפני 15 שנים •
29 בדצמ׳ 2008
פשוט חזק.
שילוב של תחושות קיצוניות, אחת יותר חזקה מהשניה. מעבר לכתיבה המעולה, יכולת ההעברה יוצאת דופן. כאחת עם חולשה לניגודים, אהבתי מאוד. |
|
|
| יעלי המלכה(שולטת) |
לפני 15 שנים •
12 בינו׳ 2009
אהבתי
צורת כתיבתך ותיאורך בהחלט ממחישים את האירוע שהיה.....
העיקר הכל דבש והיא חזרה ואתה מחייך ..... יום מאושר ומחוייל לך.... |
|
|
Folia
|
לפני 15 שנים •
17 בינו׳ 2009
וואו.
|
|
|