*ככה* עושים את זה:

*ככה* עושים את זה:

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 27 באפר׳ 2009

איפה הוא, לכל הרוחות? שיבוא כבר. אני שונאת את המקום הזה. כבר אין פה אף אחד, התאורה נוראית, אפילו החניה כמעט ריקה. הוא אמר שיהיה כאן בעשר. עוד חמש דקות. אני שונאת את השקט הזה. וחם. אחד מהלילות הלחים האלה שרק תל אביב יודעת לייצר. למה כל כך ריק כאן? אני ניגשת למעקה, מסתכלת על הגלים המכים בקיר. התנפצות של גל מטילה כמה טיפות לכיווני ומקלה עלי מעט את המחנק. אני בוהה במים, מקשיבה להם. זה מסיח מעט את דעתי מהאיטיות שבה הזמן מזדחל. תמיד אהבתי לבהות בים, וכשאני מאזינה לתנועתו, אני יכולה להתעלם מכמה ששקט פה, לעזאזל. אני מושיטה את הידיים קדימה, לתפוס עוד כמה רסיסי רטיבות. ספלאש, ספלאש. רעש אהוב.

אני מרגישה תנועה מאחורי רק לשבריר שניה, והידיים שלי נמשכות בכח לאחור, ומוצמדות. לפני שאני מספיקה לצעוק, כפפה עבה סוגרת על פי. היד המקיפה את פרקי ידי מהדקת את אחיזתה, ואיני מצליחה לראות את האדם שמאחורי, אף לא לסובב מעט את ראשי לקלוט יד או רגל. אני מנסה לחשוף שיניים אל הבד הלוחץ על שפתי, אך נכשלת. תחת זאת, גובר לחץ היד הנתונה בו. אני נמשכת לאחור, בצעדים קטנים ומדודים. חשבתי לדרוך על רגליו או לבעוט בהן, אך נראה שהוא שומר על מרחק ממני. מלבד שתי הידיים, איני מצליחה למקם בחלל אף חלק ממנו. עיני מתחילות לדמוע. הקולות שאני מנסה להשמיע יוצאים עמומים, חלושים מכדי ללכוד תשומת לב של עובר אורח. לעזאזל, למה לא עובר פה עכשיו אף אחד. אף אחד.

הגענו לסמטה כלשהי. הוא מציב אותי, פנים אל קיר, מרים ידי הצלובות לאמצע הגב, ונצמד אלי בגופו. מה מכינה לי יד ימינו, שעתה פנויה? השניות ארוכות כל כך. איתמר כבר ודאי מחפש אותי. למה הוא לא יכול היה להקדים? למה בכלל קבעתי איתו שם? מה חשבתי לעצמי?
והנה היד מתרוממת ומופיעה מול עיני. בין אצבעותיה מבריקה סכין. “אני עומד להרפות מהפה שלך. גם מהידיים. אם תזוזי מילימטר, אם תשמיעי הגה, זה נכנס אלייך ישר בתוך הגב. ברור?” היד על פי מסייעת לראשי להנהן. הדמעות מטפטפות על לחיי. אני לא מאמינה שזה קורה לי. זה כמו סרט. זה מהדברים האלה שאי אפשר להאמין שעלולים לקרות לך. למה הלכתי לשם, למה עמדתי שם לבד ובהיתי בגלים כמו איזו ילדה מטומטמת?!

ידי חופשיות, אך בגופו הוא עדיין מחזיק אותי כנגד הקיר. האם לנסות תנועה מהירה, לפגוע בעיניו, ברגליו? איני יודעת היכן ידיו ברגע זה. גם אם אצליח, הוא עלול לנעוץ בי את הלהב בטעות. והרי לא אצליח. כשהוא תפס אותי הייתי חופשיה, ואף לא חשתי אותו מתקרב. הוא מהיר ממני, מדוייק ממני. ואני מוצאת את עצמי מתאמצת להשקיט את הרעד שמתפשט בי, מהפחד להטעותו לחשוב שעשיתי תנועה מכוונת. איני מצליחה שלא לדמיין סכין מפלחת את הגב שלי. זה אמור להישמע כמו צליל ביקוע של אבטיח. על זה אני חושבת – על צליל חיתוך אבטיח. ומתאמצת לרעוד פחות.

