Mary Jane
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
בנוגע לתפיסת הפסיכולוגיה כמדע לכל דבר
לדעתי יש להפריד בין השאיפה האנושית לקטלג, למיין ולחזות באופן מדעי, לבין המציאות הנפשית, אשר אינה ממהרת לכפוף ראשה לכלי המחקר הגסים, שמציעים מדעי ההתנהגות ע"מ לתאר תופעה נפשית.
בשאיפה אין כל רע כשלעצמה, פרט למקרים בהם לא מכירים במוגבלותה ומבקשים להחיל את המדע על כל פן בהתנהגות האנושית. בעבור חזות מדעית 'מהוגנת' והתרחקות מפטפטת רוחנית נוטים לשים דגש בכיתות הלימוד על הפן המדעי, אך בסופו של יום גם שם מכירים בכך שאין די במדע. ההשוואה שלך, כחולית, בין רפואה למדעי ההתנהגות מעידה לטעמי על נאיביות או לחילופין על חוסר הבנה בסיסי, שכן רפואה, ברובה, עוסקת בבעיות פיזיות, ואילו פסיכולוגיה, ברובה, עוסקת בבעיות נפשיות. כמובן שהקשר בין גוף לנפש הוא משמעותי ביותר, אך זהו נושא לדיון אחר. לכאן או לכאן, השימוש בסטטיסטיקות הולם יותר את עולם העצמים, כי במימדים האלו הם ממושמעים יותר לסיבתיות נוקשה, ולכן קל יותר להתחקות אחריהם. לעומת זאת, התוקף שיש לסטטיסטיקות בכל הנוגע לנפשו של האדם הוא מפוקפק. מפוקפק במובן שאכן ניתן להסביר תופעות כלליות, כמו הנטיה האנושית להעדיף את קבוצת הפנים על פני קבוצת החוץ, אך מעבר לכך, כאשר דנים באינדיוידואלים ובנפשם המסועפת, אין המדע מסוגל להתחקות אחר הפרט באופן מקיף. שתי סיבות עקרוניות לכך: 1. כלי המחקר שלנו מגושמים. עניין זה יתכן ויפתר במהלך התפתחותה של האנושות, במידה ולא נכחיד את עצמינו מהר מידי. 2. בנפש, מטבעה, יש מימד אינדיוידואלי. פירוש הדבר הוא שבעוד תופעה A אצל אדם מסוים תגרור אחריה תוצאה B, אותה תופעה A אצל אדם אחר תגרור אחריה תוצאה D. איני טוענת כאן בהכרח להעדר סיבתיות גמור, אלא למורכבות, שהיא תוצאה של משתנים רבים (ואולי אף נובעת מפן אקראי), אשר בפניה המדע נותר נבוך וחסר אונים. ראייה לכך הם כל אותם אנשים, שעל אף שהבעייה שלהם ידועה היטב ל'גופים' המדעיים, עדיין, אין השיטה הקוגניטיבית עוזרת להם, ולא השיטה הפרוידאנית, וכיוצא בזה. המקרים האלו הם ההוכחה למוגבלותו הנוכחית של המדע. ייתכן, כי כשיצליחו להתחקות אחר מבנה המוח עד אחרון הנוירונים ותפקודם, יהיה למדע מעמד בלתי מעורער בכל הנוגע לנפש האדם. ברם, אני בספק אם יצליחו לעשות זאת אי פעם, והאם הדבר אכן אפשרי לו לאדם, המבקש לחקור את נבכי עצמו, להבדיל מחקירת אובייקט חיצוני. בסופו של יום המדע מתייחס לנפש כאל מכונה. הכרה במורכבותה, שהיא מעבר למדע, היא גם הכרה באנושיותה, ולדעתי, בתור עלמה שנלהבת למדי מהתחום, כך נדמה, עלייך לייחס לכך חשיבות. |
|
|
| היילני |
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
Re: בנוגע לתפיסת הפסיכולוגיה כמדע לכל דבר Mary Jane כתב/ה: לדעתי יש להפריד בין השאיפה האנושית לקטלג, למיין ולחזות באופן מדעי, לבין המציאות הנפשית, אשר אינה ממהרת לכפוף ראשה לכלי המחקר הגסים, שמציעים מדעי ההתנהגות ע"מ לתאר תופעה נפשית.
