צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עוד קצת על הצמד הבלתי נלאה סמי ובאבי + אזהרה לגמרי רצינית

הפולניה​(אחרת)
לפני 20 שנים • 27 בפבר׳ 2004

עוד קצת על הצמד הבלתי נלאה סמי ובאבי + אזהרה לגמרי רצינית

הפולניה​(אחרת) • 27 בפבר׳ 2004
נכון זה לא בדיוק ההמשך קפצתי קצת אבל בין כה אף אחד לא קורא את זה אז מה אכפת לי ?
והנה שי לחג - עוד קטע מהסיפור על באבי וסמי. ותזהרו כשאתם עושים את זה בבית.

החיוך הזה שהם החליפו ביניהם מעל לראשו העציב את באבי ללא נשוא. כל המרץ כמו נזל מגופו למראה ההבנה שהתרקמה בלי מילים בין אנטון היפה לסמי שלו.
"אני מרגישה שהעור שלי נעשה קצר עלי פתאום." נהגה אחותו להגיד יום יומים לפני שקבלה ווסת, רק עכשיו הבין את הרגשתה – הוא חש לפתע כאילו עורו נעשה צר מידי לגופו. היה עליו להסתלק משם, ומיד. "אני הולך לישון לילה טוב !" אמר בתוקף וקם בתנועה חדה מהכסא, מפיל אותו לאחור וברח לשלוות חדר השינה שלהם, משאיר אחריו כסא הפוך ודממה נדהמת.
הוא השליך מעליו את בגדיו, קבר את פניו בכר ונרדם מיד. כמה ישן לא ידע, אבל חלום טורד מנוחה, מגרה ומבלבל, העיר אותו באחת משנתו. הוא התישב מבוהל ומזיע, מגשש על סביבותיו בחדר החשוך.
"סמי ! סמי איפה אתה ! ?" צעק בקול נרעש, ורק אז חזר אליו זכר המאורעות שקרו הערב והחלום המביש ההוא .... הוא רעד וגנח.
"אני כאן באבי." הניח סמי יד מנחמת על כתפו הערומה. "מה קרה ? על מה חלמת ?"
"עליכם." רעד באבי והידק את היד הרכה והקרירה אל פניו הלוהטות. "אתה ואנטון אתם ... אתם הייתם איתי ו.... " הוא התנער ככלב רטוב, "לא חשוב, שכחתי כבר. אני הולך להשתין." נמלט לשירותים, השתין ושטף את פניו במים.
"הילד הלך כבר ? מה השעה ?"
"לא באבי. הוא לא הלך. הוא נשאר לישון פה בחדר הפנוי. הוא ביקש רשות לבוא לגור אתנו ואני הרשיתי לו."
"מה !!!! על מה אתה מדבר סמי ? מה פתאום לגור אתנו ? למה ?"
"כי הבית נראה כמו דיר חזירים." אמר סמי בנחת, "אנחנו עובדים המון שעות ואין לנו זמן לנקות ולסדר. תראה איזה בלגן. הילד ינקה, יסדר, יבשל קצת, יצבע את הקירות. נוכל לקנות רהיטים נורמאלים, נתחיל לחיות כמו בני אדם."
באבי בהה בו נרעש. "לקחת אותו להיות העוזרת בית שלנו." ניסה להעמיד דברים על דיוקם.
"כן באבי." הסביר לו סמי פנים, "אתה רואה שאם מסבירים לך לאט אתה מבין מהר." הוסיף בקנטור, "וחוץ מזה הבטחתי לממן לו את הקורס הזה שהוא רוצה ללכת אליו."
"למה ? !" צעק באבי בזעם אין אונים, "בשביל מה ? למה אתה עושה את זה ? !"
"למה לא." ענה סמי בנחת. "ההורים שלו לא רוצים אותו. הם כבר הבינו שנכדים לא יבואו להם ממנו, רק בושות. הם לא רוצים לעזור לו, הם מעדיפים שהוא יסתלק להם מהחיים."
"אז למה אנחנו צריכים לעזור לו ?" מחה באבי.
