דרכי הענשה

דרכי הענשה

אוריציני​(מתחלף) • 2 במרץ 2004

שלום לכולם, אני כבר הרבה זמן בסצינת השליטה כמתחלף,
למרות שנסיוני המעשי אינו רב אני מחפש כבר זמן רב מאמרים על סוגי ענישות, אנני מחפש איך מגדירים את זה אלא תכלס, איך אתם מענישים את השפחות שלכם.
כל שיטה והייחודיות שלה, אשמח לשמוע איך אתם מכאיבים ומשפילים בדרכם הצירתיות.

נזמית לופתת • 2 במרץ 2004

חבל שאתה לא שואל גם איך נענשתן, או מוענשות

DOM Perignon​(שולט) • 3 במרץ 2004

יש רק שני עונשים לנשלטת. האחד הידיעה שהאדון שלה לא מרוצה. זה לבד גורם לה להרגשה רעה באמת. העונש השני שהוא העונש האולטימטיבי לנשלטת הוא התעלמות של האדון שלה ממנה. אני מכיר יותר מנשלטת אחת שהגדירה את העונש הזה כמחוץ לקווים האדומים שלה.

מעבר לזה, כל השאר הם משחקים בעונשים. אני לא צריך "להמציא" עונשים כדי לגרום כאב לנשלטת שלי או להשפיל אותה. שנינו נהנים מזה.

לפעמים יש ל"עונש" תפקיד כמטהר את האווירה. אם הנשלטת עשתה מעשה שלא ייעשה והיא מבינה את זה. לפעמים "ענישה" יכולה ליישר את ההדורים ולהחזיר את היחסים למסלולם.

אני מצרף סיפור שידגים לך למה אני מתכוון.

עונש
יום חמישי, יום רגיל, שום דבר מיוחד... שעת אחר צהריים מאוחרת המחשב מודיע שיש לי מייל. הוא לא יודע להבדיל, לא ידע להגיד לי שזה ממנה.
היא שלחה לי רק כותרת, ללא תוכן: "אפשר להתקשר דום?"
משיב בקצרה: "אני עסוק כרגע, אתקשר כשאתפנה"
המייל ממנה לא מאחר להגיע: "ממתינה".

מכין אמבטיה, עם כל הפינוקים וכשאני שוקע בתוכה, אחרי שהתרגלתי לחום המים אני מחייג אליה.
- "היי, מה שלומך?" שקט קצר מצידו השני של הקו, אני כמו שומע אותה 'מעבירה הילוך' מתחברת אלי דרך הטלפון.
- "איזה יום נפלא היה לי" היא מספרת. וממשיכה לתאר את נפלאות היום יום שלה. מלהגת כירגזי ביום אביב.
אני אוהב את הלהג שלה. מדי פעם אני שואל אותה שאלה, מכוון מעט, מאזן מעט... אך בעיקר מקשיב. יש משהו מרגיע בעליזות הקלילה שלה.
- לפתע היא שואלת: "אני יכולה להוריד ראש דום?"
- "למה" אני שואל בפליאה. השיחה בינינו קלילה ולא מחייבת, לא שום דבר שדורש הרכנת ראש או מחווה כל שהיא של ציות.
- "כי הכנתי ונורא בא לי לעשן אותו" מגיעה תשובתה הקלילה. ואז אני קולט את אי ההבנה הקלה. אני התכוונתי להרכנת ראשה והיא התכוונה לראש של הבאנג.
- "לא" אני עונה בקול שגרתי. אמת היא שאחרי שהיא מעשנת הדברים יוצאים ממנה בשטף הרבה יותר קל ונדמה כאילו הם זורמים ממנה ביתר קלות. אבל לי היא מרגישה כמו עטופה צעיף משי דק. כמו ההבדל בין זיון עם קונדום או בלעדיו. אותו הדבר... אבל לא דומה.
- "למה?" היא שואלת באכזבה.
- "אני חושב שאת מספיק אינטלגנטית להבין לבד" לא מאחרת התשובה שלי אליה.
- "אבל דום..."
- "שקט.", אני קוטע אותה בחדות.
- "גררררררר", היא עונה לי בטלפון.
- "זה לא שקט..." אני אומר לה בטון מחוייך, "שקט זה להרכין ראש, לעצום עיניים..."
ובעוד אני מדבר, אני שומע את פכפוך המים בבאנג שלה. המילים שלי נקטעות כמו בסכין חדה. לרגע אני שותק, ואז מניח בעדינות את השפופרת על עריסתה. חוזר להתענג במפגיע על המים החמים.