בשאיפה אין כל רע כשלעצמה, פרט למקרים בהם לא מכירים במוגבלותה ומבקשים להחיל את המדע על כל פן בהתנהגות האנושית. בעבור חזות מדעית 'מהוגנת' והתרחקות מפטפטת רוחנית נוטים לשים דגש בכיתות הלימוד על הפן המדעי, אך בסופו של יום גם שם מכירים בכך שאין די במדע. ההשוואה שלך, כחולית, בין רפואה למדעי ההתנהגות מעידה לטעמי על נאיביות או לחילופין על חוסר הבנה בסיסי, שכן רפואה, ברובה, עוסקת בבעיות פיזיות, ואילו פסיכולוגיה, ברובה, עוסקת בבעיות נפשיות. כמובן שהקשר בין גוף לנפש הוא משמעותי ביותר, אך זהו נושא לדיון אחר. לכאן או לכאן, השימוש בסטטיסטיקות הולם יותר את עולם העצמים, כי במימדים האלו הם ממושמעים יותר לסיבתיות נוקשה, ולכן קל יותר להתחקות אחריהם. לעומת זאת, התוקף שיש לסטטיסטיקות בכל הנוגע לנפשו של האדם הוא מפוקפק. מפוקפק במובן שאכן ניתן להסביר תופעות כלליות, כמו הנטיה האנושית להעדיף את קבוצת הפנים על פני קבוצת החוץ, אך מעבר לכך, כאשר דנים באינדיוידואלים ובנפשם המסועפת, אין המדע מסוגל להתחקות אחר הפרט באופן מקיף. שתי סיבות עקרוניות לכך: 1. כלי המחקר שלנו מגושמים. עניין זה יתכן ויפתר במהלך התפתחותה של האנושות, במידה ולא נכחיד את עצמינו מהר מידי. 2. בנפש, מטבעה, יש מימד אינדיוידואלי. פירוש הדבר הוא שבעוד תופעה A אצל אדם מסוים תגרור אחריה תוצאה B, אותה תופעה A אצל אדם אחר תגרור אחריה תוצאה D. איני טוענת כאן בהכרח להעדר סיבתיות גמור, אלא למורכבות, שהיא תוצאה של משתנים רבים (ואולי אף נובעת מפן אקראי), אשר בפניה המדע נותר נבוך וחסר אונים. ראייה לכך הם כל אותם אנשים, שעל אף שהבעייה שלהם ידועה היטב ל'גופים' המדעיים, עדיין, אין השיטה הקוגניטיבית עוזרת להם, ולא השיטה הפרוידאנית, וכיוצא בזה. המקרים האלו הם ההוכחה למוגבלותו הנוכחית של המדע. ייתכן, כי כשיצליחו להתחקות אחר מבנה המוח עד אחרון הנוירונים ותפקודם, יהיה למדע מעמד בלתי מעורער בכל הנוגע לנפש האדם. ברם, אני בספק אם יצליחו לעשות זאת אי פעם, והאם הדבר אכן אפשרי לו לאדם, המבקש לחקור את נבכי עצמו, להבדיל מחקירת אובייקט חיצוני. בסופו של יום המדע מתייחס לנפש כאל מכונה. הכרה במורכבותה, שהיא מעבר למדע, היא גם הכרה באנושיותה, ולדעתי, בתור עלמה שנלהבת למדי מהתחום, כך נדמה, עלייך לייחס לכך חשיבות. מה שהיא אמרה. וכחולית, למרות שאנחנו זקוקות לאמיתות, גם אם רגעיות, וחלילה לי לשבור את רוחך בנוגע לתחום עיסוקך, הייתי ממליצה (בחום!) על ביקורת פנימית והטלת ספק. |
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
newoldone כתב/ה: כחולית, את מתעקשת על מחקרים, או שתיאורי מקרה יספקו אותך?
