סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לכל הלוחמים שם בדרום..

shushu
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009

Re: רפאל, מייפל (וגם שושו, למה לא)

shushu • 13 בינו׳ 2009
נטול מושג כתב/ה:
עדיין לא קיבלתי תגובה. אמרו לי שאני מנומס מדי.
אני אשאל שוב

מהו הפתרון כמו שאתם רואים אותו למצב? מהו העתיד המועדף עליכם? תנו לי השתלשלות הגיונית.
תודה


תעצמו עיניים ותדמיינו שאין לי חברים ערבים: אני הולכת לכתוב דברים בלתי שמאלניים בעליל.

המלט - המסה הרהוטה ומעוררת-התשואות שלך ראויה לתגובה יותר ארוכה, אבל בי נשבעתי, אני אתמצת: לא רלוונטי. זו אינה מלחמת "אין ברירה". מאז 73 לא היתה כאן מלחמת אין ברירה. ב- 84 הסתבכנו בבוץ הלבנוני בגלל שירו בשגריר שלמה ארגוב (או כי בגין הלוקה במאניה-דיפרסיה היה חלש מלעצור את שרון המשתולל, תלוי את מי שואלים); ב- 2006 חזרנו למטווח ברווזים כי "חטפו חיילים" (או בגלל התסבוכות הפליליות של אולמרט, תלוי את מי שואלים). אלה היו 2 טעויות שעלו לישראל בנזק עצום של משאבים, דעת קהל עולמית, אבדן יכולת ההרתעה במקום השגתה. עוד טעות שנזכרתי בה עכשיו – גירוש 400 המחבלים – מתי זה היה? 92-3? שהוביל למעשה לצמיחת חמאס בחסות "בי"ס למחבלים מתחילים" של החיזבאללה. והנה ב- 2008, כפי שסיכמת יפה במשל העציץ-בום-בום, חזרנו לעזה, לא כי "יורים עלינו". אלא כי יש בחירות. זו הסיבה שהטיעונים השמאלניים "שליליים", "קוטביים". אקט מלחמה הוא שינוי לרעה של המצב הקיים – ולו מבחינת רמת הסיכון לאוכלוסיה האזרחית והצבאית בישראל - ולכן מי שבעדו צריך להצדיק אותו, ולא מי שנגדו צריך למצוא לו אלטרנטיבות.


נטולמושג – אני חושבת שענו לך יפה האמפרי, מייפל, ראובן (וגם שושו, למה לא).

זו תמצית התרחיש, לעניות דעתי המרודה:

בסוף תהיה כאן מדינה פלשתינאית. זה ברור לכולם.

הפלשתינאים סירבו ליוזמות שלום מדיניות בעבר מספר פעמים. כל סירוב כזה הרע את מצבם קצת יותר ברמה המיידית; אבל הביא בפועל לחיזוק ההתנגדות הפנימית לכיבוש הישראלי ולעליית הקיצונים בקרבם, ובד בבד, ולו בשל ההתעקשות, להכרה בינלאומית בזכויותיהם להגדרה עצמית.

ישראל מצידה הלכה צעד קדימה שניים אחורה, תלוי במצבו הפוליטי של קובע המדיניות באותה עת – האם יש לו קואליציה, האם רצחו אותו, האם הוא בתרדמת.
כל הוויתורים הפוליטיים והגיאוגרפיים של ישראל בוצעו על רקע ריאליזם פוליטי טהור ואינטרסים כלל עולמיים להתערב במה שמתרחש בביצה הצפופה ביותר במזה"ת. תכלס, אין תקדים לכיבוש כל כך ארוך שהסתיים בהתפוגגות הרגשות הלאומיים של העם הכבוש. פשוט אין. בסוף כולם מקבלים מדינה. הירדנים, הישראלים, אפילו המקדונים והבוסנים-הרצגובינים, איפה הם באמת, לא שמענו מהם מזמן.

חמאס הלך והתעצם על רקע תרגילי המריונטות שערכה ישראל בממשל הפנימי ברשות. חמאס צמח במחנות הפליטים, הפך לתנועה עממית, תנועת "העם הפלשתיני", בזכות פעולות סוציאליסטיות. חמאס נבחר לשלטון על רקע שחיתויות פוליטיות של הממשל המתון-יותר שקדם לו. גם זה קורה בכל מקום מתוקן בעולם, קל וחומר באזורי עולם שלישי כמו עזה. המלחמה הזו לא מחלישה את חמאס ברמה הפוליטית, ועל זה כבר דיברנו.
ישראל מחכה שיגיעו מתונים יותר, אבל אויה, בכל פעם שהיא מחסלת או מחלישה ארגון רוצחים אחד, הא גומרת עם רוצחים גדולים יותר. היו ימים שלדבר עם אש"ף היה מנוגד לחוק.

