infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
29 במאי 2003
אבדון (גבירתי מוקדש לך)
דממת. דיממתי.
כפפות המשי שלך פסקו מלשסע בתוכי, הצטננו עברו למנת ניקוטין ולשוקולד ולכל הנותר מסביב באי נחת וידיי זעו והזיעו והמבט.. המבט שיסע בתוכי דרך הבשר, דרך העורקים, הישר אל הלב - האמדמדם והסגלגל והתלוש ממקומו ואל המח שהחל זוהר באולטרה סגול זיעה קרה, צמרמורות זעקתי לך בעיניי שאני אספוג כל עונש, רק לא את זה אך את דממת ואני איבדתי שני ליטרים דם, לא פחות רציתי להיבלע ואם אל העבדות ואם אל האבדון ואז ראיתי דמעה.. עונש כזה לא קיבלתי עוד מעולם. כה קשה...כל כך קשה.. לבכות |
|
|
{ash{MasterOr(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
1 ביוני 2003
קל בהרבה לספוג כל עונש.
אך המבט הצונן שהעברת פה קשה מנשוא. ולכן הדמעה זולגת, רותחת ומעבירה כוויה על הלחי, קפואה ומקפיאה את הלחי. הבכי שלך פה הוא מועקה, הוא לא בא כתוצאה משחרור. לכן הוא קשה. |
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
2 ביוני 2003
אכן כך היה...צודקת ...אבל - מכל דבר לומדים..(-:
|
|
|
שוקולית(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
10 ביוני 2003
קריעה חנוקה
נתקעה בתוך מרתפי ליבי כעס כאב ודממה...דממה. מחשבות מוטרפים, מגוונים מהולים באימה ותשוקה כן, עברו למנת ניקוטין ענקית. ואת, את ידעת את הרגשת את קראת וקרעת את, מרתפי ליבי דיממתי, אבדתי, עישנתי, שתקתי... והדימעה, צלם אנוש הוכיחה כי, יש ים של,רגשות. לבכות... |
|
|