בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כמעט הכל

הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 19 באפר׳ 2009

כמעט הכל

הפולניה​(אחרת) • 19 באפר׳ 2009
1. שוקולד מריר עם לימון
נפגשנו בפעם הראשונה בקופת חולים. מקום די מצחיק להיפגש אם חושבים על זה. הגעתי לשם כי בבית המרקחת הראשי לא היה סרוקסט והרוקח שלח אותי לסניף השני, הקטן יותר.
הייתי לחוץ נורא באותו יום. הרופא הנחמד שלי שהיה אמור לתת לי את המרשם איחר כרגיל, וכשהגיע סוף סוף הוא שוב ניסה לשכנע אותי להוריד את המינון של התרופה.
הוא תמיד מנסה לעשות את זה ולא מתעייף מלהזכיר לי שתרופות הן רק סד כימי. כמו תמיד עניתי לו שאני צריך את העזרה הכימית הזו או ששוב אשקע ואשאר במיטה כל היום. הוא חזר ואמר שאני צריך למצוא בתוך עצמי את הסיבה לקום בבוקר ולא לסמוך על כדורים שיתנו טעם לחיים שלי.
בקיצור, התווכחנו שוב את אותו ויכוח ישן ומעייף ובסוף נמאס לו והוא פשוט שינה לי את המינון, אמר שככה זה, והעיף אותי בעדינות החוצה.
ואז בישר לי הרוקח שאין לו סרוקסט ושאם אני מתעקש לקנות אותו עוד היום אני צריך לרוץ מהר לסניף השני כי הם סוגרים את בית המרקחת בשתים עשרה היום.
תמיד כשאני ממהר אין מוניות, על אוטובוס אפשר רק לחלום, וללכת ברגל ממש לא בא לי בחום הזה. התייבשתי רבע שעה עד שהגיעה מונית.
הגעתי רק באחת עשרה וחצי וכמעט שנדרסתי כשחציתי בחיפזון את הכביש. הוא עמד לפניי בתור ובהתחלה ראיתי רק גב רחב וזקוף, כתפיים ישרות ושיער חום אדמדם אסוף בקוקו מרושל נשפך עליהן. נעמדתי מאחוריו, בודק באופן אוטומטי את הישבן שלו, לא ממש מתייחס למרות שהיה לו תחת נחמד, עד כמה שאפשר היה לראות דרך מכנס הג'ינס שהיה תלוי ברפיון על גופו. בדרך כלל אני לא מחמיץ דברים כאלו, אבל הייתי לחוץ מידי בגלל הסרוקסט, הבוקר לקחתי את הכדור האחרון ופחדתי לפספס אפילו יום אחד בלי הקביים הכימיים שלי ששמרו אותי מעל למים העכורים של חיי.
הרוקח אמר לו בעצבנות שיש בעיה עם החתימה של הרופא על המרשם שלו ושהוא צריך ללכת לסדר את זה במשרד.
הוא לא התווכח אלא הסתובב ופנה לצאת. העיניים שלנו נפגשו, ועיניו – כחולות אפורות קרות - ניקבו אותי, חודרות דרכי בקלות כמו סכין בחמאה.
אחרי שהוא הסתלק למשרד נשארתי עומד בתור, בוהה אחריו כמו טיפש, בקושי שם לב לגערתו של הרוקח העצבני שרצה לסיים כבר וללכת הביתה.
למזלי לקח לו הרבה זמן להביא את התרופה שלי. סרוקסט מוגדרת כתרופה נרקוטית ושומרים אותה בכספת שבחדר האחורי. עד שהרוקח פתח את הכספת ועשה שם מה שהוא צריך לעשות - אין לי מושג מה, רק שזה לוקח הרבה זמן - והביא לי את הכדורים שלי הוא חזר. למרבה המזל הרוקחת השמנמונת החמודה צצה פתאום מאי שם לעזור לעצבני להתגבר על התור, והוא הספיק לקבל את התרופות שלו בדיוק יחד איתי, וככה, בטיימינג מושלם שאלת המזל סידרה במיוחד בשבילי, יצא ששנינו גמרנו יחד את עסקנו בעולם המופלא של הפרמקולוגיה ושנינו פנינו יחד לדלת היציאה.
הוא היה רגוע, אדיש, מכונס בעצמו, ואני מתוח, נרגש, מאמץ את מוחי ומנסה לתחבל תחבולה שתגרום לו להפנות אליי שוב את העיניים המדהימות הללו.
שנייה לפני שעמדתי לשאול אותו מה השעה – נדוש, אני יודע, אבל הייתי לחוץ – הוא פלט מין גניחה חרישית, הרגליים הארוכות שלו התקפלו תחתיו והוא צנח על ברכיו ובטח היה משתטח אפיים ארצה אם לא הייתי מזנק ותופס אותו מתחת לבתי שחיו, מונע ממנו מפגש קשה ומכאיב עם הרצפה.
בבית המרקחת היו מלבדנו רק שני קשישים עייפים שרצו ללכת הביתה, אישה רזה ועצובה שאכלה את הציפורניים ואימא צעירה עם תינוק צרחני שהתפתל ובכה, כולם לטשו בנו מבטים ונתנו עצות, אבל אף אחד לא זז מהתור כדי לעזור לי.
האמת, לא היה צורך, הוא התאושש מיד, הזדקף, נשען עלי קצת ואמר בקול חלוש שהוא בסדר גמור, שזו רק שפעת ושכנראה הוא היה צריך לשתות משהו לפני שיצא הבוקר מהבית.
"תדאג שישתה משהו מתוק ותן לו שוקולד." יעץ לי הרוקח ממרום סמכותו, מקבל כמובן מאליו שאני אטפל באיש הזה, הרזה והגבוה, הנתמך על כתפי.

יצאנו בשתיקה מבית המרקחת, ידו מונחת על כתפי לתמיכה. פוחד להפר את הקסם, לא העזתי להגיד כלום והנחתי לו לקבוע לאן נפנה.
הלכנו לאט, לא מדברים, לא מביטים זה בזה, מתרגלים בשתיקה אחד לתחושת גופו של האחר. לשמחתי הוא שם את פעמיו אל הקיוסק מאחורי תחנת האוטובוס. הושבתי אותו על כסא מתקפל מתחת לשמשייה מפוספסת לבן אדום ורק אז העזתי להביט בפניו ולשאול אותו מה הוא רוצה שאביא לו.
הזיכרון של הפעם הראשונה ההיא יישאר איתי לנצח - העיניים הללו, הכחולות אפורות, מביטות ישר בעיניי, ידו על כתפי, אני רכון כלפיו, מקרב את פניי לפניו כדי לחסוך ממנו מאמץ.
"אני רוצה שוקולד מריר." אמר בקול יציב וברור בעל שמץ מבטא זר שלא זיהיתי, "ומיץ מנגו לא מוגז."
הוא ניסה להוציא את הארנק מכיסו האחורי, אבל עצרתי בעדו בתנועת יד. "עזוב, נתחשבן אחר כך." פניתי לדוכן.
המיץ הלא מוגז הוא לא בעיה, אבל יש כל כך הרבה סוגים של חטיפי שוקולד. מהסס אני שולח לעברו מבט. הוא נשען לאחור על המושב, רגליו הארוכות שלוחות קדימה, פניו מופנות אל השמש ועיניו עצומות. גבר כבן שלושים, רזה ורחב כתפיים עם שיער ארוך וסבוך קשור בקוקו משתלשל על גבו. פנים חיוורים, בעלי תווים ישרים וחזקים, שני חריצים דקים יורדים מכנפות אפו אל זוויות פיו, פה צר שפתיים, פסקני ורחב.
הרצון לחוש את הפה הזה על גופי הולם בי פתאום באלימות, ולרגע אני חש כאילו מישהו פרט על מיתר מתוח בתוכי, מזעזע את יסודות הווייתי.
אני קונה את המיץ ושני סוגים של חטיפים בטעם שוקולד המריר, פסק זמן עם מילוי בטעם לימון ומקופלת אחת, ונושא את כל הכבודה אליו. "הנה, קח תשתה." אני מגיש לו את בקבוק הזכוכית הקטן. הוא לופת אותו ביד דקה וארוכת אצבעות, פותח ולוגם ישירות מפיית הבקבוק, מתעלם מהקש שהבאתי.
"איזה שוקולד אתה בוחר?" אני שואל.
הוא מחייך. החיוך הראשון שלו אליי, חיוך דק ואירוני, משועשע משהו, כאילו הביט לתוכי וכעת הוא כבר יודע עלי הכול.
"זה." הוא אומר, ומצביע על הפסק זמן. "אני אוהב את הצירוף הזה של שוקולד מריר עם לימון."
בלי מילים אני מבין שעליי לקלף למענו את העטיפה. הוא לוגם בינתיים לגימות קטנות וזהירות מהמיץ שלו, ממתין שאגיש לו את השוקולד.
אני בוצע חתיכה ומגיש לפיו. הוא אוכל את השוקולד ישירות מאצבעותיי, חתיכה אחרי חתיכה, שוטף כל אחת מהן בלגימות מיץ עד שהשוקולד נגמר. נשאר רק מעט מיץ בתחתית הבקבוק והוא מגיש לי אותו. "קח, תגמור." הוא אומר, ולא מתפלא כלל כשאני מכניס לפי את פיית הזכוכית שהייתה קודם בפיו ולוגם בשקיקה בעוד עיניי נתונות בעיניו.
"האצבעות שלך מלוכלכות בשוקולד." הוא מעיר כשאני גומר. אוחז בפרק ידי הימנית ומושך אותה אליו, מלקק בלשון ורודה ומחוספסת את כתמי השוקולד הנמס מעל אצבעותיי.
רק אז אני מודע לכך שמאז שיצאנו מבית המרקחת הזין שלי עומד, זקוף כמו שכבר מזמן לא עמד. אני חש מסוחרר, בולע אויר, חש את הדופק הפועם בנקודה ההיא מתחת לביצים ששולחת זרמים של התרגשות לפי הטבעת שלי המכווץ בציפייה.
"איפה אתה גר?" אני שואל כשהמיץ ושארית השוקולד נבלעים בפי.
"אני גר כאן, ליד בית הספר."
"בוא. אני אלווה אותך הביתה." אני אומר וקם.
הוא מתרומם גם כן. "אתה בטוח שאתה רוצה?" הוא שואל, סוקר את פניי בעיניים כחולות אפורות החודרות דרך כל המסכות שאני עוטה, מגיעות עד לתהומות הנפש שאני לא אוהב להביט בהם.
אני נבוך, אבל איני מסוגל להסיט את עיניי מעיניו. "זה בסדר, אני בחופש היום. יש לי המון זמן פנוי. עדיף שאלך אתך, שלא תתעלף שוב בדרך." אני מנסה לחייך חיוך נעים בעוד הוא שוקל את הצעתי.
אני ממתין לתשובתו בשתיקה, חש מועקה, כמעט פחד. אבן כבדה רובצת בתוכי, מועכת את ליבי, ואז הוא מניד לאות הן קל, כמעט בלתי מורגש, והאבן נעלמת.
הוא פוסע במתינות במורד הרחוב ואני הולך לצידו, מתפעל חרש מהחן חתולי של גופו הרזה והאלגנטי.

הנוף הולך ונפתח לעומתנו. בערך באמצע הרחוב יש מעין פיתול קטן וכשאנחנו עוברים אותו נגלה לעינינו מרחב של נוף מרהיב - הרים כחולים למלוא כל האופק ובתים קטנים פזורים עליהם כמו צעצועים. תמיד בקטע הזה אני חש שהלב שלי כאילו מתרחב והראש מזדקף נוכח המרחב הגדול הנפרש לעומתי.
אני אוהב את העיירה הזו, הפרושה על גבעות גיר רכות, מכוסות עצי אלון עתיקים. אוהב את הרחובות המתעקלים ברוב התחשבות סביב חמוקי הגבעות העגלגלים, אוהב את השלווה המנומנמת השרויה על המקום השקט הזה. לא שבע אף פעם מהיופי הצנוע של הטבע החובק את הבתים, מרכך בעדינות את הווילות היומרניות שצצות פה לאחרונה, גדולות וראוותניות מידי, לא משתלבות בין הבתים הישנים והביישניים. וילות כמו הווילה שאני גר בה כעת.
"נוף נהדר, מה?" משגר אלי בן ליוויתי חיוך דק, ופתאום אני חש כאילו הפחתתי ממשקלי עשרים ק"ג.
"כן. אני אוהב מאוד את המקום הזה." אני מאשר, "אגב, אני מיכאל." אני מושיט לו את ידי ללחיצה. "מיכאל רביב."
חיוכו מתרחב כשהוא לוחץ את ידי חזרה ועוד עשר ק"ג מתעופפים להם מעליי בלי שום מאמץ.
כף ידו גדולה ונאה, גברית אבל דקה ומחוטבת. ידי שלי לעומת זאת גדולה ורבועה והאצבעות קצרות ועבות מידי. יד לא יפה, מגושמת ושעירה, תואמת את שאר גופי, אבל הוא לא מוטרד. הוא לוחץ אותה בלי היסוס. כף ידו יבשה וחמימה וגם קולו חמים כשהוא מציג את עצמו כגרי קובליוב.
"גרי זה קיצור של גרגורי?" אני שואל שאלת תם.
"לא, גרשון." עונה גרי.
חיוכו נעלם וכל הק"ג שנשרו מעליי שבים להעיק על גופי במלוא כובדם.
"רביב זה עברות של רביבו." אני מגלה לו. "ומיכאל זה על שם איזה דוד אחד שמת לפני שנולדתי."
"כן. ככה זה גם אצלי." הוא נענה לי ברצון שגורם לליבי להתחמם ולהתרחב. "גרשון זה על שם סבא רבא אחד שהיה רב, אבל זה סוד. כולם מכירים אותי כגרי."
"סודך שמור איתי לנצח." אני אומר ומניח את ידי על חזי במחוות שבועה דרמטית. אנחנו מחייכים זה לזה ופונים לרחוב קטן, כמעט סמטה, שמעולם לא ידעתי על קיומו. כולו שלושה בלוקים חבויים למחצה בין עצי אלון עבותים, ניצבים זה מול זה ומולם משתפלת חורשת עצי אורן.
הוא גר בבלוק האחרון ברחוב, בדירה העליונה, ומחלונות דירתו רואים גבעות נטועות ברושים ופסל של סוס שעליו רוכב איש עם רובה.
"יש לך נוף נהדר." אני אומר, וזה הדבר היחיד שאפשר להגיד לטובת דירתו הקטנה והמטונפת להחריד. יש בה מעט רהיטים, קירות מתקלפים, חלונות מטונפים נטולי וילונות, כיור מלא כלים ורצפות דביקות. הרושם הראשון שאני מקבל ממקום מגוריו הוא של הזנחה ועליבות ולבי שוקע באכזבה.
הוא מתיישב באנחה כבדה על כסא עץ ישן ומתקלף, מניח את מרפקיו על טבלת פורמייקה של שולחן מטבח מכוער, משתעל שיעול כבד ולח, מגשש בכיסיו ורוטן מאוכזב.
"מה אתה מחפש?" אני שואל, נדרך למראה סימני המצוקה שלו.
"הסיגריות שלי." הוא עונה במין חוסר ישע ילדותי, "איפה הן?"
גופי מתכווץ מאהדה, "אולי יותר טוב שלא תעשן כשאתה משתעל ככה?" אני מעז להניח יד על כפו המוטלת בלאות על טבלת השולחן המחורצת חריצי זוהמה.
אצבעותינו משתלבות זו בזו. שלו דקות ובהירות, שלי גוצות וכהות.
"אני לא מתכוון לעשן. מאז שחליתי לסיגריות יש טעם של קש." הוא אומר, "אבל אני אוהב לשמור את כל האופציות שלי פתוחות"
"טוב, אני אקפוץ לסופר להביא סיגריות." אני אומר, "ואתה לך להתקלח, ואחר כך אולי תנסה לישון קצת?"
הוא קם באנחה ומתחיל למשוך את הטריקו המקומט מתוך הג'ינס ואז מוותר ומתיישב. "אין לי כוח." הוא אומר בקול מותש, מביט בי בעיניים שכל הכחול נסחט מהן.
יעיל ומלא תושייה כפי שלא הייתי מעודי אני משתלט על המצב. קודם הולך לבדוק את חדר השינה שלו. המצב שם פחות נורא ממה שחששתי, יש לו מיטה זוגית גדולה ומוצקה מעץ כהה עם מזרון ערום שנראה חדש למדי. המצעים הלחים מזיעה מוטלים בצד המיטה. החדר נקי יחסית, רק מאובק קצת. המקלחת במצב פחות טוב, התקרה שחורה מעובש, אין מגבות ויש ערימת בגדים מקומטים על הרצפה. על המטבח עדיף לא לדבר כלל. המקרר ריק, כל המשטחים דביקים והכיור עמוס כלים מזוהמים.
"אני לא כל כך טוב בלהיות עקרת בית." הוא מציין את המובן מאליו.
אין שמץ של התנצלות בקולו, העברית שלו מוקפדת ומדויקת, עברית של עולה חדש. המבטא המוזר הזה נכרך בעקבות מילותיו כמו צל מעולם זר.
אני מציע מהר את המיטה בסדין חדש ונקי שמצאתי בארון הקיר. שם ציפה על הכרית. מוצא שמיכת פיקה נקייה מפוספסת ירוק וכחול ופורש מלמעלה. לוקח מגבת נקייה למקלחת ומגלה מרפסת כביסה קטנה עם מכונת כביסה עתיקה וחבלי כביסה מתנודדים מעבר לחלון. דוחס בגדים מלוכלכים למכונה שהפלא ופלא, עדיין פועלת, שם מרכך ואבקה ומצליח להפעיל אותה בלי קושי.
גאה בעצמי אני הולך חזרה אליו. הוא עדיין שמוט בכסא, ממתין שאבוא לטפל בו. אני מתחיל מלמטה, חולץ מעליו נעלי התעמלות בלויים ופושט מעל כפות רגליו הארוכות והלבנות גרבי כותנה לחים.
אחר כך עוזר לו להוריד את החולצה, בוחן תוך כדי כך את גופו. גופו מחוטב ומושלם בצחותו הבוהקת, אין עליו אף סימן שיזוף, כתפיו רחבות וישרות, שריריו דקים כשרירי שחיין.
הוא כל כך יפה... השלמות המופלאה של גופו לעומת גופי המגושם, השעיר והשחום, גורמת לגרוני להיחנק מעצב. לרגע אני שוקל לוותר ופשוט להסתלק משם אבל איני יכול. ברור שעליי להמשיך במצווה הזו שהתחלתי בה ולעזור לו ככל שידי משגת, וברור שאסור לי לקוות לשום דבר. הזכות שהוא מעניק לי לעזור לו, לגעת בו ולראות אותו, צריכה להספיק לאחד שנראה כמוני.
ושוב, כמו תמיד כשאני נזכר בחיצוניות הקלוקלת שלי המעידה על פנימיותי הלוקה בחסר, אני חש כאילו מישהו משך באכזריות חבל שקושר אצלי את הביצים ללב.
זה קורה לי כל פעם כשאני חושב על הנושא המכאיב הזה של המשיכה שלי לגברים ושל צורתי החיצונית וכל שאר הבעיות שנובעות מעצם נוכחותי בעולם. למרות הקביים הכימיים שאמורים להקל עלי אני מופתע כל פעם מחדש מהסבל שמענה אותי.
הוא משחרר את החגורה השחורה והשחוקה שלו ושומט מעליו את הג'ינס. אני מצליח להבחין שאין לו תחתונים, נבהל ולא מעז להסתכל שוב. מרגע זה אני מקפיד להביט רק בפניו, מתרכז בכל כוחי בהידוק מסכת אדישות על פניי הלוהטים.
"בוא תתרחץ איתי." הוא אומר, "אתה מזיע כולך." הוא מציין ונוגע בפניי הסמוקים בקצות אצבעותיו הקרירות.
"לא, אני לא יכול, אני... אני צריך ללכת לעשות קניות." אני מנסה להשתמט.
"יש עוד הרבה זמן עד שהסופר ייסגר." הוא פותח כפתור ראשון בחולצתי. "בוא נתרחץ יחד. תרגיש הרבה יותר טוב." ועוד כפתור נפתח.
"בבקשה גרי, די." מנסה להרגיע את הדופק המשתולל שלי אני אוחז בעדינות בפרקי ידיו, מנסה להדוף אותו מעליי, אבל גופי לא מציית למוחי.
גרי עומד קרוב מדי אליי, אני חש את חום בשרו מבעד לחולצתי הפתוחה למחצה. חש חולשה משתקת, הברכיים רועדות העיניים מוצפות דמעות. אני כל כך רוצה לגעת בו, אבל כל כך פוחד, כל כך מתבייש...
"מה הבעיה מיכאל?" הוא שואל בלחש, פיו קרוב מידי לאוזני, נשימתו החמימה מלהיטה את עורי.
"אני... אני צריך ללכת." אחוז בושה ואשמה אני שומט את אחיזתי בו ומנסה להתרחק.
אני מספיק לפסוע כמה צעדים מהוססים אל הפתח, אבל אז קולו מקפיא אותי על מקומי.
"עצור!" הוא מצווה בקול חד ואני נעצר, יד אחת על הידית, רגל באוויר, חש כאילו כושפתי.
"תסתובב אליי." הוא פוקד.
אני מסתובב, עיניו פוגשות את עיניי. קפוא מולו, לכוד בין קולו ובין מבטו, האדם שהייתי פעם נעלם ואדם חדש נולד במקומו.
הוא הבין מיד מה קרה. ראה בעיניים שלי את השינוי ונדלק. החיוך הזה שלו כשהבין שנכנעתי לו בלי תנאי... אף אחד לא חייך אליי ככה מעולם. חיוך בוער שגורם לי להעיף מעליי מיד את החולצה הרחבה שנועדה להסוות את גופי המגושם ולהשוות לו מראה דק יותר. אין בה עוד צורך, לפניו אני יכול לעמוד במערומיי כפי שנוצרתי.
הקלה ואושר עצומים הציפו אותי בבת אחת כשהבנתי שבזכותו הנטל הזה של בושה ופחד נעלם. בעתיד למדתי לזהות את החיוך ההוא ולדעת מה על מה הוא מרמז, אבל באותו יום עוד לא ידעתי כלום, רק ניחשתי שדברים מסעירים עומדים לקרות לי.
לא טעיתי, חיי השתנו באותו אחר צהרים חמים של תחילת קיץ ומעולם לא שבו להיות מה שהיו פעם, ואני רוצה לציין כבר עכשיו, בעודי עומד בתחילת סיפורי, שלמרות שזה לא היה תמיד קל ולא תמיד אהבתי מה שקרה, מעולם לא הצטערתי על הפגישה ההיא איתו ואף פעם לא התחרטתי על שום דבר. עשיתי הכול מרצוני החופשי ואהבתי כל רגע.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 19 באפר׳ 2009

