| Winner(מתחלפת) |
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
אלימות לא חייבת להיות דווקא פיזית
אלימות יכולה להיות נפשית או כלכלית
יותר קשה לזהות אותה. חוץ מכמובן המוכה שמזהה היטב את האלמות נגדו\ה. גם בתי המישפט לא מקעקעים את התופעה. אני התגרשתי בעיקר ביגלל אלימות כזו.. |
|
|
abbey road
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
המלט כתב/ה: אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.
ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות: בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר. במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא לאחר שניים, שלושה או עשרים. במציאות, רוב הנשים שלא הצהירו שינתקו את הקשר הן אלו שנשארו. פעמים רבות אלו נשים שסבלו אלימות עוד לפני הנישואין. אלו שניתקו את הקשר אחרי גילוי האלימות הראשון והיחיד לא מגיעות לתקשורת אז לא שמעו עליהן. |
|
|
Lanya Colson
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
המלט כתב/ה: אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.
ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות: בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר. במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא לאחר שניים, שלושה או עשרים. בוא נדייק קבוצת ''רוב הנשים'' אינה זהה לקבוצת ''רוב הנשים הסובלות מאלימות'' אלא מכילה אותה. יש סימנים מקדימים רבים לגבר מכה (קנאה, שתלטונות וכיו"ב) ונשים מסוימות נוטות להכנס למערכת יחסים כזו. הן אלו הנשים שלעיתים מוצאות את עצמן חלק מקבוצת ''נשים הסובלות מאלימות'', ויתכן שיש להן נטיה לא לעזוב. אין שום הבדל בין תיאוריה למציאות, נשים בשרשור הזה שאמרו ''לא'' - סביר להניח שמעולם לא ימצאו את עצמן במערכת יחסים עם גבר מכה. |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
בכנות
אני רוצה לומר שעם גילוי האלימות הראשון אני חותכת.
עדיין לא קרה שמישהו הרביץ לי. אבל לא תמיד ההתחלה היא בסטירה מצלצלת. לפעמים זו דחיפה קטנה, לפעמים הרמת קול, התבטאות מטרידה, אלימות כלפי חפצים, כלפי חיות, יחס אטום לאנשים אחרים. ואז יכול לקרות אפקט הצפרבע המתבשלת: לאט לאט את מתרגלת לחוסר עדינות כלפייך, וכשהמכה מגיעה היא אפילו לא מפתיעה אותך. האינסטינקט שצועק לך מבפנים "היי! זה לא בסדר!" עשוי שלא לפעול. את לא תגיבי מיד, ועם כל דקה שתעבור יהיה קשה יותר לכעוס וקשה יותר לגרש אותו. אני רוצה לחשוב שאני אזהה את הסימנים עוד לפני שיפגעו בי. אני מצהירה בבטחון שאם מישהו שאני יוצאת איתו יעשה משהו כדי לפגוע בי, אני חותכת מיד ולא מקשיבה להתנצלויות. אבל מה יקרה אם אחרי כמה שנים של אהבה, פתאום משום מקום הוא ירים עלי יד? אני לא יודעת מה אני אעשה. יכול להיות שאזרוק אותו מיד. וגם לא אסלח. אבל אני אשים לב לנסיבות, למה זה קרה, איך הוא מרגיש עם זה... אני עשויה לסלוח. אני עשויה אפילו לא לגרש. אולי אפילו לא לכעוס. אבל צריך אהבה מאד גדולה, מאד הדדית, שמשרה בטחון לאורך שנים ארוכות וטובות, בשביל שתהיה אפשרות כזאת. נכון שיש נשים שאומרות שלא יקבלו את זה, וכשזה בא - נשארות. אבל לא נכון שכל הנשים החלשות משקרות. חלקן יודעות שהן מהסולחות. ומה עם גברים, באמת? איך מגיבים לאשה שמרימה יד? אני מניחה שתקיפה עם סכינים או השלכת רהיטים, יגררו תגובות דומות לתגובות הנשיות (או התרחקות, או סליחה). אבל מה קורה עם סטירות, מכות יבשות וכאלה? המון נשים מרגישות שפשוט מותר להן, שזה בסדר, שלא יקרה כלום, שלהרביץ לגברים זה לא נורא כמו להרביץ לנשים. מה אתם אומרים? |
|
|
|
Lanya Colson
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
Re: בכנות אנה דן כתב/ה: אני רוצה לומר שעם גילוי האלימות הראשון אני חותכת.