ישראל מחכה ש"יבשילו התנאים" – מה שזה לא אומר - אבל הם לא יבשילו כל עוד היא ממשיכה לרדות בתושבי העאלק-ריבונות הזו ביומיום. ישראל מחזקת בכך, הלכה למעשה, את חמאס.

בסופו של יום, כשיימאס לישראלים להלחם, מדינת ישראל תיאלץ לנהל מו"מ עם הממשל הפלשתינאי הנבחר, ולא משנה כמה דם יהיה לו על הידיים.
ההכרה הזו מחלחלת לקובעי המדיניות, לאט אבל בטוח, שוב – כי אין ברירה. רק העם היושב בציון, שגדל על אתוס מפואר של "אבא שלי הוא הכי גיבור בעולם וצה"ל לעולם ינצח" ועוד כהנה, נאלץ להתמודד עם הדיסוננס כשעוד ראש-ממשלה ימני מחזיר שטחים.

תראו את ביבי נתניהו במצע הבחירות של הליכוד – מי אמר החלטה 242 ולא קיבל:


ציטוט: הליכוד מוכן לויתורים תמורת שלום,ויתורים דוגמת זה שעשה מנחם בגין בזמן הסכם השלום עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת - ויתור תחת הסדר שלום אמיתי ואמין. (...)
ישראל צריכה למקד את מאמציה על סיוע לאבו מאזן ופאיאד לשפר את חיי היום-יום של העם הפלשתינאי. בייחוד, יש לסייע להם לפתח באופן מואץ את כלכלתם. (...)
לכשיגיע הזמן למשא ומתן סופי למען שלום, הליכוד יציג קווים אדומים ברורים: הליכוד והעומד בראשו יתעקשו על כך שהאחריות לשלום אזרחי מדינת ישראל, תישאר בידיה של ישראל וכי תישמר זכותה של ישראל להגן על גבולותיה, זכות שמעוגנת בהחלטות 242 ו-338 של האו"ם.


מה ישראל תתן? ככל הנראה חלק מירושלים. הליכוד/ קדימה יחלקו את ירושלים. מה היא לא תתן? זכות שיבה. תכלס, אין לפלשתינאים ממחנות פליטים מה לחפש פה בשכונת שייח ג'ראח.

במסגרת אותו מו"מ שיהיה, בטוח שיהיה, נצטרך לתת קצת אמון; ולהשתמש בקצת עזרה מחברים (מדינות אחרות); ולוותר על חרדות הקיום וחלק מההגנות; ולמגן את עצמנו כדבעי; ולסמוך על מאזן האימה; ולסמוך על הרציונאל הבסיסי, שאנשים שיש להם מקום עבודה, וביטוח מנהלים, ורכב צמוד, ומקום נעים לגדל בו ילדים – לא כל כך אוהבים להלחם. יש להם מה להפסיד.

בסוף תהיה מדינה פלשתינאית הן בעזה והן ביו"ש. מה שמחזיר אותנו לשאלה, הקצת שמאלנית, אני מודה, כמה דם, יהודי או בכלל, יישפך עד אז.






וזה אמנם קוריוז, אבל לא רק:
אליקים העצני נגד "מלחמת האסון" –
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/8003
רפאל
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009
רפאל • 13 בינו׳ 2009
newoldone כתב/ה:
רפאל כתב/ה:
אין זו מלחמת קיום בעזה. לא עבור היהודים. כמה שלא יתאמצו לשווק אותה ככזו, אין היא כזו. זה עניין עובדתי.


זה לא בדיוק עניין עובדתי, אלא עניין של הערכה ושל פרספקטיבה.
עזה העניה עם הקסאמים הפרימיטיביים היא אכן לא איום קיומי על המדינה או על העם היהודי. כשלעצמה, במנותק מקונטקסט. (אם כי גם כשלעצמה לא ברור שהיא אינה איום קיומי על תושבי שדרות כשלעצמם.)
עזה כחלק מתמונה יותר כוללת של סכסוך יותר רחב היא כבר סיפור אחר.
מישהו כתב כאן, אולי אתה, על ישראל הגוליית הענק המצויד מול דוד העזתי. זה דימוי מדויק כשמסתכלים בזום על עזה. כשמרחיבים את התמונה כך שנכנס לתוכה גם הקשר בין עזה לבין העולם האיסלאמי המקצין והמתגרען - הדימוי משתנה, אם לא מתהפך.
שני הדימויים מייצגים נכון את המציאות, כל אחד מהפרספקטיבה שלו, ואחד הקשיים (שלי לפחות) הוא למצוא איך להחזיק את שניהם בו זמנית.

זה ערפול ועיוות של המושג. 1947 זו מלחמת קיום. גם 1973 זו מלחמת קיום. מלחמת קיום מתייחסת מצב שאין בו "פרספקטיבות" או "דימויים", אלא לנסיבות ברורות ובהולות שאם אינך מגיב להן הכל הולך קאפוט. להיתמם 8 שנים, ואחריהן להכריז על "מלחמת קיום" - ברור שזו רטוריקה. וזו רטוריקה מסוכנת, כי היא גורמת לנו לאבד פרופורציות.