יש למשל תיאור מקרה של בטי ג'וזף (תלמידה של מלאני קליין, שעדיין חיה ופעילה בלונדון) במאמר בשם A clinical contribution to the analysis of a perversion הוא פורסם ב International Journal of Psychoanalysis ב- 1971 וגם בספר אסופת מאמרים שלה (לא תורגם לעברית) שנקרא Psychic Equilibrium and Psychic Change. אני מניחה שיש עוד, את זה אני במקרה מכירה. אני אשמח לחפש את זה בהזדמנות, תיאורי מקרים שמספרים תהליך טיפולי ובסוף מראים החלמה (אני מניחה שהפטיש הוכחד לגמרי) יספק אותי ברמה מסויימת, אבל עדיין אשמח לראות מחקר בנושא שלוקח שתי קבוצות מטופלים שבכל אחת מטפלים בשיטה אחרת ולראות מה אחוזי ההצלחה. כי ברגע שלוקחים מספר מקרים בודדים, את לא יכולה לדעת אם מדובר במקריות או אולי השפעות של גורמים אחרים, מה שאת מנטרלת במחקרים סטטיסטיים. |
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
אנדרפוט כתב/ה: לגבי פסיכואנליזה ופטיש - המרכז שבו אני מטופל (TAVISTOCK AND PORTMAN) מתמחה בענייני פטיש בדסמ ומין, יש להם מעין מחלקה שמתעסקת לדעתי רק בנושאים האלו. הם אמנם לא מעניקים פסיכואנליזה מקיפה לכל המטופלים שלהם אבל הגישה של המרכז הנ"ל היא פרוידאנית קלאסית פחות או יותר. אני אישית מאמין שפטישים קשים מקורם בילדות וביחסים עם ההורים, אין מה לעשות, כשבעיה נפשית מוצאת את ביטויה בתוך המיניות סימן שהיא בעיה עם שורשים עמוקים.
לגבי הספה - היא עדיין קיימת והמטפל מאחורי, אינו נוקט עמדה כלל וכלל, דיסטנס קפדני ונוקשה, ניתוח חלומות, דיבור חופשי מצידי כמעט בלי תגובה מצידו - בקיצור, מסורתי לעילא ולעילא. לומר שזה כיף גדול? זה לא, זה לפעמים מעורר בי שאת נפש וקושי אדיר אבל בגדול אני נותן לזה קרדיט ומוכן להקריב עוד כמה שנים טובות בכדי לראות האם זה אכן עובד. הבעיה היא שאם זה יעבוד ובאמת עניין הפטישים כבר לא יעניין אותי כל כך אז סביר להניח שאני כבר לא אהיה פה בשביל לספר על החווייה ולהמליץ על הטיפול. מדובר כנראה באמת בפסיכולוג מהדור הישן. קודם כל אני מאוד מופתעת לדעת שיש מרכז שמתמחה בזה, לא יצא לי להיתקל בזה. יש להם אתר כלשהו או חומר שאפשר לקרוא על המחלקה הזאת? אגב, אם אפשר לדעת כמה זמן אתה מטופל אצלו ומה בעצם המטרה שלכם? האם אתה סבור שלאחר שתדע מה מקור הפטיש שלך, הוא יעלם? כמה זמן אתה בטיפול, והאם מספר חודשים לא אמורים להפסיק להבין מה מקור הפטיש שצלך, בפרט שאנימה טוענת שהסיבה ידועה מראש ואולי צריך רק לברר מה הפרטים? כמה זמן ייקח לך להתייאש מהטיפול שניכר עליך שאתה לא נהנה בו במיוחד (אולי אפשר להישאר באותה שיטה, אבל לעבור למטפל אחר שיותר נוח לך איתו, אולי מישהו פחות נוקשה ומהאסכולה החדשה יותר של הפסיכודינמיקה?), עד שתבין שהוא לא יעיל עבורך? |
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
Re: בנוגע לתפיסת הפסיכולוגיה כמדע לכל דבר Mary Jane כתב/ה: לדעתי יש להפריד בין השאיפה האנושית לקטלג, למיין ולחזות באופן מדעי, לבין המציאות הנפשית, אשר אינה ממהרת לכפוף ראשה לכלי המחקר הגסים, שמציעים מדעי ההתנהגות ע"מ לתאר תופעה נפשית.
