Inside your head
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
מייפל כתב/ה: רפאל כתב/ה: הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא? Habit of Waste כתב/ה: תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.
אולי תשובה פשוטה אבל בטח שלא מוסרית. אין שום דבר מוסרי בלהרוג במכוון חפים מפשע. כדאי לפחות שתהיי מודעת לכך שדעותייך- אין כל קשר בינן לבין מוסר. ו the winner takes it all, דפדפי כמה עמודים אחורה, יש שם מכתב מאישה שדרותית. והיא לא מדברת רק בשמה. יש קבוצה שלמה של אנשי שמאל שחיים שם. אני יודעת. נפגשתי איתם רק לפני כמה ימים. אולי גם רצוי להפסיק לזרוק מילים שאין מאחוריהן שום כיסוי. זה נוח, אני יודעת, אבל לא כל כך יעיל לטווח ארוך. אז אני מבינה שהתשובה המוסרית היא - לא... לחוס על ילדיו ואישתו, לתת לאותו בכיר חמאסי ללכת לדרכו ולהמשיך לחלק פקודות בשטח לתקוף אזרחים ישראלים בשטח מדינת ישראל על מנת לרצוח. מאוד מוסרי... כ"כ מוסרי שמגיע לך לקבל אות הוקרה מידיה של אמא תרזה. |
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
בהמשך לדברי המלט (שאפו וגו' ושווה לקרוא למרות האורך),
ניסיתי לחשוב למה במקומות אחרים יש לי כוח לכתוב תגובות רהוטות, מנומקות ומכבדות וכאן לא. הגעתי למסקנה שהכתיבה שלי מושפעת מהציפייה לתגובה שהיא תקבל. כשאני מתחיל לכתוב פה, אני יודע שהטיעונים שאעלה יזכו להתעלמות, פערים בדברי הצד השני אותם אציין לא יקבלו התייחסות, סימוכין שאביא לדבריי לא ייחשבו כלל ובאופן כללי סביר להניח שלא חשוב מה אגיד - הצד השני יעשה רדוקציה פראית לעמדתי ויהפוך אותה לסכימה הארי-פוטרית כלשהי של טוב מוחלט מול וולדמורט או לסכימה סטאלינית של אדם אחד מת זו טרגדיה, 20 מיליון אנשים מתים זו סטטיסטיקה. בעיניי, אין חוסר כבוד וחוסר סובלנות בדיון כמו לסלף את דברי הצד השני, להכניס אותו ואת טענותיו לתבניות שהכנת עבורו מראש גם אם הן נוגדות במפורש את דבריו, או לחזור על עמדתך מבלי לטרוח להתייחס למה שהוא אומר, בפרט כאשר במה שהוא אמר הוא דווקא כן טרח להתייחס לדבריך שלך. זה הרבה יותר גרוע מאשר לקרוא לצד השני בוגד או פאשיסט או לשלוח אותו לעזה, והרבה יותר מוביל למצב שבו השאלה היחידה היא מי צועק חזק יותר, כי דיאלוג כמובן שאיננו אפשרי. כשלעצמי, אני מעדיף שהצד השני יחשוב שאני רוצח נטול מצפון שמורח תינוקות על הטוסט בבוקר מאשר שאני כה צר מוחין עד שאין בכלל טעם להקשיב למה שאני באמת אומר. במקרה הראשון, אני יכול לקוות לשכנע אותו שהוא טועה. במקרה השני, הזלזול והביטול אינם מותירים מקום להידברות. מפתיע אותי (ברצינות, לא כעקיצה הפעם) שתרבות הדיון הזו מגיעה מאנשים שמקפידים להדגיש כמה שיח הוא דבר חשוב עבורם. אני יכול רק להניח שאני לא היחיד שאופן ההתדיינות שלו עצמו מושפע מהצד השני, ומי שמצפה שיקטלו אותו ויכנו אותו בוגד מעדיף לסגור אוזניים. |
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
Habit of Waste כתב/ה: מייפל כתב/ה: רפאל כתב/ה: הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא? Habit of Waste כתב/ה: תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.