בקשר לעולם האיסלמי - אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל גם מולו אנחנו לא נמצאים במצב של מלחמת קיום. למעשה, עומדת על השולחן הצעה סעודית לשלום כולל. נכון לעכשיו ישראל מתעלמת מההצעה הזו. והסיבה לכך אינה מלחמת קיום, אלא אינטרסים.

העובדה שלאדם כמו אולמרט יש מנדט לפתוח במלחמה מושחטת, ולהביא למותם של מאות, אבל אין לו מנדט לבצע שלום כולל --- זה אומר משהו על המנטליות הישראלית. וזה אומר משהו על עד כמה ישראל שוחרת שלום.

newoldone כתב/ה:

רפאל כתב/ה:
Taijitu הרואה כתב/ה:
אני מכיר אישית מקרים ואף ידועים לך מקרים שהחמאס ניצל את המוסר הישראלי לא לתקוף פעילים שפועלים נגד ישראל.המטרה לנצל את המוסר ישראלי.


הדברים האלו מעידים על כישלון רציני בהבנה של מהו מוסר. אי-אפשר לנצל מוסר. המוסר הוא תמיד אוטונומי. הוא קשור בהחלטה שלך (או שלנו) כיצד לפעול בנסיבות נתונות. ברצון האוטונומי שלנו להיות נאמנים לערכים מסויימים.השאלה מי מולנו ומה הוא עושה לא יכולה להיות רלוונטית.


את זה ממש לא הבנתי, ואני אשמח אם תסביר יותר למה התכוונת, ומהו הכישלון בהבנה.
לא הבנתי, כי אני מכירה, לא רק בהקשר הפוליטי אלא גם בחיי היומיום, מצבים של אנשים שמנצלים לטובתם התנהגות מוסרית או שיקולים מוסריים של אחרים. למה זה בלתי אפשרי לדעתך? שאלה כבדה ורצינית היא איך מתמודדים עם כאלה ועדיין נשארים מוסריים. זה קצת כמו השאלה איך דמוקרטיה מתגוננת מפני מגמות אנטי דמוקרטיות בתוכה בלי לאבד את מהותה.

אם אני חושב שבכך שאני מתנהג באופן מוסרי אני "אוכל אותה" או "נדפק" או משהו כזה, אז משהו במוסריות שלי רעוע. אם המוסר שלי אינו עומד בפני עצמו, אלא שהוא צריך "להשתלם" בדרך כלשהי, אז מה שמעניין אותי הוא לא המוסר אלא ש"ישתלם" לי.

מוסר הוא לא עניין מופשט, אלא קונקרטי. הוא מתייחס למציאות קונקרטית. להיות חייל מוסרי, זה להיות מוסרי מול החמאס, לא במלחמה היפותטית מול גנדי. הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא? אין כאן שום דבר שאפשר לנצל.

ערכים נבחנים בשעה של קונפליקט, לא בשעה שיש הרמוניה ביניהם לבין אינטרסים צדדיים.

אפשר לנצל מוסר רק אם הוא התייפיפות סנטימנטלית מופשטת ותיאורטית. לא אם הוא קונקרטי ומחובר לחיים.

עצם המחשבה שהאפשר לנצל מוסר מעידה על כך שאיננו מתייחסים למוסר כעניין פנימי, שחשוב לנו כדי שנשמור על חיים מוסריים. אלא שאנחנו מתייחסים אליו כאל אינטרס תדמיתי. "אוף, כאן לא כדאי לי להיות מוסרי, אבל אם לא אהיה מוסרי זה יראה רע". וזה מה שקורה בחברה שלנו - היא פושטת את הרגל מבחינה ערכית. היא לא דבקה בערכים כדבר שחשוב להגדרה העצמית שלה, אלא שהיא מתייחסת למוסר כסוג של עול. סוג של "אוף, שוב אני צריך להיות מוסרי"... סוג של אי-נעימות.
Seth
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009

שושו

Seth • 13 בינו׳ 2009
את מתיחסת אל הבעיה הפלשתינאית באופן נקודתי ומקומי ומכאן הטעות שלך ושל חברייך.
הטרור הפלשתינאי מיובא ומגובה על ידי גורמים הרבה יותר רחבים ומרוחקים מן הזירה הפלשתינאית. כל קשר בין האינטרסים של גורמים אלה ובין האינטרסים של הפלשתינאי הממוצע קלוש ביותר.

הבעיה לא תסתיים בהחזרת עוד שטח כזה או אחר יהיה אשר יהיה. הנוסחה הזאת פשוט אינה עובדת.
שלום שנקנה תמורת תמורה כל שהיא הינו זמני בלבד ממש בדומה לבטחון שמעניק לך עבריין הגובה ממך דמי חסות. ברגע שתפסיקי לשלם הוא מייד יהפוך לאויב הכי גרוע שלך.

