sleeper(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
סיפור בהמשכים - בלי שם
פרולוג
"אנחנו יכולים לנסות 24/7. לפחות בינתיים, עד שתמצא מקום חדש". היא אמרה בנונשלאנטיות, כאילו זו לא היתה האפשרות הראשונה עליה חשבה. הסתכלתי עליה, קצת המום מהצעתה. היא, מצידה, המשיכה ודחפה. "זה לא שלא תוכל להמשיך לשלוח קורות חיים וללכת לראיונות. אני ארשה לך לצאת. חוץ מזה שככה תוכל להשכיר את הדירה שלך, וגם להרוויח קצת. לגמתי מהקפה. המרירות הרכה שלו מחליקה בגרוני. פגשתי אותה בסך הכל לפני שלושה חודשים. מצאתי את הפרופיל שלה באתר כזה או אחר. בוגרת, מבוגרת ממני בכמה וכמה שנים, מבוססת ודומיננטית. אהבתי את שם הכינוי שלה, בדקתי את ההודעות אותן השאירה בפורום, ולבסוף אזרתי אומץ גם כדי לפנות אליה. במשך הזמן הקצר נפגשנו בבתי קפה, או שסתם ישבנו ודיברנו בחצר ביתה. לא עשינו ממש סשנים, הקנטנו אחד את השנייה, וכמובן שדאגתי לעסות את כפות רגליה כשנפגשנו. "מותר לי לישון על זה היום בלילה?" שברתי את השתיקה שהשתררה. "קח כמה זמן שתרצה". היא חייכה אלי, "זה יכול להיות נחמד" קרצה. היא התגרשה לפני כשנה. מלאה וגבוהה. גובהה היה כשלי בלי נעלי עקב. את נעלי העקב שהחזיקה אהבתי אני יותר ממנה. היא לבשה שרוואל מתנפנף ושחור, חולצה לבנה פשוטה שכיסתה את גופה וכפות רגליה יחפות. כל כך שונה מהלבוש המחוייט אותו לבשה לעבודתה. "דווקא התחשק לי בזמן האחרון לאמץ איזה כלבלב קטן". אמרה, צחקה וליטפה את שיער ראשי. פרשתי לביתי ולא מצאתי מנוחה. התגלגלתי, הסתובבתי, חשבתי. בבוקרו של אותו יום אספתי את חפציי והצטרפתי לרשימה מתארכת והולכת של מפוטרים במשק. הלכתי אליה כדי לקבל קצת פרופורציה, ואולי גם קצת נחמה. לא ציפיתי להצעה שכזו. הצעה שאינה רציונאלית בעליל. כזו שכל חושיי יצאו כנגדה, ועדיין... בשבע וחצי בבוקר התעוררתי והתקשרתי אליה. בקול חלש ומעט מהסס אמרתי לה. "בואי ננסה". פרק ראשון "אוקיי" שמעתי אותה מחייכת מצידו השני של הקו. "אני אחזור לביתי בצהריים לזמן קצר. אני רוצה שתפגוש אותי שם בשעה 12:00". |
|
|
|
כ'ץ(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
התחלה מבטיחה
|
|
|
Dunbar{Supreme93}
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
יפה
סוף סוף סיפור שכתוב יפה.
אהבתי את המשפט "לגמתי מהקפה. המרירות הרכה שלו מחליקה בגרוני. " שימוש בלשון ציורית, דימויים, משפטים זורמים. עדיף פי מאה מכל סיפורי ה "הצלפתי בו בעוז רוח" המליציים והמזעזעים. לדעתי לפחות, מה שחשוב בסיפור זה המסגרת, הפרטים הקטנים, המחוות. רמזים לקונפליקטים, מחשבות, "פרשתי לביתי ולא מצאתי מנוחה. התגלגלתי, הסתובבתי, חשבתי." הרבה פחות חשוב הצלפות בעוז רוח ודילדואים, וכן גם פאנצ' ליינים מזעזעים. מחכה להמשך. |
|
|
|
sleeper(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
הגעתי לביתה בעשרה לשתים עשרה.יצאתי מהרכב וחלפתי על פני הבתים בשכונה השקטה. נכנסתי לחצר ביתה, המוקפת בגדר צמחיה עבה וגבוהה, ובמהירות חציתי את השביל הקצר עד למפתן דלתה. מחשבות התרוצצו ונשימות התפספסו, ומבלי משים לב עברו 20 דקות. היא הגיעה עם מכוניתה, עצרה בחניה וסגרה את הדלת אחריה. שפתיי התייבשו כשהיא התקרבה לעברי. ידיה נפרשו ועטפו אותי בחיבוק חם.