2. אני אקרא לך מישקה

הפולניה​(אחרת) • 19 באפר׳ 2009
חשפתי את פלג גופי העליון, השעיר והמגושם, וניסיתי להתקרב אליו, אבל הוא עצר בעדי בתנועת יד מצווה.
"קודם תוריד הכול." פקד עלי ולשונו ליקקה לרגע את שפתו התחתונה.
השפלתי מבט אל החגורה שלי, פותח אותה במהירות ותולש מעצמי את המכנס והתחתונים בבת אחת, מנסה להגניב מבט אל הזין שלו שהיה גדול, עבה ולא נימול, ניצב זקוף בזוית נהדרת של תשעים מעלות לבטנו השטוחה.
המכנסים הסתבכו בסנדליי וברוב חפזוני להיפטר מהם התיישבתי על הרצפה, מתעלם מכך שישבני ערום, ותלשתי אותם מעליי בקוצר רוח.
עד שנפטרתי מהם הוא כבר עמד מעליי, משפיל אלי מבט, והחיוך הדלוק ההוא מרצד בזויות פיו. הוא הושיט לי את ידו ואני נאחזתי בה כטובע הנאחז בגלגל הצלה. "קום, הולכים להתקלח." משך אותי אחריו למקלחת.
הוא פתח את הברזים, וויסת את חום המים ונעמד מתחת לזרם, מניח לשערו להירטב.
"תחפוף לי את הראש." ציווה, "אני אוהב שמעסים לי את הקרקפת חזק." הוא סגר את הברז, הגיש לי בקבוק שמפו והתיישב על כסא פלסטיק אדום.
נעמדתי מאחוריו, יצקתי שמפו ירקרק שקוף על שערו הארוך והתחלתי לעסות את גלגלתו, חש בקצות אצבעותיי את מתאר קרקפתו הנוקשה מתחת לשפע שערו. הוא הטה לאחור את ראשו סומך את כתפיו כנגד בטני וחייך אליי בעיניים עצומות.
"אתה כל כך חם ושעיר." אמר בחיוך ענוג, "אני אקרא לך מישקה."
"שמי מיכאל." אמרתי בנוקשות, מנסה לדכא את רעד העונג הלא צפוי שעבר בי לשמע דבריו.
הוא צחק וקם, רטוב נוטף סבון, נצמד אליי והדף אותי אל הקיר הלח והקר ופתח את הברז. "מהיום אתה מישקה שלי." פסק בהחלטיות מבודחת, שוטף אותי במים חמימים מכף רגל ועד ראש.
"מישקה זה ברוסית? קיצור של מיכאל?"
"כן." חייך גרי וניער את שערו, מרטיב אותי ברסיסי מים, "וזה גם דובי כזה קטן שילדים משחקים איתו, ככה בדיוק אתה נראה." החליק ידיים מסובנות על גופי העגול והשעיר.
עמדתי חסר אונים מרוב עונג, מניח לו לגעת בי בכל מקום שרצה, בבתי השחי, בפטמות, בבטן, בגב, בחריץ שבין עגבותיי, באשכים ובזין שלי שהיה זקוף ונוטף. הוא השתעשע בו, מחליק עליו ביד מסובנת, מביא אותי כמעט עד לסף ושוב נסוג.
"בבקשה גרי." לחשתי, "אני רוצה לגמור, אל תפסיק."
"עוד לא. יש זמן." הצטחק גרי, "עכשיו תסבן אתה אותי." פקד ונתן לי את הסבון.
העברתי אותו על כל גופו הדק והנוקשה, מתענג על מרקם עורו החלק והבהיר, על מתאר שריריו והזין שלו... בלי לחשוב מה אני עושה כרעתי על ברכי לפניו, מעביר בהנאה את ידי על חלקלקותו הורדרדה, בוחן בפליאה את קצהו הלא נימול, ממשש את אשכיו.
"ראית כבר זין לא חתוך?" היתל בי קולו.
הסמקתי כולי. "רק בתמונות." הודיתי, "עד היום אני לא כל כך... אני רק..."
"אני הראשון שלך?" נימה של פליאה רכה הייתה בשאלתו.
"לא בדיוק, כמעט... אני... "
הדבר האחרון שרציתי להיזכר בו היה העבר שלי. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, בבקשה." נשאתי אליו את מבטי בתחינה.
עינינו נפגשו ולמראה יופיו ליבי התכווץ כאילו סחט אותו מישהו באגרוף ברזל.
"בסדר, נדבר על זה אחר כך." התרצה גרי ומשך אותי אליו לחיבוק.
מבעד לכתפו גנבתי הצצה בראי המעורפל מאדים שהיה צמוד לדלת, איזה מחזה נהדר! שנינו היינו רטובים, חלקלקים מסבון, רטובי שיער ופרועים. הוא דק ואלגנטי בעירומו הבהיר והחלק, ואני נמוך ממנו, רבוע גזרה, שחום ושעיר, שערי קצר, דחוס תלתלים קטנים וצפופים, ושערו ארוך, חום אדמדם, מוטל על כתפיו מבליט את עורו הצח.
"איזה ניגוד, אחד שחור ואחד לבן." הערתי.
הוא הפנה את מבטו לראי וחייך, מבין מיד למה התכוונו דבריי. "אנחנו הפכים משלימים." אמר, ואז אחז בפניי, מניח את כפות ידיו על לחיי, מרים אליו את ראשי, קודח בעיני במבט מרוכז שהפך את ברכיי למים.
"אני מת לנשק אותך." אמר ברכות, "אבל אני לא רוצה שתדבק ממני." במקום נשיקה הוא העביר את כרית אגודלו על שפתיי שהן אחד התווים המוצלחים יותר בפני – עבות, חושניות ואדמדמות.
"לא אכפת לי להידבק!" התרסתי וניסיתי לנשק את שפתיו.
הוא הרחיק את עצמו מעלי, מניד את ראשו לשלילה. "אני יודע שלא אכפת לך, מישקה, אבל לי אכפת, ועכשיו," הוא הדף אותי מעליו, "שב ותקשיב, ותעשה מה שאני אומר לך."
התיישבתי על כסא הפלסטיק האדום והוא הפנה אליי את עכוזו היפה והלבן כשהוא נתמך ביד אחת בקיר שלפניו. "תלטף אותי." פקד עליי, "ואל תיגע בעצמך." הוסיף בגערה כששלחתי יד אחת לעברו בעוד השנייה נשלחת כאילו מאליה אל הזין המשתוקק שלי.
הוא לימד אותי איך ללטף את עכוזו, איך להחדיר בזהירות אצבע מסובנת אל פי הטבעת היפיפה שלו שצבעו היה חום ורוד מקסים, וטעמו טעם פרי מתוק.
לפי הוראותיו העברתי בעדינות את קצה לשוני סביב קפלי פי הטבעת שלו, מחדיר אותה מידי פעם לחור הטעים שלו, וכמעט מבלי משים שוב חוזר לסורי ומשפשף את איברי. הוא קלט מיד מה אני עושה, הסתובב וסטר על פרקי אצבעותיי.
"לא, אסור!" גער בי כאילו הייתי ילד סרבן.
"אבל גרי..." יבבתי ומיד ספגתי סטירה על פניי, הראשונה שקבלתי ממנו ובהחלט לא האחרונה.
זה לא כאב ממש, רק צרב קצת את לחיי. מה שבאמת כאב היה הלחץ של אצבעותיו בפי הטבעת שלי, קודם אחת ואחר כך שנייה. גם השלישית תבוא כשאהיה מוכן, הבטיח. עמדתי לידו כפי שהורה לי, סומך את שתי ידיי על הקיר, רגליי פסוקות לרווחה משני עברי השרפרף האדום והוא מאחוריי, עושה בגופי כבשלו, ידו האחת על כתפי והשנייה חודרת לתוכי, פיו סמוך לאוזני.
"תנשום עמוק." הורה לי, "תתרפה, אל תלחם בי מישקה, תרשה לי לקחת אותך איתי." פקד עלי ואני הרשיתי לו כמובן. אהבתי להרשות לו.
הוא נצמד אליי ומתון מתון החדיר את אברו המסובן לתחת שלי, מעודד אותי, משבח אותי, מנשק את עורפי ומלקק את תנוכי אוזניי תוך כדי התקדמות עקשנית ומכאיבה לתוך גופי.
"אתה רוצה שנפסיק?" שאל כשפלטתי יבבה חרישית.
"לא, לא, אל תפסיק." גנחתי, "אני רוצה... " לא הייתי מסוגל להגיד מה אני רוצה ולכן לקחתי את ידו הפנויה והנחתי אותה על אברי. "תמשיך, בבקשה." התחננתי.
הוא המשיך, מלטף את אברי ביד מנוסה ונבונה, סוחט ממני אנחות וגניחות, של תענוג או של כאב? לא ידעתי. מרגע שפגשתי בו לא הייתי מסוגל עוד להבדיל בין השניים.

אחרי שהוא נרדם, מותש מהשפעת ומכל הפעילות, ניקיתי את המטבח, שטפתי רצפות וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי להפוך את הדירה הקטנה ראויה למגורי אדם.
אחר כך רצתי לסופר וקניתי חלב, לחם, גבינות, שניצלים קפואים, ירקות, פירות, חומרי ניקוי. מצרכים רגילים שצריכים להיות בכל בית. סיגריות לא קניתי.
למרות שלקחתי את ארנקו השתמשתי לקניות רק בכסף שלי, נעם לי הרעיון להוציא עליו כסף שהרווחתי במו ידי. חוץ מזה גם אני אוכל מהאוכל הזה אז אני צריך לשלם עליו, אמרתי לעצמי, מנסה להצדיק את ההתנהגות המוזרה שלי.
אף פעם לא הייתי בזבזן. תמיד חסר לי כסף ותמיד ניסיתי לחסוך בהוצאות, אבל ברגע זה הכסף נראה חסר חשיבות כמו פיסות נייר.
דבר ראשון שעשיתי כשנכנסתי, עמוס בשקיות מלאות מצרכים, היה להחזיר את הארנק של גרי לארונית הלילה שלו. ברגע שסגרתי את המגירה הוא פקח את עיניו.
"כבר חשבתי שהסתלקת בלי להגיד שלום." התלונן, "לאן נעלמת?"
"הלכתי לעשות קניות. אתה רעב?"
"לא. אני רוצה לעשן. קנית סיגריות?"
"לא. חשבתי שאולי כדאי שתנסה לנצל את השפעת ותיגמל מהסיגריות." אמרתי ונגעתי במצחו הלח והקריר.
הוא העיף מעליו את ידי בזעם. "אז זה מה שחשבת, אה?" פלט בלעג והתיישב במיטה מביט בי במבט זועם.
"בין כה אתה טוען שעכשיו יש להן טעם של קש." הוספתי בבהילות כשראיתי את מבטו מתקדר בזעם. "לדעתי, כדאי שתפסיק לעשן." המשכתי לברבר, מנסה לדחות את ההתפרצות שחשתי הולכת וקרבה.
הוא יצא מהמיטה והתקרב אליי, עיניו יורות ברקי זעם ולרגע הרגשתי כמו הילד הקטן שהייתי אז, עומד קפוא וממתין למכות העומדות להנחת עליו מידי אבא או אחד מאחי הגדולים, או אחד הילדים הגדולים בבית הספר.
גרי הניף את ידו והסטירה כמעט שנחתה על לחיי, ואז נזכרתי שהיום אני כבר מבוגר ואחזתי את פרק ידו בכף ידי, לוחץ עליו בזהירות, נהנה אפילו ברגע זה מהניגוד בין עורו החלק שגונו זהב חיוור, ובין עורי השחום, השעיר. ידי נראתה ענקית ומגושמת על פרק ידו המחוטב שהיה מכוסה פלומת שיער בהיר ודקיק.
"גרי בבקשה, אל תכעס. אני אעשה כל מה שתרצה בתנאי שזה לא יזיק לך, וסיגריות זה דבר מזיק, אתה יודע שאני צודק."
הוא בחן את פני, נרגע לאיטו. "כל מה שאני אגיד לך?" שאל, וחיוך זדוני משועשע החל מתגנב מעיניו הכחולות אל זוויות פיו.
"הכול. כל מה שתגיד." הבטחתי.
"ואם אני אגיד לך להסתלק מכאן, לעוף לי מהעיניים, ללכת הביתה?" שרט קולו המשועשע את ליבי.
החבל הדמיוני נמתח בין ליבי לאשכיי, מדהים כמה מוחשי היה הכאב הדמיוני הזה. בלי להוסיף אף מילה אני לובש את חולצתי, דוחף את רגלי לסנדלים, לוקח את הארנק שלי ומסתלק משם.
הוא עומד ומביט בי בשתיקה, עיניו אדישות כמו קרח.
הוא אמר לי ללכת הבית בלי לדעת שכבר שנים אין לי בית. ביתה של אחותי רבקה, שהפכה לריקי, לא היה מעולם ביתי. המקום היחיד שהרגשתי בו בבית היה בין זרועותיו ומשם גורשתי. לא העזתי לחשוב איך יראו חיי מהיום, מעולם לא הייתי כל כך בודד ואבוד. מה יקרה איתי עכשיו?
הלכתי מהר, רומס את האומללות בצעדים מהירים, מסרב להניח לעצמי להרגיש משהו. אם הייתי נעצר להרהר הייתי מתמוטט. אני לא זוכר איך, אבל הגעתי חזרה לצומת ונעמדתי בתחנה, ממתין למונית. ברגע שהפסקתי ללכת החל מוחי שוב לפעול ולמרות שידעתי שאין בכך טעם לא יכולתי להפסיק לנסות לדמיין מה מעשיו. האם הלך לקנות סיגריות? איזה מזל שנשאר לו כסף בארנק. האם הוא שם לב שעכשיו יש בבית אוכל? האם הוא ראה איך ניקיתי את המטבח ושטפתי כלים? האם הוא חושב עליי בכלל? הלוואי והייתי יכול להפסיק לחשוב עליו.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 19 באפר׳ 2009

3. תרגיש כמו בבית

הפולניה​(אחרת) • 19 באפר׳ 2009
ירדתי מהמונית לפני ביתם של ריקי ובועז גיסי ועצרתי לרגע לפני הדלת, לובש על פניי את ארשת שוויון הנפש הרגילה שלי לפני שאכנס. למען שלוות נפשה של אחותי הקפדתי לעטות אותה על פרצופי כמו מסכה שתסתיר את רגשותיי האמיתיים.
שנאתי לגור אצלה ואצל בעלה - בועז כיפה סרוגה. לא הייתה לכך הצדקה, הם היו חביבים אליי, ארחו אותי בנדיבות, נתנו לי חדר משלי וחזרו וביקשו ממני להרגיש כמו בבית, אבל מאחר ובבית הוריי חשתי רע נשמעה לי תמיד בקשתם האדיבה כלעג לרש.
ריקי, אחותי הגדולה, היא היחידה חוץ ממני שמרדה בהורי ונמלטה מהעתיד שהם תכננו למענה. הורי גרים ביישוב דתי קטן, לא רחוק ממקום מגוריי הנוכחי, אבל ההבדל הוא עצום. היישוב שהם גרים בו היה תמיד דתי, אבל בשנים האחרונות הוא הלך והתחרד. מידי שנה ההחמרות, האיסורים, הגדרות והסייגים, הולכים ומתגברים, הולכים ונעשים נוקשים יותר.
כשהייתי ילד דתי הייתי מאושר. אהבתי את הוריי ואת אלוהים, אבל כשהתחלתי להתבגר החלו הוריי להעמיס על עצמם עוד ועוד החמרות ונעשו חרדים ממש ואני נאלצתי להתרחק מהם ומאלוהים.
על יציאה מהארון בפני הוריי אפילו לא חלמתי. הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הלשון ולא להגיד להם שאני הומו.
רק כשהייתי כבר בן שמונה עשרה ושדכנים התחילו לדבר בי נכבדות העזתי להודות בפני עצמי שכן, זה מה שאני, ושאני אוהב לעשות את הדברים ששמוליק מאלץ אותי לבצע בפרטיות חדרו.
שמוליק נכנע לשדכנים ההם והוא נשוי כעת, ושמעתי שאפילו נולד לו תינוק. אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת, הדיכאון הציל אותי מהגורל הזה ודחף אותי לברוח לצבא. מהדיכאון נמלטתי בעור שיניי, מדדה על קביים כימיים שהתוודעתי אליהם בעזרת קב"ן צבאי נעים הליכות שהבין לרוחי.
אבי היה קרוב לקרוע עליי קריעה בגלל שעזבתי את הלימודים וניבא שעקב גיוסי אעזוב גם את הדת, הוא צדק. אחרי כמה חודשים בצבא הורדתי את הכיפה מעל לראשי, התגלחתי, וגם תפילין הפסקתי להניח.
כדי שלא אתקל יותר בפניו הקודרות של אבא, בדמעותיה של אימא ובמבטי הזעם של אחיי הבוגרים כמעט שלא באתי יותר הביתה.
את אחי הקטן הרחיקו ממני כאילו אני חולה במחלה מדבקת וגם ריקי, שהתעקשה ללכת לשירות לאומי במקום להתחתן, זכתה ביחס דומה. ריקי המסכנה, אבא ואימא מיררו את חייה בגלל השירות הלאומי, וכשפגשה את בועז - אשכנזי חובש כיפה סרוגה - היו הוריי כהלומי רעם.
בחתונתה ישבו קודרים ומשמימים כאילו נישאה לגוי.

אחרי שהשתחררתי מהצבא מצאתי עצמי בלי עבודה ובלי בית לחזור אליו. ריקי שכבר גרה אז בווילה המשופצת שלה עם בועז הציעה לי לבוא לגור איתם ולעבוד איתה בדוכן הפיס שניהלה.
היא הייתה זקוקה לשותף, אני הייתי זקוק לעבודה ולמיטה. קיבלתי את הצעתה בתודה, אך לפני זה חשבתי שעליי להיות גלוי איתם ולהגיד להם מי אני.
עד היום אני לא מבין איך הם בדיוק עשו זאת, אבל הם הצליחו למנוע את היציאה שלי מהארון והשאירו אותי בתוכו. לא שלא ניסיתי לצאת, ישבתי איתם פנים אל פנים אומר להם בגלוי את כל מה שיועצים להגיד במקרים כאלו.
אמרתי שאני לא מתעניין בנשים, שאני לא אתחתן אף פעם, שאני מעדיף חברת גברים. אמרתי הכול בצורה ברורה ומפורשת, אבל בועז תקע את מבטו במפת השולחן, עוקב באצבעו אחרי דוגמת התחרה העדינה, מתעקש לא להביט בפניי. וריקי שבה ומלמלה בעקשנות שאני עוד ילד, שאני סתם ביישן, שזה יעבור לי ברגע שאפגוש בבחורה המתאימה, ושבה והצהירה שאני אהיה בסדר, שאפסיק לדבר שטויות, ושהיא כבר תשדך לי איזה חברה שלה.
היא קיימה את הבטחתה והביאה לפגישה איתי מספר נערות, חלקן די נחמדות אפילו, אבל אף אחת מהן, תודה לאל, לא התלהבה ממני.
לא האשמתי אותן, גם אני לא הראיתי התלהבות. הלכתי איתן בצייתנות לסרטים, הזמנתי לפיצה ולגלידה אחר כך, ושמחתי מאוד שאף אחת מהן לא חזרה לבקש סיבוב נוסף.
אולי זו הייתה אשמתי. אולי הייתי צריך להגיד להם בפרצוף שאני אוהב להזדיין בתחת, שאני מסוגל להתאהב רק בגבר, שלא עומד לי כשאני עם נשים, אבל לא יכולתי להיות כל כך בוטה במחיצת אחותי. החינוך הנוקשה והמחמיר שקבלנו בבית עצר בעדי.
אולי הייתי צריך לדבר בגלוי רק עם בועז, אבל למרות ששנינו גברים התביישתי ממנו.
ככה גרתי אצלם שנה שלמה, מטלטל את הדלתות של הארון מבפנים, והם מתעקשים להשאיר אותי נעול.
מה הפלא שהרגשתי אצלם כמו בבית – חנוק ואומלל ומדוכא. בלי הקביים הכימיים שלי לא הייתי מחזיק מעמד אפילו יום אחד.
איזה מזל שהספקתי לקנות את הסרוקסט, חשבתי וגיששתי אחרי הקופסא המלבנית הקטנה שהייתה אמורה להיות בארנק שלי, אבל היא נעלמה.
יהיה עלי להתמודד לבד עם הדיכאון המשתק שריחף מעלי מרגע שיצאתי מביתו של גרי ממתין לרגע שאהיה לבד בחושך, שוכב במיטתי הצרה בחדר האורחים הקטן והחשוף. אז הוא ינחת עליי בכל כובדו, יתקע בי ציפורניים, לא יניח לי להירדם, יענה אותי כל הלילה וימשיך בכך לילה אחרי לילה, עד שאתחיל שוב לחשוב על שיטות התאבדות, מוסיף בכך חטא נוסף על פשעי.

"בילית יפה היום?" שאלה ריקי בחיוך נעים, נושאת אליי את פניה היפות.
היא הייתה בהריון כעת, והתעקשה להיראות עליזה ומלאת שמחת חיים. למרות שהתגעגעה מאוד לאימא, וחרדה מהלידה, ריקי הייתה נחושה להוכיח לעצמה ולעולם כולו שבריחתה מהבית ונישואיה לבועז כיפה סרוגה הם הצלחה עצומה, ולא הניחה לרגשותיה האמיתיים, שדומה שרק אני הייתי מודע להם, להפריע לה בהעמדת הפנים העליזה שלה.
"כן. היה בסדר." שיקרתי לה חזרה.
כמו צמד מרגלים בארץ אויב עמדנו בחדר האוכל החדש והמעוצב שלה שכל רהיט בו נבחר בקפידה כדי שיהיה תואם לחברו. וחייכנו אחד אל השנייה חיוכים מזויפים.
"איפה היית? הבית מרקחת כבר נסגר מזמן, לא יכולת לחזור קודם לעשות את המשמרת השנייה? ריקי הרוסה מעייפות." הכניס בועז לחדר משב רוח מרענן של כנות זועפת.
"פגשתי חבר והלכתי אליו לדירה." עניתי.
הם הביטו בי בפליאה. גרתי אצלם שנה ומעולם לא הזכרתי חברים, וזאת מהטעם הפשוט שלא היו לי חברים. הזיונים הנדירים שהייתי תופס פה ושם בקולנוע ההוא בחיפה, או בגן ההוא למעלה בכרמל, לא נחשבו לחברים כמובן.
"מה פתאום חבר? ממתי יש לך חברים?" שאל בועז בחשדנות.
"למה שלא יהיו לו חברים?" התנפלה עליו ריקי בזעם.
בועז התקפל מיד. "לא אמרתי שלא יהיו לו חברים, אבל הוא אף פעם לא אמר שיש לו חבר אז מה פתאום..."
"תירגעו שניכם." ביקשתי, מבקש שהאדמה תפצה פיה ותבלע אותי, "זה סתם אחד שפגשתי בבית מרקחת. הוא הרגיש לא טוב אז ליוויתי אותו הביתה. זה הכול."
שניהם לטשו בי מבטים מופתעים. למה דווקא כשאתה אומר אמת אף אחד לא מאמין לך? אם הייתי מספר להם שהתחלתי עם בחורה ולקחתי אותה לסרט בחיפה הם בטח היו מאמינים לי מיד, אבל כשאני מנסה להגיד את האמת - טוב, רק חצי אמת - הם מסתכלים עליי בחשדנות.
"מה יש לו, לחבר שלך?" שאל בועז באי אימון.
"סתם שפעת." התעצבנתי. "הוא הרגיש לא טוב והרוקח ביקש שאני אלווה אותו הביתה, זה הכול. מה אתם עושים עניין? מחר אני אעבוד במקומך כל היום בסדר?"
"בסדר, בסדר." נחפזה ריקי להחליק את הוויכוח, "לא היה לי קשה בכלל היום. רק תבוא להחליף אותי מחר באחת כי יש לי תור בטיפת חלב. רוצה לאכול משהו? נשאר סלט מיונז."
"לא. אני לא רעב. אני הולך להתקלח." התחלתי ללכת לכיוון חדרי כשלפתע נשמע צלצול פעמון בדלת. בועז ניגש ופתח וגרי נכנס.
"ערב טוב לכם." אמר בקול בוטח ונעים, וחייך אליי חיוך חם שהרעיד אותי.
הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בבוקר. לבוש בגדים נקיים ומגוהצים. פניו מגולחות, עיניו צלולות ומחייכות, ושערו מסורק למשעי והדוק על עורפו בקוקו.
"מישקה." קרא בעליזות, הניח יד על כתפי ונישק קלות את לחיי, מתעלם מתדהמתם האילמת של בועז וריקי. "שכחת אצלי את התרופה שלך. מזל שהכתובת שלך רשומה עליה." חייך ואחז במרפקי. "תארוז את הדברים שלך ובוא נלך." משך אותי קלות לעברו.
"נלך לאן?" שאלתי, מביט בו בעיניים רעבות. מגעו עורר אותי ושוב רציתי בו.
"אליי. החלטתי שיהיה יותר טוב אם תבוא לגור איתי." הודיע לי בסבר פנים יפות ושב וחייך.
"יותר טוב למי? מה זאת אומרת שהוא יבוא לגור אתך?" התנפלה עליו ריקי.
בזעפה גבר דמיונה המבהיל לאבא - אדם מופנם וקודר בעל עור שחום מאוד, פה דק וקפוץ ופנים כעורים ומחודדים. ריקי דומה לו יותר מכולנו, השאר דומים בתווי פניהם לאימא, ומשום כך הייתה עריקתה פגיעה כל כך אנושה בגאוותו העקשנית של אבא. גאווה עקשנית שהוריש גם לביתו.
מוזר איך אישה נאה כל כך דמתה לגבר מכוער כמו אבא. למרות שחלקו אותם תווי פנים ואותן הבעות אצלה הם נראו יפים ואצלו דוחים ומפחידים.
"יותר טוב לכולם שאני אגור עם גרי." אמרתי רכות, מנסה להרגיע אותה. "גם לכם יהיה יותר נוח, במיוחד עכשיו עם התינוק, אל תתעצבני, זה רק לטובה."
"אל תגיד לי מה לעשות!" צרחה ריקי, "ומי זה הגרי הזה שאתה הולך לגור איתו פתאום?"
"ריקי תירגעי. אסור לך להתעצבן במצבך." ניסה בועז לחבק אותה, אבל היא התנערה ממנו בזעם.
"אם תלך איתו אף פעם לא יהיו לך ילדים ותמות זקן בודד וערירי." התיזה לעברי לחש זועם, נשמעת כמו מכשפה, ופתאום פרצה בבכי וברחה מהחדר.
בועז פנה ללכת אחריה ואז נמלך בדעתו וחזר אליי. "אני מצטער מיכה." אמר בעצב, "אבל היא צודקת ואם אתה הולך עכשיו איתו." החווה בסנטרו לכיוון גרי, "אין לך מה לחזור יותר."
"הבנתי בועז. תודה על הכול. אני אבוא להחליף את ריקי בצהרים." הושטתי לו את ידי והוא, לאחר היסוס קל, לחץ אותה ואחר כך הסתלק אל ריקי שקול בכייה החרישי נשמע מחדר השינה.
ארזתי בזריזות שתי מזוודות עם כל חפצי המעטים ויצאתי משם עם גרי.
להפתעתי הוביל אותי גרי למכונית ישנה שהמתינה לנו בצייתנות בחוץ. זרקתי את חפצי למושב האחורי והתיישבתי לצידו. "לא ידעתי שיש לך אוטו." הערתי, מופתע.
"זה לא האוטו שלי, הוא שייך ל... אה... לחבר." אמר גרי והתניע. "בוא, אני אקח אותך לאכול גלידה. מגיע לך פינוק אחרי הצעקות שחטפת מהמכשפה."
"זו אחותי, בדרך כלל היא לא מכשפה כזאת, אבל היא... היא בהריון, ואנחנו באנו מבית מאוד דתי ו..."
הרגשתי אשמה כשנזכרתי במבט שעלה על פניה כשראתה אותי ואת גרי יחד. אחרי השחרור, כשמצאתי את עצמי משוטט בעולם כמו עלה נידף ברוח, בודד וחסר מטרה, רק היא מכל משפחתי הגישה לי עזרה ואני... אי אפשר היה להסביר דבר כזה לזר כמו גרי. רק מי שגדל איתה באותו בית יוכל להבין את מפח הנפש שהסבה לה התנהגותי.
הבנתי לגמרי את הסלידה שלה מההומואיות שלי וידעתי בדיוק מאיפה היא באה, גם אני חשתי אותה כשהייתי מביט לפעמים על עצמי בראי, אבל אני צריך להמשיך ולעבוד איתה כי זכיינים של מפעל הפיס מחויבים להפעיל את הדוכן משמונה בבוקר עד שמונה בערב ואישה בהריון לא יכולה לעבוד שתים עשרה שעות רצופות.
ביני לבין עצמי גמרתי אומר שאם נוכחותי תהיה מאוסה עליה עד שלא תוכל לשאת אותי גם בדקות המעטות בהן אנחנו מחליפים משמרות אני אלך לעבוד בדוכן אחר.
"אחותך בכלל לא דומה לך" העיר גרי, סוקר אותי מהצד במבט מלוכסן.
"היא דומה לאבא. רק שהיא יפה והוא לא."
"ולמי אתה דומה? למי אני צריך להגיד תודה על הפרצוף החמוד שלך?" חייך גרי.
אף פעם אחת בימי חיי לא אמרו לי שיש לי פרצוף חמוד. חשתי משותק מרוב מבוכה. "אני דומה לאימא שלי, אבל..." נשכתי את שפתיי. מה אני, אידיוט? סוף סוף נותנים לי מחמאה ואני מתווכח?
"אבל מה?" ירה בי גרי עוד אחד מאותם מבטים שחלפו מבעד לריסיו וחדרו לליבי כחיצים.
"אני לא חמוד גרי. אני שמן מידי ושעיר מידי ו... אני לא חמוד."
"בעיניי אתה חמוד, מישקה." פסק גרי והניח יד חמה על ברכי, "למה הסתלקת?"
"אמרת לי ללכת."
גרי פרץ בצחוק. "אז מה, טיפשון? אז אמרתי. אני אומר הרבה שטויות. כל מה שאני אומר אתה צריך לעשות?"
"כן, הכול."
"אז למה לא קנית לי סיגריות?"
"טוב. אז לא הכול, כמעט הכול."
הוא החנה את הרכב מול הדואר במגרש חניה חשוך ומרוחק מהמרכז וכיבה את המנוע.
"מישקה חמוד, מהרגע שנפגשנו ידעתי שאני יכול לסמוך עליך, שאתה תטפל בי יפה." אמר ונישק אותי על פי בעדינות.
שחררתי את עצמי מהחגורה והתרפקתי עליו, מאושר.
"כל כך פחדתי שנעלבת ולא תרצה לבוא איתי." אמר ברוך, ובחש את תלתלי בידיו היפות, מביט בעיניי.
באור הקלוש של מגרש החניה היו עיניו בהירות וחמימות וחיוך נעים האיר את פניו. הרגשתי שגופי נמס מרוב עונג. "אני תמיד ארצה לבוא אתך." הבטחתי לו.
המשכנו להתנשק שוב ושוב עד שאזרתי אומץ ודחפתי בזהירות את ידי מתחת לחולצתו. עורו היה חמים ומשיי תחת כפותי.
"שכחתי לשאול איך אתה מרגיש." נבהלתי פתאום, הרי רק הבוקר הוא היה חולה.
"עכשיו אני בריא, לקחתי אקמול ואכלתי מה שהבאת, וגם שתיתי תה.. תגיד, אתה בטוח שאתה רוצה לבוא לגור אצלי? אני לא בן אדם כל כך נחמד מישקה. אני לא מבשל ולא מנקה ולפעמים אני די גועלי."
"זה בסדר. אני אעשה הכול. אל תדאג, יהיה בסדר." הצהרתי בביטחון לא אופייני לי. חבוק בזרועותיו חשתי אופטימי ומאושר יותר מכפי שחשתי מימיי.