בצאתי מהאמבט כבר מחכה לי המייל הבא ממנה: "בבקשה דום, זה לא היה סשן. זו היתה שיחת טלפון נהדרת עם אדם שאני רוצה שיהיה המאסטר שלי." והיא ממשיכה להסביר את עצמה. אבל אני יודע שעזות מצח כזו אני לא מוכן לקבל.
תשובתי אליה קצרה: "את יכולה, תיקון: את צריכה, לכתוב לי כל יום במשך שלושת הימים הבאים, למרות שלא תקבלי כל תשובה. אין הגבלה על מספר המיילים שתכתבי לי."

אחד לאחד אני קורא אותם ורואה איך הטון בהם מתרכך ואיך גדלה והולכת נכונותה לקבל מרות. ביום ראשון אני שולח לה מייל קצר ומורה לה להיות במרכז פנורמה בחיפה ביום שני 12:00, לשאת בעונשה.
אני ממתין, בלתי נראה, מעברו השני של הרחוב עד שאני רואה אותה מגיעה. כנראה שהיא חיכתה במכוניתה לשעה המדוייקת. אני מתזמן את צעדי כך שאנחנו נפגשים בכניסה לקניון. פשפוש קל בתיקה וליטוף רשלני של המגנטומטר על גופי מבט אדיש ומשועמם של איש הבטחון המבוגר אל שוט הרכיבה שבידי ואנחנו נכנסים פנימה.
אני פוסע אל עבר המעלית והיא לצידי. אנחנו מצטרפים לשתי הזקנות ואיש השרות שממתינים למעלית. אף אחד לא מקדיש תשומת לב מיותרת לשוט הרכיבה היפה שאני מחזיק ביד שמאל. אני לא מנפנף ולא מדגיש את קיומו.
מי שצריכה היתה לשים לב שמה. כל השאר ממש לא מעניינים אותי כרגע.
מעלית הזכוכית מגיעה לקומה השלישית של הקניון. בקומת הקרקע בריכה ומזרקה קטנה וממש ליד קיר המעלית צמחי פפירוס הנותנים את ההרגשה בעת הירידה אל מפלס החניה, כאילו אנחנו צוללים אל תוך הבריכה. הזקנות מבקשות להגיע לקומה השניה בעוד איש השרות לוחץ על הכפתור של הקומה השלישית. היא מביטה בי, מחכה לסימן מה עליה לעשות.
הקניון כמעט ריק מאדם ואני שמח לראות, כשאנחנו מגיעים לקומה השלישית, שאף אחד לא ממתין למעלית. חנויות רבות בקומה הזו ריקות ואפלות, אות למצב הכלכלי הקשה. אני לוחץ את זרועה מסמן לה לא לזוז ממקומה.
איש השרות יוצא ואני, בטרם יסגרו הדלתות, מניח בזריזות עיפרון במקום שבו הן אמורות להיפגש ומצמיד משולש גומי, כזה שמשמש לעצירת דלתות שלא יטרקו ברוח, אל החיבור של הדלת לקיר המעלית, במקום שאליו אמורה הדלת להחליק כשהיא נפתחת.
התוצאה היא שדלתות המעלית לא יכולות להסגר בגלל העיפרון ולא יכולות להפתח בגלל המשולש.

תקלה! מעלית שדלתותיה לא נסגרות לא יכולה לנסוע.