עדיין לא קרה שמישהו הרביץ לי. ... אבל מה יקרה אם אחרי כמה שנים של אהבה, פתאום משום מקום הוא ירים עלי יד? אני לא יודעת מה אני אעשה. זהו, שזה אף פעם לא בא משום מקום. אפשר לזהות גברים מכים הרבה שנים לפני הסטירה הראשונה. הם שתלטנים, הם קנאים, הם מפרידים בין בת הזוג שלה ובין חבריה ומשפחתה, והם משתמשים באלימות מילולית לפעמים שנים לפני הרמת היד הראשונה. מי שמסוגלת לאהוב גבר כזה כמה שנים, סביר להניח שתתקשה לעזוב אחרי הסטירה הראשונה. אולם רוב הנשים לא יהיו שם מלכתחילה, זו חרא של מערכת יחסים. |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
Re: בכנות Lanya Colson כתב/ה: אנה דן כתב/ה: אני רוצה לומר שעם גילוי האלימות הראשון אני חותכת.
עדיין לא קרה שמישהו הרביץ לי. ... אבל מה יקרה אם אחרי כמה שנים של אהבה, פתאום משום מקום הוא ירים עלי יד? אני לא יודעת מה אני אעשה. זהו, שזה אף פעם לא בא משום מקום. אפשר לזהות גברים מכים הרבה שנים לפני הסטירה הראשונה. הם שתלטנים, הם קנאים, הם מפרידים בין בת הזוג שלה ובין חבריה ומשפחתה, והם משתמשים באלימות מילולית לפעמים שנים לפני הרמת היד הראשונה. מי שמסוגלת לאהוב גבר כזה כמה שנים, סביר להניח שתתקשה לעזוב אחרי הסטירה הראשונה. אולם רוב הנשים לא יהיו שם מלכתחילה, זו חרא של מערכת יחסים. אז זהו. מה שתיארת פה - זה בדיוק מה שאני בטוחה שלא יקרה לי. אני בכלל לא אגיע למצב שאני בקשר רע. אבל מה יקרה אם הקשר הוא טוב, ופתאום משום מקום מגיעה כאפה? אז אני לא יודעת. אני לא אעיף מיד אלא אברר מה קרה פה בדיוק. |
|
|
המלט
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
Lanya Colson כתב/ה: המלט כתב/ה: אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.
ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות: בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר. במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא לאחר שניים, שלושה או עשרים. בוא נדייק קבוצת ''רוב הנשים'' אינה זהה לקבוצת ''רוב הנשים הסובלות מאלימות'' אלא מכילה אותה. כשכתבתי "רוב הנשים" בתיאוריה, התכוונתי לקבוצת הנשים כולה. וכשכתבתי "רוב הנשים הסובלות מאלימות" במציאות, התכוונתי בדיוק לקבוצה זו, של הנשים שסובלות מאלימות. אז כן, אפשר לראות שקבוצה אחת מוכלת בשניה. יש גם אינסוף מספרים ראשוניים. אז מה? יש סימנים מקדימים רבים לגבר מכה (קנאה, שתלטונות וכיו"ב) ונשים מסוימות נוטות להכנס למערכת יחסים כזו. הן אלו הנשים שלעיתים מוצאות את עצמן חלק מקבוצת ''נשים הסובלות מאלימות'', ויתכן שיש להן נטיה לא לעזוב. אין שום הבדל בין תיאוריה למציאות, נשים בשרשור הזה שאמרו ''לא'' - סביר להניח שמעולם לא ימצאו את עצמן במערכת יחסים עם גבר מכה. טיעון זה מניח שקיים זן כזה שנקרא "גבר מכה" ושניתן ליתן בו סימנים (לפני שהוא יתן סימנים), אך כלל לא ברור כי ההנחה עומדת במבחן הביקורת. קיימים המון מחקרים (למשל, זה), המנסים לקשור בין פרמטרים סוציו-אקונומיים מגוונים ושונים (רמת השכלה, רמת הכנסה, סביבת מגורים, גיל, אופי ההורים של הנבדק, וכו) לבין תופעת האלימות. מחקרים אלה הינם על פי רוב סטטיסטיים, וביסודם התאמה כמותית בין מופעי אלימות