לכל הלוחמים שם בדרום..

המלט, אתה גאון, נכון ומדוייק להפליא!

וכל הכבוד על ההתבוננות הפנימית הזו שלך שאתה מביא לשרשור הזה - מצרך שהיה נדיר בו... לכל אחת קל לקרוא לאחרת להסתכל פנימה על עצמה ודעותיה כמו גם על הסובב אותה, אבל כמה קשה זה באמת לעשות זאת בעצמנו?

כל הכבוד לך על הנכונות והיכולת - אתה מהווה השראה!

אין זו מלחמת קיום בעזה. לא עבור היהודים. כמה שלא יתאמצו לשווק אותה ככזו, אין היא כזו. זה עניין עובדתי.

הדברים האלו מעידים על כישלון רציני בהבנה של מהו מוסר. אי-אפשר לנצל מוסר. המוסר הוא תמיד אוטונומי. הוא קשור בהחלטה שלך (או שלנו) כיצד לפעול בנסיבות נתונות. ברצון האוטונומי שלנו להיות נאמנים לערכים מסויימים.השאלה מי מולנו ומה הוא עושה לא יכולה להיות רלוונטית.

הדם עלה לי לראש לאחר המשפט הזה: "הילדים שנהרגים בעזה: האם הם נכללים, שלא באשמתם, בתוך "הקם להרגך" החמאסי? אם הם כן - המלחמה מוצדקת, טראגית ומחורבנת ככל שתהיה. אם הם לא - אסור להרוג אותם (אפילו במחיר החיים שלנו), ומה שאנחנו עושים שם הוא פשע."

המלט, אתה גאון, נכון ומדוייק להפליא!

וכל הכבוד על ההתבוננות הפנימית הזו שלך שאתה מביא לשרשור הזה - מצרך שהיה נדיר בו... לכל אחת קל לקרוא לאחרת להסתכל פנימה על עצמה ודעותיה כמו גם על הסובב אותה, אבל כמה קשה זה באמת לעשות זאת בעצמנו?

כל הכבוד לך על הנכונות והיכולת - אתה מהווה השראה!

טוב, זה הולך להיות ארוך.


את מציירת כאן את עמדתך כרגישה ורואה את סבלו של האחר באשר הוא סבל, בצבעים מנוגדים
לצבעי אלה ה"בוחרים צד". בכך את ממלאת תפקידך נאמנה כחיילת - שלא לומר סמלת - בצבא
הדיבור השמאלני. הסיפור שמספר הדיבור השמאלני-קיצוני על הזרם המרכזי וימינה הוא חלק
ממנגנון המנסה לבטל את הרלבנטיות של "מי שאינו כמוני" במקום להתמודד עם טיעוניו. הלוגיקה
(השגויה) בבסיסו היא בערך כזו:

"לנו יש תכונה X. מי שלא מסכים עם דעותינו, בהכרח אין לו תכונה X".