אולי תשובה פשוטה אבל בטח שלא מוסרית. אין שום דבר מוסרי בלהרוג במכוון חפים מפשע. כדאי לפחות שתהיי מודעת לכך שדעותייך- אין כל קשר בינן לבין מוסר. ו the winner takes it all, דפדפי כמה עמודים אחורה, יש שם מכתב מאישה שדרותית. והיא לא מדברת רק בשמה. יש קבוצה שלמה של אנשי שמאל שחיים שם. אני יודעת. נפגשתי איתם רק לפני כמה ימים. אולי גם רצוי להפסיק לזרוק מילים שאין מאחוריהן שום כיסוי. זה נוח, אני יודעת, אבל לא כל כך יעיל לטווח ארוך. אז אני מבינה שהתשובה המוסרית היא - לא... לחוס על ילדיו ואישתו, לתת לאותו בכיר חמאסי ללכת לדרכו ולהמשיך לחלק פקודות בשטח לתקוף אזרחים ישראלים בשטח מדינת ישראל על מנת לרצוח. מאוד מוסרי... כ"כ מוסרי שמגיע לך לקבל אות הוקרה מידיה של אמא תרזה. איזו חשיבה צרה ומוגבלת. יש רק שתי אפשרויות במציאות? או לזרוק טון של חומר נפץ על בית שיש בו חפים מפשע כולל ילדים, או שהוא ימשיך לרצוח? את יכולה אולי להתאמץ קצת ולחשוב על עוד כמה אפשרויות באמצע? |
|
|
| Winner(מתחלפת) |
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
מייפל כתב/ה: הנה, הבאתי לך לכאן שלא תצטרכי לחפש:
יומן מלחמה משדרות נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09 "אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים", התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. "ככל שהמהלומה כבדה יותר - כך מתרחב הלב". אז זהו! שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא! – מן הראוי שישמע. לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים - הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן". מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר? לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן. אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול אחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם. אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף ע"י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד. מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו. מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם. זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך - אל תשמח". זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך. בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם החוצה, בלי למצמץ, את היוזמה הצרפתית להפסקת אש, אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל? ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו של החמאס? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות? וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: "אין עם מי לדבר", "מלחמת אין ברירה", 'תנו לצה"ל לסיים את העבודה', "זבנג וגמרנו", "למוטט את החמאס" ו"מי לא רוצה שלום". שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור. ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי "קול אחר" מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?" איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית? שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית. קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת". לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם", לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל. מחט בערמת שחט. או יותר מדוייק קומץ מבולבלים . |