תראי, אני לא אטומה ואני לא חושבת שבני אדם הם כמו מכונות שאפשר לחזות את ההתנהגות שלהם מראש ולהשפיע עליהם באופן מדויק כמו באסכולה הביהביוריסטית בראשיתה. בני אדם מורכבים מאוד, וכמו שאמרתי יש לי השערה שאם יום אחד נוכל לדעת את כל הגורמים המשפיעים על אדם X, כולל אופיו, סביבתו וכו', נוכל לחזות בדיוק רב איך יתנהג במקרה זה או אחר, אבל כמובן שזה עוד רחוק מאוד. אבל, כדי לטפל באדם, יש צורך באיבחון. למרבה הצער, האיבחון היחידי הקיים היום והנפוץ הוא איבחון לפי ה DSM שדומה להפליא לספר איבחון רפואי. יש לך 6 תסמינים מתוך 8? אז אתה לוקה בX. אין לדרך אחרת לאבחן אדם ללא בחינת התסמינים שיש לו. מה שכן, להסתכל על אדם באופן תיוגי ולומר שכל מה שיש בו זה דיכאון קליני ולטפל בזה בלי ראייה הוליסטית יותר שסוקרת את מכלול האדם ולא רק המחלה שהיא חלק ממנו, זו גם טעות, לדעתי. כל האסכולות הפסיכולוגיות והרפואיות עוסקות באיבחון הבעיה ואז טיפול בה. לא ניתן לטפל ללא איבחון, אם את מכירה דרך אחרת, אז בבקשה. בשאיפה אין כל רע כשלעצמה, פרט למקרים בהם לא מכירים במוגבלותה ומבקשים להחיל את המדע על כל פן בהתנהגות האנושית. בעבור חזות מדעית 'מהוגנת' והתרחקות מפטפטת רוחנית נוטים לשים דגש בכיתות הלימוד על הפן המדעי, אך בסופו של יום גם שם מכירים בכך שאין די במדע. ברור שזה מוגבל. האם זה אומר שאין לנו אפשרות לשאוף לפרוץ את המגבלות? גם במדע המדויק אין רק נוסחאות קבועות שמנבאות בדיוק רב את התוצאה כמו E=MC2, כמו למשל המקרה של מכניקת הקוונטים ששם יש לך רק ניבוי הסתברותי- סטטיסטי ולא ודאי, ועדיין נחשב למדע! כנ"ל למשל בדיקת ההסתברות לזכות בלוטו וכו'. לכן מחקרים על בני אדם יכולים להיות כיום רק סטטיסטיים מתוך הכרה שתמיד יהיה את האחוז שהטיפול לא ישפיע עליו כמו על אחרים, ועדיין הטיפול יחשב מוצלח ואפקטיבי. לכך השפעתי את תעשיית התרופות, כי למחלה מסויימת הרופא יתן תרופה שכיחה, אבל תמיד יהיה את האחוז שזה לא יעזור ויתנו להם תרופה אחרת והיא תעזור לרוב האחוזים מהאחוז הנותר ותמיד בסוף ישארו אנשים חשוכי מרפא. כנ"ל לגבי ניסויים בתרופות, ותמיד את תראי שכתוב בכל תרופה תופעות לוואי שכמובן באופן סטטיסטי היו שכיחות רק ב*חלק* מהמטופלים ולא בכולם, והיא עדיין נחשבת יעילה מספיק כדי לשווק אותה (תלוי כמובן בחומרת תופעות הלוואי ובשכיחותן), ומכאן באה ההשוואה שלי לשני ענפי המדע ההשוואה שלך, כחולית, בין רפואה למדעי ההתנהגות מעידה לטעמי על נאיביות או לחילופין על חוסר הבנה בסיסי, שכן רפואה, ברובה, עוסקת בבעיות פיזיות, ואילו פסיכולוגיה, ברובה, עוסקת בבעיות נפשיות. כמובן שהקשר בין גוף לנפש הוא משמעותי ביותר, אך זהו נושא לדיון אחר. לכאן או לכאן, השימוש בסטטיסטיקות הולם יותר את עולם העצמים, כי במימדים האלו הם ממושמעים יותר לסיבתיות נוקשה, ולכן קל יותר להתחקות אחריהם. לעומת זאת, התוקף שיש לסטטיסטיקות בכל הנוגע לנפשו של האדם הוא מפוקפק. מפוקפק במובן שאכן ניתן להסביר תופעות כלליות, כמו הנטיה האנושית להעדיף את קבוצת הפנים על פני קבוצת החוץ, אך מעבר לכך, כאשר דנים באינדיוידואלים ובנפשם המסועפת, אין המדע מסוגל להתחקות אחר הפרט באופן מקיף. שתי