למופעי הפרמטרים. חוץ מאשר החולשה היסודית של השיטה הסטטיסטית כמדע להסקת מסקנות איכותיות על החיים המורכבים עד אינסוף על ידי הרצת רגרסיות פרימיטיביות על מספרים ובלבול מתמיד בין מיתאם לסיבתיות, יש עוד בעיה חמורה עם המחקרים האלה: הם כולם, עד האחרון שבהם, בודקים את התופעה כבר לאחר שקרתה. לעניות דעתי המרודה, הסיכוי להכות שוב שונה מהסיכוי להכות בפעם הראשונה. זאת אומרת, מה מועילים לי כל המחקרים האלה שבדקו גברים שמכים, כאשר אני מעונין להגיד משהו על גברים שעוד לא היכו ועל מידת המסוכנות שלהם. איך אני יכול להסיק מתוך מיתאם סטטיסטי בין קבוצת פרמטרים סוציו-אקונומיים לתופעות של אלימות, על הסיכוי לאלימות שטרם קרתה? ברגע שהאלימות כבר התרחשה, שוב אין הנבדק אותו אדם, ולכן אין להסיק על מי שטרם היכה, מתצפיות על מי שכבר היכה. לפני שנים אחדות פורסם בעיתונים המקרה של פרופסור עדי צמח, איש אקדמיה מבריק מהאוניברסיטה העברית, שהיכה את אשתו. האם ניתן היה לצפות את האלימות של עדי צמח על ידי הידע הקיים עד אז? אני חושב שלא. לכן, אני אומר, יש להתייחס להנחה כאילו אפשר לזהות 'גברים מכים' ולכן להימנע מלהיכנס עימם לקשר עם הרבה גרגרי מלח. מה גם שטענה כזו מפשטת את הדיון עד כדי ייתורו המוחלט: הרי אנחנו לא מדברים על מקרה שבו יש לאשה נייר לקמוס באמצעותו היא בוחרת רק גברים לא אלימים. אנו מדברים (גם ) על מקרים בהם אשה התאהבה נואשות בגבר מקסים ונפלא בכל דרך, וחמש שנים אחרי סקס מדהים, ערבים בלתי נשכחים מול שקיעות בלתי נשכחות וכו וכו - פתאום הוא מכה אותה. מה עושים אז? יוצאים מהקשר בנחרצות המבוטאת בשרשור הזה, או לא? אז כן; יש הבדל עצום בין תיאוריה למציאות. . נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שישי פבר' 27, 2009 8:41 pm, סך-הכל נערך פעם אחת |
|
|
|
Lanya Colson
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
Re: בכנות
[quote="אנה דן"]
Lanya Colson כתב/ה: אנה דן כתב/ה: אני רוצה לומר שעם גילוי האלימות הראשון אני חותכת.
עדיין לא קרה שמישהו הרביץ לי. ... אבל מה יקרה אם אחרי כמה שנים של אהבה, פתאום משום מקום הוא ירים עלי יד? אני לא יודעת מה אני אעשה. ... אבל מה יקרה אם הקשר הוא טוב, ופתאום משום מקום מגיעה כאפה? אז אני לא יודעת. אני לא אעיף מיד אלא אברר מה קרה פה בדיוק. זהו, ש אין דבר כזה כאפה לא מגיעה משום מקום |
|
|
|
המלט
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
Re: בכנות
[quote="Lanya Colson"]
אנה דן כתב/ה: Lanya Colson כתב/ה: אנה דן כתב/ה: אני רוצה לומר שעם גילוי האלימות הראשון אני חותכת.
עדיין לא קרה שמישהו הרביץ לי. ... אבל מה יקרה אם אחרי כמה שנים של אהבה, פתאום משום מקום הוא ירים עלי יד? אני לא יודעת מה אני אעשה. ... אבל מה יקרה אם הקשר הוא טוב, ופתאום משום מקום מגיעה כאפה? אז אני לא יודעת. אני לא אעיף מיד אלא אברר מה קרה פה בדיוק. זהו, ש אין דבר כזה כאפה לא מגיעה משום מקום פשטנות יתר במיטבה. |
|
|
|
Lanya Colson
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2009
המלט כתב/ה: Lanya Colson כתב/ה: המלט כתב/ה: אולי כדאי להתמקד: סוגיית האלימות בין בני זוג עוסקת בעיקר באלימות של גברים כלפי נשים.