|
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
זאלופון כתב/ה: בהמשך לדברי המלט (שאפו וגו' ושווה לקרוא למרות האורך),
ניסיתי לחשוב למה במקומות אחרים יש לי כוח לכתוב תגובות רהוטות, מנומקות ומכבדות וכאן לא. הגעתי למסקנה שהכתיבה שלי מושפעת מהציפייה לתגובה שהיא תקבל. כשאני מתחיל לכתוב פה, אני יודע שהטיעונים שאעלה יזכו להתעלמות, פערים בדברי הצד השני אותם אציין לא יקבלו התייחסות, סימוכין שאביא לדבריי לא ייחשבו כלל ובאופן כללי סביר להניח שלא חשוב מה אגיד - הצד השני יעשה רדוקציה פראית לעמדתי ויהפוך אותה לסכימה הארי-פוטרית כלשהי של טוב מוחלט מול וולדמורט או לסכימה סטאלינית של אדם אחד מת זו טרגדיה, 20 מיליון אנשים מתים זו סטטיסטיקה. בעיניי, אין חוסר כבוד וחוסר סובלנות בדיון כמו לסלף את דברי הצד השני, להכניס אותו ואת טענותיו לתבניות שהכנת עבורו מראש גם אם הן נוגדות במפורש את דבריו, או לחזור על עמדתך מבלי לטרוח להתייחס למה שהוא אומר, בפרט כאשר במה שהוא אמר הוא דווקא כן טרח להתייחס לדבריך שלך. זה הרבה יותר גרוע מאשר לקרוא לצד השני בוגד או פאשיסט או לשלוח אותו לעזה, והרבה יותר מוביל למצב שבו השאלה היחידה היא מי צועק חזק יותר, כי דיאלוג כמובן שאיננו אפשרי. כשלעצמי, אני מעדיף שהצד השני יחשוב שאני רוצח נטול מצפון שמורח תינוקות על הטוסט בבוקר מאשר שאני כה צר מוחין עד שאין בכלל טעם להקשיב למה שאני באמת אומר. במקרה הראשון, אני יכול לקוות לשכנע אותו שהוא טועה. במקרה השני, הזלזול והביטול אינם מותירים מקום להידברות. מפתיע אותי (ברצינות, לא כעקיצה הפעם) שתרבות הדיון הזו מגיעה מאנשים שמקפידים להדגיש כמה שיח הוא דבר חשוב עבורם. אני יכול רק להניח שאני לא היחיד שאופן ההתדיינות שלו עצמו מושפע מהצד השני, ומי שמצפה שיקטלו אותו ויכנו אותו בוגד מעדיף לסגור אוזניים. אם הבנתי נכון את דבריך המסולסלים אז מה שיש לי להגיד זה: נו באמת. כאילו שהגיבו לכל הטיעונים שרפאל הביא או לכל דבריו ההגיוניים של ראובן (שזו הפעם הראשונה שכותב משהו שאני יכולה להזדהות איתו, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). קשה מאד להגיב לכל אמירה בשרשור שיש בו כבר כמעט 400 תגובות. אתה כותב ארוך. ומסובך. לא סתם קראתי לדברים שלך מסתלסלים. הם באמת כאלה. קשה להגיב לך. לפחות לי קשה. אולי אני מוגבלת, ואולי זה בגלל שאני מגיבה כאן בהפסקות שאני לוקחת מהעבודה וקשה לי לקרוא כל טקסט ארוך ומצריך מאמץ. עצה שלי- נסה לקצר. אולי גם קצת לפשט. אחרי הכל אנחנו באינטרנט ולא במדור הפובליציסטיקה של הארץ. (גם לקרוא טקסטים ארוכים ממסך מחשב זה לא קל) |
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
מייפל כתב/ה: זאלופון כתב/ה: בהמשך לדברי המלט (שאפו וגו' ושווה לקרוא למרות האורך),
ניסיתי לחשוב למה במקומות אחרים יש לי כוח לכתוב תגובות רהוטות, מנומקות ומכבדות וכאן לא. הגעתי למסקנה שהכתיבה שלי מושפעת מהציפייה לתגובה שהיא תקבל. כשאני מתחיל לכתוב פה, אני יודע שהטיעונים שאעלה יזכו להתעלמות, פערים בדברי הצד השני אותם אציין לא יקבלו התייחסות, סימוכין שאביא לדבריי לא ייחשבו כלל ובאופן כללי סביר להניח שלא חשוב מה אגיד - הצד השני יעשה רדוקציה פראית לעמדתי ויהפוך אותה לסכימה הארי-פוטרית כלשהי של טוב מוחלט מול וולדמורט או לסכימה סטאלינית של אדם אחד מת זו טרגדיה, 20 מיליון אנשים מתים זו סטטיסטיקה. בעיניי, אין חוסר כבוד וחוסר סובלנות