סיבות עקרוניות לכך: 1. כלי המחקר שלנו מגושמים. עניין זה יתכן ויפתר במהלך התפתחותה של האנושות, במידה ולא נכחיד את עצמינו מהר מידי. 2. בנפש, מטבעה, יש מימד אינדיוידואלי. פירוש הדבר הוא שבעוד תופעה A אצל אדם מסוים תגרור אחריה תוצאה B, אותה תופעה A אצל אדם אחר תגרור אחריה תוצאה D. איני טוענת כאן בהכרח להעדר סיבתיות גמור, אלא למורכבות, שהיא תוצאה של משתנים רבים (ואולי אף נובעת מפן אקראי), אשר בפניה המדע נותר נבוך וחסר אונים. ראייה לכך הם כל אותם אנשים, שעל אף שהבעייה שלהם ידועה היטב ל'גופים' המדעיים, עדיין, אין השיטה הקוגניטיבית עוזרת להם, ולא השיטה הפרוידאנית, וכיוצא בזה. המקרים האלו הם ההוכחה למוגבלותו הנוכחית של המדע. ישנן דרכים לעקוף את זה. כל מי שלומד שיטות מחקר, רואה שיש כמה מודלים, וברגע שאת מבינה אותם, את יכולה לחזות. למשל: A+B=C (לאדם יש מרכיב גנטי לסכיזופרניה +טראומה או מצוקה בהתבגרות +סכיזופרניה) A+B=C רק אם יש גם את D (המחלה תיווצר אם את למשל אישה. אם את גבר, הסיכוי קלוש עד אפסי ועובדה שאנו רואים שיש מחלות והפרעות רבות, פיזיות ונפשיות השכיחות יותר אצל מין מסויים או גיל מסויים וכו'). דוגמה למה שנתת: פרויד אמר שתסכול מוביל לתוקפנות. כלומר שA->B. בתצפיות על קופים שמו לב שלפעמים קוף שלא מקבל מזון תוקף את זכר האלפא, לפעמים הוא תוקף קופים חלשים אחרים ולפעמים הוא יושב בצד, מכונס בעצמו ולא מגיב. לכאורה לא ניתן לניבוי, נכון? אבל במחקרים מעמיקים, גילו שאפשר לנבא את התנהגות הקוף המתוסכל בהתאם למעמדו בלהקה. אם הוא חזק, הוא ירשה לעצמו לתבוע את מה שהוא חושב שמגיע לו מול הקופים החזקים. אם לא, הוא יתקוף את מי שלא אחראי לכך באופן עקיף, את החלשים בלהקה (מנגנון ההגנה של התקה באופן קלאסי). אם הוא חסר כוח לחלוטין, הוא פשוט יהיה תוקפן כלפי עצמו. (נותנים דוגמה של בוס שצועק על גבר שלא יכול לצעוק בחזרה על הבוס שלו, חוזר הביתה ומכה את אישתו, שמכה את הילד שאין לו כבר כלפי מי להגיב ולכן הוא לא מוציא החוצה את הרגשות השליליים).אז נתתי לך דוגמה איך אפשר לבדוק את זה באופן מדעי, פשוט ליצור תנאים שונים או לקחת בחשבון גורמים שעשויים להשפיע על התוצאה ייתכן, כי כשיצליחו להתחקות אחר מבנה המוח עד אחרון הנוירונים ותפקודם, יהיה למדע מעמד בלתי מעורער בכל הנוגע לנפש האדם. ברם, אני בספק אם יצליחו לעשות זאת אי פעם, והאם הדבר אכן אפשרי לו לאדם, המבקש לחקור את נבכי עצמו, להבדיל מחקירת אובייקט חיצוני. הפתעת אותי לטובה  בד"כ מרבית אוהדי הפסיכולוגיה מאמינים בקיומה של נפש ערטילאית וכמעט לא לוקחים בחשבון את ההשפעה הביולוגית שיש להתנהגות שלנו. יש את הקיצוניים יותר שמאמינים שאין בכלל נפש וכל פעולה שלנו היא נגזרת של דחפים כימיים במוח, השפעות הורמונליות וגנטיות וכך גם ניתן לחזות אותנו. בסופו של יום, אנחנו לא מחליטים דברים במנותק מהמציאות, כשאדם בוחר לאכול עכשיו כריך שוקולד או ללמוד פסיכולוגיה, שזה לא "סתם ככה" וכן אפשר לחזות את זה אם תכירי את האדם מספיק טוב ותדעי מה משפיע עליו. אם כולם היו חושבים שלא ניתן לחקור את האדם ולהסיק עליו כלום כי אנחנו שונים כל כך, כל הפסיכולוגיה לא הייתה קיימת, ולשימחתנו היא קיימת על שלל ענפיה והיא אכן מסייעת לנו בטיפול באנשים שרע להם. האם זה מושלם? לא, אבל זה מתפתח כל הזמן ועשינו קפיצת דרך ענקית במאה שנים האחרונות