הלכנו למרכז וקנינו שתי מנות גלידה בגביע. אני הסתפקתי בשוקו וניל כמו תמיד, וגרי הפתיע אותי כשקנה גלידה בטעם מנטה ולימון. שילוב טעים למדיי אם אתה אוהב טעמים חמצמצים בגלידה שלך.
"בוא." משך אותי אחריו לעבר הגן הציבורי שעמד מול המרכז המסחרי. חצינו את הכביש והעפלנו במעלה הגבעה הקטנה שהגן השתרע למרגלותיה מטפסים במדרגות עד לאנדרטה הישנה שעמדה בפסגת הגבעה, מוקפת עצי אלון מאובקים. התיישבנו על האבן החמימה עדיין מלהטו של יום הקיץ והתנשקנו בחסות החשיכה.
אני כבר גמרתי את הגלידה שלי, אבל גרי אכל בנגיסות זעירות ורוב הגלידה שלו הייתה עדיין בגביע. הוא פתח תוך כדי נשיקה את חנות מכנסיי, גישש ושלף מתוך תחתוניי את אברי ששוב היה זקוף ומשתוקק, ואז אוחז בו ביד אחת מציץ בפני הלוהטות תוך שהוא מחייך את החיוך השדוני המיוחד הזה שהדליק את פניו.
"מישקה חמוד שלי, אני כל כך מאושר שפגשתי אותך" אמר ברוך, והפך את גביע הגלידה הקרה היישר לתוך חיקי, ומיד, זריזה כברק, חסמה כפו את צעקת ההפתעה שעמדתי לשחרר לחלל העולם עקב המפגש בין הגלידה הקרה לחלציי הלוהטים.
"שקט!" פקד עלי והרכין את ראשו בין ברכיי. "שב בשקט ושתוק."
עשיתי כמיטב יכולתי לשתוק כשהוא ליקק את הגלידה מהזין ומהביצים שלי, אבל היה לי קשה. הייתי קרוב מאוד לגוון את טעם המנטה לימון של הגלידה שלו בטעם הזרע שלי. הוא חש בכך וכל פעם שהייתי קרוב לגמור לחץ ביד בוטחת מתחת לאשכיי, מונע ממני להגיע לפורקן.
זה היה כל כך טוב, הוא הצליח בעת ובעונה אחת גם ללקק את הזין שלי וגם למצוץ אותו. זה היה מטריף, הרגשתי שאני מתפוצץ. "גרי בבקשה... אני רוצה לגמור." התחננתי.
"אמרתי לך לסתום." סטר לי בפרקי אצבעותיו סטירה קטנה וצורבת מרמז לי על מורת רוחו מהתנהגותו ואחר כך הסביר לי שגבר צריך לשלוט בזין שלו ולא להניח לזין שלו לשלוט בו, וכל זמן שדיבר השתעשע בזין האומלל שלי, מביא אותי לסף גמירה, מונע ממני לגמור וחוזר חלילה.
כל פעם שניסיתי להסביר לו שהביצים שלי עומדות לפני התפוצצות הוא שוב סתם לי את הפה, לפעמים בסטירה ולפעמים בנשיקה. אף פעם לא ידעתי למה לצפות ממנו.
במקום לכעוס עליו ולהחזיר לו כגמולו (אני שוקל בערך עשרים ק"ג יותר ממנו), התנצלתי בהכנעה על חוסר הסבלנות שלי וניסיתי להשתפר.
הוא עינה אותי במשך כשעה עד שהניח לי להתפרק, אבל קודם לקח אותי אל מעבה החורשה, הושיב אותי על אבן כשמכנסיי מופשלות - כל התחת שלי נשרט – והשעין אותי על גזע עץ. רק אחרי שליקקתי היטב את פי הטבעת שלו הוא שיפד את עצמו עליי, נשען על גופי והדריך אותי כשהוא מניח את ידיו על ידיי איך ללטף אותו עד שגמר. רק אז הגיע תורי, וזה היה כל כך טוב עד שכמעט איבדתי את ההכרה.
"זה היה השיעור הראשון שלך בדחיית סיפוקים." העיר גרי בחיוך כשהצלחתי להתאושש ולגרור את עצמי בברכיים רועדות לרכב. "ובעתיד יבואו עוד שיעורים אם תרצה. אתה רוצה?" חקר, מחייך בזדוניות משועשעת, ואני רציתי, בטח שרציתי. עם גרי אני תמיד רוצה.

אז נכון, לא כל הסקס שלנו נראה ככה, אבל לעתים די קרובות זה מה שקורה. אין לי מושג איך הוא עושה לי את זה. הוא אמנם בערך בגובה שלי - מטר שמונים וחמש - אבל אני הרבה יותר רחב וכבד ממנו. אני מניח שאני יכול לפרק אותו לגורמים אם ארצה, אבל אני לא רוצה. אני רוצה שהוא יגיד לי מה לעשות, שיחנך אותי לפי דרכו, ושירד עליי וישפיל אותי אם ימצא לנכון לעשות זאת.
עכשיו אני רואה את כל הדוגלים בזוגיות שוויונית קופצים ממקומם בזעם, ואת כל המאמינים בפוליטקלי קורקט מתמלאים חמה קדושה. תחסכו ממני את הטפות המוסר וההסברים המלומדים, זה מיותר, ככה טוב לי וזה מה שאני רוצה.
עד היום אני נדרך כולי כשהוא נכנס לחדר, מביט בפניו, מנסה לנחש את מצב רוחו. מתנהג כמו כלבלב שמנסה לרצות את אדוניו, ולא מבין למה במקום להרגיש מושפל וכועס, אני אוהב להרגיש ככה.
בחיי היום יום אני לא כזה כנוע. בכל דבר אחר אנחנו פחות או יותר שותפים שווים רק בקטע של הסקס הוא מתנהג ככה, כמו אדון שמחלק הוראות לעבד שלו, וזה מדליק אותי בטירוף..
אני מאושר איתו, לא יכול לחשוב על עצמי בלעדיו, והוא תמיד אומר שבלעדיי הוא לא היה מצליח לקום מהמיטה בבוקר.
גרי צוחק ממני כשאני מנסה לשאול אותו למה אנחנו כאלה ומזהיר אותי לא לחשוב כל כך הרבה כי זה יעשה לי קמטים בפנים.
על כל דבר אחר הוא מסכים לדבר איתי ולהסביר לי הכול, רק כשאני מנסה לדבר איתו עלינו הוא מתחיל להתבדח ועושה צחוק מהנושא.
אולי גם הוא נבוך מהקטע הזה?
אחרי השתוללות רצינית שלנו הוא מתנהג אלי ברוך, מפנק ומלטף, כאילו מנסה לפצות אותי על מה שעשה. זה נעים לי עד גבול מסוים ואז נמאס ואני רוצה שהוא יחזור לעצמו ומתגרה בו קצת, מרגיז אותו בשאלות שלי, מציק לו קצת, ואז הוא מבין את הרמז וחוזר להיות גרי הציני והשתלטן כמו תמיד.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 20 באפר׳ 2009

4. זה מה יש

הפולניה​(אחרת) • 20 באפר׳ 2009
כמה ימים אחרי שהתחלתי לגור עם גרי החלטתי לצבוע את הבית. הייתי מלא מרץ ומאושר מאוד כשקמתי באותו בוקר, אחרי עוד לילה בזרועותיו ולבשתי מכנסים קצרים וגופיה ישנה, נעלתי נעלי התעמלות עתיקים והתחלתי לקלף את הקירות מהצבע הישן. גרי עדיין ישן. היום היה עליו להתחיל לעבוד במשמרת הערב ומאחר והוא אהב לישון עד מאוחר החלטתי להתחיל את העבודה מהמרפסת כדי לא להפריע לו.
עמדתי על סולם אלומיניום מתקפל שרכשתי אתמול יחד עם צבעים, נייר זכוכית, שפכטל ועוד כמה כלי עבודה שאף גבר לא יכול לדעתי להסתדר בלעדיהם. גרי הוא הפגין חוסר ישע נוגע ללב בפרטים המעשיים של ניהול בית. בבישול למשל לא היה לו שמץ של מושג. אפילו מטאטא הוא לא ידע איך להחזיק בידו. הרעיון שאדם מין הישוב יקום סתם ככה ויצבע במו ידיו את קירות ביתו הטיל עליו תימהון עצום.
אני, שצבעתי עם אחי ואבי את קירות דירתנו כל שנה לקראת פסח עוד מילדותי, והסתובבתי במטבחה של אימא מאז שלמדתי ללכת, צחקתי מהתפעלותו התמימה.
חשבתי לתומי שכל אחד יודע איך לתקן ברז נוזל, להחליף תקע שחוטיו התרופפו, או לתקוע מסמר בקיר. מתברר שטעיתי.
גרי הסכים שנרכוש מקדחה כדי שנוכל לתלות מדפים בחדר העבודה שלו, והיה עליי להסביר לו מה זה דיבלים, ומה ההבדל בין בורג עץ לבורג רגיל. הוא לא ידע אפילו מה ההבדל בין מברג שטוח למברג פיליפס.
כשכרעתי על ברכיי מתחת לשיש במטבח ופרקתי את הברך מתחת לכיור כדי לפתוח סתימה הוא החליט שאני גאון טכני ונישק אותי.
"אני לא מבין איך לא מתת מרעב עד היום?" השתוממתי כשראיתי איך הוא טורף בהתלהבות את השקשוקה שהכנתי.
"אכלתי פה ושם." אמר במבוכה. "במפעל יש חדר אוכל ובשבתות הסתדרתי כבר." חשבתי שהוא נבוך בגלל הבורות שלו בניהול בית, רק אחר כך הבנתי למה הוא לא הצליח להביט בעיניי כשדברנו על החיים שלו לפני שבאתי לגור איתו, אבל באותו בוקר חמים הכול עדיין נראה נפלא.
הייתי מלא אופטימיות. באותו בוקר הרגשתי שאני יכול לעמוד בכל קושי. אפילו ריקי ובועז עשו רושם שהם מתחילים להשלים עם ההחלטה שלי ואחרי השוק הראשוני החלו להסתגל לרעיון שאני הומו.
המשכתי לעבוד עם ריקי בדוכן הפיס שלנו ואחרי כמה ימי ברוגז היא החלה להפשיר. בהתחלה דיברנו רק על עבודה, אבל אני הקפדתי להאיר לה פנים, לשאול לשלומה ולשלום בועז (משמיט את כינוי הגנאי כיפה סרוגה), ובסוף היא נשברה ואפילו חייכה אלי מדי פעם בהיסח הדעת.
כמובן שגם היא וגם בועז היו משוכנעים שאני חי חיי פריצות ושעלי לחזור בתשובה שלמה, לעמוד בניסיון שאלוהים מנסה אותי ולדכא בכוח את משיכתי הלא טבעית לגברים. אי שם במוחי, בחלק האפל והפרימיטיבי של תודעתי, גם אני חשבתי כמותם, אבל לא התכוונתי להניח לחינוך השמרני שחונכתי להרוס את חיי.
כבר מזמן עשיתי את חשבון הנפש שלי והשלמתי עם כך שאני אוכל לחיות חיים שלמים ומלאים רק עם גבר, ושאם אעשה שקר בנפשי ואתחתן עם אישה אחטא גם לי וגם לה.
יכולתי כמובן להתנזר ממין בכלל, אבל... ידיו של גרי נכרכו סביב מותני, מושכות בזריזות את הגופייה ממכנסיי, חודרות תחתיה כדי ללטף את גופי.
"אתה נראה סקסי במיוחד עם הבגדים האלה." אמר, מחכך את פניו בחזי.
מאז שנפגשנו הוא לא הפסיק להחמיא לי ובהתחלה הייתי מגיב במבוכה ומודה לו בנוקשות מנומסת שהצחיקה אותו עד דמעות.
בימים הראשונים שלנו יחד היינו אחד לשני מקור לפליאה ולשעשוע בלתי נדלה. כל מה ששנאתי בגופי גרי אהב. הוא מצא את השיער השחור והמתולתל שצמח בשפע על חזי סקסי ומגרה. הוא אהב את מראה פטמותיי הכהות שהציצו מתוך השער השופע הזה ומצץ אותן בהתלהבות.
הוא אהב את גופי הגדול שתמיד חשבתי למגושם ועבה, ולא חדל להמטיר מחמאות על עיניי השחורות, ריסיי הארוכים, (בפעם הראשונה בחיי שמתי לב שיש לי ריסים) ואמר שהוא אוהב את שפתיי המלאות ואפילו הצליח להתלהב משיניי הלבנות שאין בהן אף סתימה מפני שאימא לא קנתה לנו אף פעם ממתקים, דבר שמילא אותי בזמנו מרירות רבה על המחסור הכרוני של הוריי בכסף.
גרי, לעומת זאת, פיזר כסף כאילו היה חול. הוא הרוויח יפה בעבודתו והמושג של חיסכון היה זר לו לחלוטין.
"כשיש מבזבזים וכשאין אז אין." אמר בקלות דעת.
כשמחיתי על דבריו מסר לי את ארנקו ואמר לי לקנות מה שצריך, מתנער בשמחה מהאחריות לקניות.
לפחות בענייני כספים לא רבנו מעולם. גרי עמד על טיבי מהיום הראשון והודיע לי שבעיניו אני אמין כמו בנקאי שוויצרי, מניח לי לטפל בכל החשבונות. החלטתי שיהיה לנו חשבון משותף לניהול ענייני הבית ואת שאר הכסף הפקדתי בחשבונות חיסכון, אחד לו ואחד לי.
לתימהוני הדירה הייתה שלו. הוא שילם עליה משכנתא בתנאים טובים יחסית כי היה עולה חדש, אבל התנהג כאילו מדובר בדירה שכורה - לא תיקן, לא צבע ולא תחזק אותה. מאחר שגרתי בדירתו חשבתי שיהיה הגון מצידי להשתתף בתשלום המשכנתא שלו.
גרי צחק כשהעליתי את הרעיון הזה בפניו. "ולאחותך שילמת?" שאל וכרך אחד מתלתלי ראשי סביב אצבעו הארוכה והדקה.
"לא, אבל... עזרתי לה בניקיון ובעבודת הבית ועבדתי בגינה. בועז עובד עד שעה מאוד מאוחרת במסעדה של הוריו והיא בהריון, אז..." הסמקתי למראה חיוכו, "טוב, הם משפחה. הם לא היו לוקחים ממני כסף גם אם הייתי רוצה."
"גם אני לא אקח ממך כסף, אבל זה לא אומר שאתה לא תשלם לי." הצטחק גרי ונשכב עליי, לוכד את פרקי ידי מעל לראשי ביד אחת, מנשק בכוח את פי ומחליק את ידו השנייה לתוך מכנסיי.
"הנה, כאן התשלום שלי." לחש לי, לופת בעדינות את אברי שכמובן, כמו בכל פעם שהוא נגע בו, הזדקף ורטט בציפייה.
הימים הראשונים והתמימים הללו היו לנו כמו ירח דבש, אם כי בניגוד לרוב הזוגות אנחנו לא הכרנו זה את זה כלל, ורק אחרי שפגה ההתלהבות הראשונית למדנו להכיר זה את זה. עוד ביום הראשון סיפרתי לגרי הכול על עצמי, לא שהיה כל כך הרבה מה לספר, אבל הוא... הוא לקח את הזמן שלו.
גרי הצליח להשתמט מלספר לי בצורה מסודרת על עצמו ורק טיפין טיפין למדתי שהוא נולד בלנינגרד, עלה בגיל חמש לארץ עם הוריו וסבתו, גדל בנצרת עד גיל עשר בערך, ואז היגרו הוריו לגרמניה שם עזב אביו אותו ואת אימו עם הסבתא ונעלם. הם נדדו בכל רחבי אירופה, גרים כל פעם בארץ אחרת, עד שהסבתא נפטרה, האם נישאה שנית, והוא חזר לארץ כי מאס בנדודים ורצה לשרת בצבא. הוא שירת כמה חודשים, שירות מקוצר של עולים חדשים, ואחר כך למד ומצא עבודה, וכל אותו הזמן לא התערה בארץ למרות שדיבר עברית טובה.
"כל החברים שלי רוסים. גם בעבודה כמעט כולם מדברים רוסית. אין לי אף חבר ישראלי חוץ ממך." סח לי פעם, "בשבילי אתה הנציג של הנייטיב." התבדח.
ניסיתי לחייך יחד איתו, אבל לא הערתו לא מצאה חן בעיניי. רציתי שיראה בי אדם ייחודי, שלא יוכל לדמיין את חייו בלעדיי, כשם שאני לא יכול לחשוב על חיי בלעדיו.

ירדתי מהסולם, מלוכלך באבק ובטיח יבש, מוחה בפני גרי שאני אלכלך אותו אם הוא ימשיך לחבק אותי, צוחק, מאושר מהתלהבותו למראי בבגדי העבודה, מנסה לברר בין נשיקה לנשיקה מה להכין לארוחת הבוקר. נהניתי לבשל למענו, ולהפתיע אותו בכריכים יצירתיים שעטפתי בקפידה בשבילו כשהלך לעבודה, הייתי מאושר לעשות בשבילו דברים.
"הבוקר אני רוצה לאכול אותך." צחק גרי, מנסה לפשוט מעליי את מכנסיי, ומן הסתם היה מצליח, אבל באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת, ולפני שהספקנו לענות היא נפתחה ובפתח עמדה אימא שלי.
מבט אחד בשנינו והיא הבינה מיד הכול, ופניה המלאות והאדמדמות בדרך כלל החווירו וכמו הצטמקו בבת אחת. היא הניחה את ידה על פיה ולטשה בי עיניים עגולות. בידה השנייה נשאה את סל הפלסטיק האדום הישן שלה שידיתו הקרועה הייתה מודבקת באיזולירבנד ושהיה גדוש שקיות וסירים.
גרי הביט בה בעניין, סוקר אותה כאילו הייתה נציגה של שבט נידח ואקזוטי. אני ומשפחתי נראינו לו מוזרים ומעוררי עניין, אבל בלתי מובנים לחלוטין.
כל מאמציי להסביר לו עד כמה נוראית ההומואיות שלי בעיני משפחתי לא צלחו. הושבתי את אימא הנרעשת על כסא במטבח וניסיתי לשוחח איתה כרגיל. התברר
שאימא באה להפציר בי לחזור מדרכי הרעות וניסתה לדבר על ליבי, שולחת מבטים עצבניים אל גרי שעמד בפתח המטבח, נשען על המשקוף, סוקר אותה בעניין בעוד היא מדברת בעברית מעורבבת בערבית מרוקאית, מנסה לעורר בי ייסורי מצפון ולשכנע אותי לחזור לחיק המשפחה.
"אימא די!" הפסקתי את דבריה אחרי שהקשבתי לה בסבלנות במשך רבע שעה תמימה. "אני לא יכול לחזור. די כבר"
"בגללו?" הנידה בראשה לעבר גרי שחייך אליה בנימוס. לא מוטרד כלל מהתעלמותה הבוטה ממנו.
"לא. עזבתי עוד קודם. אותו פגשתי רק לפני שבוע. זה לא רק בגלל... בגלל ה..." התקשיתי עדיין לבטא את המילה הזו בפניה. "זה הכול ביחד, החרדיות שלכם וגם... אני אוהב אותו אימא. אני לא יכול לחזור."
היא פרצה בבכי ואטמה את אוזניה. "אל תדבר ככה. אסור!" ניסתה לחסום את פי.
"אבא יודע?" קטעתי את בכייה בקוצר רוח.
"כולם יודעים." נאנחה, "כולם במשפחה שמעו עליך חוץ מהקטן. אוי ואבוי לנו אם השכנים ידעו, הוא לא יוכל להתחתן אם כולם יגלו."
"הוא רק בן חמש עשרה אימא. חכו עד שיגדל קצת." אמרתי בקוצר רוח. בעיניי אחי הקטן היה עדיין תינוק.
"למה? אתה תשתנה עד שהוא יגדל?" הטיחה בי אימא בקול בוטה והידקה את מטפחתה על ראשה.
החלפנו מבטים נוקבים. כשהייתי קטן הייתי משוכנע שאימא קוראת את מחשבותיי הכמוסות הישר ממוחי, עד היום אני מרגיש ככה לפעמים.
היא הוציאה מסלה את האוכל שהביאה, אוכל מרוקאי עז ניחוח וחריף. "הנה, הבאתי לך קצת אוכל. תחזיר את הסירים לריקי, היא כבר תחזיר לי." מלמלה, סוקרת אותי בביקורתיות. "רזית קצת, לא?"
"זה בגלל שהורדתי את המינון של התרופות. בעוד כמה שבועות אני אפסיק לגמרי ואז אני אהיה רזה ויפה." ניסיתי להפיס את דעתה.
"אתה יפה גם עכשיו. מה כל כך יפה בלהיות רזה? עד שהשמן ירזה הרזה ימות." חזרה על הפתגם ששמעה מהשכנה הרומנייה שלנו. "טוב, אני הולכת לבקר את ריקי, היא צריכה את אימא שלה במצבה." פסקה והלכה עם הסל הריק.
הצצתי החוצה, אחי הגדול משה ישב במכונית שלו ממתין להסיע אותה לביתה של ריקי.
גרי כבר פתח את הסירים וטעם מכל אחד מהם.
"עכשיו אני יודע מאיפה למדת לבשל." הצטחק, "ומאיפה קבלת את העיניים השחורות והיפות האלו. נו, אל תהייה עצוב. הם יתרגלו, בסוף הכול יהיה בסדר, הנה לאחותך כבר סלחו."
"כן, לריקי הם סלחו, אבל לי לא יסלחו אף פעם." ניבאתי בקדרות וצדקתי. ריקי לא הייתה דתייה כמותם, אבל היא הביאה להם נכד חמוד ובריא, והיא נשואה לגבר יהודי. אמנם כיפה סרוגה, אבל גבר ויהודי, ואני מה? אני נשאר בצל, חבוי בפינה כדי שלא אקלקל את השידוך של אחי הקטן ולא אנקר את עיני גיסיי וגיסותיי העלולים לחשוש שהדם הרע שבעורקיי יעבור לילדיהם שעוד לא נולדו.
כששואלים את אימא למה אני לא נשוי היא אומרת שאני חולה ושאף פעם לא אוכל להביא ילדים בגלל המחלה שלי, ומחליפה מהר נושא.
באותו יום הבנתי שאין לי יותר משפחה. מהיום גרי הוא המשפחה היחידה שלי, וזה מה יש.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 20 באפר׳ 2009