לו עיתותיי בידי, הייתי עורך מחקר על השיח הציבורי בשבועיים האחרונים, והייתי מוכיח בקלות
איך אנשי השמאל מציבים לתוך X את הדברים הבאים: 'רוצים שלום'; 'מקדשים את החיים'; 'רואים
את סבלו של האחר'; 'הומינטריים'; 'שפויים'; 'רוצים דיאלוג אמיתי'; סוג הדיבור הזה יוצר מיתוסים.
למשל, המיתוס שאנשי שמאל רגישים יותר לסבלו של האחר. או המיתוס שאנשי הימין הם
אלימים. זה האחרון כבר מושרש מספיק עד כדי כך שבתיאור אגבי של הדיבור השמאלני את
ההתנגדות להתנתקות מצד מחנה הימין, מוצמדת להתנגדות גם המילה 'הסתה למרד ואלימות'.
מחקר* שנערך ב 2006 מראה איך יצרה התקשורת את העיוות העובדתי, לפיו קיימת בשטח הסתה
מצד הימין על ידי שהבליטה כותרות של הסתה בעמודים הראשונים, והצניעה את העובדות בשטח,
שהיו הפוכות, בעמודים הפנימיים. דוגמאות נוספות: המיתוס שאנשי השמאל הם אנשי שלום
שפויים, והמיתוס שאנשי הימין אינם רוצים שלום. סוג הדיבור הזה מתאפיין על ידי כך שהוא כמעט
אף פעם לא מציב מהות חיובית העומדת בפני עצמה, אלא תמיד בניגוד לדעה הנגדית. למשל, כשדב
חנין מדבר בראיון והוא אומר: "אנחנו רוצים להביא לדיאלוג אמיתי, שלום אמיתי, רצון אמיתי",
הדיבור שלו אינו מציג תוכן מקורי ל'דיאלוג אמיתי', או 'שלום אמיתי', או 'רצון אמיתי'. אני מעז לשער
שלדב חנין אין רבע של חצי מושג אדום מה זה 'שלום אמיתי'. אבל בכל זאת הוא משתמש במילים
האלה. למה? משום שהדיבור הזה יוצר את המיתוס הבא: אלה שבשלטון עכשיו, שחנין מתנגד
לדעתם ורוצה לשלוט במקומם, בוודאי אינם רוצים רצון אמיתי, והם לא מנסים לעשות שלום אמיתי,
והדיאלוג שהם מקיימים גם הוא לא אמיתי. למה זה מיתוס? כי אין דבר כזה 'דיאלוג אמיתי'. או שיש
דיאלוג, או שאין דיאלוג. השאר זה דיבור; דיבור יוצר מיתוסים. הדיבור הזה יוצר גם מיתוס נוסף:
מיתוס האבסולוטיות של הדיאלוג, לפיו מספיק שאני מאד מאד ארצה שיהיה דיאלוג, על מנת
שבאמת יתקיים דיאלוג. כאילו שזה תלוי רק בי. כאילו שהמילה 'דיאלוג' איננה מציינת קשר בין שני
צדדים. כאילו שמספיק שנרצה מאד חזק, ואז יהיה דיאלוג. כאילו שחאלד משעל רוצה דיאלוג. כיוצא
בזה, נולד לו מיתוס האבסולוטיות של השלום. אם רק נרצה מספיק חזק, יהיה שלום. רק עשרים
טילים בחודש. לא נורא. תחשבו על סבלו של האחר אם ניכנס לשם. לפעמים כדור בראש של
שלהבת פס. לא נפרסם תמונה שלה. זה מזעזע מדי. היא רק בת שנה. לפעמים פיגוע בשוק. נו טוב,
זה לא חמאס. לפעמים באוטובוס. רק לא מלחמה. תחזיקו מעמד. דור שלם של ילדים גדל
בחרדות ,קשיי קשב וריכוז? יתגברו. עוד שנתיים, שלוש, חמש, שמונה - ואוטוטו שלום. לא
להישבר, והכיבוש משחית. טילים מאיראן נכנסים לעזה? אנחנו נדבר איתם. נבחר בדב חנין לראש
הממשלה. יהיה שלום אמיתי, דיאלוג אמיתי, ימין מתלהם, רצון אמיתי, הכל באשמת המתנחלים.
הרבה גופות אמיתיות? אמרנו לכם. הכיבוש משחית.

מה שקורה עכשיו, בדיאלוג (האמיתי עד כאב) המתרחש בין השמאל הקיצוני לשאר העם ברגעים
אלה ממש, הוא שהרוב טוען לזכותו להגנה עצמית, וכל טיעוניו, החל מהמדויקים ביותר, החדים
ביותר והצלולים ביותר וכלה במתלהמים והגסים - שואבים את חיותם וקיומם מתוך החיוב הזה להגן
על ה"צד שלנו". חברה טובה שלי טענה שבזמן מלחמה בין שתי קבוצות, הצעד שיבטיח סיכויי
הישרדות מקסימליים הוא לשבת על הגדר ואז להצטרף לקבוצה המנצחת. היא צודקת כאשר
מתייחסים לסיכויי היחיד לשרוד כיחיד. אבל אם חושבים על קבוצה שנעה בזמן, כמו למשל עם - אז
ההיסטוריה מראה שרק עמים שדבקו בצד שלהם שרדו. מי שישב על הגדר, נעלם והתפזר. באופן
זה אפשר להסביר את התנהגות רוב העם בימים אלה: יצר הישרדות פשוט. תוקפים אותי, אני תוקף
בחזרה. זוהי התנהגות קבוצתית טיפוסית. החישובים על סבלו של האחר נדחים מפני חישובים על
סבלם של בני ה"צד שלי". בהחלט יש כאן קידוש של "הטובים" אל מול ה"רעים".