בסופו של יום המדע מתייחס לנפש כאל מכונה. הכרה במורכבותה, שהיא מעבר למדע, היא גם הכרה באנושיותה, ולדעתי, בתור עלמה שנלהבת למדי מהתחום, כך נדמה, עלייך לייחס לכך חשיבות. היפה במדעי ההתנהגות הוא, שהם לוקחים את יתרונות המדע ומשלבים בתיאוריות פילוסופיות יותר ויוצרים תמהיל מעניין. אחרי הכל, אדם שמטפל, לדעתי, באדם אחר מתוך מחשבה עליו כעל מכונה ולא יצור חי בעל רגשות ומחשבות משלו, לא ראוי לטיפול, אלא צריך להיות לבורנט במעבדה. |
|
|
אנדרפוט
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
כחולית כתב/ה: אנדרפוט כתב/ה: לגבי פסיכואנליזה ופטיש - המרכז שבו אני מטופל (TAVISTOCK AND PORTMAN) מתמחה בענייני פטיש בדסמ ומין, יש להם מעין מחלקה שמתעסקת לדעתי רק בנושאים האלו. הם אמנם לא מעניקים פסיכואנליזה מקיפה לכל המטופלים שלהם אבל הגישה של המרכז הנ"ל היא פרוידאנית קלאסית פחות או יותר. אני אישית מאמין שפטישים קשים מקורם בילדות וביחסים עם ההורים, אין מה לעשות, כשבעיה נפשית מוצאת את ביטויה בתוך המיניות סימן שהיא בעיה עם שורשים עמוקים.
לגבי הספה - היא עדיין קיימת והמטפל מאחורי, אינו נוקט עמדה כלל וכלל, דיסטנס קפדני ונוקשה, ניתוח חלומות, דיבור חופשי מצידי כמעט בלי תגובה מצידו - בקיצור, מסורתי לעילא ולעילא. לומר שזה כיף גדול? זה לא, זה לפעמים מעורר בי שאת נפש וקושי אדיר אבל בגדול אני נותן לזה קרדיט ומוכן להקריב עוד כמה שנים טובות בכדי לראות האם זה אכן עובד. הבעיה היא שאם זה יעבוד ובאמת עניין הפטישים כבר לא יעניין אותי כל כך אז סביר להניח שאני כבר לא אהיה פה בשביל לספר על החווייה ולהמליץ על הטיפול. מדובר כנראה באמת בפסיכולוג מהדור הישן. קודם כל אני מאוד מופתעת לדעת שיש מרכז שמתמחה בזה, לא יצא לי להיתקל בזה. יש להם אתר כלשהו או חומר שאפשר לקרוא על המחלקה הזאת? אגב, אם אפשר לדעת כמה זמן אתה מטופל אצלו ומה בעצם המטרה שלכם? האם אתה סבור שלאחר שתדע מה מקור הפטיש שלך, הוא יעלם? כמה זמן אתה בטיפול, והאם מספר חודשים לא אמורים להפסיק להבין מה מקור הפטיש שצלך, בפרט שאנימה טוענת שהסיבה ידועה מראש ואולי צריך רק לברר מה הפרטים? כמה זמן ייקח לך להתייאש מהטיפול שניכר עליך שאתה לא נהנה בו במיוחד (אולי אפשר להישאר באותה שיטה, אבל לעבור למטפל אחר שיותר נוח לך איתו, אולי מישהו פחות נוקשה ומהאסכולה החדשה יותר של הפסיכודינמיקה?), עד שתבין שהוא לא יעיל עבורך? לא מדובר בפסיכולוג מהדור הישן, הוא לדעתי אפילו לא בן 40. המרכז שמתמחה בזה הוא גם מכון מחקר וללימודי פסיכולוגיה מתקדמים. הם לא מקום פרטי אלא סניף של שירותי הבריאות, זאת אומרת שזה סוג של קופת חולים ולשמחתי הרבה אני לא צריך לשלם בעבור זה. חומר ואתר אינטרנט יכול להיות שיש אני לא הייתי שם. אני מטופל כשנה והמטרה היא להתמודד עם הסטיה המינית שלי ולהיות מסוגל לנהל מערכת יחסים אינטימית נורמטיבית בלי פטיש ומזוכיזם. אני לא סבור שאם אדע מהו מקור הפטיש אז הוא יעלם זה קצת יותר מורכב מזה. הסיבה