5. המסיבה

הפולניה​(אחרת) • 20 באפר׳ 2009
כמה שבועות אחר כך עליתי במדרגות לדירה, נושא שקיות עמוסות מצרכי מזון, והופתעתי למראה גרי עומד בפתח ומשוחח עם צעיר גבוה ודק בעל שיער בהיר קצוץ ועיני תכלת מלוכסנות. הם דברו רוסית, שלא הבנתי כמובן, אבל קבלתי רושם שהבחור הפציר בגרי לעשות משהו ושגרי מסרב.
חשבתי שלעמוד ככה בפתח ולא להזמין את האורח שלו להיכנס הוא מעשה חסר נימוס, ומיד נדחקתי בין השניים, הצגתי את עצמי ושמחתי ללחוץ את ידו של הצעיר שהציג את עצמו כיורי, חבר ותיק של גרי, ונכנס בשמחה לדירה שלנו.
הוא ראה מיד את השינויים שחלו בדירה ושיבח אותי על חריצותי. הצעתי לו שתייה ועוגה, והוא התמקם בנוחיות במטבח, שתה בירה, אכל עוגיות מלוחות, ופטפט איתי בנועם.
גרי ישב מתוח לצידו ונראה כועס.
אחרי שיורי גמר את הבירה שלו הוא התנצל שעליו ללכת לעבוד. הוא איש בטחון בקניון בחיפה ואם יאחר הבוס יכעס עליו, אמר והלך.
ברגע שהוא יצא גרי התנפל עליי בזעם. את מרבית דבריו לא הבנתי, הוא דיבר רוסית וגרמנית. שמעתי הרבה שייסה שזה חרא בגרמנית, וגם שאני דוראק, שזה אומר טיפש.
"אני אולי טיפש," נכנסתי לדבריו, מנצל את ההפסקה שעשה כדי לנשום, "אבל אני לא גס רוח. הוא חבר שלך, למה אתה לא מזמין אותו להיכנס? איזו מין התנהגות זו?"
"יש לי סיבות מצוינות." רטן גרי בזעף, "וחוץ מזה הוא חזיר. תראה איך הוא אכל לנו את כל העוגיות?"
"יש עוד." הגשתי לו עוד עוגיות והתיישבתי לצידו. "סוף סוף אני פוגש חבר שלך, עד היום חשבתי שאתה כמוני, בלי אף חבר."
גרי רטן משהו מתחת לאפו וגרר אותי למיטה, סותם את פי בנשיקות כששאלתי מה יורי רצה ועל מה הם דיברו. האמת שדווקא היו לו חברים. אנשים צלצלו אליו, שמעתי אותו מדבר ברוסית וצוחק איתם, אבל אף אחד לא בא לבקר. בשבועות הראשונים שלנו יחד חיינו בבדידות מזהרת.
כל ידידיי מהישיבה החרימו אותי כמובן, משפחתי שמרה איתי על קשר רופף מאוד דרך ריקי שגם היא דברה איתי רק על העבודה.
הייתי בודד ומשועמם. דברתי רק עם גרי ועם הלקוחות שקנו ממני פיס. גם עם השכנים לא היה לי מזל - בצד אחד גרו זוג זקנים שדיברו רק רומנית ויידיש והביטו בי בבהלה כל פעם שאמרתי להם בוקר טוב, ומהצד השני חיו זוג רוסים צעירים חסרי ילדים שעבדו קשה וכמעט לא היו בבית.
הייתי רגיל לחיות במשפחה גדולה עם הרבה אנשים סביבי וחשתי קצת בדידות. לא הבנתי למה גרי לא מביא הביתה חברים. האם הוא מתבייש בי או שאולי הם לא יודעים עליו? שמעתי שהרוסים מאוד שמרנים ומתנגדים להומואים בצורה תקיפה. אולי זו הסיבה ואולי הוא לא רוצה שהם ידעו עם מי הוא חי?
לפי מה שידעתי הרוסים התחברו רק זה עם זה ושמרו מרחק מישראלים. אולי לגרי לא נעים שידעו שהוא חי עם אחד כמוני?
אחרי שהוא נרדם הבטתי בפניו היפים והאהובים ובגופו הארוך הדק והשרירי ואחר כך בעצמי, עבה מגושם ושעיר, וחשבתי שאם הוא מתבייש בי אני מבין אותו.
"בוא לישון." רטן גרי ומשך אותי אליו. הוא אהב להצמיד אותי לגופו בזמן השינה, נצמד אליי ומחבק אותי כאילו שהייתי באמת דובי צעצוע.
"אתה מתבייש שהחברים שלך יכירו אותי?" לא התאפקתי ושאלתי שאלה טיפשית.
הוא נאנח ושתק. גם אני שתקתי. הצטערתי שפתחתי את הפה, לא הייתי צריך להעלות את הנושא, חבל שלא התאפקתי.
"לא מישקה." אמר לבסוף, "אני לא מתבייש בך וגם לא ביחסים שלנו, אבל..." הוא שוב נאנח, "החברים שלי הם לא אנשים כל כך נחמדים. לפעמים הם שותים יותר מידי ועושים שטויות, והם מדברים רוסית זה עם זה. אתה לא תבין מה הם אומרים והם... אני לא רוצה שתכיר אותם. לא תרגיש נוח איתם."
"על מה התווכחת עם יורי?" שאלתי.
"הוא רצה שאני אבוא למסיבה ביום שישי בערב"
"אז לך."
"בלעדיך? איך אני יכול להשאיר אותך לבד?"
"אני לא תינוק גרי. אני יכול להיות לבד. תלך, לא אכפת לי." שיקרתי.
"שקרן." אמר גרי ברוח טובה ודחף את רגלו בין רגליי, נלחץ אליי בכוח. "אתה כזה שקרן מישקה, לך לישון."

למחרת תפס אותי יורי בטלפון ושאל למה אני לא רוצה לבוא למסיבה שלו.
כי לא הזמנת אותי, חשבתי לעצמי בשקט, אבל בקול אמרתי, "איזו מסיבה?"
הוא קילל ברוסית וצחק. "גרי לא אמר לך? הוא בטח פוחד שמישהו יגנוב לו את החבר החדש והיפה שלו."
"איזה חבר יפה?" התפלאתי. הוא שוב צחק, ואני הבנתי פתאום שהוא מתכוון אליי.
"יש מסיבה בחוף הרוסים בקרית ים." אמר, "יהיה נחמד. בואו, נעשה על האש ותהיה שתייה והכול. מה אתה אוהב לשתות?"
"מיץ תפוחים לא מוגז." אמרתי והוא שב וצחק. משום מה הוא מצא אותי משעשע להפליא.
"אתה שותה בירה?"
"אה, כן. קצת."
"טוב, ביום שישי בשעה עשר בלילה אני בא לאסוף אתכם."
רק אז הבנתי למי הייתה שייכת המכונית בה אסף אותי גרי מהבית של ריקי ונזכרתי איך הוא גמגם במבוכה כששאלתי מאיפה האוטו.
התחלתי לקלוט שיש עוד הרבה דברים שהוא לא רוצה שאדע עליו והכנתי את עצמי נפשית לבעיות, אם כי שום דבר בחיים שחייתי עד כה לא הכשיר אותי להתמודד עם הבעיה שניצבה בפניי אחרי שהמסיבה תמה ושלשתינו חזרנו הביתה.
המסיבה הייתה נהדרת, באמת. מזמן לא נהניתי כל כך. היה כל כך נחמד עד שכמעט שכחתי שהיום שבת ושאני עובר על שני איסורים חמורים - גם אש בשבת, וגם הנסיעה. על האוכל אני בכלל לא רוצה לדבר. השתדלתי לא לאכול שום בשר חוץ מעוף, אבל אני לא בטוח שלא אכלתי טרף. כאילו שזה היה משנה אחרי כל הדברים האחרים שכבר עשיתי, אבל בכל זאת...
למרות החיים שחייתי הקפדתי כמיטב יכולתי לא לאכול אוכל לא כשר. אף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות חלב עם בשר, או לשים גבינה על נקניק.
גרי היה צוחק ממני. "אתה מכניס את הזין הלא חתוך שלי לפה שלך, אבל לא אוכל נקניק לא כשר?" התגרה בי. "מותר לך, אתה כבר לא דוס, מישקה. מתי תקלוט את זה?"
לא יודע מתי. בני אדם זה לא דבר הגיוני ומספיק להסתכל עליי כדי לדעת את זה.
רק כשהמסיבה נגמרה והתחלנו לקפל הכול ולארוז את הדברים שהבאנו עלה בדעתי שאולי גרי מתבייש בחברים שלו, לא בי. הם היו נחמדים מאוד, בעיקר הבנות היפות והעדינות שבאו לחגוג על שפת הים עם איפור ונעלי עקב, אבל כולם שתו המון ובסוף המסיבה חלק כבר שכבו מעולפים על החול וחלק הקיאו על עצמם, ועל הקטעים בין הבנות לבנים, וגם בין בנות לבנות, או בנים לבנים, אני בכלל לא רוצה לדבר.
בוא נגיד שהיה חושך ולא ראיתי כלום, אבל אין לי מושג למה חשבתי שרוסים שמרנים בענייני מין. זה לא מה שאני ראיתי בחוף ההוא, ואולי זה היה רק בגלל השתייה? לא יודע.
אני שתיין לא מוצלח. שותה קצת בירה וכבר יש לי סחרחורת והרגשה לא טובה. במשהו חריף יותר אני לא מוכן לגעת, שורף לי בפה ועושה לי רע בלב, אבל הם שתו המון.
בעצם כמעט שלא באנו. גרי כעס ולא רצה לבוא. כשסיפרתי לו על השיחה שלי עם יורי הוא התרתח ודחף אותי בחזקה, מפיל אותי על כורסת הסבא העתיקה שהצלתי מערימת רהיטים ישנים שמשהו זרק. שייפתי היטב את עץ הטיק הכהה, המגולף פיתוחי פרחים, וריפדתי את המושב אצל הרפד הערבי בבד קטיפתי אדמדם.
גרי צחק ממני בהתחלה על העיסוק שלי בשמאט'ס, אבל אחר כך התפעל מהתוצאה הסופית ואהב לשבת בה ולצפות בטלוויזיה. עם הזמן היא הפכה להיות הכורסא של גרי, ועכשיו ישבתי למרגלותיה של הכורסא שלו, ממשש את פדחתי שנחבטה ברגל העץ המעוגלת שבסופה גילוף נאה דמוי טלף של חיית טרף.
הוא הפך את הכורסא על צידה כך שארבעת הרגלים המעוקלות שלה הזדקרו הצידה, ופקד עלי לעמוד על ברכי בין רגלי הכורסא כשגבי מופנה אליו. צייתי לו בלי היסוס. ובעמדי, דחוק בין ארבעת רגלי הכורסא שלא מזמן טרחתי לשייף ולצבוע, חשתי כמו הייתי אסור בנחושתיים.
למרבה הבושה המצב הזה כל כך גירה אותי עד שכמעט וגמרתי בתחתונים. גרי כרע על ברכיו מאחוריי, פתח את מכנסיי ושלח את ידו הקרירה אל אברי המתלבט בסתר בגדיי.
"מישקה, מצחיק שכמוך." אמר בקול מלא רוך ומשך את מכנסי במורד ירכי. שמעתי את רחש הרוכסן שלו ואז הוא לפת את כתפי בכוח וחדר לתוכי בבת אחת, סוחט ממני גניחה של ספק כאב ספק עונג.
"אז נלך למסיבה או לא?" שאלתי אחר כך, כשהתקלחנו יחד.
המתנתי עם השאלה עד שהגיע הזמן לחפיפת הראש החביבה עליו. במשך הזמן למדתי איך לעסות את קרקפתו באצבעותיי, חזק אבל לא יותר מידי, משתמש רק בכריות האצבעות, מקפיד ללחוץ בדיוק במידה הנכונה ולא לשרוט חלילה, רק לקרצף בעדינות.
הוא גיחך, מרוצה מהטיפול שלי, ראשו נשען קלות על בטני, מתפנק תחת ידי.
"אתה מאוד רוצה ללכת?" שאל. "אתה בטוח?"
"כן. בבקשה בוא נלך." התחננתי, ועברתי לעסות את עורפו שהיה תמיד נוקשה ומתוח מהעבודה הממושכת מול המחשב, ובסוף הלכנו.

חזרנו כשם שבאנו, במכוניתו של יורי, והפעם אני נהגתי כי הם היו שתויים מידי. יורי עלה איתנו לדירה, התלונן שהוא עייף מכדי לנהוג הביתה, אבל במקום ללכת לישון על הספה שהצעתי עבורו ישב לשתות עוד כוסית אחת אחרונה עם גרי. השארתי אותם והלכתי לישון.
התעוררתי לפתע, מבחין שהאור החל להתבהר מעט. השעה הייתה ארבע ומשהו לפנות בוקר, והשמש החלה לזרוח, אבל לא זה היה מה שהעיר אותי. התעוררתי בגלל זוג ידיים שמשכו מעליי את השמיכה. פקחתי עיניים מנומנמות וראיתי את שניהם יושבים לצדי מכאן ומכאן, כמו מלאכי חבלה, עירומים ולא יתבוששו, בוחנים את גופי העירום.
לכאורה לא היה לי מה לחשוש, הרי אלו רק גרי והחבר שלו יורי, אבל פתאום נבהלתי נורא. החיוכים על פניהם, המבטים שנעצו בי, הידיים ששלחו לעברי, לא היה מקום לטעות, הם רצו...
"מה אתם רוצים?" שאלתי, מנסה לקום, אבל גרי הדף אותי לאחור.
"רוצה להראות ליורי איזה מישקה חמוד אתה?" שאל בקול מוזר שלא אהבתי. "בוא, תן לו נשיקה."
"לא רוצה." ניערתי אותו מעליי.
"אמרת שתעשה כל מה שאני אבקש ממך." נעלב גרי.
"אמרתי כמעט הכול." לחשתי והדפתי אותו שוב.
אני לא זוכר כבר איך, אבל הצלחתי להשתחל מהר לזוג מכנסים קצרים ששלפתי מאי שם, תפסתי חולצה ואיך שהוא מצאתי את הדרך החוצה מהדירה החשוכה ורצתי החוצה.
את זריחת השמש ראיתי מראש הגבעה שמול דירתנו, יושב מתחת לפסל הסוס. לפני נשקף נופו המרהיב של עמק יזרעאל ולמרגלותיי השתפלה משוכת שיחי סברס עמוסי פרות כתומים עסיסיים.
הכול היה כל כך יפה. האוויר זך וטהור, השמש הזורחת, השמים הכחולים, הציפורים מברכות את יפי הבריאה בציוץ רונן, ואני יושב על האבן הקרה ובוכה.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה, אבל בסוף יורי הגיע והתיישב לצדי. הוא היה רציני מאוד והתנשף בכבדות.
"תיארתי לי שתבוא לכאן." אמר והתיישב לצידי, מקפיד לא לגעת בי. אתמול סיפרתי לו לתומי שאני אוהב לעלות בבוקר לגבעה בתירוץ של אימון גופני, אבל בעיקר נהנה מהנוף ומהזריחה. אולי זה היה התחליף שמצאתי לי לתפילת הבוקר?
ישבנו ושתקנו זמן מה עד שהוא נשבר והחל להתנצל. מסביר שהם שתו ושהוא בכלל לא כזה, שהוא מעדיף בחורות, אבל... לפעמים, אתה יודע, ושהוא וגרי חברים מאוד ותיקים ולפעמים הם מתחלקים ב...
הנחתי את ידיי על אוזניי כדי לא לשמוע ולא יכולתי להביט בפניו מרוב בושה. לשמחתי הוא הבין והשתתק.
"איפה גרי?" שאלתי, "בטח אורז את הדברים שלי."
"מה פתאום?" נבהל יורי, "על מה אתה מדבר? הוא יושב מול החלון ומתאפק לא לבכות. הוא... כבר הזקתי לו מספיק. הבטחתי לו שתחזור, הכול היה באשמתי." חזר ואמר, ועוד הוסיף גינויים לעצמו כהנה וכהנה, מאשים את עצמו ואת השתייה, חוזר ומתחנן שאחזור כי גרי אומלל ומי יודע מה עוד הוא יעולל לעצמו אם לא אשוב.
השמש התחילה ללהט את גופי והייתי צמא, והתחלתי לדאוג לגרי. הזעזוע שכח מעט וגם נעשיתי רעב פתאום, והרי שום דבר לא קרה בעצם אמרתי לעצמי, מתאמץ לשכוח את החיוכים שלהם ואת המבטים שנעצו בי. התאמצתי והתאמצתי עד ששכחתי והלכתי הביתה.
גרי קיבל את פניי בחיבוק, מוחץ אותי אליו בכוח, מכביר מילות התנצלות לא מובנות ברוסית. את שאר השבת בילינו במיטה, ובפעם הראשונה מאז היכרותנו הוא טרח והכין לי אחרי הצהרים כוס קפה. למחרת שבו חיינו לסדרם הרגיל עד ש...
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 25 באפר׳ 2009

6. אשתו

הפולניה​(אחרת) • 25 באפר׳ 2009
הקול שביקש אותו בטלפון היה קול אישה נעים ורך עם מבטא רוסי מתנגן. כשאמרתי שהוא לא נמצא, אבל אשמח לקבל הודעה היא אמרה בפשטות, "תגיד לו שזאת ורה, אשתו ושאני נוסעת עוד מעט ויש בעיות עם הילד. אני חייבת לדבר איתו."
וככה, בבת אחת, נפלה עליי הידיעה שיש לו אישה וילד. זה לא נפל עליי בזמן טוב. לא שיש זמן טוב לדבר כזה, אבל הידיעה הזו נפלה עליי ברגע גרוע ממש.
עמדתי לצאת לעבודה ולמרות כל רצוני לשמור על קור רוח הרגשתי שאני רועד כולי. איך אצליח לעבוד אחרי ששמעתי דבר כזה? הראש שלי הסתובב מרוב מחשבות ולחץ. לא הייתי מסוגל לשים את מה ששמעתי בצד ולהמשיך כמו תמיד.
אולי אני אשב כמה דקות להירגע, אשתה כוס מים, אשטוף את הפנים? אבל אם אני לא יוצא מיד אני מאחר ואשר, המחליף של ריקי אחותי שהייתה עדיין בחופשת לידה, שונא איחורים.
אם לא אגיע בזמן הוא פשוט יסגור וילך, ובמשרד של הפיס הם בודקים כל הזמן את המחשב של כל זכיין לדעת מי סוגר בזמן ומי עושה הפסקות גדולות מדי.
ממש לא בא לי שיקראו לי לבירור, עד היום הייתי בסדר איתם ולא רציתי בעיות. הייתי צריך את העבודה הזו. בשש שעות עבודה ביום הרווחתי לא רע והצלחתי לממן לי לימודי ערב בקורס לטכנאי מחשב במכללה.
העניינים נראו די טוב בתקופה ההיא. אשר שחלק איתי את הבוטקה של הפיס, היה בחור טוב, וגם כשגילה שאני חי עם גבר לא עשה מזה עניין, השלמתי גם עם ריקי, שמדי פעם, כשהייתה הגרלה גדולה, נחלצה לעזרתנו ובאה לעבוד. הסתיו שוב עמד בפתח, החורף החביב עליי יתחיל עוד מעט, הייתי עם גרי מעל שנה. החיים נראו יפים, היה לנו טוב, התרגלתי אפילו ליורי שנעשה גם חבר שלי, ופתאום, דבר כזה?
שתיתי כוס מים, נשמתי עמוק והחלטתי שדבר ראשון אני לא מתקשר לגרי עד שאני ממש רגוע, ודבר שני אני לא מרשה לעצמי להתפרק לגורמים אלא מתחיל לפעול בקור רוח ובהגיון כדי לפתור את הבעיה.
קודם צלצלתי לאשר ושאלתי אם אני יכול לאחר קצת כי אני מרגיש חולה.
אשר היה מלא אהדה. "כן, מסתובב וירוס כזה עכשיו, זה בגלל העונת מעבר, פעם חם פעם קר. כולם חולים עכשיו, גם גרושתי הלוואי שתמות (הוא תמיד היה מאחל לה שתמות למרות שהיא הייתה אימא של הילדים שלו), חולה פתאום. אין בעיה מאמי, תישאר בבית. אני רק קופץ רגע להביא לי שווארמה ואני מסודר."
איזה מזל שאשר שותף נוח כל כך ואיש נחמד למרות התקפי המרירות נגד גרושתו - הזונה המרוקאית. אחרי שסידרתי את עניין העבודה צלצלתי ליורי. כל מאמציו של גרי לבודד אותי מהחברים שלו בכלל, ומיורי בפרט, לא עלו יפה, כבר הכרתי את יורי היטב וידעתי שהוא יודע הכול על גרי.
"למה לא אמרת לי שלגרי יש אישה וילד?" הטחתי בו מיד כשהרים את השפופרת ופלט לתוכה הלו מנומנם, בטח הערתי אותו. שאלתי נענתה בשתיקה ארוכה שבסופה פיהוק, ואחר כך נשמעה אנחה כבדה.
"יורי!" צעקתי, "תענה כבר!"
"בסדר. יש לו אישה וילד, אבל הילד כנראה לא ממנו." אמר לבסוף בקול לאה, כמוחל על כבודו.
"נו, תספר." האצתי בו.
"בסדר, אני בא." נאנח יורי שנואש משינה. "תשים מים לקפה ואל תתקשר אליו עד שאני אגמור לספר הכול. אתה יודע שהוא שונא שמפריעים לו בעבודה."
ככה הם היו תמיד. שומרים זה על זה, מחוברים כמו תאומים סיאמים. כשרק הכרנו גרי ניסה להחביא אותי, לשמור אותי בסוד ממנו, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי. יורי היה רגיל להתחלק עם חברו הטוב בכל דבר, גם בזיונים.
"דבר ראשון שהוא אמר לי אחרי שהוא פגש אותך היה, אותו תעזוב. הוא ילד טוב. הוא לא יבין." סיפר לי יורי אחרי שכבר הבנתי.
"אז למה לא עזבת?" הקשיתי.
"לא הכרחנו אותך." התערב גרי, "כשלא רצית אז עזבנו, אבל היום אתה רוצה. נכון מישקה?"
כשהשיחה הזו התנהלה שכבתי בין שניהם על המזרן בחדר השינה של יורי. חדר השינה שלו היה משונה, כמו כל דבר אחר אצלו. המזרן שתפקד כמיטה נח על שטיח צבעוני ורך, ועל הקירות היו מודבקות כרזות מסרטים ישנים, חרב יפנית צבעונית ושטיח קיר אינדיאני מפרו עם ציורי גולגולות מפחידים. מהתקרה השתלשלו דלועים קטנים ומיובשים בעלי צורות מוזרות והמנורה הייתה כדור נייר ענקי בצבעי ירוק וכחול שפיזר אור מימי מסביב, מטיל צללים ירקרקים על עורנו החשוף. בלילה הרגשתי שם קצת כמו מתחת לפני הים.
יורי היה אדם מוזר, מבריק, משכיל, חסר מנוחה, לא מסוגל להתמיד בשום דבר. שתיין, הולל ודו מיני. לגופו הדק היה מחובר זין גדול וחסר מנוחה כמוהו שניסה להידחף לכל חור בשטח, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת. גרי היה אחד הדברים היחידים שהיו קבועים בחייו התזזיתיים, והוא חלק איתו הכול, ואני מתכוון הכול, כולל אותי.
עישנו חשיש ואחר כך עשינו סקס, שלשתינו ביחד. איך זה קרה לאחד כמוני? כל כך ביישן ועצור ושמרן. לא יודע? אולי זה היה הגראס שגרם לי לאבד את כל המעצורים שעוד נותרו לי אחרי כמה חודשים של חיים עם גרי.
אחרי שהסיגריה נגמרה הם התחילו ללטף אותי בעדינות, פועלים בתיאום מושלם, ואני, הלום מהסם שלא הייתי מורגל אליו, נכנעתי, אבל התמדתי להביט רק בגרי ולהפנות אל יורי את גבי. דבר שלא הטריד אותו כלל, נהפוך הוא.
אחר כך, כשחזרנו הביתה, הרגשתי רע. הייתה לי בחילה, ספק ממעשיי, ספק מהחשיש, אבל עם הזמן התרגלתי לעשן מידי פעם חשיש ולחלק את עצמי בין גרי ויורי. עשינו את זה רק לעיתים רחוקות כי יורי חי בדרך כלל עם בחורה. הן התחלפו אצלו מהר והיו תמיד יפות ודקות, ודברו רוסית שוטפת כמובן.
"לא מסוגל לעשות סקס בעברית." רטן כששאלתי אותו למה הוא מתעלם מחיזוריה של עלמה צברית שהוקסמה מפניו היפים ועיניי התכלת הגדולות שלו.
"אם הוא דו מיני למה הוא חי רק עם בחורות?" שאלתי את גרי.
הוא צחק. "לא יודע, הוא הומו רק איתי. אני בטוח שאין לו גברים אחרים. אל תיתן לו לגעת בך כשאני איננו." הוסיף בתוקף.
"למה לא?" שאלתי בהתגרות.
לא שרציתי להיות לבד עם יורי, אבל אהבתי לעורר קצת את קנאתו של גרי. רק קצת, שיתעצבן טיפה, שלא ייקח אותי כמובן מאליו.
הוא סטר לי קלות. "כי ככה אמרתי, ותדע שאתה לא חייב להיות איתנו אם אתה לא רוצה."
"אני יודע." הרגעתי אותו.
נכון, לא הייתי חייב, אבל זה היה נעים. אהבתי להיות לחוץ בין שניהם, מחובק ועטוף משני צדדיי, מניח להם להתענג על הניגוד בין גופי הגדול השעיר והשחום לעומת גופותיהם הבהירים והחלקים.
השתניתי מאוד מאז שנפגשתי עם גרי. למדתי הרבה על מין והבנתי שדברים שחשבתי שרק אני מסוגל להעלות במוחי המושחת מגרים גם גברים אחרים. לא הייתי כל כך מוזר ומתועב כמו שחשבתי פעם.
הקשר בין מין לכאב, בין אהבה לשליטה, בין השפלה לעונג, היה חזק לא רק אצלי גם אצל אחרים. אולי זו הייתה סטייה, אבל זה היה גם משחק נהדר ומרגש וזה היה עסק פרטי לגמרי ביני לבינו.
דבר אחד זה להיות מושפל, קשור וחסום עיניים במיטה תוך משחק אהבה עם גרי, ודבר שונה לחלוטין זה לחוש מושפל בחיים האמיתיים. וזה מה שחשתי אחרי השיחה עם אשתו של גרי, השפלה וכאב שלא נעמו לי כלל.
"איך הוא היה יכול להסתיר ממני דבר כזה?"
"זה לא כזה סיפור." ניסה יורי להרגיע אותי. "הם התחתנו מסיבות מעשיות בעיקר. היא רצתה להישאר בישראל, והוא רצה לקבל סל קליטה של זוג נשוי. זה הכול." הסביר יורי ולגם בירה קרה ישר מהבקבוק. "זה לא היה איזה סיפור אהבה, תירגע כבר."
המצוקה שלי שעשעה אותו. ההערצה והאהבה שלי לגרי נראו לו אבסורדיים. קנאה ורכושנות נראו ליורי כמין סטייה מוזרה וחסרת פשר. יורי חי כמו חתול אשפתות, הוא לא ידע מה זה אהבה, ולפעמים קנאתי בו.
"והילד?" חקרתי.
הוא משך בכתפיו בבוז. "תאונה שלא טופלה בזמן. אולי הוא שלי, אולי לא. כמעט בטוח שלא שלו."
גרי עם אישה? הוא חייך למראה פניי המופתעים. "לפני שמחליטים לוותר על משהו צריך לבדוק דברים לעומק." אמר בשביעות רצון מבודחת והרים את הבירה במחוות ברכה.
"לחיי כל הנשים המעניקות לנו חיים." אמר בבדיחות הדעת, ולגם שוב.
"אז איפה היא הייתה עד עכשיו?"
"גרה לה בשקט עם הילד, אבל עכשיו החבר שלה רוצה לנסוע לאירופה. אולי היא צריכה חתימה של גרי. הילד רשום כשלו."
"אז הם גרושים? היא בפרוש אמרה שהיא אשתו." כאב עתיק ונשכח שב והתעורר, חשתי משיכה חזקה בחבל ההוא המקשר אצלי בין הביצים ללב.
"לא ממש אבל הם... איך קוראים לזה? פרודים. בחייך, אל תעשה עניין משטות." הוסיף בזלזול למראה פני המכורכמים.
הנייד שלו צלצל. הוא אמר הלו ואז חייך. "פריבייט." אמר בקול קשוב וחמים, ומיד ידעתי שגרי על הקו. רק עם גרי הוא דיבר בקול הזה.
אל כל השאר הוא פנה בחביבות מבודחת, לפעמים מלאת חיבה, אבל אף פעם לא רצינית. אני חושב שהוא היה מופתע אם הייתי מציין בפניו שברגע שהוא מדבר עם גרי הוא נראה ונשמע אחרת. הוא בטח היה מוחה וצוחק ממני אם הייתי מציין את זה לפניו.
"קח. הוא רוצה לדבר אתך." הגיש לי את הנייד שלו.
"אל תעשה עניין מלא עניין." אמר לי גרי מיד בקול פסקני שנועד לחסום כל ניסיון לויכוח. "זה שום דבר. הילד עושה לה בעיות. לא רוצה לנסוע. היא רוצה שאני אדבר איתו. הם יהיו פה מחר בבוקר. אלו רק נישואים פיקטיביים, אל תתרגש."
מאין לו שאני מתרגש בכלל, ולמה הוא התקשר, ואיך הוא יודע שאני נמצא עם יורי? איזה דביל. יורי בטח התקשר אליו מיד אחרי שאני התנפלתי עליו בשאלות. עוד לפני שיורי בא אליי הם תכננו יחד מה הוא יגיד כדי להרגיע אותי.
אולי הייתי צריך להתעצבן, אבל המחשבה על שני הגברים היפים הללו מטכסים יחד עצה איך להרגיע אותי הצחיקה אותי ואחרי שהשוק הראשוני עבר נחה דעתי. גרי לא גילה מעולם עניין בנשים. יחסו אליהן היה תמיד ענייני ויבש. שיגעון מצידי להתרגש משטות כזו. זה סתם סידור מעשי בין שני עולים חדשים, זה הכול. אז הוא שכב איתה איזה פעם פעמיים, אז מה, זה היה מזמן. תירגע טמבל ותפסיק להיות דרמה קווין אמרתי לעצמי בתוקף.
"בסדר, גרי." אמרתי בשלווה, "הבנתי, אלו רק נישואים פיקטיביים. אל תדאג, אני לא מתרגש." הוספתי בטון רגוע והחזרתי ליורי את הנייד.
באותו ערב אכלנו בשתיקה. גרי לא התנדב לספר על אשתו והילד ואני לא רציתי לחקור אותו. מחר הכול יתברר.