אי אפשר לכפות שלום על הפלשתינאים אם אין בהם רצון פנימי ועצמאי עז בכך.
הדבר דומה לנסיון של נערה מאוהבת לכפות את עצמה על גבר שאינו רוצה בה.
מלך הארץ​(לא בעסק)
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009
מלך הארץ​(לא בעסק) • 13 בינו׳ 2009
צריך להמשיך במבצע לא רק עד שישוגו המטרות הרישמיות, אלא -

ולא פחות חשוב

עד שבכירי החמאס יצאו מהמחילות ויעדמדו עם תחתונים וידיים על הראש כמו הטרוריסטים שהם שולחים.

הטעם אינו סתם לעג גרידא - אלא שכך הם או יורשיהם יירתעו מעימות נוסף עם ישראל.

זה לא סוד שאצלם "הכבוד" חשוב הרבה יותר "מהחיים" - אז שידעו שגם בעניין הזה יש להם מה להפסיד.


- - - ובנקודה זו אני חושב שאשים לעצמי גבול בכך שאמנע מלהוסיף בשירשור הזה הצורך משאבי אנרגיה לא מבוטלים - ההתייחסות היחידה שהחמאסניקים ראויים לה - היא לחיצה על ההדק - ולא יותר מכך.

שוב אחזק את ידי צה"ל, שיצליח ושיחזרו כולם בשלום.

תודה גם לדירקטוריון הכלוב שחרג ממנהגו ואיפשר את הדיון הפורה והענייני שלהן.

ונקווה שבמלחמה הבאה נעמוד כולנו יחד, שמאל וימין.

לא לשכוח להיפגש בשש ישר אחרי המלחמה.
Inside your head
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009
Inside your head • 13 בינו׳ 2009
רפאל כתב/ה:

הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא?


תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.

אם היית מחליט אחרת ונותן את ההזדמנות הזאת שהטיל הבא, שאותו בכיר חמאס יורה לפעילי השטח שלו לשחרר לשטח ישראל, יהרוג אזרח ישראלי - זה לא מוסרי.

אני לא צריכה להתנצל על כך שמדינת ישראל החליטה לגונן עליי בפרט ועל כלל ישובי עוטף עזה בכלל במחיר של הרג אזרחים פלסטינים לא מעורבים, בייחוד כשאף גורם מהצד הישראלי לא רואה בהם כברווז במטווח ולא קיים שום רצון או ניסיון להרוג אותם בכוונה תחילה.
מה שלא ניתן לומר על העמדה של הצד השני בנוגע לפגיעה (מכוונת!) באזרחים חפים מפשע בצד הישראלי.
אם אתה לא מסוגל להבין את ההבדל המאוד ברור הזה, זו בעיה רצינית שקשורה בך בפן האישי בלי שום קשר למבצע הזה והשלכותיו.

לכל טועני ה-המלחמה-הזו-יצאה-לפועל-על-מנת-להטות-קולות-בקלפי: בזה לכם.
חשיבה כ"כ מעוות, פרופגנדה שפלה של החוששים לתחת הפוליטי שלהם בכנסת - אני אפנה את תשומת לבכם לאלו שטוענים זאת... עשו בדק בית בקרבם וגלו מי הם.
עד כה שום שינוי משמעותי לטובת או/ו לרעת אחד מהמתמודדים (בהסתמך על הסקרים).

ולכל דואגי "דעת הקהל העולמית":
מעולם לא הייתה תמיכה כ"כ ברורה במניעיה של מדינת ישראל בפעולה הנחוצה הזו, הן בארץ והן בעולם.
כל אותם קולות שטניים שיוצאים להפגנות בעולם - רובם של המפגינים בעולם הוא מוסלמי, אחוז מאוד קטן של "לא מוסלמים" שהצטרף אליהם הם זרמים אנטישמיים שמצאו לנכון בהזדמנות שניתנה להם כטריגר למעשים שלהם.
ולגבי מר צ'אבס - קשה לי לראות איך ניתן לייחס חשיבות רצינית לדמות המאוד מפוקפקת הזאת.
מי שלא רואה את זה... כנראה עיוור. הוא דמות מגוכחת כמעט קריקטוריסטית.
Winner​(מתחלפת)
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009

הביט מילים כדורבנות }{

Winner​(מתחלפת) • 13 בינו׳ 2009
הייתי בקיבוץ צובה ליפני כמה ימים ושמעתי זקנה חביבה בארוחת הבוקר שמסבירה שאין יותר שמאל מתון. כולם מרכז ימינה או שמאל קיצוני. והסיבה שניסינו את מידניות השמאל בעשור האחרון התנתקנו ריחמנו האמנו וזה חזר אלינו כבומרנג עם ראש נפץ על ראשי ילדנו.
לכן הרבה שמאלנים שאני מכירה מצדיקים גם הם את המהלך.
אני שוב קוראת לקיצוניים השמאלניים שלמרבה תמיהתי קולם נישמע פה הרבה (הזכות הבססית של אדם לחיים ניפגעת ולהם זה לא מזיז) לגור חודש תחת ירי טילים. ורק אז אז להביע את דעתם. עובדה שלא שמעתי שמאלני קיצוני אחד מיתוך המיליון שגרים בעוטף עזה.
מייפל​(לא בעסק)
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009
מייפל​(לא בעסק) • 13 בינו׳ 2009
[quote="Habit of Waste"]
רפאל כתב/ה:

הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא?


תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.

אולי תשובה פשוטה אבל בטח שלא מוסרית.
אין שום דבר מוסרי בלהרוג במכוון חפים מפשע.
כדאי לפחות שתהיי מודעת לכך שדעותייך- אין כל קשר בינן לבין מוסר.

ו the winner takes it all, דפדפי כמה עמודים אחורה, יש שם מכתב מאישה שדרותית. והיא לא מדברת רק בשמה. יש קבוצה שלמה של אנשי שמאל שחיים שם. אני יודעת. נפגשתי איתם רק לפני כמה ימים.
אולי גם רצוי להפסיק לזרוק מילים שאין מאחוריהן שום כיסוי. זה נוח, אני יודעת, אבל לא כל כך יעיל לטווח ארוך.
נסיכת אשפתות
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009

תמצות התמצית: ועוד איך רלוונטי.

נסיכת אשפתות • 13 בינו׳ 2009
המלט כתב/ה:
נילי ונילי כתב/ה:


אני לא הייתי ממהרת להקטין את חילוקי הדיעות האלו לרמת "האם אני יכולה לאהוב אנשים שדעתם שונה משלי". לא מדובר פה בהעדפה בין קולגייט לאלמקס בתחום משחות השיניים, אלא בראיית עולם מהותית ואינהרנטית לחיים עצמם. מדובר בהשקפת עולם המקדשת חיים ומסוגלת לראות סבל באשר הוא סבל, מול השקפת עולם המקדשת את ה"צד של הטובים" על פני ה"צד של הרעים".
עכשיו, שלא תביני אותי לא נכון, אני הראשונה שתודה שימנים אלימים הם אחול שקשוקי מחרמנים, אבל בכל זאת, עם כל הסקס אפיל שלהם, היית נותנת לבנאדם כזה לחנך לך את הילדים?



טוב, זה הולך להיות ארוך.


את מציירת כאן את עמדתך כרגישה ורואה את סבלו של האחר באשר הוא סבל, בצבעים מנוגדים
לצבעי אלה ה"בוחרים צד". בכך את ממלאת תפקידך נאמנה כחיילת - שלא לומר סמלת - בצבא
הדיבור השמאלני. הסיפור שמספר הדיבור השמאלני-קיצוני על הזרם המרכזי וימינה הוא חלק
ממנגנון המנסה לבטל את הרלבנטיות של "מי שאינו כמוני" במקום להתמודד עם טיעוניו. הלוגיקה
(השגויה) בבסיסו היא בערך כזו:

"לנו יש תכונה X. מי שלא מסכים עם דעותינו, בהכרח אין לו תכונה X".