"היי" היא לחשה. אני בקושי הצלחתי לפתוח את פי. ידיה החליקו אל מנעול הדלת שמיד נפתחה. נמשכתי פנימה אחריה. היא לבשה חליפה שחורה מחוייטת ומתחתיה חולצה לבנה עדינה. לרגליה מגפי עור שחורים עם עקב לא גבוה. "אני רוצה שתתפשט ותרד על ארבע" אמרה ברוך. היא לקחה ממני את מפתחות המכונית, הפלאפון והארנק. את אלה שמה בתיקה בזמן שהורדתי את בגדיי וירדתי על ברכיי. מבטי מופנה לרצפה. "תשאר" פקדה, והלכה. היא חזרה אחרי זמן לא רב וכרעה מולי, מושכת בשערי ומעלה את עיניי לעיניה. "חשבתי על המון דברים מאז השיחה בבוקר" היא אמרה "אך עדיין לא החלטתי על כלום, נשב ונלבן את עניין החוקים כשאחזור מאוחר יותר היום. בינתיים...". היא הרימה את הקולר והתכוננה לחבר אותו. הרמתי את ראשי, והיא במיומנות ענדה אותו, ומיד חברה גם רצועת מתכת דקה. ידה הימנית ליטפה את פניי, החליקה על הקולר ונחה על ליבי הפועם. רעדתי והשפלתי מבט. "תמיד הכי חשוך לפני שזורחת השמש" אמרה ונשקה לראשי. היא קמה ופקדה. "רגלי". התייצבתי לשמאלה וזחלתי לצידה, צמוד אליה ככל שיכולתי. היא הובילה אותי לחצר האחורית רחבת הידיים. הורידה אותי ממרפסת המרצפות הקרה לדשא הרך, עד למלונה שעמדה בקצה הרחוק של הגינה. מלונה לא גדולה מפלסטיק צהוב וגג אדום. "לא ידעתי שיש לך..." בעיטה חדה פגעה בבטני והוציאה את האויר מריאותיי. נפלתי, ומיד הרגשתי את הרצועה מהדקת את הקולר סביב צווארי כשהיא מושכת אותי למעלה לישיבה על הברכיים. "ארצה" פקדה בתקיפות, ומיד הפלתי את ראשי קדימה, מצחי מלטף את האדמה. סוליית נעלה הקשה מחצה את ראשי בכוח לדשא. "שום מילה לא יוצאת לך מהפה" אמרה, ולחצה את רגלה חזק יותר. חשקתי שפתיי וגופי זז, מנסה לברוח מלחיצתה. לאחר זמן קצר התרצתה ושחררה את רגלה. את הרצועה קשרה ליד המלונה וחזרה ה להביא לי קערת מים קטנה. "אחזור בערב" אמרה, והלכה. נשארתי שם, מחוץ למלונה. קצת בהלם. ראיתי אותה הולכת ושכחתי לרגע שאני עירום וחשוף בגינתה. פניי מלוכלכות בפיסות דשא ואמה. רציתי כל כך לנתק את השרשרת ולברוח, ואז נזכרתי שכל חפציי אצלה, ולאן אברח עירום? נשמתי עמוק, ניגבתי את פניי עם ידיי, והתכופפתי ללגום קצת מהמים שהשאירה לי. אחר כך נכנסתי למלונה והסתובבתי בתוכה כך שראשי נפנה כלפי ביתה. קיויתי שאף אחד לא יראה אותי. צפיתי וחיכיתי, ולבסוף נרדמתי. * * * |
|
|
| מוצ'ילר |
לפני 15 שנים •
3 במאי 2009
סיפור מדהים מחכה להמשך.
|
|
|
|
פאני היל(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
סיפור מהנה
מחכה להמשך
פאני היל |
|
|
| פוט פטיישר |
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
סיפור מרתק, כל כך נוגע לפנטזיה.
