התמסרות וריצוי כאקט של אגואיזם

אהבת ההתמסרות והריצוי מצד הסאבית נחשבת כמעידה על השמת צרכיו של האדון במרכז. יש שיטענו כי האלטרואיזם הטמון באהבת הריצוי הוא מהות הנשלטות. אני, לעומת זאת, טוען שריצוי יכול להיות אקט אגואיסטי למהדרין, והמתמסרות מתמסרות לעצמן לא פחות, ולעתים הרבה יותר מאשר לאדוניהן.

על מנת להסביר עמדה זו יש לפרש מהו ריצוי בעצם, ומה הוא מעניק למרצה. מדוע שאדם ירצה לרַצות, כאשר הריצוי הוא מטרה בפני עצמה ולא רק דרך לדאוג לאדם אהוב?

ריצוי הוא הצלחה. הוא מעיד על יכולת. אם הצלחת לרצות, הרי שעשית משהו כמו שצריך. אם רוצים שתעשה דברים, הרי שזקוקים לך. אם רוצים שתעשה דברים ומרוצים מביצועיך - הרי שאתה אדם שזקוקים לו ושמסוגל לבצע דברים כהלכה. אהבת הריצוי היא אהבת תחושת המסוגלות העצמית הזו, שבניסוחה האובאמי אומרת: yes, I can! על כן כל פידבק לריצוי מוצלח מהווה חיזוק חיובי רציני, ואין פלא שהמשיכה להתנהגות זו גוברת.

אפשר להבין מדוע מישהו יתמכר לתחושה שהוא מסוגל ושהוא מוערך, אבל בכך לא נגמרים הצ'ופרים: אם מישהו מרצה אותנו, אם אנחנו מרוצים ממנו - בדרך כלל גם ניטה לחבב אותו. האדם המרצה יכול, אם כן, להרגיש לא רק מסוגל, לא רק מוערך, אלא גם אהוב!

מכאן מובן שהאקט האלטרואיסטי-לכאורה של ריצוי צופן בחובו כמות מרשימה של תועלת אגואיסטית, אולי במיוחד עבור מי שמנקרים בו ספקות תמידיים באשר להיותו אהוב, מוערך ומסוגל, אבל גם עבור כל אדם כמעט. אין צורך להיות אלטרואיסט כדי להתמסר ולרצות, וככל שמושא הריצוי מרוחק יותר רגשית, כך הריצוי אגואיסטי יותר. מה שמביא אותי למסקנה הקלישאתית שללא אהבה התמסרות אמיתית לאדם אחר כמעט אינה אפשרית, מפני שהמרצה אינו מתמסר באמת לאחר, אלא לטפיחות על האגו שלו עצמו. ובטון סכריני להקיא זה אסיים.