לו עיתותיי בידי, הייתי עורך מחקר על השיח הציבורי בשבועיים האחרונים, והייתי מוכיח בקלות
איך אנשי השמאל מציבים לתוך X את הדברים הבאים: 'רוצים שלום'; 'מקדשים את החיים'; 'רואים
את סבלו של האחר'; 'הומינטריים'; 'שפויים'; 'רוצים דיאלוג אמיתי'; סוג הדיבור הזה יוצר מיתוסים.
למשל, המיתוס שאנשי שמאל רגישים יותר לסבלו של האחר. או המיתוס שאנשי הימין הם
אלימים. זה האחרון כבר מושרש מספיק עד כדי כך שבתיאור אגבי של הדיבור השמאלני את
ההתנגדות להתנתקות מצד מחנה הימין, מוצמדת להתנגדות גם המילה 'הסתה למרד ואלימות'.
מחקר* שנערך ב 2006 מראה איך יצרה התקשורת את העיוות העובדתי, לפיו קיימת בשטח הסתה
מצד הימין על ידי שהבליטה כותרות של הסתה בעמודים הראשונים, והצניעה את העובדות בשטח,
שהיו הפוכות, בעמודים הפנימיים. דוגמאות נוספות: המיתוס שאנשי השמאל הם אנשי שלום
שפויים, והמיתוס שאנשי הימין אינם רוצים שלום. סוג הדיבור הזה מתאפיין על ידי כך שהוא כמעט
אף פעם לא מציב מהות חיובית העומדת בפני עצמה, אלא תמיד בניגוד לדעה הנגדית. למשל, כשדב
חנין מדבר בראיון והוא אומר: "אנחנו רוצים להביא לדיאלוג אמיתי, שלום אמיתי, רצון אמיתי",
הדיבור שלו אינו מציג תוכן מקורי ל'דיאלוג אמיתי', או 'שלום אמיתי', או 'רצון אמיתי'. אני מעז לשער
שלדב חנין אין רבע של חצי מושג אדום מה זה 'שלום אמיתי'. אבל בכל זאת הוא משתמש במילים
האלה. למה? משום שהדיבור הזה יוצר את המיתוס הבא: אלה שבשלטון עכשיו, שחנין מתנגד
לדעתם ורוצה לשלוט במקומם, בוודאי אינם רוצים רצון אמיתי, והם לא מנסים לעשות שלום אמיתי,
והדיאלוג שהם מקיימים גם הוא לא אמיתי. למה זה מיתוס? כי אין דבר כזה 'דיאלוג אמיתי'. או שיש
דיאלוג, או שאין דיאלוג. השאר זה דיבור; דיבור יוצר מיתוסים. הדיבור הזה יוצר גם מיתוס נוסף:
מיתוס האבסולוטיות של הדיאלוג, לפיו מספיק שאני מאד מאד ארצה שיהיה דיאלוג, על מנת
שבאמת יתקיים דיאלוג. כאילו שזה תלוי רק בי. כאילו שהמילה 'דיאלוג' איננה מציינת קשר בין שני
צדדים. כאילו שמספיק שנרצה מאד חזק, ואז יהיה דיאלוג. כאילו שחאלד משעל רוצה דיאלוג. כיוצא
בזה, נולד לו מיתוס האבסולוטיות של השלום. אם רק נרצה מספיק חזק, יהיה שלום. רק עשרים
טילים בחודש. לא נורא. תחשבו על סבלו של האחר אם ניכנס לשם. לפעמים כדור בראש של
שלהבת פס. לא נפרסם תמונה שלה. זה מזעזע מדי. היא רק בת שנה. לפעמים פיגוע בשוק. נו טוב,
זה לא חמאס. לפעמים באוטובוס. רק לא מלחמה. תחזיקו מעמד. דור שלם של ילדים גדל
בחרדות ,קשיי קשב וריכוז? יתגברו. עוד שנתיים, שלוש, חמש, שמונה - ואוטוטו שלום. לא
להישבר, והכיבוש משחית. טילים מאיראן נכנסים לעזה? אנחנו נדבר איתם. נבחר בדב חנין לראש
הממשלה. יהיה שלום אמיתי, דיאלוג אמיתי, ימין מתלהם, רצון אמיתי, הכל באשמת המתנחלים.
הרבה גופות אמיתיות? אמרנו לכם. הכיבוש משחית.

מה שקורה עכשיו, בדיאלוג (האמיתי עד כאב) המתרחש בין השמאל הקיצוני לשאר העם ברגעים
אלה ממש, הוא שהרוב טוען לזכותו להגנה עצמית, וכל טיעוניו, החל מהמדויקים ביותר, החדים
ביותר והצלולים ביותר וכלה במתלהמים והגסים - שואבים את חיותם וקיומם מתוך החיוב הזה להגן
על ה"צד שלנו". חברה טובה שלי טענה שבזמן מלחמה בין שתי קבוצות, הצעד שיבטיח סיכויי
הישרדות מקסימליים הוא לשבת על הגדר ואז להצטרף לקבוצה המנצחת. היא צודקת כאשר
מתייחסים לסיכויי היחיד לשרוד כיחיד. אבל אם חושבים על קבוצה שנעה בזמן, כמו למשל עם - אז
ההיסטוריה מראה שרק עמים שדבקו בצד שלהם שרדו. מי שישב על הגדר, נעלם והתפזר. באופן
זה אפשר להסביר את התנהגות רוב העם בימים אלה: יצר הישרדות פשוט. תוקפים אותי, אני תוקף
בחזרה. זוהי התנהגות קבוצתית טיפוסית. החישובים על סבלו של האחר נדחים מפני חישובים על
סבלם של בני ה"צד שלי". בהחלט יש כאן קידוש של "הטובים" אל מול ה"רעים".

לעומת טיעוני הרוב, טיעוני המיעוט אינם מתייחסים כלל למצבם של בני הקבוצה. הסיבה
שבגללה יצאה הקבוצה למלחמה איננה חלק מאוצר המילים; איננה חלק מהדיבור. הדיבור מוקדש
באופן בלעדי לסבלו של האחר, ולכן, במסגרת המוסרית-ערכית של הקבוצה, הדיבור של המיעוט אינו
רלבנטי, משום שהקבוצה מקדשת את החיים של עצמה, ולא של האחר. הביטוי 'עניי עירך קודמים'
הופך להיות הכרעה בין שתי אפשרויות במקום הגדרת סדר עדיפויות. או שאתה עניי עירי, או שאתה
עוכר ישראל. באופן זה אפשר להסביר את תגובתה של לילו למייפל. זו גם הסיבה בגללה
היפה_בנשים כתבה במפורש שמפריע לה קריאה לעזרה לילדי עזה בשרשור של תמיכה בחיילים.