לא ידועה מראש כי לכל אדם סיבה פרטית ולא פשוט למצוא אותה. אחרי שלושים שנה של הסתרה הדחקה והימנעות זה לא בדיוק פשוט לדעת מה קורה. מדי פעם אנחנו עולים על איזושהי מציאה חשובה ואני מיד חושב שיוריקה! מצאנו אבל אז המטפל אומר לי שמצאנו עדות למשהו קטן ושאפשר להניח ולשער את התמונה הגדולה אבל אנחנו עדיין לא יודעים. כמו שאמרתי - תהליך עמוק ורציני. אם בשנה הבאה ארגיש שזה לא זה אז אפסיק את הטיפול אבל עד אז אני נותן להם צ'ק פתוח. המטפל שלי לא יותר נוקשה משאר המטפלים בקליניקה הזאת ולכן התשוקה להחליף אותו במישהו אחר מבטאת את הקושי שלי להיות תחת טיפול באופן כללי יותר מאשר עניין פרטי איתו. שימי לב - אחרי שנה, שלוש פעמים בשבוע, מה זה? 150 שעות כמעט - והפאזל עדיין לא הושלם, אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק גורם לי להתנהג בצורה מזוכיסטית ואובססיבית. כמובן שיש מטפלים שאחרי שתי פגישות ירגישו שהם יודעים הכל עלי ויתחילו להמטיר עצות ושאלות מכוונות אבל המטפל שלי, דוקטור לפסיכולוגיה, מודה שהוא לא יודע מה מניע אותי ושלאט לאט הוא מוכן לחקור את העניין איתי. לפעמים בישול איטי הוא המתכון היחידי. |
|
|
הלשון הבוערת(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
...בחזרה לנושא, לגמרי יש. הנה תראי:
http://forum.kink.com/people/princessdonna/blog/2009/02/01/shoes |
|
|
אנימה
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
כחולית, אני בדיוק אמרתי ההיפך- שאם יודעים מה המכנה המשותף, או החיזוי
של בעיה כמו פטיש זה עדיין לא עוזר לפתור את הבעיה, כי זה לוקח המון זמן. כי יש את הגורם האישי של אותו האדם, מיהו, מהו, מה החויות הפנימיות שלו, באיזה סביבה הוא גדל. זה כמו להגיד- כחולית, הבית שאת מחפשת נמצא בין שד' נורדאו לארלוזרוב בתל אביב. את יודעת את הסביבה שאת צריכה לחפש, אבל העבודה האמיתית היא לחפש את הבית, לכן זה לוקח זמן. הבית הוא הפתרון. עכשיו את מבינה מדוע את לא יכולה להגיד להגיד מה הסטיסטיקה שהבית הזה ימצא, כי זה תלוי גם במיומנות של המטפל, ביכולת של המטפל לצלוח את הטיפול כי יש המון התנגדויות בדרך של חלקים אצל המטופל שמתנגדים לחשיפה, מתנגדים לטיפול. זה לא תהליך קל. השאט נפש של אנדר היא ממקום של התנגדות, אל תטעי. והמטפל שלו לא ישתוק לנצח, הוא עדיין לומד את העולם הפנימי שלו. כשמטופל בא למטפל הוא נשאל מדוע הוא בא. זו שאלה חשובה. המטפל יודע שאם אין סיבה מספיק טובה, סיבה מספיק חזקה בהמשך הטיפול החלקים שמתנגדים לטיפול יכנסו לפעולה ואז אם אין סיבה מספיק חזקה מראש, הטיפול לא יצליח. לגבי התמונות- זו נעל של אישה. וכמו שהזכרתי בקצרה עוד קודם נעל מנכיחה פין. על נעל של גבר היא לא יכולה להתלבש מאחר ויש לו פין. מאחר ואני מבינה שבשלב זה לרוב כאן זה נשמע ג'יבריש אני שוב מציעה שמי שמתעניין בנושא ימצא את את הדרך שלו ללמוד אתו. ואנדר- תזכור שמסע אמיתי הוא המון פעמים יותר קשה מקל. |
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
במקביל לדיון הזה מתנהל דיון על אלוהים, שבו עשו מספר כותבים הפרדה בין "דת" כאמונה נטולת ראיות של ממש לבין "מדע", המתבסס על תימוכין אמפיריים.