מגורה ומחכה להמשך ... |
|
|
|
שולטת דרומית(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
כתוב היטב.
מחכה להמשך... |
|
|
Halrloprillalar
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
יפה מאוד. תמשיך בבקשה
|
|
|
|
sleeper(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
4 במאי 2009
התעוררתי מספר פעמים במשך היום. ברובן נשארתי במלונה, רק כשהצמא הכריע, הצלחתי להכריח את עצמי לצאת מהמלונה בחופזה, ללגום מעט מים, ולמהר לברוח למחסה היחסי. הערב הגיע, השמש שקעה, והיא עדיין לא הגיעה.
התעוררתי שוב, רוח אביבית הכתה בפניי. פיהקתי ושפשפתי את עיניי. הבטתי לכיוון הבית וראיתי אור בוקע מחלון ביתה. מיד יצאתי מהמלונה וחיכיתי לה שתבוא. חיכיתי דקה, או חמש דקות, או שאולי כבר שעה. התייאשתי והתכוננתי לחזור, ואז שמעתי את דלת הבית האחורית נפתחת. היא יצאה והתקרבה לכיווני, בידיה כסא מתקפל. התיישבתי על ברכיי, ראשי מושפל. היא הגיע מולי, מיקמה את הכסא והתיישבה. "תסתכל עליי" אמרה. הרמתי את עיניי. נשמה נשימה קטנה, "אני מבקשת שתסמוך עלי". היא אמרה. אני שתקתי. "אתה יכול לדבר" צחקה. המילים התפרצו מפי. "אני לא יודע מה לומר. לא ציפיתי לזה. את מכירה אותי כבר די טוב, במיוחד אחרי שלושה חודשים של שיחות ארוכות ועמוקות". היא עצרה אותי. "אתה צודק. אני מכירה אותך. אני יודעת גם שיש דברים שהיית רוצה לתקן. דברים שאני חושבת שאפשר לתקן". השפלתי מבט, ומיד הרגשתי את ידה מתחת לסנטרי, מרימה אותי למעלה. עמדתי על ברכיי מולה, והיא משכה אותי אליה עם הרצועה לחיבוק חם. "לא יהיה לך קל" לחשה, "אני יכולה להבטיח לך שגם לי לא יהיה קל". היא הרחיקה אותי לרגע, הבטתי בעיניה החומות. "תן לי לנסות" אמרה. הנדתי ראשי בחיוב. דמעה אחת זלגה מעיני הימנית, שניה מהשמאלית, ועוד אחת ועוד. היא אספה אותי אליה, בין זרועותיה. אני, אני בכיתי. פרק שני בבוקר למחרת התעוררתי במלונה לקול צעדיה של אדוניתי החדשה. היא התקרבה אלי, הניחה קערת מים וגם קערת קורנפלקס. יצאתי וישבתי על ברכיי מולה. היא הושיטה את ידה, ואני התקרבתי, נישקתי וליקקתי. שוב פרסה את הכסא המתקפל שהשאירה ליד המלונה, וישבה עליו מולי. ליטפה את שיערי ואמרה. "אני יודעת כמה אתה אוהב לדבר, אז בתור חלק מהחינוך" עצרה והוציאה קולר שחור עליו קופסת פלסטיק שחורה קטנה. את הקולר ענדה לצווארי, מעט מעל לקולר האדוק שענדה לי אתמול. "מה..." התחלתי לשאול ומיד הרגשתי זרם חשמלי עוקץ את צווארי. הכאב שהתפשט בי גרם לי להתקפל קדימה. ראשי בין רגליה הפשוקות. "כן, זה כיוון מספיק טוב לעכשיו". "שב!" פקדה, התגברתי על ההלם, הרמתי עצמי וישבתי על ברכיי. היא הוציאה מנעול קטן, נעלה את שני הקולרים יחדיו, ואת המפתח ענדה על צמיד ידה. "עכשיו אני יודעת שלא תדבר" חייכה, ליטפה את פניי והושיטה ידה לנשיקה. |
|
|