לעומת טיעוני הרוב, טיעוני המיעוט אינם מתייחסים כלל למצבם של בני הקבוצה. הסיבה
שבגללה יצאה הקבוצה למלחמה איננה חלק מאוצר המילים; איננה חלק מהדיבור. הדיבור מוקדש
באופן בלעדי לסבלו של האחר, ולכן, במסגרת המוסרית-ערכית של הקבוצה, הדיבור של המיעוט אינו
רלבנטי, משום שהקבוצה מקדשת את החיים של עצמה, ולא של האחר. הביטוי 'עניי עירך קודמים'
הופך להיות הכרעה בין שתי אפשרויות במקום הגדרת סדר עדיפויות. או שאתה עניי עירי, או שאתה
עוכר ישראל. באופן זה אפשר להסביר את תגובתה של לילו למייפל. זו גם הסיבה בגללה
היפה_בנשים כתבה במפורש שמפריע לה קריאה לעזרה לילדי עזה בשרשור של תמיכה בחיילים.


המיעוט מכיר בכך שקולו לא נשמע, טיעוניו נדחים, אנשיו מוקצים מחמת מיאוס (למשל: בהפגנה
במוצ"ש הראשונה של המלחמה, שוטרים קיללו והיכו מפגינים), ובצר לו, מגייס המיעוט את כל
מחסני החירום של הרטוריקה השמאלנית. כך, יכולה מייפל לבוא עם האינסטנט-מילה 'טבח',
ולהטיח אותה בפני הרוב, בכוונה לזעזע, להשפיע, לשכנע. מייפל היא כמובן לא היחידה. גם יגאל
סרנה באיזשהו בלוג משתמש ב'טבח'. גם טיבי, חאלד משעל, ועוד רבים אחרים. 'טבח' היא מילה
קשה, ובפק"ל של הדיבור השמאלני כמעט משתווה לתמונה של ילד פלסטיני מת. 'טבח' גם הוא
דיבור שיוצר מיתוס. מיתוס של אכזריות קיצונית ואינסופית של חיילים ישראלים כנגד אוכלוסיה
חסרת ישע. מיתוס זה הוא כה חזק ומושרש, עד שסתם אנשים בכל מיני מקומות בעולם משוכנעים
שצה"ל טובח בילדים, נשים וזקנים, ממש כמו בצ'צניה, קוסובו, כמו שטבחו בכורדים ובסומליה.
נזקו של המיתוס הזה הוא גדול. אני משער שחלק גדול מההתלהמות שסופג הדיבור השמאלני
מקולו של הקונצנזוס בימים אלה נובע מחוסר יכולת להכיל את ההאשמה הקשה הזו, מה גם שהיא
יוצרת ניגוד תהומי בין התפיסה של הרוב את ההרג כפועל יוצא מהתנהגות החמאס, שכולם כבר
יודעים שעושה שימוש מבחיל באוכלוסיה אזרחית, ושמי שמשליך אנשים מבנין ויורה באנשים
שחוגגים בחתונה הוא זה שטובח, אבל השמאל לא משתמש במידע זה בדיבור שלו, משום שאין
בזה תרומה לשלילת הימין, וכאמור כל קיומו של הדיבור השמאלני בא לו על דרך השלילה.

האם צה"ל טובח באוכלוסיה הפלסטינית? כמובן שלא. 'טבח' הינו מילה שהוראתה רצח בכוונה
תחילה, אבל לא סתם רצח, אלא רצח שמזכיר שחיטה של בהמה חסרת ישע, כמו בבית המטבחיים.
אני מקווה שאנשים ראו אתמול את הצילומים של הטילים שירו מסוקי צה"ל על מטרות של חמאס,
שהוסטו ברגע האחרון משום שהמטרות התערבבו באוכלוסיה אזרחית. האם כך מתנהג מי שטובח?
ברור שלא. האם צה"ל הינו צבא של רוצחים אכזריים? ברור שלא. ובכל זאת, הדיבור השמאלני
בשיתוף פעולה עם הדיבור של החמאס ואיראן, מטובי בניה של האנושות -- יוצר את המיתוס הזה,
וכיון שנוצר, נאחז בו העולם שאוהב לשנוא אותנו.


זו גם הסיבה בגללה מלודי הגיבה לפוסט שלי עם השמיכות לילדי עזה, בפוסט נגדי של פיקוד
העורף. הפעולה שלי גרמה לה להתבצר בצד שלה, ולהפגין זאת. כאשר אתה בוחר צד, הפעולות
צריכות להיות ב 100% בצד שלך. אתה הופך להיות לזעיר בורגני במובן של רולאן בארת,
שכותב: "הזעיר בורגני הוא אדם שאינו מסוגל לדמיין את האחר. אם האחר מתייצב לפניו, הזעיר-
בורגני מתעוור, מתעלם ממנו או מכחיש את קיומו..".

