אושר והחיים בעיר

אושר והחיים בעיר

דראקן • 27 באפר׳ 2009

שמונה בערב, ודממה בבית. הכל נקי ומסודר. הכלים שתופים. מטבח, סלון, שני החדרים. אפילו המחסן. תל-אביב עיר שהכל קורה בה, ולא קורה בה כלום, מפוצצת באנשים שמחפשים ריגוש, שמחה, אהבה, כמו קצף על חוף הים, תמיד משתנים, תמיד מתחדשים. שונה כל כך מדימונה. היא לא הבינה איך איתן יכול פשוט לחיות שם, כאילו כלום. היא התיישבה מול המחשב ותקתקה איזה מכתב למישהי ששלחה לה עוד פעם תמונות של חתולים עם כיתוב שאמור להיות משעשע וחמוד. עוד יום עבודה רגיל מגיע לסיומו. הוא עדיין לא חזר הביתה, הוא כבר תמיד הולך לבאר אחרי העבודה. מצא זמן לנסות להפסיק להיות הילד הטוב שהיא התרגלה אליו. ממשיכה להקליד, עוד פורום שמתעסק בכלום, לעבור על פרופילים של אנשים אקראיים בפייסבוק.

מירי ואיתן יצאו כבר הרבה זמן ביחד. עברו לגור ביחד. לא היו לה הרבה אנשים באיזור המרכז, אבל הוא היה שם. היא סיננה קללה והלכה להתקלח. היא התלבשה בחצאית וגופיה והסתכלה במראה. היא הסתובבה, התבוננה בתחת ובשדיים שלה ועיקמה את הפרצוף והוציאה להשתקפותה לשון. בבואתה החזירה לה. היא כתבה פתק ארסי והדביקה אותו למקרר. לקחה את הארנק, יצאה מהבית, נעלה אותו, ויאללה, אם איתן יכול לצאת לבירה בסוף כל יום עבודה אז גם היא יכולה. היא תפסה מונית שלקחה אותה לדרום העיר, שילמה, שלפה את הסלולרי וניסתה להתקשר לאיזו בחורה מהעבודה שנראה לה מגניב לשבת איתה. הפאבים פרוסים לעיניה, ואף אחד לא עונה לטלפון. היא נכנסה לפאב הקרוב והזמינה קוסמופוליטן.

המקום היה מפוצץ כמו שרק יכול להיות בתל-אביב ברביעי בתשע. היא הצליחה להשתחל למקום ישיבה על הבאר על יד זוג שהתחיל להתגפף וחבורה של כמה ילדים שכנראה היו חיילים. כמה בחורים התבוננו בה מהצד השני של הבאר, והיא חייכה אליהם. הם המשיכו לדבר בינם לבין עצמם. היא דיברה קצת עם הבארמן, ואיפשהו במשקה השלישי, החייל שישב לידה קם והלך. התיישב לידה איזה בחור לבוש בג'ינס וחולצה שחורה צמודה - הוא לא היה שרירי או יוצא דופן, אבל היה יפה מספיק כדי שהיא תנהל איתו שיחה. הוא נתן הערה משעשעת לגבי איך שהיא אספה את השיער, ונראה שהתעניין במה שיש לה לומר. המילים נשפכו ממנה, על איך שהיא לא מוצאת את עצמה בתל-אביב, והבחור הקשיב בסבלונות, מדי פעם מתדבדח, לפעמים קצת משתעשע על חשבונה אבל ברוח טובה. המשקאות המשיכו לזרום, והיא כבר הייתה צריכה ללכת לשירותים.

כשהיא נכנסה לתא, היא שמה לב שהוא שם, מאחוריה. הוא סגר מאחוריהם את הדלת, תפס לה את השיער בחוזקה והצמיד לה את הלחי לקיר הרחוק, כשהיא שעונה מעלה לאסלה. היא ניסתה להשתחרר, אבל הוא לא הרפה. היא בקשה ממנו שיפסיק, שהוא מכאיב לה, אבל בתנועה מדודה הוא הוריד את התחתונים שלה עד הברכיים. הוא חדר לתחת שלה מאחורה, בלי אזהרה. היא השתנקה מההלם. המוסיקה הרועמת הפריעה לה לחשוב. דמעות החלו לזלוג על פניה, אבל הוא המשיך בתנועות חדות, אלימות, כל פעם לחדור יותר ויותר עמוק. היא ידעה שהיא צריכה לצעוק, אבל הגוף שלה הזכיר לה שהיא רוצה את זה, לא משנה כמה היא רוצה להילחם בזה. היד השניה שלו תפסה אותה בצואר, והוא משך אותה כלפיו בחוזקה, הראש שלה סוף סוף רואה את הפנים שלו. היא נכנעה לתחושה, והתחילה לגנוח ביחד איתו. מדי פעם מישהו ניסה לפתוח את התא וקלט אותם, וסגר את הדלת מיד. היד שתפסה את השיער עברה מזמן לצבוט לה את הפטמה בחוזקה, כל פעם מוציא ממנה צעקה קטנה. בשתי ידיו הוא לקח אותה כלפיו באגרסיביות, חדר אליה בכל הכוח פעם אחר פעם, וגמר בתוכה, ואז הרפה את אחיזתו. הוא השעין אותה על האסלה, גופה לא יכול לאפשר לה לזוז. הוא פתח את הדלת ויצא.

היא שמעה תגרה קטנה בחוץ, וכשאזרה קצת כוח, התיישבה, לראות את הדלת פתוחה לרווחה. איתן עמד שם, חתך מדמם מעל לעינו. הוא אפילו לא טרח לומר לה דבר. השנאה בערה בעיניו. הוא הסתובב והלך. היא ניסתה להתנקות, אבל בין הסימנין הכחולים על הלחי והצואר, הצליעה הקלה, השיער שכבר מבולגן בצורה חסרת תקנה והאיפור ההרוס, זו הייתה משימה שגדולה עליה. היא הלכה חזרה לאסוף את הארנק שלה, וראתה אותו יושב שם, מעשן סיגריה.

"את יודעת שהיית בוגדת בו מתישהו" אמר.
"תפסיק" היא אמרה, עוצרת את הדמעות בקושי.
"את ממש התחננת לזה, האמת."
"תפסיק, די."
"את אולי לא ראית את עצמך יושבת שם, אבל אני כן. אם לא היית עושה את זה היום, זה היה קורה גם ככה."
"תפסיק... פשוט, תפסיק."
"כשהוא ראה אותי יוצא הוא דפק לי כמה מכות רציניות. הוא עמד להרוג אותי לפני שהתעשת. הוא לא יסלח לך. כי כמוני, הוא מבין."
"בבקשה, תפסיק."
"טוב, אני אפסיק. זה יפה שאת מבקשת בנימוס. אני מעריך נימוס."
"תפסיק" היא יבבה.