עכשיו יש לנו בערך עשר דקות עד שיגיעו אנשי האחזקה. אני חובט עם השוט קלות על כף ידי ואומר לה בחיוך קל: "תריסר הצלפות יספיקו אני חושב... הורידי את המכנסיים, ספרי כל הצלפה ותודי לי."
עיניה מתעגלות בתימהון. היא מביטה בי כלא מאמינה. המילים נעצרות בגרונה, ובכל זאת לוקח לה רגע ארוך להתעשת לפתוח את המכנסיים ולחשוף את אחוריה תוך שהיא מנסה להשאיר את ערוותה מכוסה.
- "ידיים על הקיר" אני מורה לה ומכוון אותה בכתפיה להשען על קיר הזכוכית כשפניה אל העוברים והשבים המעטים שבקניון.
שריקה חדה ובעקבותיה הצלפה.
- "אחת, תודה אדוני" היא אומרת בקול רפה מסובבת את ראשה ומרכינה אותו, עוצמת את עיניה שלא לראות את המתבוננים בה.
- "שתיים,. תודה אדוני." נראה כאילו השלימה עם העונש שעליה לשאת בו.
- "פנים קדימה" אני מורה לה, "ובעיניים פקוחות". היא עושה כמצווה וממשיכה לספור.
- "שלוש, תודה אדוני"
- "הלווו יש שם מישהו?" אנחנו שומעים קול מבעד לדלתות.
- "ארבע, תודה אדוני"
- "אנחנו עסוקים כרגע", אני צועק לעבר הטרדן, "מיד נתפנה אליך"
- "חמש, תודה אדוני"
פניה מאדימים יותר מישבנה. אני עומד לצידה כך שגזע השוט פוגעת בבשרה הלבן, חורץ בו פסים אדומים בוהקים. והלשון שבקצה השוט מסיימת כל אחד מהם בעיגול אדום בהיר. לאט לאט מתווספים הפסים והעיגולים לתחת אדום ומפוספס. אבל את עיני תופסים דווקא פניה הסמוקים כשהיא בעל כורחה מסתכלת באנשים למטה שאינם שמים אלינו לב.
- "שש, תודה אדוני"
- "הלו, יש תקלה במעלית" צועק אלינו האיש מבחוץ. כאילו שאני לא יודע...
- "שבע, תודה אדוני" היא סופרת בנאמנות ובאדיקות. אני מתבונן בעיניה ובפניה. מנסה לראות מה היא מרגישה. נדמה לי שהיא נאטמת מפני התחושות. "אולי הגזמתי קצת?" אני חושב לעצמי. "עכשיו הרי אי אפשר לעצור" אני עונה לעצמי ומנחית את ההצלפה הבאה.
- "זה בסדר" אני צועק לו, עם ההצלפה הבאה.
- "שמונה, תודה אדוני" היא עונה. עיניה מצטמצמות ופניה מתכווצים מהכאב. אבל בקולה היציב אני שומע התרסה. כמו היתה אומרת לי: "לא מגיע לי העונש הזה".
- "עוד כמה דקות זה יסתדר, אל תפריע עכשיו" אני צועק לו בעוד ידי מניפה שוב את השוט.
- "תשע, תודה אדוני"
מול פני מופיע איש מבוגר ומציץ אל תוך מעלית הזכוכית. בן שישים וחמש, אולי יותר, נראה טוב לגילו. סוודר כחול רכוס ברוכסן מתכת. מכנסי קורדרוי חומות. בלורית שיבה. לסתו צונחת כשהוא רואה את השוט פוגע באחורי השפחה.
- "עשר, תודה אדוני" עיניו ממשיכות לעקוב אחרי השוט ומשום מה הוא מזכיר לי את הצופים במשחק טניס המזיזים את עיניהם מצד לצד כאיש אחד, מרותקים לכדור הקטן.
- "אחת עשרה, תודה אדוני"
- "שתים עשרה, תודה אדוני"
היא נשארת לעמוד שם כמו מחכה להמשך.
את יכולה להתלבש אני אומר לה כשאני מושך את משולש הגומי ומאפשר לדלתות להפתח. בזווית עיני אני רואה את הזקן בוהה בנו בתמהון כשהיא מושכת את מכנסיה למעלה ובאה אחרי.
גם כשאנחנו עוברים לידו פיו עדיין פעור בתדהמה.
אנחנו יוצאים מהדלת האחורית. אני מוביל אותה אל המעקה הצופה אל מפרץ חיפה ומחבק אותה אלי. היא כובשת את פניה בכתפי ובוכה. ואני רק מלטף את שערה.
מחבק ומלטף. משאיר מקום לדמעות הכעס והכאב לנקז מתוכה את הרעלים שנצטברו בה בשלושת הימים האחרונים.
בכיה נרגע אבל פניה נשארות כבושות בי עוד דקה ארוכה לפני שהיא נותנת לשמש החורפית לראות את עיניה. מביטה אל הצוקים של ראש הנקרה הנראים מרחוק בבוקר הבהיר. מעבר לים הכחול כל כך של מפרץ חיפה.
אני מרגיש את גופה מפוייס.
"שנלך לשתות קפה?" אני שואל אותה, והחיוך הקל שבזוויות הפה אומר יותר מהמילים.
אחר כך כשאנחנו עוברים על הגשר שיורד למרכז הכרמל. אני שולח יד ארוכה ומחבק אותה חזק אלי והיא לוחשת לאזני: "תודה אדוני" וחיוך מתוק על שפתיה.