בדיון כמו לסלף את דברי הצד השני, להכניס אותו ואת טענותיו לתבניות שהכנת עבורו מראש גם אם הן נוגדות במפורש את דבריו, או לחזור על עמדתך מבלי לטרוח להתייחס למה שהוא אומר, בפרט כאשר במה שהוא אמר הוא דווקא כן טרח להתייחס לדבריך שלך. זה הרבה יותר גרוע מאשר לקרוא לצד השני בוגד או פאשיסט או לשלוח אותו לעזה, והרבה יותר מוביל למצב שבו השאלה היחידה היא מי צועק חזק יותר, כי דיאלוג כמובן שאיננו אפשרי. כשלעצמי, אני מעדיף שהצד השני יחשוב שאני רוצח נטול מצפון שמורח תינוקות על הטוסט בבוקר מאשר שאני כה צר מוחין עד שאין בכלל טעם להקשיב למה שאני באמת אומר. במקרה הראשון, אני יכול לקוות לשכנע אותו שהוא טועה. במקרה השני, הזלזול והביטול אינם מותירים מקום להידברות. מפתיע אותי (ברצינות, לא כעקיצה הפעם) שתרבות הדיון הזו מגיעה מאנשים שמקפידים להדגיש כמה שיח הוא דבר חשוב עבורם. אני יכול רק להניח שאני לא היחיד שאופן ההתדיינות שלו עצמו מושפע מהצד השני, ומי שמצפה שיקטלו אותו ויכנו אותו בוגד מעדיף לסגור אוזניים. אם הבנתי נכון את דבריך המסולסלים אז מה שיש לי להגיד זה: נו באמת. כאילו שהגיבו לכל הטיעונים שרפאל הביא או לכל דבריו ההגיוניים של ראובן (שזו הפעם הראשונה שכותב משהו שאני יכולה להזדהות איתו, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). קשה מאד להגיב לכל אמירה בשרשור שיש בו כבר כמעט 400 תגובות. אתה כותב ארוך. ומסובך. לא סתם קראתי לדברים שלך מסתלסלים. הם באמת כאלה. קשה להגיב לך. לפחות לי קשה. אולי אני מוגבלת, ואולי זה בגלל שאני מגיבה כאן בהפסקות שאני לוקחת מהעבודה וקשה לי לקרוא כל טקסט ארוך ומצריך מאמץ. עצה שלי- נסה לקצר. אולי גם קצת לפשט. אחרי הכל אנחנו באינטרנט ולא במדור הפובליציסטיקה של הארץ. (גם לקרוא טקסטים ארוכים ממסך מחשב זה לא קל) הדברים של ראובן הגיעו אחרי שהאנשים שכן היה להם כוח להגיב בטענות מנומקות הבינו שהם מדברים ללמפות והפסיקו. הדברים של רפאל דווקא זכו בדרך כלל לתגובות, אבל ודאי פספסת אותן מפני שאין צורך להתייחס למה שכותבים הפאשיסטים האלה שלא רגישים לסבל ולא רוצים שלום. אני מציע, שוב לא בעקיצה, שאם אין לך זמן ואנרגיה להכנס לדיון ולנסות להבין מה הצד השני כותב, פשוט אל תכנסי לדיון. זה לא תמיד קל להמנע וגם אני לפעמים חוטא, אבל בחיי שזו עצה טובה שתחסוך לך הרבה אנטי. אשר לעצתך לי: יש לי כל מיני חסרונות, אבל כושר ביטוי לקוי וחוסר קוהרנטיות אינם ביניהם. אני בטוח שאם תואילי להתעמק מעט בדברים במקום לרפרף עליהם (תחשבי שאני גדעון לוי לצורך העניין) תצליחי להבין אותם. |
|
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
חבל שאתה סתם עוקץ. אני לא ניסיתי לעקוץ אותך אלא להגיב לדברים שלך בכנות.
כושר הביטוי שלך מעורר בי התפעלות כל פעם מחדש. זה לא סותר את העובדה שפעמים רבות צריך להתאמץ מאד כדי לקרוא אותך. זה לא משהו רע. זה פשוט ככה. ושוב אולי זה רק אצלי כתוצאה מאיזו מגבלה שאני לא מודעת אליה. ובקשר לעצה שלך, מצטערת, אבל אני לא מקבלת אותה. חשוב לי לכתוב כאן. אני משתדלת לקרוא הכל, אבל לא מסוגלת להגיב להכל. ושוב- העקיצות שלך לא היו במקום לדעתי. |
|
|
|
Inside your head
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
מייפל כתב/ה: Habit of Waste כתב/ה: מייפל כתב/ה: רפאל כתב/ה: הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא? Habit of Waste כתב/ה: תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.