רצועת בד מונחת על עיני וסביב ראשי, כדור בד נתחב לפי, ורצועה נוספת נכרכת להדקו. משהו באזניים שלי. אטמים. מכאן ואילך אני מנחשת. לולאה סביב כל אחת מידי. צמודה לגמרי, ובכל זאת לא עד כדי כאב: חבל. הן נמשכות לקדמת גופי, מקופלות, ואני חשה את הרצועה נמתחת סביבי, מקבעת את ידי משולבות על בטני. “הניעי את האצבעות". זה מה שעושה לך את זה, כלב חולה? אין לי דרך להגיב אלא לציית.

שוב אני נמשכת לאחור, עמוק יותר אל תוך הסמטה. נדמה לי שהחושך גבר, וכבר איני מרגישה את תנועת האויר החם סביבי. היכן אנחנו? דממה, מבעד להתנשפות שלי. אני מנסה לנשום בשקט על מנת לנסות ולקלוט רמז, אך ריאותי כמו מתנפחות במהירות מעצמן. לבסוף עצרנו. רגע של חוסר תנועה. מה עכשיו? אז אני רוצה לזוז, אך לאן? איני יודעת דבר על הסובב אותי. והדממה נמתחת. אט אט שרירי מתרפים, ריאותי מאטות לקצב סביר יותר. סחרחורת קלה. הייתי רוצה להישען על משהו, אך איני יודעת לאיזה כיוון לנטות. אין לי אמצעי לשאול אותו אפילו את זה. אני משתוקקת שמשהו יקרה ולו בשביל שלא אצטרך להמשיך לעמוד כך.

אני מקבלת את מבוקשי בדמות סטירה מצלצלת. אש עולה בלחיי. ועוד אחת. ועוד. לחי שניה. שוב. איני יודעת כמה פעמים סטר לי. עורי בער עד כדי כך שכבר לא ידעתי אם אני חשה את צריבת הסטירה האחרונה או קודמתה.
חולצתי מופשלת מעלה, שדי נחלצים מהחלק העליון של חזייתי. ידיו מועכות את שדי, צווארי כבר רטוב מזרם הדמעות. ואז נצבטות יחד שתי פטמותי, כל כך חזק, וזעקתי קורעת את גרוני מבפנים.

הוא נוגע בחבל סביב ידי והן עוזבות את בטני וחוברות אל העורף, מקובעות אליו. החבל לוחץ מסביב לכתפיים. בתנועה חדה הוא מסובב אותי וכופף אותי לפנים. חזי נלחץ אל דבר מה קשיח אך מרופד. כמו שמיכה שמונחת על אבן. מכנסי נמשכים מטה, ובמהרה אותה הצריבה שפגעה בפני, נוחתת על ישבני. שוב. שוב. ושוב והקץ לא מגיע. עוד ועוד, עיני צורבות מהמפל הנשפך מהן, נדמה לי שהכיסוי עליהן ספוג כולו. גירוד בתוך הגרון. והטעם המר של הסמרטוט בפי. הוא ממשיך. כשנדמה לי שאני קרובה לעילפון, אצבעות נשזרות בשערי, לופתות אותו ומושכות אותי להתרומם. עודי כפופה מעט, הוא מושך את ראשי לאחור. ואז הרטיבות שעל צווארי פוגשת לשון הנעה עליה באיטיות בלתי נסבלת, והגרוע מכל הוא, שהצמרמורת הפושטת בי למגעה זהה לחלוטין לצמרמורת המוכרת שמחדירה בי כמעט בכל לילה לטיפת לשונו של איתמר.