7. אל תקרא לי סשה
פתחתי את הדלת, מוכן ומזומן לשנוא אותה בלהט. גרי נידב מעט מאוד מידע ואני הרגשתי מושפל מכדי לחקור אותו. מהמעט שסיפר לי הבנתי שהיא באה לארץ כתיירת, עברה קודם דרך המיטה של יורי ומשם נחתה במיטתו של גרי שהיה אז חייל ולא היה סגור לגמרי על הנטיות המיניות שלו.
"זו הייתה תקופה פראית כזו בחיים שלי." אמר גרי, משתעשע בשיער שעל חזי באצבעותיו הדקות והקרירות. "לא ידעתי עדיין מה אני רוצה מעצמי והיא... טוב, אתה כבר תראה אותה."
"אתה ויורי, אתם... הייתם איתה ביחד?" שאלתי את השאלה שבערה במוחי.
הוא נאנח. "כן, אני ... האמת היא שרק ככה, עם יורי, יכולתי... רוב הזמן הייתי די שיכור. אני לא כל כך זוכר ואין לי מושג מה היא עשתה כשהייתי בבסיס. אני ממש לא יודע של מי הילד. היא אף פעם לא ביקשה דמי מזונות ככה ש..."
הוא ניסה לנשק אותי, אבל לא התעקש כשהתחמקתי. לא עשיתי לו סקנדל רציני כפי שחשש, אבל לא יכולתי להישאר שווה נפש. למרות כל מאמציו להרגיע אותי הסיפור הזה הלחיץ אותי ועליי לציין לזכותו שהוא הבין וניסה לעזור.
רק היום, במבט לאחור, אני מבין עד כמה מבולבל הייתי מהבשורה על נישואיו. חונכתי על ברכי הדעה שמשפחה זה דבר קדוש. בעולם שממנו באתי, נישואים היו עניין כבד משקל ורב חשיבות. קלות הדעת של גרי בנוגע לנישואיו הפליאה אותי.
עם הזמן גיליתי איזה הבדל עצום יש ביני לבינו, הבדל שרק אני חשתי צורך להתאמץ ולגשר עליו. בסתר לבי חששתי שבעיניו אני רק צעצוע שאפשר להחליף בקלות ולא העזתי להגיד לו מה אני מרגיש, אולי כי לא ידעתי בעצמי מה אני רוצה. ידעתי רק שאני זקוק לו, שאני משתוקק אליו, שרק איתו אני חש שלם עם עצמי, עם הצורה שלי, עם הנטיות שלי שהתביישתי בהן. רק גרי הצליח לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. כשהייתי איתו לא הייתי צריך יותר את הסד הכימי שלי ולא השתמשתי יותר באוכל כתחליף לנחמה ולאהבה. הוא היה המשפחה שלי, החיים שלי התרכזו סביב הצרכים שלו. הוא קבע הכול - מה נאכל, מתי ואיך נעשה סקס, לאן נלך בזמן הפנוי שלנו, מי יהיו החברים שלנו. מעולם לא התווכחתי איתו, צרכיו היו תמיד קודמים לשלי.
לא! תיקון. לי לא היו שום צרכים חוץ מהצורך להשביע את רצונו ולגרום לו אושר.

כל זה עמד להשתנות באותו בוקר חמסיני מעיק האופייני לעונת המעבר בישראל. בשעה שמונה וחצי נשמע צלצול בפעמון הדלת. פתחתי ונעצרתי על הסף משפיל מבט מופתע אל האישה שבפתח.
כל תעצומות התיעוב והשנאה שאגרתי בעמל רב במשך ליל הנדודים שעבר עלי נמוגו כלחלוחית ביום חמסין. לא הייתי מסוגל לשנוא אותה גם לו חיי היו תלויים בדבר. אני מאמין שגם אם היא הייתה תואמת לדמות שציירתי לי בדמיוני - אישה כהה, גבוהה, מלאה וסקסית, בעלת שדיים גדולים, מלאת ביטחון במיניות שלה, נושאת כלאחר יד תינוק עגלגל בחיקה - גם אז הייתי נוהג בה בנימוס.
עליי להודות שאני לא מההומואים האלה ששונאים נשים. אני רוחש לנשים כבוד רב. הן חכמות, חזקות וגמישות יותר מגברים ומצליחות להסתדר עם גברים טוב יותר מכפי שגברים מסתדרים זה עם זה. אני סבור שנשים הן החצי המוצלח יותר של המין האנושי, הן מעניקות חיים, יולדות ומגדלות ילדים, ובלעדיהן המין האנושי האומלל שלנו היה גווע ונעלם כדינוזאורים בשעתם.
אבל נעזוב את התיאוריות ונחזור למציאות. ורה, אשתו של גרי, התגלתה כאישה קטנה, דקה ועדינה כפסלון חרסינה נדיר. היה לה שיער בהיר עדין וחלק שעטר פנים ענוגים ובהירים, עיני תכלת בהירות ותמימות וגוף קטן ונערי.
חייכתי חיוך מרגיע אל פניה המודאגים ונחפזתי להזמין אותה פנימה ולהציע לה כסא וכיבוד. במקום לנהוג בה בקרירות כפי שתכננתי מצאתי עצמי מכרכר סביבה כמו דוב מאולף, להוט להשביע רצון.
ורה נשענה לאחור בכיסאה וסקרה במבט ערני את הדירה שלנו. "אתה סידרת הכול ככה לבדך?" שאלה וחייכה אליי. "זה נראה חדש."
רק אז הבנתי שהיא גרה עם גרי בדירה הזו ושכאן בעצם נולד ילדם, או יותר נכון לכאן הובא אחרי שנולד בבית חולים רמב"ם.
רק אחרי שהצגתי את עצמי בפניה - מבחין בפליאתה למראה פניי - ראיתי את הילד. לא התינוק העגלגל שדמיינתי אלא ילד כבן שמונה, דק ועדין כאימו, בהיר שיער ושזוף, ועל פניו נסוכה הבעה של עיקשות זועפת.
"סשה, תגיד בוקר טוב למישקה." נזפה בו אימו כמנהגן של כל האמהות בעולם.
"לא רוצה ולא קוראים לי סשה." הטיח בה בקול ילדותי נרגן שלא היה בו אפילו שמץ של מבטא רוסי.
"סשה!" הזדעזעו גרי וורה בבת אחת - הורים רוסיים מצפים מילדיהם לנימוס ולדרך ארץ כלפי מבוגרים.
"זה בסדר, גם לי לא קוראים מישקה." אמרתי והתכופפתי אליו, בוחן את פרצופו הקטן. "איך קוראים לך, ילד?" שאלתי, מוקסם מעיניו הגדולות והיפות, ומהעקשנות האמיצה שבה עמד על דעתו מול הגדולים ממנו.
"קוראים לי אסף." אמר בקול ברור ויציב, מביט ישר בעיניי.
"ולי קוראים מיכאל." אמרתי וחייכתי אליו, "אתה יכול לקרוא לי מיכה." הושטתי אליו את כפי ללחיצה.
הוא לחץ אותה ללא היסוס. "ואתה יכול לקרוא לי אסי." אמר וחייך חיוך שובב.
יורי התפרץ לדירה שלנו בלי לדפוק. נישק בחום את ורה ופרע את שערו של אסי, הילד החמיץ פנים ויורי צחק.
"נו, מה יהיה אתך?" שאל, "גם בגרמניה תהיה צבר חוצפן?"
"אני לא נוסע לגרמניה!" צעק אסי ודמעות עלו בעיניו.
ורה התנפלה עליו ברוסית, נוזפת בו בדמעות בעיניה. גרי ניסה לפשר בין השניים בלי הצלחה, יורי התערב גם כן. הם דברו רוסית והילד ענה להם בעברית, מתעקש שהוא לא מוכן לנסוע ושהוא שונא את אלכס.
"מי זה אלכס?" התערבתי בשיחה, מביט בהשתאות בילד הקטן העומד באומץ על דעתו מול המבוגרים המקיפים אותו.
"החבר של ורה." אמר אסי, מניד את ראשו בבוז לעבר אימו הנבוכה. הוא תמיד כינה אותה ורה. לא אימא ולא מאמה, ומעולם לא התייחס לגרי כאל אביו. כבר בגיל שמונה הוא היה מודע היטב לכך שאימו לא יודעת מי אביו והשלים עם כך בבגרות מדהימה.
גרי התיישב ומשך אותו אליו, מעמידו בין ברכיו, מנסה לשכנע אותו ברוך לנסוע לגרמניה. הוא ניסה לדבר רוסית, אבל אסי התעקש על עברית וגרי נכנע והסביר לו בעברית שהוא צריך להיות ילד טוב, שהוא חייב לעשות מה שאימא מבקשת, שהוא יהיה מאושר בגרמניה, ששם נקי ויפה ושהוא ילך לבית ספר טוב וש...
"לא רוצה ללכת ללמוד עם הנאצים האלה!" התפרץ אסי לדבריו.
"לא כל הגרמנים נאצים." התערבתי בשיחה.
"אבל הם לא אוהבים יהודים, ויש שם גם הרבה מוסלמים וטורקים ו..." קולו כמעט שנשבר ושוב התייצב. "לא רוצה. אני אברח. אני לא רוצה לעזוב את ישראל. טוב לי פה. אני יהודי ואני רוצה לחיות כאן בארץ של היהודים."
"אבל סשינקה, אתה יודע שאני עם אלכס עכשיו." התפרצה ורה בחוסר ישע, "והוא חייב לנסוע לעבוד בגרמניה." הילד משך בכתפיו בזלזול והפנה ממנה את מבטו.
"אתה חייב לבוא איתי!" התרגזה ורה ורקעה ברגלה הקטנה פולטת מפיה קללה שלא הייתה ראויה לדעתי להישמע בנוכחות ילד קטן.
סלחתי לה מיד כי ברור היה שהיא נתונה במצוקה בגלל עיקשותו של אסי, אבל קצת הזדעזעתי לשמוע אישה ואם מקללת ככה, ועוד בנוכחות בנה הצעיר.
היא זיהתה את הבעת הגינוי על פניי והפנתה את כעסה אליי. "בטח! לך קל לדבר! אתה חושב שזה כל כך פשוט! הוא משגע אותי כל הזמן עם השטויות הציוניות שלו! נראה אותך מגדל את החוצפן הזה!"
"גם אני חוצפן." שיקרתי במצח נחושה. בחיים לא הייתי חצוף. לא כילד ובטח שלא כמבוגר. אבל חשתי הערצה עצומה לילד הזה, הקטן והעקשן, ורציתי לעזור לו. "אם הוא לא אוהב את החבר שלך ולא רוצה לחיות בגרמניה אז תשאירו אותו פה, אצל אבא שלו."
"גרי לא אבא שלי!" צעק אסי וחבט בי באגרוף קטן ונוקשה.
אימו התנפלה עליו בשטף חדש של תוכחות ברוסית, אבל הוא התעלם מהן בבוז. "בגללה אף אחד לא יודע מי אבא שלי." אמר לי בסלידה, מביט באימו במבט מבוגר מידי לגילו, מבט ששבר את ליבי. "היא חושבת שאני לא יודע שהוא סתם הסכים להגיד שהוא אבא שלי, אבל הוא לא. וחוץ מזה הוא הומו."
"אני יודע אסי. גם אני הומו. אני וגרי חיים יחד ואם אתה רוצה להישאר אתנו בארץ אני אשמח מאוד לטפל בך עד שאימא שלך תחזור." אמרתי, מצפה שכולם יתנפלו עליי בצעקות, אבל אף אחד לא אמר כלום. הם החליפו מבטים ושתקו.
"נו?" פנתה ורה לבסוף אל גרי באנחה, "אז מה דעתך?"
גרי תלה את מבטו בקיר ונאנח גם כן, ואחר הביט בשאלה ביורי שמשך בחוסר אכפתיות בכתפיו.
קמתי ונתתי את כפי בכפו הקטנה והחמימה של אסי. "בוא תראה איפה יהיה החדר שלך." הובלתי אותו לחדר האורחים שלנו שכלל ספה צבעונית, כוננית ריקה למחצה, ארון בגדים מעץ ומחשב.
הילד התנפל על המחשב כמוצא שלל רב. התאמתי את הכיסא המשרדי לקומתו הקטנה והתפעלתי מזריזות ידיו על המקלדת.
"תוכל ללכת ברגל לבית הספר, זה קרוב." אמרתי, "ויש פה הרבה ילדים בגילך. לא תתגעגע לאימא שלך?"
"לא." ענה אסי ביובש. מבטו תלוי במסך המחשב מוליך חייל וירטואלי על הרים וירטואליים לחפש אויבים לא נראים.

אחר כך היו עוד הרבה דיבורים על כל מיני סידורים וניירות, ואז הם הלכו וחזרו אחרי יומיים עם הדברים שלו.
אלכס נשא את המזוודות עם בגדיו של אסי. את הבעת הרווחה על פניו כשלחץ את ידו לשלום לפני שיצאו לא אשכח לעולם. הוא היה גבר מוצק וסמכותי למראה, בעל שיער בהיר קצוץ ופנים סלאביות בהירות ונאות. ברור היה שהוא אדם שרגיל לחלק פקודות ולנהל את כולם, אבל הילד הזה התיש אותו לגמרי.
לפני שיצא לחץ בחום את ידי והיה לי ברור שהוא מודה לי מקרב לב ושמח עד עומק נשמתו להיפטר מהילד ולהישאר רק עם אימו. ורה בכתה לפני שעזבה את בנה וניסתה לחבקו. הוא הניח לה לעשות כחפצה בארשת של נסיך המוחל על כבודו שהצחיקה אותי מאוד והרגיזה את גרי, ואז הם נסעו, מותירים את שלשתינו להסתדר בעצמנו.
את היומיים שעברו עד שאסי התחיל לגור אצלנו בילינו בוויכוחים קשים. לכאורה גרי לא התנגד לרעיון שהילד ישהה אצלנו – "רק עד שוורה ואלכס יסתדרו בגרמניה." אמר כשראה איך אני עומד ומודד את החדר כדי לדעת עם אפשר יהיה להוסיף לכוננית פלטה של שולחן עבודה עם מגרה כדי שהוא יוכל לעשות שיעורים בנחת.
בגלל התוכנית התמימה הזו גרי התחיל לריב איתי ולהתווכח שזה סתם בזבוז כסף, הילד יחזור לאימא שלו בשנה הבאה, חבל לקנות לו שולחן מיוחד.
"הילד יוכל להכין שיעורים על השולחן במטבח." ניסה יורי להרגיע את הרוחות וחטף צעקות משנינו.
בסוף התעייפנו והלכנו לישון. רק בלילה, בלי ההתערבות של יורי הנדחף, הצלחנו לדבר בשקט. הוא סיפר לי קצת על ורה, איך הם נפגשו אצל יורי ואיך היא נדלקה עליו ופיתתה אותו, ואיך היא אהבה לעשות אהבה עם שניהם.
"לא מעניין אותי." התעצבנתי כשהוא ניסה לתאר לי מה היא אהבה לעשות במיטה. לא רציתי לדעת שום דבר על העסק הזה. יש הומואים שיכולים להיות עם נשים, ויש כאלו שלא. אני מאלו שלא יכולים. לא עומד לי עם נשים. אני לא נמשך אליהן פיזית ולא רוצה לשמוע דיבורים על סקס עם נשים.
"תראה מישקה." הסתובב גרי ותפס לי את הפנים, מועך אותן בין כפות ידיו כמו שעשה תמיד כשרצה שאני אקשיב טוב לדבריו, "אני יודע שאתה בן אדם משפחתי וכל זה, אבל תבין שזה רק סידור זמני. עכשיו כבר אמצע מאי, עוד מעט יגמרו הלימודים. בקיץ הילד ילך לקייטנה ובספטמבר הוא ייסע לאימא שלו ויתחיל ללמוד בגרמניה. הוא ייהנה שם."
"אבל הוא לא רוצה לנסוע." התרגזתי.
"הוא רק בן שמונה. מה הוא יודע מהחיים שלו? הוא יתרגל. גם אני התרגלתי לדברים שלא אהבתי."
"אבל גרי," המשכתי להתווכח. "הוא לא אוהב את האלכס הזה, והוא יהיה במקום זר, בלי חברים, הוא לא מדבר את השפה, יהיה לו נורא קשה, וקר שם מאוד בחורף, וורה היא... היא..."
"מה? מה הבעיה שלך איתה?" התרגז גרי. "כשהיא הייתה פה לא יכולת להוריד ממנה את העיניים? מה מפריע לך פתאום?"
לא יכולתי שלא לחייך. גרי מקנא לי ועוד בגלל אישה, מצחיק.
"היא אישה מאוד יפה." אמרתי בזהירות, "מאוד סקסית." הוספתי, למרות שלדעתי אין דבר כזה - אישה סקסית - רציתי לעצבן אותו קצת, "אבל נדמה לי שהיא לא מצליחה להשתלט על אסי ו..."
"סקסית, אה?" העיף לי גרי את אחת מאותן סטירות קטנות וצורבות שרימזו לי שכעת עליי לסתום את פי ולפתוח את הרגליים והדיון באסי הסתיים.
ככה התחלנו מסורת שנמשכת עד היום - לריב בגלל הילד ולסיים כל ריב בסקס פרוע. לקח לנו קצת זמן ללמד את אסי שאם הדלת שלנו נעולה הוא אמור להמתין בסבלנות עד שנצא, ולא לעמוד ולדפוק עליה בעצבים.
"אבל מה אתם עושים שם?" הוא היה שואל ברוגז ילדותי.
"מתעסקים בעסקים של גדולים." היה גרי עונה לו באותה נימה רגזנית ילדותית -
אם זה לא היה מביך כל כך זה היה מצחיק.
ניסיתי להסביר לאסי שאנשים מבוגרים צריכים לפעמים פרטיות, ושהוא לא יכול לקפוץ לחדר שלנו מתי שיתחשק לו, וגם אנחנו נדפוק לו בדלת כשנרצה להיכנס.
זה דווקא מצא חן בעיניו, גם שולחן הכתיבה שקניתי לו מצא חן בעיניו. הוא שם עליו אקווריום שהביאה לו אחת החברות של יורי והכין שיעורים במטבח.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 25 באפר׳ 2009

8. זו לא אשמתי

הפולניה​(אחרת) • 25 באפר׳ 2009
אסי לא אהב לראות אותנו רבים ולא עזרו ההסברים שאנחנו רק מתווכחים. הוא פחד מחילוקי הדעות שלנו שהתרבו מאוד בגללו, ואני התרגלתי להפסיק כל מריבה באיבה ולצאת החוצה, לשבת על הספסל ליד הבית ולהמתין עד שאירגע, ורק אז לחזור. לפעמים אסי היה בא לקרוא לי, ואז ידעתי שגרי שותה וכדאי שאחזור מיד לעצור אותו לפני שיהיה מאוחר מידי.
גרי שתה די הרבה. בעיקר וודקה. תמיד יש לנו בקבוק במקפיא, ממתין לו. את הוודקה ואת האוכל הרוסי שלו הוא קונה לבד בחנויות של רוסים, אני קניתי את כל השאר.
זה לא שהוא איזה אלכוהוליסט, אבל כשהוא מתרגז הוא שותה קצת כדי להירגע, וגם כשהוא שמח הוא שותה קצת, כדי לחגוג. לי זה לא מפריע, אבל משום מה אסי נלחץ מזה.
אולי בגלל זה טוב לילד איתי, אני שותה רק בפסח ובפורים, וגם אז רק טיפה יין. גרי לעומתי שותה מעט וודקה כמעט כל יום. הוא רגיל וזה לא מזיק לו כלל. רק כשהוא היה מובטל הוא שתה יותר. זו הייתה תקופה לא נעימה ואני אספר עליה בעתיד.
בכל אופן, אסי נורא נלחץ מהשתייה של גרי, ושוב אנחנו מתווכחים כשאני מבקש שהוא יתחשב וישתה אחרי שהילד הולך לישון, והוא מתעצבן שהוא צריך לשתות ולזיין לפי לוח הזמנים של ילד קטן ולא לפי החשקים שלו. מגרי אני מבקש שיתחשב בילד ושלא יהיה אגואיסט, ומאסי אני מבקש שיתחשב בגרי ושלא יהיה שובב ושלא יציק.
"תמיד אתה לטובתו!" הם אומרים לי בעלבון, כל אחד בתורו, והם צודקים כי אני באמת לטובת שניהם, וכשיש התנגשות בין מה שטוב לכל אחד מהם אני תקוע באמצע, כמו שאימא שלי הייתה נתקעת בין הילדים לאבא וחוטפת משני הכיוונים.
"מרוב שאני לא רוצה להיות כמו אבא שלי." אמרתי לאוקסנה, "נעשיתי כמו אימא שלי."
אוקסנה באה לגור לידנו במקום הזוג הצעיר שעזב. היא בת שלושים פלוס. נחמדה, רזה וכהה, למרות שהיא רוסיה, ורק העיניים שלה כחולות בהירות. שילוב מהמם. היא נאה מאוד לדעתי ופקחית מאוד, ואימא נהדרת לאולג שלה. יחד איתה גרה גם בבושקה, אימא שלה, שמטפלת באולג הקטן. בבושקה בת למעלה משבעים וברוסיה היא הייתה מהנדסת מתכות, אבל בארץ היא סתם עוד פנסיונרית רוסיה שצריכה לטפל בילד בן שלוש, קטן, חמוד ונורא מפונק.