נדמה לי שהדיון ההוא מאד רלוונטי לדיון שמתנהל כאן. את הרעיונות הפסיכואנליטיים קשה מאד לשלול, ממש כפי שאת קיומו של אלוהים קשה לשלול - אבל לא אלה ולא זה זכו לאישוש מדעי (אצל פרויד מדובר בהכללה - היקף רעיונותיו אדיר וחלקם מבוססים יותר מאחרים). העדר התמיכה המחקרית אינו מוכיח את אי-נכונותה של התיאוריה הפסיכואנליטית, ממש כפי שהעדר הראיות לקיומו של אלוהים אינו מוכיח את אי-מציאותו. אבל אדם שהאוריינטציה שלו מדעית, במובן של חיפוש ראיות תומכות, יתקשה לאמץ תיאוריה שלא זכתה ליותר מדי ראיות כאלה, תהי זאת תורת פרויד או תורת משה רבנו. האם טיפול פסיכואנליטי יכול לעזור לפעמים? ללא ספק. זה אינו מעיד דבר וחצי דבר על טיב התיאוריה. הנח לאנשים לשפוך את קרביהם על בסיס קבוע ותן להם תחושה שאתה מקשיב ושאכפת לך, ללא שום תיאוריה או יומרה טיפולית כלשהן - ואני מבטיח שמקצתם יטענו כי מדובר בחוויה מטלטלת ששינתה את חייהם. על אחת כמה וכמה אם המפגשים יסווגו כ"טיפול" (פלסיבו, איזה דבר מקסים). על מנת שניתן יהיה להסיק משהו על טיבה של התיאוריה, עליה לעמוד בדרישות אחרות: ראשית, עליה להראות כי האלמנטים התיאורטיים עליהם היא מבוססת הם ברי-קיימא. זאת על מנת שאת ההצלחה הטיפולית ניתן יהיה לייחס להם ולא לגורם אחר. שנית, עליה להראות כי היא מצליחה להתעלות על דרכים אחרות במבחן התוצאות בשטח. זאת מכיוון שכאמור לעיל, כל שיטה כמעט תניב רמת הצלחה מסוימת, וכדי שניתן יהיה לטעון שההצלחה רבה מכפי שניתן לייחס לקונטקסט הטיפולי בלבד (ללא תלות בתיאוריה), יש להראות כי לטיפול המבוסס על התיאוריה יש אפקט חזק יותר מאשר לטיפול שאינו מבוסס עליה (בהקבלה, יעילותן של תרופות אינה נמדדת באחוז המוחלט של השיפור שהן גורמות, אלא למול השיפור שנוצר אצל קבוצת פלסבו שרק חושבת שהיא מקבלת טיפול תרופתי). התיאוריה הקוגניטיבית-התנהגותית התמודדה יחסית יפה עם הדרישות הללו: אינספור (אבל באמת, אינספור) מחקרים הדגימו היבטים שונים של שינויי התנהגות כתוצאה מחיזוקים, עונשים ולמידה. מחקרים רבים נוספים בחנו מרכיבים קוגניטיביים שונים המשמשים בתיאוריה. במובן זה, הבסיס התיאורטי עליו נשענת הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית הוא איתן. בנוסף, עבור בעיות שונות (דוגמת הפרעות חרדה) הראתה גישת הטיפול הקוגניטיבית-התנהגותית עליונות על שיטות אחרות, והיא ללא ספק מתעלה על "פלסיבו" למיניהם. זה לא אומר שהיא מתאימה לכל אחד ובכל מקרה, אבל זה כן אומר שהיא יכולה לספק הן הסבר מבוסס לכל מיני תופעות והן טיפול טוב במקרים מסוימים. לעומת זאת, הגישה הפסיכואנליטית עמדה במבחנים הללו פחות טוב, וכאן אני חוזר לנקודה ממנה התחלתי: זה לא אומר שהיא שגויה ובטח לא אומר שטיפולים המבוססים עליה הם בהכרח כושלים, או שהתובנות המעניינות של פרויד וממשיכיו אינן יכולות להוות מסגרת התייחסות יעילה להבנת אדם אחר או טיפול בו. אבל זה כן אומר שהתיאוריה לא כל כך מדעית. לי אישית זה היה מפריע, מפני שאני מצפה שאיש מקצוע שמתיימר להעניק לי טיפול, ואחת היא אם פיזי או נפשי, יבסס את הטיפול שאני מקבל על ידע מוכח. מנגד, טיפול נפשי הוא במידה רבה חוויה סובייקטיבית, שבה האמת המוחלטת איננה תמיד הדבר החשוב, אלא האמת בה מאמין המטופל. |
|
|
morgause(מתחלפת){מ}
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2009
תודה על התגובות, כולם, זה דיון באמת מעניין.
sub and subtler: מדובר בפורנו המיוצר עבור גברים, כך שזה לא ממש נחשב...
|
|
|