אולי תשובה פשוטה אבל בטח שלא מוסרית. אין שום דבר מוסרי בלהרוג במכוון חפים מפשע. כדאי לפחות שתהיי מודעת לכך שדעותייך- אין כל קשר בינן לבין מוסר. ו the winner takes it all, דפדפי כמה עמודים אחורה, יש שם מכתב מאישה שדרותית. והיא לא מדברת רק בשמה. יש קבוצה שלמה של אנשי שמאל שחיים שם. אני יודעת. נפגשתי איתם רק לפני כמה ימים. אולי גם רצוי להפסיק לזרוק מילים שאין מאחוריהן שום כיסוי. זה נוח, אני יודעת, אבל לא כל כך יעיל לטווח ארוך. אז אני מבינה שהתשובה המוסרית היא - לא... לחוס על ילדיו ואישתו, לתת לאותו בכיר חמאסי ללכת לדרכו ולהמשיך לחלק פקודות בשטח לתקוף אזרחים ישראלים בשטח מדינת ישראל על מנת לרצוח. מאוד מוסרי... כ"כ מוסרי שמגיע לך לקבל אות הוקרה מידיה של אמא תרזה. איזו חשיבה צרה ומוגבלת. יש רק שתי אפשרויות במציאות? או לזרוק טון של חומר נפץ על בית שיש בו חפים מפשע כולל ילדים, או שהוא ימשיך לרצוח? את יכולה אולי להתאמץ קצת ולחשוב על עוד כמה אפשרויות באמצע? מאמץ נוסף... הוא ילך לסרוג על עצים ברחבי עזה. הוא יפיק ערב התרמה למען תושבי עזה שחסרים להם שמיכות. הוא יתנדב לנט"ל. הוא יחתור להדברות למען דו-קיום בין ישראלים לפלסיטנים... ניסיתי... נשבעת שניסיתי. ועדיין זה או להפציץ אותו עם פצצת טון ואת אלו שהיו עמו או לשחרר אותו לרצוח אזרחים ישראלים. את יודעת... זה לא שבדיתי את זה מרצון... הוא באמת היה עושה הכל על מנת לפעול לעוד הרג ושפיכות דמים בקרב אזרחי ישראל. ואם עדיין לא השתכנעת, את מוזמנת להציץ באמנת החמאס ובשידורים שהם מפיצים ואומרים זאת בריש גלי. |
|
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
Habit of Waste כתב/ה: מייפל כתב/ה: Habit of Waste כתב/ה: מייפל כתב/ה: רפאל כתב/ה: הנה מצב: מפקד בכיר של החמאס נמצא בבית שלו עם נשותיו וילדיו. נניח לצורך העניין שאנחנו מסכימים כרגע שעצם השתייכותו לחמאס גוזרת עליו דין מוות. האם אנחנו מפציצים את הבית שלו עם 1 טון של חומר נפץ? כן או לא? Habit of Waste כתב/ה: תשובה מאוד פשוטה ומוסרית - כן.
אולי תשובה פשוטה אבל בטח שלא מוסרית. אין שום דבר מוסרי בלהרוג במכוון חפים מפשע. כדאי לפחות שתהיי מודעת לכך שדעותייך- אין כל קשר בינן לבין מוסר. ו the winner takes it all, דפדפי כמה עמודים אחורה, יש שם מכתב מאישה שדרותית. והיא לא מדברת רק בשמה. יש קבוצה שלמה של אנשי שמאל שחיים שם. אני יודעת. נפגשתי איתם רק לפני כמה ימים. אולי גם רצוי להפסיק לזרוק מילים שאין מאחוריהן שום כיסוי. זה נוח, אני יודעת, אבל לא כל כך יעיל לטווח ארוך. אז אני מבינה שהתשובה המוסרית היא - לא... לחוס על ילדיו ואישתו, לתת לאותו בכיר חמאסי ללכת לדרכו ולהמשיך לחלק פקודות בשטח לתקוף אזרחים ישראלים בשטח מדינת ישראל על מנת לרצוח. מאוד מוסרי... כ"כ מוסרי שמגיע לך לקבל אות הוקרה מידיה של אמא תרזה. איזו חשיבה צרה ומוגבלת. יש רק שתי אפשרויות במציאות? או לזרוק טון של חומר נפץ על בית שיש בו חפים מפשע כולל ילדים, או שהוא ימשיך לרצוח? את יכולה אולי להתאמץ קצת ולחשוב על עוד