אסי ואולג נעשו מיד חברים טובים, וכמעט בלי משים גם אני ואוקסנה התיידדנו בגללם. היא סיפרה לי איך נכנסה בטעות להריון מהחבר שלה שכעס עליה ורצה שהיא תעשה הפלה. היא לא הסכימה כי היא כבר הייתה מעל שלושים ורצתה ילד. הוא התעצבן ועזב אותה, והיא ילדה את הילד לבד, מטפלת בו בעצמה ומסרבת לבקש דמי מזונות. כזו היא, עקשנית וגאה ואמיצה מאוד.
היא כל הזמן מנסה לשכנע אותי שאתפייס עם הורי ואני לא מצליח להסביר לה שאני לא כועס עליהם אלא הם עלי. אימא סיפרה לכולם שאני חולה מאוד, ורמזה שאני מאושפז בגלל בעיות רפואיות, ככה שאם אני אופיע פתאום בבית שלהם זו תהיה פדיחה איומה בשבילה. זה ממש מוזר שאנחנו גרים כל כך קרוב, אבל כמעט לא מתראים.
אימא קופצת לפעמים לעזור לריקי וככה אני יודע שהיא בסדר, על אבא אני לא מעז לשאול. מפה לשם יצא לי לדבר די הרבה עם אוקסנה. בהתחלה התביישתי, אבל היא הצליחה לגרום לי להיפתח קצת ולספר לה מעט על החיים שלי. יום אחד קיטרתי שגרי לא עוזר לי בבית והיא אמרה שלדעתה אני משלים עם ההתנהגות שלו כי אני מרגיש אשם.
הסמקתי כמו עגבנייה. "אשם במה?" שאלתי והתחלתי להזיע בעורף מרוב מבוכה.
באותו בוקר גרי לא מיהר לעבודה ולכן נשארנו בבית אחרי שהילד הלך לבית הספר והשתוללנו כהוגן. הוא קשר אותי למיטה עם החגורה של החלוק ועשינו כל מיני דברים... דברים פראיים שלא הייתי רוצה שהשכנה הנחמדה שלי תדע שקיימים בכלל.
חשבתי שהיא מדברת על הסקס שלנו, אבל היא כמובן לא יודעת מה אנחנו עושים במיטה (ולא רק שם אלא גם במקלחת ובמטבח ועוד בכל מיני מקומות שהשתיקה יפה להם), והיא התכוונה להגיד שלדעתה אני מניח לגרי לנצל אותי כי אני חש אשמה שאני הומו.
"זה לא ככה." מחיתי, "הוא פשוט עובד נורא קשה והוא לא יודע לבשל ולנקות. אני עובד פחות שעות ממנו ו..." נורא התעצבנתי ונעלבתי ממה שהיא אמרה למרות שהיא בעצם צודקת, אבל בכל זאת זה לא ככה.
אוקסנה נאנחה וליטפה את זרועי. "בסדר, בסדר" אמרה בעדינות, כאילו שאני ילד קטן ורגזן. "אני מבינה." ויותר לא דברנו על זה, אבל לא הפסקתי לחשוב על מה שהיא אמרה.
נכון שאני זה שעושה בבית את כל העבודות המלוכלכות ולא דורש גם מגרי לעזור קצת, אבל זה לא הוא, זה אני. אני אוהב את זה ככה, אני רוצה לשרת אותו גם בבית וגם במיטה.
הרבה פעמים הוא עושה לי דברים משפילים בזמן הסקס, וכשאנחנו עושים אותם הם נורא מרגשים אותי ואני מאוד נהנה, אבל אחר כך מתבייש.
זה לא שהוא מכריח אותי בכוח, הוא יכול פיזית והוא גם לא מנסה. ובמיטה הוא תמיד מסתכל עליי להיות בטוח שאני מסכים, ואני תמיד מסכים.
הכול אצלנו בהסכמה, אבל זה תמיד אני שחוטף גם מכות וגם זין. הרבה פעמים יש לי סימנים כחולים בגלל הסקס שלנו.
אני לא אוהב לחשוב על זה ואפילו לא לדבר על זה. זה מביך אותי בטירוף.
אולי אני צריך פסיכולוג לדבר איתו על החיים שלי, אבל זה יקר נורא ויש לי מספיק בעיות כספיות בלי עוד הוצאות, שלא לדבר על הפדיחה.

בגמר הלימודים תכננתי לעזוב את הפיס המאוס שהרווחים ממנו ירדו מאוד ועבור לעבוד בתיקון מחשבים, אבל בדיוק אז התחיל מיתון וגרי הוצא לחופשה מאונס, ואני בלעתי את הגאווה שלי ונשארתי שם, כי צריך להביא אוכל הביתה.
אני גם עושה חלטורות עם תיקוני מחשבים, אבל זו לא עבודה קבועה ואי אפשר לבנות עליה.
גרי הרגיש שמשהו לא בסדר במפעל שלו עוד לפני שהתחילו עם הפיטורים ונורא נלחץ. וכשניסיתי להרגיע אותו הוא היה אומר שאני רק ילד ושאני לא מבין כלום, ובאמת לא הבנתי למה הוא כל כך מתרגש, אבל אז כולם התחילו לדבר על זה שהמצב קשה ויש מיתון.
גרי קורא כל הזמן בעיתונים את המדורים הכלכליים והוא מודאג, וכשהוא מודאג הוא מתחיל לשתות, ואז לקלל את המדינה ולהאשים אותי בכל מה שלא בסדר אצלנו.
או. קיי. כולם יודעים שיש לארץ הרבה חסרונות שאפשר לתקן אם לא נהיה כאלה אסיאתים פרימיטיביים, לא תרבותיים, לבנטיניים ועוד ועוד, אבל להתלונן על מזג האוויר ולהביט בי במבט מאשים כאילו שאני החלטתי שיהיה חמסין של שלושה ימים ואחר כך גשם בוצי מגעיל, ומיד אחריו עוד חמסין?
נו, באמת? זו לא אשמתי שזה המזג אויר בישראל.
הכול התחרבש בשנה ההיא, אחרי שסגרו את המחלקה שלו השאירו רק אותו ועוד כמה קולגות שלו לארגן שהכול ייסגר פיקס ואז שלחו גם אותם הביתה.
כנראה שהוא טוב בעבודה שלו ולכן הם הבטיחו לו שברגע שהכול יסתדר הוא הראשון שיוחזר. הוא לא האמין להם וחטף דיכאון נוראי.
אני לא יודע מה בדיוק הוא עושה שם - כל פעם שהוא מנסה להסביר לי אני מתבלבל - משהו עם תוכנות, רכיבים, מוליכים ... לא יודע, לא משנה, אבל הוא אוהב את העבודה הזו, היא נותנת לו בטחון, הוא לא רוצה לחפש מקום חדש, טוב לו שם עם כל החבר'ה הרוסים שלו שמבינים אותו והוא אותם.
אולי באמת הייתי אז ילד, אבל התבגרתי מאוד מאז. כשיש לך ילד אתה חייב להתנהג בצורה בוגרת, אתה פשוט חייב, אין אפס. התבגרתי מאוד מאז שאסי בא לגור איתנו למרות שהוא לא הילד שלי כמובן, ואף אחד בחיים לא יחשוב שהוא כן, אלא אם כן הוא עיוור.
אסי בהיר מאוד, עם עיניים כחולות יפות ושערות חלקות בהירות. למרות שהוא אוכל המון הוא רזה מאוד, אני בגילו הייתי כפול ממנו בעובי, וכבר אז היו לי מחשבות כאלו על... לא חשוב.
אני לא יודע על מה הוא חושב כשהוא לבד במיטה ואני לא רוצה לשאול. זה לא ענייני, אבל אני מרגיש אחראי עליו במאה אחוז ותמיד הוא בא אליי כשיש לו בעיות.
באופן רשמי גרי אבא שלו ואני החבר של אבא של אסי, אבל רוב הזמן אני מתפקד כאבא שלו. גרי לא יודע מה לעשות איתו ומציק לו כמו טמבל, ואסי לא שותק לו ואני, כרגיל, תקוע בין שניהם.
המשבר התחיל כמה ימים אחרי שסגרו סופית את המחלקה שלו. גרי ישב בבית וצבר עצבים ואז הלך למין ראיון פרידה מהעבודה. הם בקשו ממנו שימתין בבית כמו שבועות לפני שהוא מחפש עבודה חדשה, ואולי הם יפתחו שוב את המחלקה, ובמקום לשמוח הוא חטף קריזה.
זה קרה קצת אחרי פורים, היה מין יום מגעיל, אביך כזה, והחזאי הבטיח שמחר יהיה עוד יותר גרוע.
גרי חזר מהראיון אחרי הצהרים נורא מדוכא ודבר ראשון התחיל לשתות, מתעלם מהאוכל שהכנתי לו. ואז אסי התפרץ הביתה, הוא אף פעם לא נכנס סתם, הוא תמיד דוהר במדרגות ופותח את הדלת בתנופה כאילו שירו אותו פנימה, ואחרי משחק כדורגל הוא נמרץ במיוחד.
ברגע שהוא נכנס וראה את גרי יושב ושותה הוא עשה פרצוף. גרי התרתח והתחיל לנזוף בו שהוא כולו מלוכלך ומזיע – כאילו שאפשר לחזור ממשחק כדורגל נקי ומסודר – ולמה הוא מבזבז את הזמן שלו על משחקים במקום להכין שיעורים ולקרוא ספרים. אסי לא נשאר חייב וענה לו חזרה שהוא כבר הכין שיעורים ושהוא לא אוהב לקרוא ושיעזוב אותו.
זה התחיל כמו סתם ויכוח רגיל אצלנו, אבל אז גרי אמר לו שישב רגע בשקט והתחיל לדבר איתו רוסית, ופתאום הילד נכנס להיסטריה של בכי וצעקות ורץ אליי, כולו רועד ולחוץ ובוכה שגרי רוצה לשלוח אותו חזרה לאימא שלו בגרמניה.
"אני לא אקבל משכורת יותר." אמר גרי, "אין לי כסף לפרנס אותך. אני מובטל, אתה לא מבין את זה? אני מובטל!"
הצעקה הזו שלו - אני מובטל - מהדהדת לי באוזניים עד היום. ומה שיותר הפחיד אותי זה שהם התחילו לריב רק ברוסית. בדרך כלל אסי לא מוכן לדבר רוסית, וגרי תמיד מתלונן שאם הוא ימשיך ככה הוא ישכח את השפה שלו ויהיה ממש צבר, מה שכמובן אסי רוצה להיות.
אני לא חושב שזה יקרה. הוא מדבר רוסית מצוין למרות שהמבטא שלו קצת מוזר, לא רך כמו של גרי ויורי, ולעומת זאת בעברית הוא נשמע תשעים אחוז ישראלי, אבל בכל זאת פה ושם יש מין רכות רוסית כזו.

אני תמיד שם לב למבטאים של אנשים כי גדלתי במין קיבוץ גלויות כזה, עם עולים מרומניה שבאו בשנות השישים, מעורבבים בעולים מהודו (לידם אפילו אני נחשב לבן), וממרוקו וגם מפולניה כמובן. מין מגדל בבל של מבטאים ומנהגים שבעיניי הוא מקסים. מאוד נוגעת ללבי השאיפה של אסי להיות ישראלי במאה אחוז. אני מבין את העקשנות שלו למחוק את הרוסיות שבו, למרות שאני מקווה שכשהוא יגדל הוא יבין שגם זה חלק ממנו. חלק שלא צריך להתבייש בו.
טוב, נסחפתי קצת, מה שרציתי להסביר זה שאם אסי התחיל לדבר רוסית פתאום זה בגלל שהוא היה מאוד נסער, וכמובן שגם אני נלחצתי מיד וניסיתי להרגיע ולהפריד. זה די קשה לעשות את זה כשאתה לא יודע על מה מדברים, אבל השתדלתי כי אני שונא אלימות, ממש שונא אותה. אני לא אוהב ויכוחים ומריבות. אני אפילו פוחד מהם, כשהייתי קטן אבא היה חוטף קריזות איומות ומרביץ לאימא. הוא ניסה להרביץ גם לנו, אבל היא לא נתנה לו ותמיד חטפה מכות גם בגללנו. הייתי קטן, אבל אני זוכר הכול.
בסוף קרובי משפחה התערבו ולקחו אותו לרב. אתם יודעים איך זה אצל המרוקאים? הם הולכים לרב כמו שהאשכנזים הולכים לפסיכולוג, ומאז ההורים שלי התחילו להתקרב לדת והתחזקו, כמו שאומרים את זה אצל החרדים, ונעשו יותר ויותר דתיים.
זה באמת הרגיע קצת את אבא, הדת, וזה שאנחנו גדלנו ויכולנו להחזיק אותו כשהוא היה מתרתח. לא יודע מה קורה שם עכשיו כשהורי לבדם ויגאל בפנימייה. ריקי אומרת שהכול בסדר אצלם, אבל גם היא הרי לא גרה איתם, ואימא, גם אם הוא יפרק אותה ממכות, לא תגיד כלום ותספר סיפורים על זה שהיא נפלה ונתקלה וכל מיני שקרים מגוחכים כאלה.

הם צעקו ברוסית ואז גרי התרתח וניסה להרביץ לילד. דחפתי אותו חזק אחורה והוא נתקל בשולחן, נפל ונשרט בלחי וירד לו דם. אסי צרח מבוהל, התנפל עליי והתחיל להרביץ לי עם האגרופים הקטנים שלו ולקלל אותי ברוסית ובעברית קללות איומות ונוראות שבכלל לא ידעתי שהוא מכיר, וצעק עליי שאני לא אכה את אבא שלו.
אתם מתארים לעצמכם את הבלגאן? גרי שוכב חצי מעולף על הרצפה, הילד מרביץ לי צורח ובוכה, ואני משותק מרוב בהלה, עומד ושותק כמו חמור מרוקאי גדול וטיפש.
אחרי איזה דקה התאוששתי. ראיתי שגרי בסדר - הוא פתח את העיניים ונשם והכול, אז לקחתי את הילד בידיים והלכתי. אסי השתולל כמו משוגע ובעט בי כל הדרך, אבל אני בכל זאת הרבה יותר גדול ממנו ולכן התעלמתי ממנו ולקחתי אותו לאוקסנה.
היא לקחה את הילד, רחצה לו את הפנים, חיבקה אותו והרגיעה אותו ואחר כך שלחה אותו לראות טלוויזיה עם אולג, ואז חיבקה גם אותי.
לא הייתי צריך להסביר לה מה קרה כי היא בטח שמעה הכול בגלל שהדירות שלנו קרובות וכל החלונות היו פתוחים מהחום.
דיברנו קצת והיא הרגיעה אותי לאט לאט. כשהגעתי אליה רעדתי נורא, בהתחלה מבפנים ואחר כך הרעד התפשט החוצה, הידיים והרגליים רעדו לי והרגשתי שהעצמות שלי נעשו כמו צמר גפן.
היא רצתה לתת לי לשתות משהו חריף, אבל לא הסכמתי. מספיק שגרי שותה. רציתי להישאר פיכח וצלול.
"אולי זה רעיון טוב שהילד ייסע לגרמניה." היא ניסתה להגיד בעדינות.
"לא. זה רעיון נורא ואיום בעיקר בגלל שזה גרמניה." אמרתי.
יש לנו נקודות השקפה שונות על החיים ואנחנו לא מסכימים על שום דבר, אבל בכל זאת אנחנו חברים טובים. אני נהנה להתווכח איתה. היא לימדה אותי המון על כל מיני דברים, וגם אני מסביר לה דברים על הארץ ומלמד אותה, ואפילו מנסה לגרום לה לחבב מוזיקה מזרחית, למרות שקשה לה עם הקטע הזה, והיא מעדיפה אופרות וכאלה. אצלה הרדיו תמיד על קול המוסיקה. אולי בגלל זה היא תמיד רגועה כל כך. מוזיקה קלאסית היא כמו ואליום לאוזניים.
אחרי שקצת נרגעתי עליתי שוב למעלה. הילד נשאר עם אולג ואוקסנה, ומצאתי את גרי עדיין על הרצפה, כוס שבורה זרוקה לידו והוא שותה וודקה ישר מהבקבוק.
עד שהגעתי אליו הבקבוק כבר היה ריק והוא כמובן שתוי לגמרי. הרמתי אותו בזהירות רבה מהרצפה, מזל שהוא לא נחתך, הפשטתי אותו והשכבתי אותו במיטה.
הוא בכה - פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה - וביקש ממני שלא אעזוב אותו. כמובן שהבטחתי לו שאני לא הולך לשום מקום ואז הוא בכה עוד יותר. טוב, הוא היה ממש מסטול, והתחיל לנשק לי את הידיים.
זה היה מביך, הוא אמר שאני המלאך שלו ושהוא ימות בלעדיי וביקש שאני לא אעזוב אותו למרות שזרקו אותו מהעבודה.
אני מבין טיפה רוסית, לא ממש, אבל מילה פה מילה שם, וקלטתי שהוא פוחד שבגלל שהוא לא מרוויח כסף אני אפרד ממנו.
איך יכול להיות שאנחנו יחד ואוהבים והכול ובכל זאת לא מבינים בכלל אחד את השני? איך הוא יכול לחשוב שבגלל שטות כזו אני אפרד ממנו? אם הוא לא היה כזה מסכן הייתי נעלב.
הרגעתי אותו כמה שיכולתי ובסוף הוא נרדם. ניקיתי הכול והחזרתי את הילד הביתה. הוא כבר נרגע וחשב שאני כועס עליו, וכדי שהוא יירדם בשקט הייתי צריך להבטיח ולהישבע שהוא יישאר אתנו ושאני לא אשלח אותו לאימא שלו.
למחרת גרי נשאר כל היום במיטה וכשחזרתי בערב מהעבודה דיברנו כמו מבוגרים על המצב. החלטנו שאני אוותר על התכניות שלי ואשאר בפיס עד שהוא ימצא עבודה חדשה או יחזור לעבודה הישנה שלו, למרות שהוא היה בטוח שאין שום סיכוי שזה יקרה.
גרי הודה שהוא מרגיש מאוד לא נעים שבגללו אני צריך להישאר לעבוד בבוטקה של הפיס (אתם יודעים שבוטדקה זו מילה רוסית? לא ידעתי את זה עד שפגשתי אותו), ואני אמרתי לו שלא ידבר שטויות. אמרתי שאנחנו נתגבר יחד על התקופה הקשה הזו, ושזו רק עליה לצורך ירידה, ותמיד היו בארץ תקופות קשות שאחר כך השתפרו, ושאני מבקש שלא ישלח את הילד לחו"ל כי זה לא נחוץ.
על מה שקרה בלילה הקודם לא דיברנו, אני מקווה שהוא הבין שאני אוהב אותו בלי שום קשר לעבודה שלו ולכסף שהוא מביא הביתה.
כמה ימים אחר כך יורי חזר מתל אביב, והודיע לנו, נרגש כולו, שהוא נוסע להולנד. הוא לקח את גרי הצידה וניסה לשכנע אותו לבוא גם לאמסטרדם, וכל הזמן ליטף אותו, הכול מול הפרצוף שלי, מתנהג כאילו שאם אני שוטף כלים במטבח אני לא רואה ולא שומע כלום.
הדירה שלנו היא בקושי שמונים מטר ואי אפשר לתקוע נאד בצד אחד שלה בלי שישמעו אותו בצד השני. הבנתי מה הוא עושה, ובכל זאת המשכתי לשטוף את הכלים ולהתעסק במטבח בכל מיני שטויות. סוף סוף ניקיתי את המדפים של הקרוסלה הזו שיש לנו בפינה של הארון, והתאמצתי לא להקשיב.
למרות שהייתי בטוח שגרי לא יתפתה לנסוע בכל זאת בלב אמרתי בשקט את כל פרקי התהילים שאני מכיר למרות שגרי חושב שזה מנהג אידיוטי.
יורי הלך, מאוכזב וכמה ימים אחר כך נסע להולנד לבד והשאיר לנו את הרכב שלו. הוא לא רצה שנשלם לו עליו וזה היה די יפה מצידו. אחרי כמה חודשים הוא בכל זאת רצה את הכסף על הרכב - ניסן ישנה ודפוקה - ואני מכרתי אותה די מהר ושלחתי לו את הכסף עם חבר אחר שגם הוא עזב את הארץ.
די הרבה מכרים של גרי עזבו בשנתיים האחרונות ועדיין עוזבים. אני מבין אותם. גם ילידי הארץ נשברים והולכים - קשה פה ויש פיגועים ובלגאנים וחמסינים, אבל אני לא עוזב. יש לי אמונה שבסוף יהיה טוב, וחוץ מזה הרי מצוות הישיבה בארץ ישראל שקולה כנגד כל שאר המצוות שאותן אני כבר מזמן לא מקיים.
אחרי כמה חודשים גרי באמת חזר לעבודה הישנה שלו, והצליח לאסוף שוב את רוב הצוות הוותיק שלו, חוץ מכמה שעזבו, ואנחנו שוב בסדר, אבל אני עדיין בפיס כי המצב והכול...