ברור שאי אפשר לצפות מאף אחד שיצהיר מראש על נכונות לספוג אלימות; עם זאת, הצהרות חותכות כמו אלה המובעות בשרשור המעניין הזה מדגימות היטב את ההבדל בין תיאוריה למציאות: בתיאוריה - רוב הנשים מצהירות חד משמעית שלא יסבלו אלימות, וינתקו את הקשר. במציאות - רוב הנשים הסובלות מאלימות לא מנתקות קשר לאחר גילוי אחד של אלימות; גם לא לאחר שניים, שלושה או עשרים. בוא נדייק קבוצת ''רוב הנשים'' אינה זהה לקבוצת ''רוב הנשים הסובלות מאלימות'' אלא מכילה אותה. כשכתבתי "רוב הנשים" בתיאוריה, התכוונתי לקבוצת הנשים כולה. וכשכתבתי "רוב הנשים הסובלות מאלימות" במציאות, התכוונתי בדיוק לקבוצה זו, של הנשים שסובלות מאלימות. אז כן, אפשר לראות שקבוצה אחת מוכלת בשניה. יש גם אינסוף מספרים ראשוניים. אז מה? יש סימנים מקדימים רבים לגבר מכה (קנאה, שתלטונות וכיו"ב) ונשים מסוימות נוטות להכנס למערכת יחסים כזו. הן אלו הנשים שלעיתים מוצאות את עצמן חלק מקבוצת ''נשים הסובלות מאלימות'', ויתכן שיש להן נטיה לא לעזוב. אין שום הבדל בין תיאוריה למציאות, נשים בשרשור הזה שאמרו ''לא'' - סביר להניח שמעולם לא ימצאו את עצמן במערכת יחסים עם גבר מכה. טיעון זה מניח שקיים זן כזה שנקרא "גבר מכה" ושניתן ליתן בו סימנים (לפני שהוא יתן סימנים), אך כלל לא ברור כי ההנחה עומדת במבחן הביקורת. קיימים המון מחקרים (למשל, זה), המנסים לקשור בין פרמטרים סוציו-אקונומיים מגוונים ושונים (רמת השכלה, רמת הכנסה, סביבת מגורים, גיל, אופי ההורים של הנבדק, וכו) לבין תופעת האלימות. מחקרים אלה הינם על פי רוב סטטיסטיים, וביסודם התאמה כמותית בין מופעי אלימות למופעי הפרמטרים. חוץ מאשר החולשה היסודית של השיטה הסטטיסטית כמדע להסקת מסקנות איכותיות על החיים המורכבים עד אינסוף על ידי הרצת רגרסיות פרימיטיביות על מספרים ובלבול מתמיד בין מיתאם לסיבתיות, יש עוד בעיה חמורה עם המחקרים האלה: הם כולם, עד האחרון שבהם, בודקים את התופעה כבר לאחר שקרתה. לעניות דעתי המרודה, הסיכוי להכות שוב שונה מהסיכוי להכות בפעם הראשונה. זאת אומרת, מה מועילים לי כל המחקרים האלה שבדקו גברים שמכים, כאשר אני מעונין להגיד משהו על גברים שעוד לא היכו ועל מידת המסוכנות שלהם. איך אני יכול להסיק מתוך מיתאם סטטיסטי בין קבוצת פרמטרים סוציו-אקונומיים לתופעות של אלימות, על הסיכוי לאלימות שטרם קרתה? ברגע שהאלימות כבר התרחשה, שוב אין הנבדק אותו אדם, ולכן אין להסיק על מי שטרם היכה, מתצפיות על מי שכבר היכה. לפני שנים אחדות פורסם בעיתונים המקרה של פרופסור עדי צמח, איש אקדמיה מבריק מהאוניברסיטה העברית, שהיכה את אשתו. האם ניתן היה לצפות את האלימות שלו עדי צמח על ידי הידע הקיים עד אז? אני חושב שלא. לכן, אני אומר, יש להתייחס להנחה כאילו אפשר לזהות 'גברים מכים' ולכן להימנע מלהיכנס עימם לקשר עם הרבה גרגרי מלח. מה גם שטענה כזו מפשטת את הדיון עד כדי ייתורו המוחלט: הרי אנחנו לא מדברים על מקרה שבו יש לאשה נייר לקמוס באמצעותו היא בוחרת רק גברים לא אלימים. אנו מדברים (גם ) על מקרים בהם אשה התאהבה נואשות בגבר מקסים ונפלא בכל דרך, וחמש שנים אחרי סקס מדהים, ערבים בלתי נשכחים מול שקיעות בלתי נשכחות וכו וכו - פתאום הוא מכה אותה. מה עושים אז? יוצאים מהקשר בנחרצות המבוטאת בשרשור הזה, או לא? אז כן; יש הבדל עצום בין תיאוריה למציאות. . מה סוציו אקונומיה מה? ברור שאין קשר לסוציו אקונומיה. וכן אפשר לזהות אותם, גם הפרופסורים לספרות, וגם קרייני הרדיו מתנהגים בשתלטנות ומפעילים אלימות מילולית לפני הכאפה הראשונה. הרבה מלל מעט תובנות |
|
|