קשה לי לנשום. הוא ממשיך בנגיעות האלה, של קצה הלשון, מאט, משתהה. משיכתו את ראשי גורמת לגבי להתקשת, והלשון הארורה הזו לא מפסידה אפילו נקודה אחת. מצייר לי קו מסולסל הלוך ושוב, עולה אל מאחורי האוזן, יורד חזרה. הצידה לאמצע העורף, מטה על גבי החוליות העליונות של הגב. שוב הצידה, לכתף, מסיט חולצה, ממשיך לעצם הבריח, ראשו קרב אלי, לחיו נוגעת בלחיי, זיפים חדים. אני מנסה לבלוע רוק, נדמה לי שכל גופי מתכווץ פנימה. הוא מכסה ברוק את קו הלסת שלי. למה, למה. כמה זמן זה עוד יימשך. והיד השניה שלו מלטפת את הישבן הדואב שלי. זה עדיין כואב, והמגע הרך על עורי החשוף, שעוד רגיש מהמלקות שספג, רק מחריף את הסבל. אני מרגישה את אצבעותיו מפרידות את פלחי הישבן זה מזה. לא, לא, רק לא זה. הוא מניח אצבע אחת בפתח. לא, לא, נענוע הראש שניסיתי שיהיה לצדדים, הוא רק טלטול קל נטול כיוון מוגדר. לא, לא, כל מה שיוצא ממני זו נהמה. די, אני לא יכולה יותר, כואב לי וקשה לי לנשום, והטעם הנורא הזה בפה שלי, ולהרגיש את הרוק שלו עלי, ועכשיו הוא רוצה לחדור לתוכי ולהכאיב לי עוד יותר, לאן שהכי כואב, ואני לא יכולה אפילו לצעוק, אני לא יכולה אפילו לזוז. אפילו להעמיד פני מתנגדת. אבל אחיזתו חזקה מידי. עכשיו שתי ידיו צובטות את אחורי, מעסות את הפתח הצר, אצבע אחת מנסה להיכנס. אני מתכווצת. אני יודעת שזה לא יעזור, אני יודעת שכך יכאב יותר, אבל אני לא יכולה שלא להתכווץ.

אני נחנקת. הדמעות, והפה החסום, העיניים המכוסות, הנשימות המהירות מידי, והפחד, אין לי אויר. אני רוצה לקחת אויר לפני שהוא שובר אותי. או להתעלף. כן, להתעלף, לא להרגיש את זה, את הידיים הזרות האלה שמטנפות אותי, את הפה הזר הזה שמותיר עלי עקבות רטובים. באחת, רצועת הבד שסגרה על פי נמשכת מטה. אויר! לרגע נפלא אחד אני שוכחת איפה אני ומי מחזיק אותי, שוכחת מה עומד לקרות, שוכחת את הכאב. גמיעה גדולה ומתוקה של אויר, סוף סוף. ובאמצע השאיפה, האצבע נכנסת. אני מגלה מאוחר מידי. השתכרתי מהאויר, ולא הרגשתי אותה נכנסת. אבל עכשיו אני מרגישה. קשה לה להיכנס והיא דוחקת פנימה, ונדמה לי, לאימתי הרבה, שאצבע נוספת מבקשת להצטרף אליה. ועכשיו, משעבר הרגע הטוב, זה כואב. אלוהים אדירים, כזה שזה כואב. פי נפער, ובמקום זעקת כאב אני פולטת ציוץ חנוק. הלסת פתאום מתקשה לזוז כראוי. ולחישה באוזן שלי, מבעד ללשון החודרת אליה - “אני מזכיר לך להיות בשקט". אני כבר לא באמת יכולה לצעוק. אסירת תודה על האויר שניתן לי בשפע, אני בוכה, רועדת מיבבותיי, מתפללת שזה יגמר בקרוב. אבל זה לא נגמר. זה לא יגמר לעולם. ככה אני אמות, בסמטה הזאת, רכונה על המזרן הזה (אז זה מה שזה היה! אבל מה זה מתחתיו?), מרוחה ברוק ובדמעות, עם אצבעות בתחת. ככה, פשוט אפח נשמתי ואפול כשלא אוכל יותר. הוא בטח אפילו לא ישים לב.