לפני שיורי נסע להולנד הוא לקח אותי הצידה ונתן לי מתנת פרידה מאוד מקורית - הוא סיפר לי מה בדיוק הוא וגרי עשו בבלגיה כשנסעו לשם יחד להשתתף בכנס מטעם העבודה. יורי סיפר שהם ביקרו בערב במועדון סקס בשם בוטס שיש בו כל מיני חדרים ומפלסים ומדורים מיוחדים לכל סטייה וחטא, ממש כמו בגיהינום. כולם שם שותים, מעשנים ולוקחים סמים חופשי, לובשים בגדי עור, או שסתם מסתובבים עירומים, נכנסים לחדרי חושך בזוגות או בחבורות ועושים אחד בשני מעשים שהשתיקה יפה להם.
באים לשם אנשים מכל העולם כדי ליהנות. כלומר, מי שחושב שזה תענוג גדול להניח לאנשים זרים לגעת בך ולעשות אתך סקס לעיני כולם. יורי ניסה לספר לי מה בדיוק הוא וגרי עשו שם, כדי לראות איך אני מגיב, אבל לא נתתי לו את הסיפוק לראות כמה כואב לי למרות שמבפנים הייתי מאובן מרוב כעס ועצב. אמרתי בשלווה שגרי כבר סיפר לי הכול ושאני יודע, ושכבר נמאס לי לשמוע על המועדון ההוא, ועשיתי פרצוף משועמם כזה, כאילו שזה משעמם אותי.
"יש לנו הסכם, שכשגרי בחו"ל אנחנו נותנים חופש זה לזה." אמרתי, מחייך כמו דחליל, ובלב קיללתי אותו במרוקאית.
אני לא יודע כמה זמן הייתי מחזיק מעמד עם ההצגה הזו, למזלי צפצפו לו מלמטה והוא זינק מהר, לקח את הפקלאות שלו ועף לי מהעיניים, לא לפני שהספיק להגיד לי שגרי לא בן עשרים ושמונה כמו שכתוב בתעודות שלו, שזו טעות או זיוף או משהו ושהוא בן שלושים ושתיים. יורי לא ידע שאני יודע ורצה להיות בטוח שאני אוכל טוב טוב את הלב.
גרי סיפר לי את זה בעצמו. יום אחד הוא הסתפר קצוץ ואמר שבגילו שער ארוך זה כבר דבילי, ואז הוא הודה שהוא מבוגר יותר בארבע שנים ממה שסיפר לי בהתחלה. לא לקחתי ללב, מה זה ארבע שנים? כלום. אני בן עשרים וחמש, והוא בן שלושים ושתים. שבע שנים הבדל, לא נורא. יש ביני ובינו כל כך הרבה הבדלים, אז שיהיה עוד אחד.
אחרי שיורי הסתלק סוף סוף התפרקתי לגמרי. צרחתי, וצעקתי, ובעטתי ברהיטים, ודפקתי דלתות. הוצאתי את כל העצבים על הדירה שלנו ובסוף שכבתי על הספה ובכיתי כמו תינוק. מזל שאף אחד לא היה בבית. אחרי שנרגעתי החלטתי שאני לא אומר לו כלום. פשוט סותם את הפה ולא מדבר, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב איך הוא נגע בגברים אחרים, ואיך הם נגעו בו, והכי מרגיז איך הוא עשה עם אחרים את כל מה שהוא עשה איתי.
זה אכל אותי וגרי הרגיש שמשהו לא בסדר איתי, אבל שתק גם אני שתקתי, שנינו הסתכלנו זה על זה, שותקים כמו גלמים.
אחרי כמה ימים השקר הטיפשי שלי, שאנחנו נותנים זה לזה חופש כשאנחנו בחו"ל, חזרה אליי כמו בומרנג. גרי שמע על כך מיורי בטלפון ומיד התנפל עליי בצעקות.
ניסיתי לא לצעוק בחזרה ולהסביר למה אמרתי את זה וכמה כאב לי לשמוע על מה שקרה במועדון ההוא, והוא התעצבן נורא ואמר שאני לא מבין כלום, שאני סתם ילד ושחוץ מזה הוא היה שתוי והוא לא זוכר שום דבר. כאילו ששתייה זה תירוץ לדבר כזה. יש לי רושם שהכאב שלי לא מגיע אליו, עובר מעליו ולא נוגע בו. אני מנסה ומנסה להסביר ולא מצליח.
"אבל סתם אמרתי את זה." אמרתי, "מאז שפגשתי אותך אף אחד אחר לא קיים בשבילי, למה אתה לא מאמין לי?"
כלום. הוא מקלל ברוסית והולך ממני. הילד מרגיש במתיחות שלנו ומנסה לשהות כמה שיותר אצל חברים, וכשהוא בבית הוא מסתכל עליי ועליו ובורח לחדר שלו. אני לא יכול לסבול את המצב ומנסה להתפייס, אבל גרי לא מוכן, נאטם לגמרי ואין לי כוח להגיע אליו.
"לא חשוב מי עשה מה," אמרתי לו, "בוא נפסיק לריב, בבקשה גרי, תראה איך אנחנו מפחידים את הילד." ואני לא יודע אם אני מדבר על אסי או על הילד שבתוכי, שמבוהל מהשתיקה הרועמת שלו.
"אה!" הוא התנפל עליי, "אז אתה מודה?"
"מודה במה? על מה אתה מדבר?"
הוא לקח את הבקבוק שלו מהמקפיא והתיישב במטבח, גבו אלי, ושתה. הלכתי למיטה, ממתין לו עד שנרדמתי, כשהתעוררתי בחצות גיליתי אותו ישן בבגדיו על הספה.
"אני חושב לעזוב את הפיס, גרי." אמרתי לו, מתיישב לידו על הספה. ידעתי שהוא מקשיב למרות שהוא התעלם ממני בצורה מופגנת.
"בסדר, תעזוב." הוא אמר אחרי כמה דקות של שתיקה מעיקה. "אני מרוויח מספיק בשביל שנינו."
"אתה לא צריך לפרנס אותי." התעצבנתי, "אני עובד במעבדה ההיא של המחשבים, ואני אמצא עוד עבודה אם זה לא יספיק."
"לא צריך. יש לך מספיק עבודה בבית איתי ועם הילד." ענה גרי ושם את היד על הברך שלי בלי להסתכל עליי.
"אז מה באמת היה במועדון ההוא?" שאלתי אחרי שישבנו ככה בשקט והסתכלנו על איזו תכנית טיפשית בטלוויזיה.
"לא זוכר. שתיתי, היה רעש וכולם עישנו. סתם שטויות, יורי תמיד מנפח כל דבר." ענה גרי כלאחר יד, "סתם התעצבנת, אתה יודע שהוא סכסכן."
"גם אתה התרגזת." הזכרתי לו בעדינות ושמתי את הראש על הכתף שלו.
"התחלתי לחשוב על העתיד שלנו," אמר גרי, "ועל החיים בכלל, וזה עצבן אותי. אני לא יודע אם אתה איתי בגללי או בגלל הילד. אני חושב שגם אתה לא יודע."
"אני אוהב אותך וגם אותו, אבל זה לא אותו דבר. למה אני צריך..." ואז הוא נישק אותי חזק על הפה ודחף אותי אחורה על הספה.
השלט נפל על הרצפה והטלוויזיה כבתה, אבל לא שמנו לב לכלום. אחרי שלושה ימים בלי סקס היינו מורעבים. גרי משך אותי בחולצה לחדר השינה שלנו וסגר את הדלת במפתח, ורק למחרת בבוקר יצאנו.

8. מה אתה עושה סיפור?
בערב רבנו שוב וכמו תמיד על שטויות לא חשובות שהן רק הסוואה לסכסוך האמיתי שלנו – ההתעקשות שלי להמשיך לגור בארץ.
הוא התלונן שהמיקרוגל מטונף ואני התרגזתי חזרה שאני לא יכול לעשות הכול לבד, ושאני לא משרת שלו. צעקתי עליו שילך לזרוק את הפח והוא הלך, אבל טרק בכוח את הדלת, וכשאסי חזר הוא צרח עליו שהוא חוצפן.
הילד ענה לו חזרה בחוצפה רבה כנראה, אבל ברוסית שלא הבנתי, והכול הדרדר מרגע לרגע עד שגרי פשוט הסתלק בדפיקת דלת ואסי פרץ בבכי.
אחרי שהוא הסתלק ניחמתי את הילד והבטחתי לו שזו בכלל לא אשמתו, ושאני וגרי רבים בגלל בעיות של מבוגרים, ושבתי והבטחתי לו שאני אמשיך להיות איתו בכל מקרה.
המקרה ששנינו חשבנו עליו היה הפרידה מגרי, אבל לא העזנו לבטא במילים את החשש הזה שמעיק עלינו בזמן האחרון. איך אני אוכל להמשיך לטפל בילד של גבר שלא רוצה להמשיך לחיות איתי? אני מעדיף לא לחשוב על הבעיה הזו.
אסי התרחץ ונרדם, שבע ומנוחם, ואני התנפלתי על המטבח וקרצפתי אותו, ותוך כדי כך אכלתי חבילה שלמה של וופלות בטעם לימון שקניתי בגלל שהיה מבצע, אומר לעצמי שזה בשביל הילד, ויודע שאני אוכל מהם גם כן.
אם לא הייתי רב אתו הייתי אוכל כמה ונרגע, אבל הייתי עצבני וכעוס ואומלל ואכלתי יותר מידי, ואז נעשיתי עוד יותר עצבני, ועכשיו כעסתי גם על עצמי ולא רק עליו. נשבעתי לעצמי שמחר אקום מוקדם וארוץ עד לפסל ובחזרה והלכתי לישון לבד.
התעוררתי בשעה ארבע לפנות בוקר, בחוץ היה ממש חשוך, גרי לא היה לצידי במיטה, אבל הרגשתי שהוא בבית. אני תמיד יודע מתי הוא נמצא, ובאמת הוא היה על הספה, ישן בבגדיו, מכוסה בשמיכה קלה מידי.
עמדתי והבטתי בו, חושב כמה הוא יפה וכמה אני אוהב אותו למרות הכול. מנסה להבין כמה קשה לו לחיות כאן, ואיך זה להרגיש זר ושונה. כאילו שזה שהוא הומו לא מספיק אז הוא צריך להיות גם עולה חדש.
למרות שהיה ממש חשוך לא יכולתי לחזור לישון. שמתי בגדי התעמלות ויצאתי. היה נחמד, עליתי עד לגבעה של הפסל בחושך, וראיתי את התחלת הזריחה מעל העמק. זה היה ממש יפה - אור ורוד עדין כזה מתחיל לצבוע את השמים הכחולים כהים – נהדר!
חזרתי הביתה דרך מטע הפקאנים, נזהר לא להיתקל בענפי העצים, ומשם עליתי לשביל הלא סלול שמוביל הביתה.
כשהגעתי אל העיקול סטיתי כהרגלי מהשביל כדי לקצר את הדרך, ונכנסתי ליער האורנים שמתחת לרחוב שלנו, פוסע בזהירות על הקרקע החלקלקה ממחטי אורנים יבשים, ופתאום נתקלתי בבן אדם שצץ מולי. ברגע הראשון נבהלתי ופלטתי צעקת בהלה, נדהם לגלות מולי את גרי.
"שכחת לקחת את המים שלך." אמר והגיש לי בקבוק מים מינראלים.
"תודה" עניתי, נבוך קצת, באמת שכחתי לקחת מים והייתי צמא. "לא היית צריך, נורא מוקדם. עוד לא חמש בבוקר, איך ידעת שאני פה?"
גרי משך בכתפיו. "התעוררתי כשיצאת וראיתי לאן אתה הולך. אתה עוד כועס עליי?" הושיט יד והחליק על חזי הרטוב מזיעה.
"לא. מה פתאום כועס? חשבתי שאתה כועס" שתיתי מהמים לרוויה ואת השאר שפכתי על ראשי. הזעתי נורא והרגשתי דביק ומוזנח בגופיה הצבאית העתיקה שלי ובמכנסיים הקצרים והדהויים. גרי כנראה לא חשב שאני נראה רע כל כך והסתכל עליי כמו שאדם רעב מסתכל על סטייק עסיסי.
"נורא מתאימה לך הגופייה הזו." אמר בקול קצר נשימה, והניח יד על כתפי החשופה והלחה.
"זו סתם גופיה צבאית סמרטוטית." מחיתי רפות, "מה פתאום אתה..." נתקעתי באמצע המשפט כי הוא הצמיד את גופו לגופי ונישק אותי, מושך תוך כדי כך את הגופייה מעליי.
נפלנו על הקרקע הרטובה מטל, מתעלמים מדקירות מחטי האורנים, וטרפנו זה את זה.
"אתה כל כך סקסי." גנח גרי מפשיל את מכנסיי, "אני מת עליך בבגדים האלה. זה כל כך מחרמן לראות אותך רטוב ככה, אני יכול לאכול אותך." ומיד הדגים לי איך הוא מבצע את דבריו, כרע בין ברכי הערומות ושלף את הזין שלי מהתחתונים.
"גרי." נבהלתי וניסיתי לקום. "עוד מעט יהיה אור, מה אתה עושה?"
"מה נראה לך?" צחק גרי והדף אותי חזרה. הצמיד את פרקי ידי אל הקרקע, נשכב מעליי וביצע בי את זממו בלי בושה. מזל שאף אחד לא ראה אותנו.
חזרנו הביתה אוחזים יד ביד, מלוכלכים ופרועים, שערותינו מלאות מחטי אורן יבשים. כל רגע עצרנו והתנשקנו, ומי יודע עד כמה רחוק היינו מגיעים בסתר חדר המדרגות, לולא השכנה שירדה עם הזבל וכמעט נפלה עלינו מרוב בהלה.
הייתי נורא נבוך, אבל גרי צחק ובירך אותה בבוקר טוב צוהל כאילו זה דבר רגיל לגמרי לפגוש זוג גברים פרועים מתנשקים בשבע בבוקר בחדר המדרגות.

מצאנו את הילד לבוש ומסורק, שותה קקאו שהכין לעצמו לבד. "קמתי לבד והכנתי לי לבד כריך" אמר, גאה מאוד בעצמו, ובצדק.
אחרי ששלחנו אותו לבית הספר גרי התקשר לעבודה ואמר שהוא יאחר טיפה היום ושלח אותי להתקלח. הוא נכנס כמה דקות אחרי, עירום כמובן, והתחיל לסבן אותי במרץ.
"עכשיו אני רוצה לעשות סקס כמו שצריך." אמר בתוקף וסגר את המים, משעין אותי אל הקיר, גבי אליו ונצמד אליי, מנשק את כתפי.
"ומה עשינו קודם?" התגריתי בו, יודע היטב שבעניו של גרי רק סקס עם חדירה נחשב וכל השאר זה רק משחק מקדים. גרי אוהב לעשות סקס במקלחת ואני... אני אוהב כל מה שהוא אוהב. אחר כך התקלחנו ואני חפפתי לו את הראש כמו שהוא אוהב ו... עשינו את זה שוב, הפעם במיטה, וסוף סוף הגיע גם התור שלי לזיין.
אני לא מתלונן, אני אוהב לעשות כל מה שהוא רוצה, לא חשוב לי מה בדיוק, העיקר שאני איתו ושהוא מאושר. גרי לא מוכן שאני אהיה מעליו, אבל הוא מוכן לשבת עלי ולהישען עליי. אני יושב על המיטה, נשען על הקיר, הוא עליי נע בקצב שהוא קובע היד שלי על הזין שלו והיד שלו על שלי מדריכה אותי. אני עוצם עיניים, מלטף אותו, מתרכז רק בתחושות של שנינו. מרגיש אותו מבפנים ומבחוץ, זה כל כך טוב, אני אוהב את זה, ואז, רגע לפני ששוב גמרתי, הוא תפס אותי בביצים, תפס באמת, לא כמטאפורה, ואילץ אותי להבטיח שאני הולך היום לעשות בדיקות.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 25 באפר׳ 2009

9. הפתעה

הפולניה​(אחרת) • 25 באפר׳ 2009
כל פעם שאני רואה את עצמי מחדש בראי, ולא חשוב שזה קורה לפחות פעם ביום, אם לא יותר, אני מופתע מחדש. מה מופתע? אני ממש נדהם.
זה פשוט מצחיק, בן אדם בן עשרים וחמש שכבר ראה את עצמו בראי מיליוני פעמים ועדיין לא קולט שהוא גבר עבה כזה, גבוה, שעיר עם ראש מתולתל ופנים עגלגלות ועורף עבה שיושב על כתפיים רחבות. אחד בריא כזה שישר תולים עליו בגולני את המאג וכולם נאנחים כשמגיע התור שלו לשכב על האלונקה.
אני מאלה שכולם אומרים - מה? הוא הומו? בחיים לא הייתי מאמין - וגם אלו שכבר מבינים שאני הומו בטוחים שאני לא אתן לאף אחד לזיין אותי אלא אני זה ש... ובאמת, עד שגרי הגיע אני הייתי תמיד זה שזיין. טוב, גם היום אני מזיין לפעמים, אבל פחות.
אולי בגלל זה אני כזה שפוט שלו, בגלל שישר מהרגע הראשון הוא ראה אותי כמו שאני רואה את עצמי כשאין בסביבה ראי שדוחף לי את המציאות לפנים. אני, כמו שאומרים, לא מרשה לעובדות לבלבל אותי, אבל לפעמים הן נדחפות לי בפרצוף ואין לי ברירה אלא להכיר בהן.

איך הייתי רוצה להיראות? הייתי רוצה להיראות אחר. לא מרוקאי גדול וחזק עם תלתלים שחורים על החזה. הייתי רוצה למשל להראות כמו יורי - בחור יפה, בהיר עם עיניים כחולות וגוף דק וחלק ושערות משי בלונדיניות מתנופפות כאלו, שמרחפות בעדינות סביב הפנים היפות שלו כשהוא אוכל בתחת מגרי, החבר האהוב שלי על המיטה שלנו, מסתכל לי בעיניים באדישות כאילו שאני סתם אוויר ולא בן אדם. ולא סתם בן אדם אלא גבר חזק שמגיב על דבר כזה כמו דוב כועס.
כן, ככה הגבתי, כמו דוב כועס. לא התכוונתי להתרגז, אם הייתי יכול הייתי מתנהג אחרת, אבל .... אתם יודעים איך זה, ואם אתם לא יודעים אז יש לכם מזל.
רציתי לעשות הרבה דברים שלא עשיתי כשזה קרה - רציתי להיות קול ולחייך, ועוד יותר רציתי להיות כמוהו, כמו יורי היפה. הלוואי ויכולתי להיות במקומו, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי אותם ככה. אם הייתי יפה ובהיר ודק וחלק כמוהו אז אני הייתי שם עם גרי, מנפנף את השערות הנהדרות והחלקות שלי, מחייך בהנאה, הידיים של גרי על המותנים הצרים והחטובים שלי, הזין של גרי בתחת הקטן הלבן והחלק שלי, מצפצף על הדוב המרוקאי השמן השעיר והמכוער הזה שמפריע באמצע כמו איזה פרימיטיבי מטומטם שלא יודע מהחיים שלו.
במקום להיות מנומס לצאת משם בשקט כמו שהייתי צריך, כמו שרציתי לעשות, התפרצתי וצעקתי וכעסתי וקיללתי במרוקאית - שפה ממש טובה לקללות- ואחר כך נשברתי ובכיתי כמו ילד.
הם ניסו להרגיע אותי ובקשו שאצטרף, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אפילו להסתכל עליהם לא יכולתי. ישבתי עם הפנים בידיים וחיכיתי שהם ילכו וזה מה שהם עשו, התלבשו בלי להגיד כלום והלכו.
הילד חזר כמה דקות אחר כך. הוא לא ידע כלום כמובן. אכל בשקט את החביתה שלו וראה סרטים מצוירים. הוא אוהב ביציית עין שמנגבים עם לחם טרי והוא גם אוהב אותי ואני אותו. אם לא הוא כבר מזמן הייתי מסתלק.
אמרתי לו שהעיניים שלי אדומות כי אני אלרגי לפריחה של האורנים ואני מקווה שהוא האמין לי.
הכול קרה בגללי, בגלל שבמקום לחזור בתשע בערב, כמו שאני חוזר תמיד הקדמתי לחזור כי הרגשתי מצונן ועייף. חשבתי שיש לי מזל שריקי אחותי הסכימה להחליף אותי. עכשיו אני מצטער על זה.
אני עדיין מצונן ועייף, אבל כעת גם הלב שלי כואב. אני לא מאמין שאני יושב כאן כמו איזה דביל במקום לארוז וללכת. אני יודע שעדיף שאני אישן בחוץ ולא עם הבוגד הזה, אבל אני לא יודע לאן ללכת, וחוץ מזה איך אני יכול לעזוב את אסי לבד?
מה שהכי משונה זה שאני מרגיש בושה איומה, כאילו שהכול קרה באשמתי ואם הייתי אדם אחר זה לא היה קורה.
הוא בטח יחזור מאוחר בלילה, קצת שיכור, וכשאנסה לדבר איתו על מה שקרה הוא יכעס ויגיד לי לא לעשות עניין משטות כזו, ושהייתי צריך להצטרף אליהם כמו שהם רצו ולא לזרוק כסא על המיטה. מזל שלא פגעתי באף אחד.

הוא חזר. לא שתוי ולא כלום, רגוע כמו מלפפון, קריר כמו קרחון ויפה כל כך שבא לי למות, וביקש שלא אחטוף יותר קריזות דביליות אלא אשב בשקט ואקשיב לו בלי לעשות ברדק. עשיתי כדבריו, הייתה לי ברירה?
אז ככה – הוא רוצה ללכת מכאן. נמאס לו לחיות פה באבק ובלכלוך האסייתי הזה. יורי בא לביקור כדי להציע לו לחזור יחד לאירופה, הפעם זה לא הולנד אלא בלגיה דווקא.
הם דברו על עזיבת הארץ ומפה לשם הגיעו למיטה וכמובן שזה שאני הייתי אמור לחזור יותר מאוחר רק תרם להרגשה החופשית שלהם. מי ידע שפתאום הטמבל המכוער יחזור להפריע להם?
"ואם הילד היה בא ומוצא אותך ככה?" שאלתי בשקט, כאילו שזה מה שבאמת הפריע לי במצב המתועב הזה.
"הדלת לחדר השינה הייתה סגורה והילד תמיד טס למחשב שלו, ככה שהוא לא היה יודע כלום." ענה גרי בנחת, "ואם היית דופק בדלת כמו בן אדם נורמאלי ולא מתפרץ ככה אז גם אתה לא היית יודע כלום והכול היה בסדר."
אהה! אז בסוף הכול באשמתי. מה חשבתי לעצמי שנכנסתי ככה הביתה ולא דפקתי בדלת של חדר השינה שלי לפני שנכנסתי? באמת, איזה בן אדם נוראי אני!? כאן שוב איבדתי את שלוות הנפש שלי והתחלתי לבכות.
הוא ניסה לנחם אותי, אבל אני דחפתי אותו מעליי - פעם ראשונה בחיים שעשיתי דבר כזה - הסתגרתי במקלחת כמו איזו כוסית היסטרית ובכיתי כמו ילד לתוך המגבת שלי.
למה הוא לא מבין כמה ההתנהגות שלו פוגעת בי? ולא, זה שמצדו גם אני יכול לזיין מהצד לא עוזר לי בכלל!
בסוף יצאתי משם - כמה זמן אפשר להסתגר בשירותים? - ואמרתי לו שאני לא עוזב את הארץ אפילו למענו, ושאני חושב שהוא טועה בגדול אם הוא חושב ששם יהיה לו טוב יותר.
הוא התנצל בחצי פה, יותר ברבע, אבל לא נהיה קטנוניים, על הפדיחה עם יורי והודה שאולי זה היה קצת מוגזם מצידו, אבל מצד שני הרי זה רק יורי, אז מה אני עושה סיפור?
החלטתי לא לעשות סיפור ועזבתי את הנושא הכואב הזה. יש דברים שעדיף להניח להם ודי.

הפסקנו לדבר על הקטע ההוא ועברנו לדון בעתיד. הוא הודיע לי שהוא נחוש לעזוב את ישראל ולנסות להיות עצמאי ועשיר במקום אחר. נמאס לו מהארץ ונמאס לו להיות שכיר וכנראה שגם ממני נמאס לו, אבל את זה הוא לא אמר אלא נתן לי להבין לבד.
החלטנו שהוא ייסע עם יורי בשבוע הבא ואני אשאר כאן עם הילד. למזלי אסי יהיה עם אימא שלו בגרמניה בדיוק כשאני במילואים ככה שהכול מסתדר פחות או יותר. יורי וגרי ינסו לברר אם הם מצליחים לעשות שם עסקים, משהו שקשור לאיזה סטארט אפ בהיי טק שאני לא בדיוק מבין, ואחר כך נראה.