המיעוט מכיר בכך שקולו לא נשמע, טיעוניו נדחים, אנשיו מוקצים מחמת מיאוס (למשל: בהפגנה
במוצ"ש הראשונה של המלחמה, שוטרים קיללו והיכו מפגינים), ובצר לו, מגייס המיעוט את כל
מחסני החירום של הרטוריקה השמאלנית. כך, יכולה מייפל לבוא עם האינסטנט-מילה 'טבח',
ולהטיח אותה בפני הרוב, בכוונה לזעזע, להשפיע, לשכנע. מייפל היא כמובן לא היחידה. גם יגאל
סרנה באיזשהו בלוג משתמש ב'טבח'. גם טיבי, חאלד משעל, ועוד רבים אחרים. 'טבח' היא מילה
קשה, ובפק"ל של הדיבור השמאלני כמעט משתווה לתמונה של ילד פלסטיני מת. 'טבח' גם הוא
דיבור שיוצר מיתוס. מיתוס של אכזריות קיצונית ואינסופית של חיילים ישראלים כנגד אוכלוסיה
חסרת ישע. מיתוס זה הוא כה חזק ומושרש, עד שסתם אנשים בכל מיני מקומות בעולם משוכנעים
שצה"ל טובח בילדים, נשים וזקנים, ממש כמו בצ'צניה, קוסובו, כמו שטבחו בכורדים ובסומליה.
נזקו של המיתוס הזה הוא גדול. אני משער שחלק גדול מההתלהמות שסופג הדיבור השמאלני
מקולו של הקונצנזוס בימים אלה נובע מחוסר יכולת להכיל את ההאשמה הקשה הזו, מה גם שהיא
יוצרת ניגוד תהומי בין התפיסה של הרוב את ההרג כפועל יוצא מהתנהגות החמאס, שכולם כבר
יודעים שעושה שימוש מבחיל באוכלוסיה אזרחית, ושמי שמשליך אנשים מבנין ויורה באנשים
שחוגגים בחתונה הוא זה שטובח, אבל השמאל לא משתמש במידע זה בדיבור שלו, משום שאין
בזה תרומה לשלילת הימין, וכאמור כל קיומו של הדיבור השמאלני בא לו על דרך השלילה.

האם צה"ל טובח באוכלוסיה הפלסטינית? כמובן שלא. 'טבח' הינו מילה שהוראתה רצח בכוונה
תחילה, אבל לא סתם רצח, אלא רצח שמזכיר שחיטה של בהמה חסרת ישע, כמו בבית המטבחיים.
אני מקווה שאנשים ראו אתמול את הצילומים של הטילים שירו מסוקי צה"ל על מטרות של חמאס,
שהוסטו ברגע האחרון משום שהמטרות התערבבו באוכלוסיה אזרחית. האם כך מתנהג מי שטובח?
ברור שלא. האם צה"ל הינו צבא של רוצחים אכזריים? ברור שלא. ובכל זאת, הדיבור השמאלני
בשיתוף פעולה עם הדיבור של החמאס ואיראן, מטובי בניה של האנושות -- יוצר את המיתוס הזה,
וכיון שנוצר, נאחז בו העולם שאוהב לשנוא אותנו.


זו גם הסיבה בגללה מלודי הגיבה לפוסט שלי עם השמיכות לילדי עזה, בפוסט נגדי של פיקוד
העורף. הפעולה שלי גרמה לה להתבצר בצד שלה, ולהפגין זאת. כאשר אתה בוחר צד, הפעולות
צריכות להיות ב 100% בצד שלך. אתה הופך להיות לזעיר בורגני במובן של רולאן בארת,
שכותב: "הזעיר בורגני הוא אדם שאינו מסוגל לדמיין את האחר. אם האחר מתייצב לפניו, הזעיר-
בורגני מתעוור, מתעלם ממנו או מכחיש את קיומו..".

אני לא יודע בדיוק אילו ניואנסים נושא הביטוי 'זעיר-בורגני' בדיבור של בארת, אבל די ברור לי
שקיימת הכחשה בקרב הרוב. הטרגדיה המזעזעת המתרחשת בעזה אינה קונה מקום בליבותיהם
של אנשים אשר בתיהם מתפוצצים מגראדים, זה אולי ברור. אבל אין היא קונה מקום גם בליבותיהם
של אנשים המרוחקים מקו העימות; שלא שומעים עשרות אזעקות ביום. למה, בעצם? אני חושב
שבעצם בחירת "הצד של הטובים" טמונה כבר הדחקה של מה שקורה "לרעים". אולי אפשר להבין
את זה אם מדמיינים שתי קבוצות שהולכות מכות. ברגע שבחרת צד, אתה לא ממש חושב על סבלם
של אלה מהקבוצה השניה שחוטפים מכות. אולי תחשוב על זה אחר כך. אבל לא עכשיו, כל עוד
מרביצים. ואם מישהו בא ואומר לך, פחות או יותר בערך באותו זמן בו אנשי הקבוצה שלך חוטפים
מכות, שלחלק מאנשי הקבוצה השניה שבכלל נקלעו לשם כואב והם צריכים שמיכות, יסתכלו עליך
כמו על משוגע.

