"בכל פעם כשאני נופל לרגלייך, את מניחה לדמעותייך לצנוח עלי", שרים לי הקראודד האוס ואני מביט מחלון חדר הסלון של ביתי אל עץ הזית שבחצר. כמה שאני אוהב את המדינה המחורבנת הזו שלנו. זו שלוקחת אותי, אותנו, כמובן מאליו. זו שהתקשתה וליבה הפך אבן. זו שהכסף עיוור את עינייה.