לא, לא, מספיק, זה מספיק. “שתקי" הוא סוטר לי. “את מוכנה, לא?” אני כמעט שומעת חיוך בקולו. זה מצחיק אותו! אל אלוהים, זה מצחיק אותו. ואז אני מבינה על מה הוא דיבר ולמה צחק לי. היד שלו מתמקמת בין רגלי, ולוחצת. ורק אז אני מבינה, שהכל שם רטוב. היד שלו מחליקה פנימה בכזו קלות, שאני פוערת עיניים בהפתעה רק כשהיא כבר בפנים. לא, לא, זה צריך לכאוב לי, אני לא רוצה את הבן זונה הזה, אני לא רוצה להיות כאן, אני רק רוצה שיניח לי ולבכות ולבכות ולבכות עד שאטבע. אבל היד נעה בתוכי, ולא משנה כמה אני מנסה למקד עליה קיטונות של שנאה ודחיה, דבר לא מצליח לבטל את העובדה שכל מה שאני מרגישה זה ליטוף, רך, דומה כל כך לליטופים הטובים, ואני מתביישת, ולא מבינה, איך זה שהגוף שלי ככה בוגד בי, ככה מרשה לחלאה הזה להיכנס אלי בקלות, כשכל מה שאני רוצה זה שיעזוב אותי כבר. אלוהים, בבקשה, שיעזוב אותי כבר. ויש לי רגע אחד של תקווה כשהיד יוצאת. אחד, קצר. משהו אחר נכנס במקומה. הוא מזיין אותי.

הוא גמר אחרי מאה ושש עשרה שנים, וכשהוא הוציא את הזין שלו מתוכי, נפלתי. ידי נפלו קדימה לחיקי. אפילו לא הרגשתי אותן מתנתקות מהכתפיים, הוא המשיך להחזיק בהן כל הזמן. המכנסיים שלי נעלמו. הנעליים עוד עלי אך המכנסיים נעלמו. אני מתחילה להסתובב ומוחזרת למקומי בסטירה. “לא לזוז. את המכנסיים את רוצה? הנה". רצועות מלוכלכות של דקרון נושרות על כתפי וברכי. אני מפחדת להושיט ידיים לכיסוי העיניים, אז אני ממשיכה לשבת על הקרקע, לא מעזה להרים את כפות ידי, שעדיין מחוברות, אל פני. ובוכה. הוא מוציא מאזני את האטמים. “תספרי עד שלושים, ואז את יכולה לשחרר את עצמך, אם תצליחי. תתחילי עכשיו, בקצב ספירה בשניה. בקול רם". בספרות הראשונות הקול שלי רועד, ואני סופרת לאט יותר משהרשה לי. אני נאחזת בצליל קולי בשביל לא לקרוס לגמרי. זה תכף נגמר. עוד שלושים שניות וזה נגמר, ועוד כמה זמן שייקח לי להשתחרר, ואם אצליח איכשהו להתכסות. בינתיים לספור. כשאני מגיעה לאחת עשרה, כיסוי העיניים נמשך מעלה ויד מחליפה אותו. במקום זעקת הפתעה פורץ ממני קילוח בלתי נשלט של דמעות. לא, לא שוב, בבקשה לא שוב. יד שניה מסובבת אותי, ומצמידה אותי לחזה, לחולצה עם ריח מוכר. היד יורדת מעיני ומלטפת את פני הרטובים. איתמר. “בואי אלי" ואני קוברת פני בחזהו, ובוכה, ובוכה. איתמר... אני... “ששש. אני יודע. אני יודע. הכל בסדר עכשיו. זה נגמר. זה נגמר וזה אף פעם לא יקרה לך שוב". אני מצליחה להרים אליו עיניים מבולבלות. הלוואי והייתי יודעת את זה. אבל זה בדיוק להיפך. עכשיו, אני יודעת שזה יכול לקרות. “הכל *יכול* לקרות, כמו שאת תמיד אומרת. אבל אני לא חושב שאת תבקשי את זה שוב". א... אא... אתה! אתה! את... “ששש. די. נגמר. עבר. אין יותר. זהו. ששש".







[וכן, הודיני היקר, זה אכן בהמשך לשיחתנו האחרונה].