אני לא יודע בדיוק אילו ניואנסים נושא הביטוי 'זעיר-בורגני' בדיבור של בארת, אבל די ברור לי
שקיימת הכחשה בקרב הרוב. הטרגדיה המזעזעת המתרחשת בעזה אינה קונה מקום בליבותיהם
של אנשים אשר בתיהם מתפוצצים מגראדים, זה אולי ברור. אבל אין היא קונה מקום גם בליבותיהם
של אנשים המרוחקים מקו העימות; שלא שומעים עשרות אזעקות ביום. למה, בעצם? אני חושב
שבעצם בחירת "הצד של הטובים" טמונה כבר הדחקה של מה שקורה "לרעים". אולי אפשר להבין
את זה אם מדמיינים שתי קבוצות שהולכות מכות. ברגע שבחרת צד, אתה לא ממש חושב על סבלם
של אלה מהקבוצה השניה שחוטפים מכות. אולי תחשוב על זה אחר כך. אבל לא עכשיו, כל עוד
מרביצים. ואם מישהו בא ואומר לך, פחות או יותר בערך באותו זמן בו אנשי הקבוצה שלך חוטפים
מכות, שלחלק מאנשי הקבוצה השניה שבכלל נקלעו לשם כואב והם צריכים שמיכות, יסתכלו עליך
כמו על משוגע.

אני בהחלט בצד "שלנו". אני חושב שהפעולה הצבאית הכרחית, ושהיא תשיג את היעדים שביקשנו
להשיג, הן מבחינת הפסקת הטילים, והן מבחינת ההרתעה. עם זאת, ברור לי לחלוטין מי האויב שלי.
מבלי להיכנס לשאלה האם אני בעד לתת שמיכה לילד של חמאסניק, די ברור שרוב הילדים שישנים
שם במבנים של אונר"א אינם ילדי חמאס. החמאס דואג לאנשיו, ממקם אותם מתחת לאדמה, עם
אוכל ומצרכים ששדד מהמשאיות שנכנסו מכרם שלום. אני מרשה לעצמי לשער שלילדי החמאס
לא חסר שמיכות, ושהם לא חולקים אותן עם ילדים אחרים בעזה. אז נכון, בחרתי צד - הצד שלנו,
אבל אני דוגמה נגדית לטענה של נילי. אני רואה את סבלו של האחר, וגם את סבלם של אנשי
שדרות, ניר-עוז, כפר עזה ואשקלון. האם גם השמאל רואה זאת? כל מה שצריך הוא להביט.




* http://www.keshev.org.il/Site/FullNews.asp?NewsID=105&CategoryID=9

[

זו התחמקות מנקיטת עמדה ולקיחת אחריות. אין כאן עניין של תקוות אלא של החלטות.

יש מצב נתון. עזה של היום. עם החמאס. האם בעקבות הקסאמים של החמאס (שבמידה בלתי מבוטלת היו תגובה להפרת הרגיעה מצד ישראל) אנחנו אומרים "אוקי" לפעולה שמביאה למותם של 900 בני אדם, ובהם יותר מ200 ילדים?

אין כאן מקום לתקוות סינטמנטליות. זה עניין של הכרעה ערכית. זה עניין של הפרופורציות שלנו והיחס שלנו לחיי אדם באשר הם. ההכרעה הזו אינה קשורה בשום צורה במה החמאס עושה, או עד כמה בכוחנו לשוות לו תמונה שטנית ומפלצתית. זו החלטה ישראלית.

וישראל החליטה שכן.

וה"כן" הזה אומר משהו על מי אנחנו.

ציטוט: המבצע בעזה, שזוכה לתמיכה גם ממדינות ערביות, הנו נקודת תפנית באופן בו העם היהודי תופס את קיומו - לא עוד צורך להיות קורבן מעורר רחמים כדי לזכות במספיק סימפאטיה ולגיטימציה כדי לשמור על זהותו - אלא עם שמסוגל להגן על עצמו כמו כל עם אחר ואינו זקוק לאישור כדי להתקיים.

ציטוט: זה כמעט בלתי אפשרי לזרוק פצצה בעזה בלי לאייד שניים שלושה זעטוטים.

וכך, בהנף מקלדת אחד מחקת מאה ומשהו שנות ציונות. אנחנו חיים באותה מציאות?


אתה יורה לעצמך חזק מאד ברגל.