אני בהחלט בצד "שלנו". אני חושב שהפעולה הצבאית הכרחית, ושהיא תשיג את היעדים שביקשנו
להשיג, הן מבחינת הפסקת הטילים, והן מבחינת ההרתעה. עם זאת, ברור לי לחלוטין מי האויב שלי.
מבלי להיכנס לשאלה האם אני בעד לתת שמיכה לילד של חמאסניק, די ברור שרוב הילדים שישנים
שם במבנים של אונר"א אינם ילדי חמאס. החמאס דואג לאנשיו, ממקם אותם מתחת לאדמה, עם
אוכל ומצרכים ששדד מהמשאיות שנכנסו מכרם שלום. אני מרשה לעצמי לשער שלילדי החמאס
לא חסר שמיכות, ושהם לא חולקים אותן עם ילדים אחרים בעזה. אז נכון, בחרתי צד - הצד שלנו,
אבל אני דוגמה נגדית לטענה של נילי. אני רואה את סבלו של האחר, וגם את סבלם של אנשי
שדרות, ניר-עוז, כפר עזה ואשקלון. האם גם השמאל רואה זאת? כל מה שצריך הוא להביט.


* http://www.keshev.org.il/Site/FullNews.asp?NewsID=105&CategoryID=9



(פעם אמרו על אבו-מאזן "לא רלוונטי", לא?)


והמלט,
שאפו.
Winner​(מתחלפת)
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009
Winner​(מתחלפת) • 13 בינו׳ 2009
[quote="מייפל"]
Habit of Waste כתב/ה:
רפאל כתב/ה:

הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא?


תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.

אולי תשובה פשוטה אבל בטח שלא מוסרית.
אין שום דבר מוסרי בלהרוג במכוון חפים מפשע.
כדאי לפחות שתהיי מודעת לכך שדעותייך- אין כל קשר בינן לבין מוסר.

ו the winner takes it all, דפדפי כמה עמודים אחורה, יש שם מכתב מאישה שדרותית. והיא לא מדברת רק בשמה. יש קבוצה שלמה של אנשי שמאל שחיים שם. אני יודעת. נפגשתי איתם רק לפני כמה ימים.
אולי גם רצוי להפסיק לזרוק מילים שאין מאחוריהן שום כיסוי. זה נוח, אני יודעת, אבל לא כל כך יעיל לטווח ארוך.

תפני אותי לעמוד לא מצאתי...
מייפל​(לא בעסק)
לפני 15 שנים • 13 בינו׳ 2009
מייפל​(לא בעסק) • 13 בינו׳ 2009
הנה, הבאתי לך לכאן שלא תצטרכי לחפש:

יומן מלחמה משדרות
נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09

"אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים", התרברב פואד אצל רזי
ברקאי ביום השני למלחמה. "ככל שהמהלומה כבדה יותר - כך מתרחב הלב".
אז זהו! שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא!
– מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים
המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני.
בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים
- הם לא בשמי ולא למען ביטחוני.

בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק.
הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים
בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן".
מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה
לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו
מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו.
אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים
משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול אחר'
משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי
אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים,
הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן
ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד
שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות
הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם
שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף ע"י תושבים
בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים
אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול
האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את
מחיר הפחד.

מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות
מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת
על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט,
אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי
המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו
כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש,
להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון
אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו
מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב
מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס,
וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך - אל תשמח". זהו מוסר שהזדהם כל כך
ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה
צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש.
אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו:
האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש?
כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור
בטרם פורענות?
האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים?
ולמה נפנפתם החוצה, בלי למצמץ, את היוזמה הצרפתית להפסקת אש,
אחרי שכבר פרצה המלחמה?
ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ?
עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג?
עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?
ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס?
לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר?
ומי יתפוס את מקומו של החמאס? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה?
ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום?
לאן אתם מובילים אותנו?
איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?
וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה
בכל הקלישאות:
"אין עם מי לדבר", "מלחמת אין ברירה", 'תנו לצה"ל לסיים את העבודה',
"זבנג וגמרנו", "למוטט את החמאס" ו"מי לא רוצה שלום".
שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי "קול אחר" מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ
הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?"
איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית
ורציונאלית ואולטימטיבית?
שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע?
צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד
את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא
לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את
טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת". לפנות ערב אנחנו מצליחים
בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז,
אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה
לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי:
"עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם", לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי,
פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.