נילי ונילי
|
לפני 15 שנים •
2 במאי 2009
מסכימה ש"היא שלה" היה מהווה סוף מפיל לסיפור, אבל בקונטקסט הפמדומי דווקא "היא שלי" היה מתאים יותר. שאפו לבחירת העורכ(ו)ת.
אחלה סיפור. מתי עוד? |
|
|
דוכיפת(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
2 במאי 2009
שונה ,מענין,חומר למחשבה.
שליטה אמיתית.. והעיקר שכחתי-מחרמן ומה נבקש עוד??? |
|
|
ליידי תמרה(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
2 במאי 2009
פוג - לא מסתדר לי פה הציטוט.
שאלת אם אפשר בלי ה"היא שלי" או ה"היא שלה". אפשר היה בהחלט לחיות בלי זה, אם מקס לא היה מתעקש לשאול את השאלה "של מי היא". ברגע שמתחילים לשייך, זה חייב להגמר בדרך זו או אחרת. כלבלב אנושי, לא חשבתי שיהיה לזה המשך, אבל סקרנת אותי ונראה לי שאלך לבדוק מה קורה איתם הלאה. תודה על כל התגובות האוהדות, בהחלט עשה לי חשק לכתוב עוד. נילי, אני מקווה שיהיה עוד בקרוב. 
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
2 במאי 2009
למה שלך או שלי או שלה או שלו? היא של עצמה, הילדה, כמו כולנו.
כתוב יפה (אם כי קצת אכזרי כלפי הדוד החביב). |
|
|
אנדרפוט
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
דווקא אהבתי את הרעיון בסוף, דה-הומאניזציה מושלמת של בן-אדם, לא רק שמשתמשים בו לשעשוע ושירות אלא גם מתעללים בו נפשית על ידי ביטול אבהותו. זה אכזרי ואלים ולכן זה מגרה את החושים המזוכיסטיים ועל הדרך גם מטריד ומעיק.
|
|
|
amy(נשלטת){מבטלעיניים}
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
סיפור יפה וכתוב היטב.
גם לי קשה עם הסוף. |
|
|
הדורבנים(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
אנדרפוט - בסדר, נכון, זה גם הגדרה טובה ל"אהבתי" באומנות- "זה עצבן אותי מספיק בשביל שאני אחשוב על זה הרבה"
לרסיציבי - למה לשייך? למשל, כי שאני לא אהיה שותף בחינוך הבת שלי?! זה באמת כואב... (או במילים אחרות - זה פשוט גבול) גם אני הייתי שואל, במקומו של מקס. מה אפשר לעשות? |
|
|
כריסטיאן הרביעי(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
לעולם לא תהיה השאלה מי האמא - הרי התינוק/ת יצא/ה ממקום אחד.
לגבי האבא, כל אבא חייב לסמוך על בת זוגתו (ולכן השאלה הזאת כל-כך מטריפה). אני זוכר שנעשה מחקר כלשהו, שהוכיח שהתינוקות שרק נולדים דומים לאבא בכדי שהגבר יהיה משוכנע שהילד שלו. ככל שהילד מתבגר הוא זוכה לתווי פנים וגוף משלו. כאילו הטבע דואג, לפחות בהתחלה, להרגיע את האב מלשאול את השאלה הזו. |
|
|
Halrloprillalar
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
יפה מאוד
סיפור יפה, קשה ומעורר מחשבות.
אם כי אני מתרעם לנוכח האפשרות שאבא לא ידע במשך זמן כה רב שהילדה שלו. זאת אכזריות מעבר לגבולות שלי. |
|
|
|
אנדרפוט
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
פוג, אם משהו עיצבן אותי במוזיאון לאמנות מודרנית, ועל הדרך גם חירמן אותי, נגע לי לפנטזיות העמוקות ביותר והביא אותי להרהר קצת מול התמונה או המיצג - אז כן, אהבתי.
יכול מישהו פשוט להציג חתיכת חרא בפורמלין ולקרוא לזה עבודת אמנות, זה הרי מאוד אוונגרד (כי אוואנגרד הוא הז'אנר האמנותי היחידי שלעולם לא משתנה ומתפתח) , ואין ספק שזה יעצבן ויטריד את מנוחתי, אבל זה יהיה בגדר אוננות אמנותית, דבר בזוי ונאלח, חיקוי, פסולת משעממת. קצת כמו מוזיקה קלאסית מודרנית. לא משהו שאומר עליו - אהבתי. אבל זהו לא המקרה פה, את הסיפור הזה באמת אהבתי ואיפשהו בין הקטע עם הלימונדה לרכיבות בחוף הים נרשמה כאמור התחממות קלה באיזור הרוכסן. פוג, אני מזדהה עם תחושת הזעזוע שלך לגמרי, הפיכת עניין כל כך חשוב בחיים - הורות - למכשיר עינויים בדאנג'ן אכן עלולה להפוך את הבטן גם ליורדי-ים וותיקים שכמונו. אגב, גם הסטלאגים עושים את אותה העבודה. הרי אין שום דבר סקסי בתאי-גזים. ובכל זאת, הגבולות שאנחנו שמים מדי פעם כמבוגרים אחראיים ושפויים הם גבולות של מעשים אבל לא של מחשבות. אם לא היו לך ילדים אז אולי היית מסוגל לפנטז על היספור וסופו בלי להרגיש תחושות קשות מדי. |
|
|