"אז מי יעזור לו אם לא אנחנו ?" נשאר סמי שליו והגיוני, "הוא לבד בעולם באבי, בלי אף אחד שיטפל בו, ואנחנו ... טוב, ילדים כבר לא יהיו לנו אז לפחות הילד הזה ... לפחות שנעזור לו."
"הוא לא ילד קטן." רקע באבי ברגלו, הוא צעיר, אבל לא ילד סמי ו ... " הוא השתתק באחת, מבין לפי הבעת פניו של סמי שדיבורים לא יעזרו, הפור נפל, סמי גמר אומר. הנער יגור איתם ולא משנה מה הוא חושב על כך.
זכרון החלום ההוא, שבו הוא וסמי היו במיטה יחד עם אנטון - מלטפים את עורו המתוח ואת שערו הרך, מנשקים את פניו היפות, מועכים את הגוף הדק והזהוב בין גופותיהם הגדולים והעבים - מתח את עצביו המגורים.
הוא נעץ מבט זועם בסמי שהחזיר לו מבט שליו, ופתאום שלח יד ופתח באחת את רוכסן הטרינינג הצהוב של השמן. "מה אמרתי לך רק אתמול על הבגד המגעיל הזה סמי ?" שאל חרש בנימה מאיימת.
"אמרת לי להוריד אותו." עטו פניו של סמי הבעה כנועה.
"לא בדיוק סמי, אמרתי לך לזרוק אותו." התגברה נימת האיום הלחשני בקולו של באבי, ובעוד סמי פושט מעליו את הבגד המרוט הוא שלח יד והוריד מהמתלה שעמד בפינה שתי חגורות בד שתלו שם בתמימות אגבית, כאילו בעוד רגע ישובו להחגר למתני החלוקים שמהם נלקחו. זו הייתה אשליה, החלוקים ההם נעלמו מזמן ורק החגורות נותרו, מוכנות לשימושו של באבי, שעוד מילדותו החקלאית במושב היה אמון על קשירות וידע לקשור הכל – מגבעולים ענוגים של פרחי חממות, ועד חבילות חציר דוקרניות עטופות שקי יוטה עבים. מעולם לא חשב שמיומנות זו תשמש אותו דווקא בעינוגי המיטה שלו. היה זה השמן שפקח את עיניו להבין כמה תענוג אפשר להפיק מחגורת בד צנועה הנקשרת ביד בוטחת במקום הנכון.
הוא הטיל את סמי הערום על המיטה, מלפף וקושר את פרקי ידיו אל העץ המוצק של ראש המיטה שלהם. בכעסו ובתסכולו הרב משך והידק יותר מידי את הרצועות הרכות, חוסם את כלי הדם בידיו של סמי שהביט בו בשתיקה, אומד את מידת כעסו של באבי כנגד כוח סבלו, מנסה לנחש עד כמה ירחיק לכת הפעם, ממתין לרגע המתאים שבו יהיה עליו להתערב ולעצור את אהובו הזועם.
עוד ביום הראשון שנפגשו הוא חש את הזעם שפעפע באיש הגדול והכועס הזה שפגש במקרה ממוזל כל כך, ומיד החליט לכבוש אותו לעצמו כדי להגשים באמצעות השרירים החזקים האלו את חלומותיו הכמוסים ביותר. מעולם לא תיאר לעצמו שהם ירחיקו לכת ביחסיהם עד כדי מגורים משותפים, אבל הבלתי יאומן קרה. הוא עדיין חש השתוממות מלאת שמחה כשהיה קם בבוקר לצידו של באבי, לא מאמין שזה קרה דווקא לו, לסמי השמן.
בימים הראשונים זה היה רק סקס חזק, זועם ונפלא שכאילו יצא מתוך הפנטזיות הסודיות ביותר שלו, ואז באבי בא אליו, אומלל כמו ילד בגלל מריבה מגוחכת עם אחותו, והוא מצא את עצמו מציע לו מחסה בביתו, ומאז הם לא נפרדו עוד. פתאום הוא היה חלק מזוג, מחלק את מרחב המחייה שלו עם אדם אחר, והוא אהב את זה !