חירמנת לי ת'צורה דום

abcd • 3 במרץ 2004

אין תוכן.

רק שיפחה מחורמנת עם מבט בוהה. צריכה למצוא כבר מאסטר נורמלי שיטפל בי כמו שצריך....

המשך יבוא.

en1 • 3 במרץ 2004

מצטרפת לתחושת החירמון.
לא חושבת שהייתי מסוגלת לעשות את זה (עונש קשה מידי בשבילי)... אבל זה מדליק בטירוף.

גם בתחילת התשובה שלך פגעת בול. אלו באמת שני הדברים הכי קשים.

חזירונת_בבוץ • 4 במרץ 2004

אני גם מודה לדום פרניון .
אני מודה:
חירמנת לי את התחת!
תודה.

למונח עונש יש כמה משמעויות

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 4 במרץ 2004

עונש יכול להיות חלק מהמשחק, כמו במשחקים של מורה ותלמיד/ה - על כל שגיאה, יש כך וכך הצלפות, ומדי פעם די ברור שהשגיאות באות בכוונה...


עונש יכול לבוא כאשר יש חריגה של הסאב/ית מכללים שנקבעו מראש, ובברור שערך עימם, מגיעים למסקנה שיש צורך בענישה (כי חריגה יכולה גם להצביע על אי הבנה, על קושי לעמוד בכללים גם אם סוכמו מראש או על צורך של הסאב/ית בתירוץ כדי להיענש)


לאילו מכל המשמעויות התכוונת?

מספר דברים

אוריציני​(מתחלף) • 8 במרץ 2004

ראשית כל תודה על התגובות, אך שוב זה לא מה שביקשתי.

כולם מכירים את עניין הצלפה, אני מחפש משהו מקורי משהו שיצא לכם לעשות לשפחתכם/סאב שלכם.

בקשר לאותו סיפור.. נהנתי, מאד מגרה אבל ואנני מתכוון להעליב מוכר מאד.

אני מחפש דרכים חדשות להכאיב, מלבד הצלפה..

חושבים שיש לכם משהו בשבילי?

אורי

Re: מספר דברים

PsychoDemi • 8 במרץ 2004

מחטיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

Re: מספר דברים

DOM Perignon​(שולט) • 8 במרץ 2004

יש בלי סוף, החל מגלגל הכאב הידוע, דרך מכות פטיש עדינות על האצבעות ובמקומות אחרים בגוף ועד קשירת השיער בחבל לגלגלת בתקרה ומשיכת החבל כך שהיא תצטרך לעמוד על קצות האצבעות.
ואם זה לא יספיק לך, אחרי שתסיים את אלו כתוב פה שוב ואביא לך עוד.

DOM Perignon.