כמה אפשרויות באמצע? מאמץ נוסף... הוא ילך לסרוג על עצים ברחבי עזה. הוא יפיק ערב התרמה למען תושבי עזה שחסרים להם שמיכות. הוא יתנדב לנט"ל. הוא יחתור להדברות למען דו-קיום בין ישראלים לפלסיטנים... ניסיתי... נשבעת שניסיתי. ועדיין זה או להפציץ אותו עם פצצת טון ואת אלו שהיו עמו או לשחרר אותו לרצוח אזרחים ישראלים. את יודעת... זה לא שבדיתי את זה מרצון... הוא באמת היה עושה הכל על מנת לפעול לעוד הרג ושפיכות דמים בקרב אזרחי ישראל. ואם עדיין לא השתכנעת, את מוזמנת להציץ באמנת החמאס ובשידורים שהם מפיצים ואומרים זאת בריש גלי. אני חוששת שאת קצת קשת הבנה. כשדיברתי על עוד אפשרויות התכוונתי בין היתר לעוד אפשרויות שעומדות בפנינו. לא בפניו. |
|
|
מקבי(מתחלף)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
ציטוט: בעיניי, אין חוסר כבוד וחוסר סובלנות בדיון כמו לסלף את דברי הצד השני, להכניס אותו ואת טענותיו לתבניות שהכנת עבורו מראש גם אם הן נוגדות במפורש את דבריו, או לחזור על עמדתך מבלי לטרוח להתייחס למה שהוא אומר, בפרט כאשר במה שהוא אמר הוא דווקא כן טרח להתייחס לדבריך שלך.
חבר, זוהי טכניקת דיבייטינג מוכרת ויחסית אמינה, הנקראת בלעז strawmen, יען, אתה מציב במקום טיעוניו של היריב אנשי-קש, דחלילים, אשר אולי דומים לטיעוניו, אך הם למעשה פרוורסיה שלהם - אותה קל הרבה יותר לנטרל. אני, לפחות, לא רואה בדבר חוסר-סובלנות. לקרוא לאנשים 'בוגדים', 'פאשסיטים' וכד', זה כבר גועל-נפש רציני. אני לא מצר על כך שיש שמאלנים - אני אפילו מסוגל מאוד להעריך את תפיסת העולם התמימה, העדינה והבלתי-אלימה. לעיתים אני תוהה, שמא אני הוא המושחת, והם אלו שבסדר - שהרי, דעתי היא המיליטנטית-פרגמאטית, ואילו הם, האירועים הקשים לא יכלו להם, והם נשארו כשהיו - אוהבי-אדם, אפילו אדם הבא להורגם. הדבר מעורר בי גם גיחוך, גם שאט-נפש וגם הערכה רבה לתעצומות-הנפש הדרושות לכזו התעלמות והתגברות על המציאות הקשה. מאוד קל להיגרר לימין קיצוני - הרבה יותר קשה להיות (ולהישאר) שמאלן. מה שקשה לי איתו, היא הצביעות שחלקם מפגינים, שלדעתי גובלת בשנאה-עצמית - כאשר הם נותנים לאויביהם חסד אשר הם אינם נותנים לבני-עמם. לעיתים קרובות, התוקפנות והזעם אשר אינו מופנה כלפי האויב, מופנה כלפי הידיד. כל הכעס הזה על המצב צריך ללכת לאנשהו, אז במקום לכעוס ולשנוא את האדם היורה עליהם רקטות, הם משלחים חצי שיטנה בחייל המגן עליהם. אגב פרוורסיות - זאת וואחד סטיה. לגבי המחיר 'המוסרי' - הם אינם מוכנים לשלמו, ולכן, אני שמח שישנם כאלו שכן. מה גם, שתלוי על זה איזה מוסר מדברים... לדעתי, להתיר ליקיריך להיפגע בעוד אתה מרחם על אויביך, זהו חוסר-מוסר בסיסי. "המרחם על רשעים, סופו שיתאכזר לרחמנים" כבר אמרו חז"ל, וכרגיל, החבר'ה צודקים. ציטוט: אני מעדיף שהצד השני יחשוב שאני רוצח נטול מצפון שמורח תינוקות על הטוסט בבוקר
שמע, אם יש לך זמן בבוקר להכין טוסט ועוד למרוח עליו תינוק (פעולה לא פשוטה כשלעצמה), אז כנראה שאתה פועל במימד זמן שונה מכולנו, וזה לבדו ראוי לקנאה. |
|
|