בלי שום הבנה וידע בנושא הצליח באבי למלא את רצונותיו האפלים ביותר עוד בטרם הספיק לבטא אותם במילים. דומה כאילו ניחן בחוש נסתר שהורה לו עד כמה ללחוץ, עד כמה להכאיב, ומתי לסגת ולהניח לסמי לתפוס שליטה. האיש הגדול והכועס הזה, בעל התנועות החדות והזועמות והמוח האיטי והשיטתי, כאילו חדר מתחת לעורו. כמעט מבלי משים הוא הבין יום אחד עד כמה הוא אוהב את הטיפש המגודל והרתחן הזה שמבט של ילד אבוד היה עולה על פניו כשסמי היה כועס עליו. הגבר הגדול והשעיר הזה, על מוחו המעשי שלא היה מסוגל להעמיק חקר ברגשותיו העריץ אותו בתמימות ילדותית ונתן בו אמון חסר פקפוק. היחס הזה קסם לו, נגע לליבו, גרם לו לחוש רצון לגונן עליו כעל ילד.
הוא הבין לגמרי את הבהלה של באבי מיופיו של הנער שישן בחדר הסמוך, את המאבק שלו בתחושות שהתעוררו בו בגלל המשיכה שלו לנער, משיכה שהביכה אותו ובלבלה אותו דווקא בגלל מסירותו לסמי. חוסר המודעות של באבי למורכבות של רגשותיו שעשעו את סמי ומילאו אותו רוך. איזה דובון טפשון הבאבי הזה, חשב בחיבה, והמשיך לשתוק גם כשבאבי הזועם משך בכוח עז מידי את הקשרים סביב פרקי ידיו הדואבים. בהתחלה הוא עוד הרגיש איך הדם שנחסם הולם כנגד עורו, הרגיש את הכאב העמום בפרקי ידיו, חש איך קצות אצבעותיו הולכות ומתקררות, אבל החליט להתאפק רק עוד קצת, למתוח את הגבול רק בעוד כמה ס"מ.
באבי כעס באמת הפעם וחבל היה לו להפסיק אותו באמצע, תחזיק רק עוד כמה דקות הרהר, בעוד אברו מתמלא דם, מזדקף ורוטט כנגד בטנו, וצמרמורות מענגות חורשות את גבו הלוך ושוב מפי הטבעת ועד לעורפו המצטמרר.
ובינתיים באבי הרים את רגליו כלפי מעלה, מקפל אותו לשניים, והחל מצליף בכוח על עכוזו עם חגורת העור הישנה שלו, שכבר זמן רב לא הייתה בשימוש.
אין מה להשוות, זה הכי טוב כשהוא כועס באמת, חשב סמי, שמוחו הזריז בדרך כלל החל להתערפל מחמת הריגוש. אין כמו ההרגשה של כעס אמיתי, הפעם זה לא משחק בנדמה לי, הפעם זה הדבר המקורי, כמו אז, בזיון הראשון ההוא הזכור לטוב.
הוא החל לצוף, לרחף משם והלאה. לרגע עוד זכר שעליו להגיד לבאבי משהו על כפות ידיו ההולכות ומתקררות, ואז באבי השליך את החגורה וכרע בין ירכיו, דוחק לתוכו את הזין הגדול שלו. הכאב הרים אותו מעלה מעלה, מנחית אותו ברכות הרחק מחדר השינה. סמי חייך וריחף בעולם פרטי משלו, מנותק מהגוף הרך והמסורבל שהכביד עליו כל חייו, שוכח שעליו לפקח על באבי הזועם שלא היה מסוגל להבחין בקצות אצבעותיו המכחילים מחוסר חמצן.
xfiles​(מתחלף)
לפני 20 שנים • 28 בפבר׳ 2004
xfiles​(מתחלף) • 28 בפבר׳ 2004
ציטוט: נכון זה לא בדיוק ההמשך קפצתי קצת אבל בין כה אף אחד לא קורא את זה אז מה אכפת לי

תמיד קורא לא תמיד מגיב
תמשיכי לכתוב icon_exclaim.gif
creamy
לפני 20 שנים • 28 בפבר׳ 2004
creamy • 28 בפבר׳ 2004
icon_exclaim.gif icon_exclaim.gif icon_exclaim.gif