גרי אמר לי שהוא אוהב אותי ושאם הרעיון שלו ושל יורי יצליח אז הוא יביא אותי אליו, מתעלם מדבריי שאני לא מוכן לרדת מהארץ. לא התעקשתי כי אני לא מאמין שהוא יצליח וגם אם הוא כן יתעשר פתאום אז אני לא מאמין שהוא ירצה אותי שם, וגם אם הוא ירצה אני לא עוזב את הארץ. הוא עוד לא קולט את זה, אבל אין מצב שאהיה יורד!
בכל מקרה אין טעם להתווכח על ביצה שלא נולדה. עדיף לשתוק. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שהוא ויורי יחיו יחד אצל איזה חברה של יורי בבריסל ואני יודע בדיוק איך הם יבלו את הזמן הפנוי שלהם יחד. אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה, כי הרי זה רק יורי ומה אני עושה בכלל עניין?
אני חושב על כל הדברים הללו תוך כדי טיגון שניצלים בשביל הילד. הוא שונא שניצלים קפואים מהחנות ולכן אני, ששונא לטגן, מתגבר על עצמי ועושה מאמץ לטגן למענו שניצלים תוצרת בית.
אסי שונא הרבה דברים. הוא שונא שאני רב עם גרי, שונא לעשות שיעורים באנגלית, שונא לסדר את החדר שלו, שונא שאני מבקש ממנו להפסיק לשחק במחשב ולבוא לאכול. בקשר לכל הדברים הללו אני לא יכול לעזור לו. הוא חייב ללמוד אנגלית, לסדר את החדר שלו ולהפסיק לשחק במחשב כדי לאכול ארוחת ערב, אבל הוא לא חייב לסבול שניצלים קפואים.
כשהוא יחזור היום מבית הספר אני אתן לו ארוחת צהריים חמה וטעימה של אוכל ביתי.
אני דופק את הבשר בפטיש ומזלף עליו מיץ לימון ואז מכניס את נתחי הבשר הדקים והבהירים לשקית ניילון ששמתי בה קודם קמח מעורב בתבלינים. מנער היטב את השקית מקפיד שהבשר יצופה מכל צדדיו בקמח. זה שלב מס' אחד בציפוי השניצלים. שלב שנים זה הביצים הטרופות. בזמן שאני מערבב שתי ביצים בצלחת מרק ענקית מזכוכית ומוסיף להן קצת מלח הדלת נפתחת פתאום וגרי מופיע.
"שלום." הוא אומר ושם את התיק שלו על שולחן המטבח, ואז הוא נזכר שאני שונא את המנהג הזה ומסלק את התיק לארון בחדר הכניסה ושוב נכנס למטבח ומספר לי שמחר בבוקר הם ממריאים ושהוא לקח חודש חופש ללא תשלום מהעבודה, ושאם העסק ההוא בבלגיה לא ילך טוב הוא יכול לחזור בלי בעיות לעבודה שלו.
"בסדר." אני אומר ביובש ושולה פרוסת בשר נוטפת ביצה צהבהבה מהצלחת ומניח אותה על מגש פרורי הלחם.
"אתה עושה שניצלים?" שואל גרי ומציץ מעבר לכתפי.
"כן" אני עונה ומצפה עוד פרוסה אחת בפרורי לחם. ממתין לשמן שירתח במחבת.
"מה יהיה ליד השניצלים?" שואל גרי.
"יש אורז עם אפונה." אני עונה, מחווה בסנטרי לעבר הסיר שעומד על הגז.
"יופי. אני אוהב את האורז שאתה עושה." אומר גרי ומניח יד על מותניי העטופות בסינר.
דמעות מתחילות לצוץ בעיניי. "לך מפה, אל תפריע לי." אני נוזף בו בקשיחות וממצמץ בכוח כדי לסלק את הדמעות.
הוא מציית לי בזריזות מפתיעה. נסוג לאחור ויושב ליד השולחן, מביט בשתיקה בגבי.
אני מתחיל בטיגון, זה השלב הכי קשה. צריך להקפיד לא לשרוף את ציפוי פרורי הלחם הזהבהב, אבל אסור להוציא את השניצל מהר מידי כי אז הציפוי נעשה מגעיל ומתפורר. תוך כדי טיגון אני ממשיך בהפיכת בשר העוף בתוך הביצה ובציפויו בפרורי לחם. צריך להיות זריז ולהשגיח כל הזמן, עין אחת על המחבת והשנייה על השיש.
"רק בישראל עושים שניצלים מבשר עוף." אומר גרי, "באירופה משתמשים בבשר בקר."
"פה בישראל אנחנו אוהבים לאלתר ולעגל פינות, וחוץ מזה העוף זול ובריא יותר." אני עונה בחיוך מאולץ וממשיך לעבוד.
כל הבשר כבר במגש של פרורי הלחם. חלק מהשניצלים כבר מוכנים. אני נותן לגרי חתיכה קטנה וחמה ולוקח אחת גם לעצמי.
"אני, אם החבר שלי היה עושה לי תרגיל כזה כמו שעשיתי לך אתמול, הייתי שופך עליו מחבת עם שמן רותח והולך להשתכר באיזה מקום." אומר גרי ומלקק את אצבעותיו, "ואתה מכין לי אוכל. אני לא מבין אותך מישקה."
"אני יודע, גם אני לא מבין אותך, גרי." אני אומר ומכבה את האש.
השניצלים מוכנים, ממתינים לילד בקופסה גדולה מפלסטיק עם מכסה אדום. השיש והגז מנוגבים היטב מנתזי השמן, גם הקרמיקה סביב הגז נקייה. המחבת בכיור מלאה מים חמים עם סבון ממתינה לקרצוף הגון. הכול מוכן לבואו של הילד מבית הספר.
גרי, שהמתין בסבלנות עד שאסיים לנקות ולהעלים את כל נזקי הטיגון מהמטבח מניח יד על כתפי ומסובב אותי אליו.
"מישקה." הוא אומר חרש ומניח את ראשו על כתפי, "מישקה שלי." הדמעות מתעלמות מכוח הרצון שלי ומתחילות לנזול על לחיי. אני הולך למיטה שלנו ונשכב עליה. הוא שוכב לצידי, מחבק אותי, מפשיט אותי בעדינות, חוזר ואומר לי כמה הוא אוהב אותי, מבטיח שהוא יחזור, מבקש סליחה על מה שהיה, מספר לי כמה אני נהדר ומתוק וסקסי ואז מרים את רגליי על כתפיו וחודר לתוכי.
הוא מתחיל בעדינות עם נשיקות רכות על פניי וכתפיי ולחישות מתוקות ברוסית, ואז הקצב מתגבר, שנינו מתלהטים, משנים תנוחות, מתפרעים לכל רוחב המיטה, וגומרים לבסוף בגניחות רמות. הוא נרדם מיד אחר כך. אני מכסה אותו בשמיכת הפיקה הזוגית שלנו והולך להתקלח.
הילד חוזר ויושב לאכול איתי. שמח שיש שניצלים חמים, מבטיח לא להתחצף לגרי ולהיות ילד טוב. אני מנשק את ראשו הבהיר, נותן לו חמישה שקלים לקנות תפוצ'יפס עם פוגים, מזכיר לו להכין שיעורים לפני שהוא יוצא לשחק והולך לעבודה.
אחרי שגרי נסע הרגשתי שהאוויר נעשה סמיך יותר, זזתי באיטיות כאילו מישהו תלה עליי שריון עופרת, מרגיש כאילו אני כבד יותר במאה ק"ג. כל פעולה אורכת המון זמן, קשה לי לזוז, קשה לי לנשום, אני מת לישון ולא מצליח להירדם. אני רעב ואין לי תאבון.
רק בעזרת כוח הרצון אני מצליח לאלץ את עצמי לקום, להתלבש לצחצח שיניים, להכין אוכל לילד. משימות פשוטות כמו ללכת לעבודה, לשבת זקוף, לחשב עודף, להחזיק את העיניים פתוחות, להקשיב למה שאומרים לי. להבין מה אומרים, הכול נראה לי קשה מנשוא.
כל מי שמכיר אותי מודאג. אפילו ריקי מעירה שאני נראה קצת עצוב ומזמינה אותי לארוחת ליל שישי אצלה. בחוסר חשק אני הולך עם אסי שהצליח להתיידד איתה ועם בועז, ומעריץ את יואל הקטן - התינוק שלהם.
הם אוכלים, צוחקים, נהנים ואני יושב בעיניים פקוחות וחולם. לא מבין על מה מדברים.
לא. אני לא חושב על גרי. אני לא מתגעגע אליו בכלל. מה הטעם? הרי אני יודע שזה נגמר, שהוא לא יחזור. אני סתם יושב וממתין שהחיים שלי יגמרו ואוכל להיפטר מהנטל המעיק הזה של להיות אני.
הפולניה​(אחרת)
לפני 15 שנים • 25 באפר׳ 2009

10. בוחר בחיים

הפולניה​(אחרת) • 25 באפר׳ 2009
בדרך חזרה אסי דיבר בלי הפסקה על הנסיעה שלו לגרמניה, חוקר אותי איך זה לטוס, איך מרגישים כשהמטוס ממריא, איך האוכל במטוס, האם כל הדיילות יפות? אני מנסה לענות, מנסה להגיב, אבל אני כל כך עייף, כל כך מותש וחסר מרץ. המילים נדבקות לי ללשון, לא רוצות לצאת.
"אתה לא כייפי מאז שגרי נסע." קובע אסי מאוכזב, ומיד נבהל ונתן לי יד, "אתה עצוב? אתה רוצה שאני לא אסע?"
"לא. מה פתאום? בטח שאתה צריך לנסוע. לא ראית את אימא שלך כמעט שנה אתה, לא מתגעגע?"
"לא כל כך. אתה מתגעגע לגרי יותר." הוא קובע, מציץ בי מהצד בעיני תכלת תמימות ופקחיות.
אני עושה מאמץ עליון ומחייך אליו, ויודע פתאום בבהירות עצומה שברגע שהוא ייסע אני גומר עם הכול והולך.
"למה שלא תתקשר לרופאה הנחמדה ההיא שמצאה חן בעיניך?" שואלת אותי אוקסנה שקפצה לביקור עם כמה פרוסות עוגה שאימא שלה אפתה.
אני מביט בהן בתימהון. נזכר שפעם אהבתי לאכול עוגות מתוקות, ומתפלא איך אפילו הריח הטרי של העוגה דוחה אותי.
"מה חדש אצל גרי?" שואלת אוקסנה ומניחה יד מודאגת על זרועי.
"מצוין. הוא מתקשר כל כמה ימים. הכול בסדר. הרעיון שלהם התקבל יפה. שכרו להם דירה ועכשיו הם עובדים בחברה ההיא ומקבלים משכורת יפה. הם מפתחים את הרעיון שלהם כדי שיתאים ל... ל..." אני נתקע. לא זוכר בדיוק מה הפרטים שהוא סיפר לי בהתלהבות כה רבה.
התכנית המקורית שלו לחזור בעוד שבוע נשכחה מכבר. הוא נעדר כבר חודש ויומיים. עסוק עד למעלה מראשו בפיתוח הרעיון ההוא, שעד היום לא הבנתי מה טיבו, וחי עם יורי בדירה אחת. עובד איתו, נהנה מהחיים באירופה היקרה שלו, ואותי שכח לגמרי. אני רק האיש הזה שפעם היה האהוב שלו – מישקה החביב, הנציג האותנטי של ישראל ששמח לטפל בילד שהוא לא ממש שלו.
מהמקום שגרי נמצא בו כעת נראה לו הבית שלנו כמין מקום נידח אי שם בשולי העולם השלישי מוכה החום והצרות. נכון, צריך לשאול מידי פעם לשלומנו, כפי ששואלים בנימוס לשלום קרובי משפחה עניים. אולי לשלוח איזו מתנה בחגים, אבל אנחנו כבר לא ממשיים יותר בעיניו.
נפרדנו איש לדרכו. הוא חי עכשיו בנוף ירוק ונקי, גר ליד נהר ירקרק שברבורים וברווזים יפים שטים על מימיו השקטים והקרים. ישן מתחת לגג רעפים מחודד ומחלונו נשקף צריח גבוה של כנסייה. הפעמונים של הכנסייה מצלצלים כל שעה בקול רך וענוג, מרדימים אותו בלילה. הוא ישן בשקט, אין יתושים שם באוויר הקר והצלול, אין נמלים במטבח, וג'וקים ענקיים לא טורדים את המנוחה.
הוא שוכב בזרועותיו הלבנות והחלקות של יורי היפה, מכוסה בשמיכת פוך קלילה, מחייך בשנתו לקולם של הפעמונים, מאושר. הוא בבית עכשיו, סוף סוף ברח מהארץ החמה מידי, הלוהטת מידי, הנמרצת מידי הזו.
עכשיו הוא שקט, עכשיו הוא רגוע. בבוקר יש קרואסונים טריים וקפה בחלב. ברחוב הנקי כולם מנומסים ומלאי התחשבות, איש לא צופר בחוצפה. כולם פה בהירים ודקים ויפים כמוהו, אין דובים שמנים ושעירים שמזיעים בגופיות צבאיות ישנות.
האנשים שם כל כך רגועים, אף אחד לא מזיע שם באוויר הקריר של אירופה, לא זורק כסאות על המיטה, לא מסרב לאכול בשר עם חלב, לא מקשיב לחדשות, לא מתעצבן ולא מקלל בערבית. עכשיו הוא מרוצה, עכשיו טוב לו.
"הילד לא רוצה לנסוע. הוא פוחד להשאיר אותך לבד." מגלה לי אוקסנה.
"שטויות. הוא חייב לנסוע." אני משיב וכבר יודע איזה טעם יהיה לקנה המתכת המשומן והקר שאכניס לפי כשאהיה לבד.
"גם אני מודאגת, מיכה." היא מביטה בי מלמטה למעלה ופתאום מניחה יד פעוטה על כתפי, מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת על לחיי.
"נורא רזית בזמן האחרון ואתה כל כך שקט."
"יופי. הייתי שמן מידי."
"ועכשיו אתה רזה מידי." היא קובעת, "ואתה נראה עצוב ואומלל. אולי בכל זאת..."
"זה יעבור לי. זו רק תקופה כזו. אני בסדר, באמת." אני נמלט מדירתה והולך לשבת על הספסל ליד הדירה שלנו. חולם שהוא חוזר אליי, שאנחנו קונים את הדירה ממול ומחברים אותה לדירה שלנו, עושים לנו מעין קוטג' קטן עם כניסה נפרדת, וחיים באושר בקצה הרחוב הקטן שלנו מול חורשת האלונים.
בדמיוני אני עובר על כל פרט ופרט. אני יודע בדיוק איך נגדיל את המטבח, נסדר שלושה חדרי שינה גדולים, חדר ארונות מרווח ושירותים פרטיים לי ולגרי. יהיה לנו סלון גדול עם חלון ענקי לנוף, ומרפסת מעוגלת עם מעקה מתכת מסולסל ו...
אסי מתיישב לצידי, מזיע ופרוע אחרי משחק כדורגל. "בוא נלך הביתה מישקה." הוא מבקש בלחש, ומניח יד קטנה ודביקה בכפי.
אני קם לאט ובכבדות, מנסה לחייך אליו. שואל מה להכין לארוחת ערב ושוכח מיד את תשובתו. אני כל כך עייף, כל כך כבד ומותש. אני רוצה לעצום עיניים ולישון לנצח, אני רוצה לנוח כבר סוף סוף.

אחרי שהילד הנרגש עולה למטוס מלווה בדיילת חיננית אני חוזר הביתה ומתכונן למילואים כאילו שהכול רגיל לגמרי. אלון ממחשבי אלון שמח כשאני מודיע לו שאחרי המילואים אני כבר לא אמכור יותר פיס, ומיד מציע לי לנהל את המעבדה הקטנה לתיקון מחשבים שעד היום הועסקתי בה כשכיר יום. אני מסרב להתחייב מפורשות. "תודה, אלון. אני מאוד מעריך את ההצעה, אבל יותר טוב שנדבר אחרי שאחזור בשלום מהמילואים." אני ממלמל.
הוא טופח בשמחה על כתפי, "בעזרת השם, תחזור בריא ושלם." הוא אומר בקול עליז, ואני מחייך חזרה, מהנהן ושותק.
המילואים שלי בעזה אורכים שלושים יום ובמהלכם אני לא מצליח משום מה למצוא אפילו רגע אחד של פנאי לבצע את זממי. פתאום אני מגלה שכולם צעירים ממני. ילדים ממש. נותנים לי דרגה של סמל ראשון ומאלצים אותי להיות אחראי, לפקח, לשמור, להשגיח. אני צריך פתאום להיות אחראי על שלומם של עשרים ילדים מגודלים וסרבנים שחייהם עומדים כל הזמן בסכנה.
אנחנו שומרים על התיישבויות ומאבטחים צירים. עסוקים ללא הרף, מוקפצים מפה לשם. ואני ממתין כל הזמן לרגע של שלווה כדי להתייחד עם קנה הנשק שלי, והרגע לא בא. חסרים אנשים, חסר ציוד, יש בעיות, יש תקלות, צריך להמציא פתרונות זריזים, הכול נופל על ראשי. מבוקר עד ערב אני טרוד ומתרוצץ. הזמן חולף מהר ופתאום אני עושה חפיפה עם המחליפים שלי ונשקי נלקח ממני. איך עבר לי חודש שלם כל כך מהר?
בדרך לשדה התעופה אני מאיץ ומאיץ, עולה עד למאה עשרים. סטייה קלה של ההגה ואני מתנפץ אל מעקה הבטיחות והכול ייגמר. לא עוד נדודי שינה, חוסר תיאבון ואומללות. יפסקו הגעגועים האלו שמענים אותי ללא הרף. יותר לא אנהל עם יורי את שיחות הטלפון הקצרות והקרות ההן שרק מעציבות אותי. פעם דיברנו כל יום. אחר כך כל יומיים. אחר כך כל שלושה, ובמילואים בקושי שיחה בשבוע. אני מנבא בקולו החלש והרחוק את השיחה האחרונה. מדמיין בבהירות מבהילה את הפרידה הקרירה והמנומסת וההגה רועד בידיי, אבל... המראה של אסי, עומד מבוהל ובודד בתוך המון אדם צץ לנגד עיניי.
הוא מביט לפה ולשם מבולבל, תר אחריי בעיניו. כולם מתרוצצים הלוך ושוב, אף אחד לא שם לב אליו, אף אחד לא יודע שהוא ממתין לי. עיניו הכחולות הופכות מודאגות מרגע לרגע, הדמעות מתחילות להתנוצץ בתוכן. עוד מעט יזלגו על לחייו והבעת אכזבה וייאוש תעלה על פניו...
אני מאט. חוזר למסלול שלי ונוסע בזהירות רבה עד לשדה התעופה, שם אני ממתין רבע שעה עד שהילד, אוחז בידה של דיילת חייכנית, מופיע לנגד עיניי. הוא שומט את ידה האימהית של הדיילת ומזנק עליי בשאגת שמחה. כל הדרך חזרה הוא מלטף את ברכיי, מחייך אליי באושר, מפטפט במהירות, מנסה לספר הכול בבת אחת, ובסוף נרדם מותש, ומתעורר רק כשאני נושא אותו על כפיים למיטתו.
"אני אוהב אותך, מיכה." הוא אומר בקול צלול וברור ונרדם שוב וישן שינה שקטה ורגועה עד למחרת בבוקר.
אני שוכב לצידו על מיטתו הקטנה, מביט בפניו הבהירים ויודע שיותר לא יהיו חלומות על הליכה למקום אחר שקט ורגוע ויותר. שוב לא אנסה לדמיין את טעמו של קנה קר ומשומן בפי.
יש בעולם מישהו שצריך אותי, שאוהב אותי, סומך עליי, בוטח רק בי, גוזר עליי להמשיך לחיות.
ושוב אני עומד במטבח ומטגן שניצלים בשביל הילד. הוא עומד לחזור מהבריכה בעוד כשלוש שעות ואני יודע שכשהוא יחזור עליז וסמוק לחיים עורו מדיף ריח כלור ושערו סבוך ונוקשה הוא ירצה לאכול. רק אחר כך הוא יתרחץ, יחפוף את שערו ויתלה את בגד הים הלח שלו לייבוש. ולכן אני עומד ומכין לו את השניצלים החביבים עליו שיהיו מוכנים ברגע שייכנס הביתה.
בשבוע הבא הוא יתחיל ללמוד בכתה ו'. כבר קנינו ילקוט חדש וקלמר תואם, וכבר עטפנו ספרים ומחברות וחידדנו עפרונות.
יש לו נעלי התעמלות קטלניות - ככה הוא אומר - ואני מרשה לו למרוח את שערו בג'ל למרות שלדעתי הוא נראה הרבה יותר טוב בלי השטות הזו בשערו הרך. הוא כולו מוכן ודרוך להתחיל עוד שנת לימודים. הזיכרונות מהביקור אצל אימו כבר התפוגגו מעט. השוקולדים שהביא כבר נאכלו, המתנות שהביא לי ולחבריו כבר חולקו. הוא מאושר, מלא מרץ, שר שירי ראפ באנגלית ובעברית, שולט בסלנג המעודכן ביותר, מרוצה לגמרי מהחיים לצידי, במיוחד כעת, כשהשתחררתי מעולו של הפיס ואני אוכל איתו צהריים כל יום, ועוזב אותו רק לשלוש שעות אחרי הצהריים. הרבה פעמים הוא בא להיות איתי במעבדה, מוקסם מהמחשבים הרבים שסביבו, מתיידד במהירות עם שאר העובדים.
הוא צומח במהירות, מתחיל לאבד לאיטו את תווי הפנים הילדותיים שלו, והוא כל הזמן רעב, אוכל בלי הפסקה ונשאר צנום ודק.
גרי ממשיך להתקשר פעם בשבוע, אולי בשבוע וחצי. שיחות קטועות חסרות רגש. הוא נשמע עייף, מוטרד, אומלל אפילו. אני נשאר רגוע. ידידותי, אבל ענייני. לא שואל שום דבר, לא יוזם כלום, לא מביע יותר געגועים, לא שואל מתי תחזור. שום דבר.
בחרתי בחיים, אבל אלו חיים בלעדיו, ואני בטוח שהוא חש שבחרתי להמשיך את חיי בנפרד ממנו.
אני מהרהר בשיחה האחרונה שלנו. מנסה להיזכר מתי היא התקיימה. לפני שבוע או אולי עשרה ימים. לא זוכר כבר, לא זוכר על מה דיברנו בדיוק. משהו על העבודה שלו, על חברה חדשה, גדולה יותר, שרכשה את מניות החברה הקטנה שמעסיקה אותו ואת יורי ועל בחורה שיורי הכניס להריון שמסרבת להפיל ומתעקשת על חתונה ובכנסייה דווקא - חדשות רחוקות מעולם קר ונקי שלעולם לא אכיר, חדשות שלא נוגעות לי כלל.
גמרתי לטגן. השניצלים כבר מזהיבים בקופסא האדומה. אני לוקח ביס קטן. זה טעים נורא. בלי להרגיש כלל אני מחסל את כל הפרוסה, ופתאום בא לי לאכול משהו מתוק. הולך למקרר ומוציא את השאריות של הטובלרון האחרון שנשאר מהנסיעה של אסי ומחסל אותו בשני ביסים. נהנה בפעם הראשונה מאז שהוא נסע מטעם של שוקולד ומחייך לעצמי.
אני בדרך להבראה. הבוקר, אחרי שהילד הלך לבריכה, אוננתי בפעם הראשונה מאז שהוא נסע. נכון, חשבתי עליו, על הדברים שהיינו עושים, אבל ידעתי שהוא לא כאן, שהוא לא ישוב, שהוא רק זיכרון, ובכל זאת הצלחתי לגמור.
מחר יום שישי. אולי אסע לבלות באיזה פאב? הילד יישאר אצל אחותי, או אולי אצל אוקסנה, ואני אנסה לפגוש מישהו חדש. הגיע הזמן שאתחיל שוב לחיות. ואז אני שומע נקישה חרישית על הדלת ולפני שאני מספיק לגשת לפתוח היא נפתחת לבד, וגרי שלי עומד בפתח, מביט בי במבט אבוד.
אילמים מתדהמה אנחנו סוקרים איש את רעהו ושנינו חושבים אותו הדבר – הוא נראה נורא.
"מישקה." פורש גרי את ידיו לעומתי. אני נכנס לתוכן, נצמד לגופו, ובפעם הראשונה מאז שנסע אני מרשה לעצמי לבכות בכי אמיתי, רטוב ומתייפח, גדוש דמעות ויבבות. נאחזים זה בזה כמו ילדים אנחנו בוכים, מתחבקים, מביטים כלא מאמינים אחד בפניו של השני ושוב בוכים.
סוף סוף אנחנו נרגעים, מפסיקים לבכות ומנסים לדבר. השיחה לא קולחת כי אנחנו נכנסים אחד לדברי השני, מלטפים זה את זה ללא הרף, ומפסיקים כל הזמן כדי להתנשק. לבסוף גרי מתעשת וגורר אותי למיטה, סותם את פי בנשיקה ארוכה ארוכה, ולא מניח לי לדבר עד ששנינו באים על סיפוקנו ונשארים לשכב חבוקים, עירומים, ומאוד מאוד מאושרים.
כשאסי חוזר מהבריכה הוא מגלה את גרי יושב במכנסים קצרים ובגופיה על כסאו הישן וזולל שניצלים עם אורז.
"שלום גרי." הוא מפטיר בחוסר התלהבות. "מתי חזרת? אל תאכל לי את כל השניצלים, חזיר אחד!"
"אל תתחצף ילד." טופח גרי על פדחתו וצוחק כשאני ממהר להפריד.
אני מגיש לילד את מנתו ושואל אותו מה דעתו על הרעיון שנקנה את הדירה ממול ונחבר את שתי הדירות לאחת.
"מאיפה יהיה לנו כסף?" שואל אסי בחשדנות, מעביר את עיניו מגרי אליי, וחוזר חלילה.
"הרווחתי הרבה כסף בבלגיה." מסביר גרי, "נוכל לקנות לך מחשב חדש עם רמקולים טובים יותר." הוא מוסיף ומנסה ללטף את ראשו הבהיר של הילד שנרתע ממנו.
"גם יורי יגור איתנו?" שואל אסי בשאט נפש.
"יורי נשאר לעבוד בבלגיה והוא נשוי עכשיו לאישה שלא רוצה לבוא לישראל." מסביר גרי במאור פנים.
"ולמה אתה חזרת לישראל? למה לא נשארת שם?"
"למה לא נשארתי שם? כי..." גרי מעיף בי מבט שובב ומחייך, "כי אין שם בחורים יפים כמו מישקה, קר שם מידי, והפעמונים של הכנסיות שיגעו לי את השכל, ובכלל היה שם נקי מידי ונורא משעמם. כל יום היה בדיוק אותו דבר כמו היום הקודם."
"חשבתי שחזרת בגלל שהתגעגעת אלינו." מחמיץ הילד את האירוניה הדקה בדבריו. גרי פורץ בצחוק ומאמץ אותו אל ליבו למרות התנגדותו.
"התגעגעתי? מה פתאום? מה יש לי להתגעגע לחוצפן שכמוך?" הוא מועך אליו את הילד ומנסה לנשק אותו.
"נו, אבא, באמת." מוחה אסי והודף אותו מעליו, "מספיק כבר עם הנישוקים האלה. אני לא תינוק. תנשק את מיכה אם אתה רוצה נשיקות." הוא רוטן, אבל חיוך נסוך על פניו כשהוא מתחיל לחקור אותי איפה יהיה החדר החדש שלו.
"תביא נייר ועפרון ואני אשרטט לך את התכנית." אני אומר ומפנה בהתלהבות את הכלים משולחן המטבח.
הוא מביא את הדף והעיפרון ושלושתנו רוכנים מעליו ומתחילים לשרטט יחד את התכנית של הדירה החדשה שלנו. הדירה שבה נתחיל לחיות את חיינו החדשים.