Dunbar{Supreme93}
|
לפני 15 שנים •
10 במאי 2009
המאסטר
פגשתי אותה בצ'ט, כמובן, לפני שנים. זה היה בצ'ט של וואלה. האינטרנט עוד היה די טרי, הדאנג'ן לא היה קיים. ההתלהבות מהמדיום הזה, האינטרנט, והיכולות שלו... פעם לקח שבועות עד שמצאת מישהי, אחרי פרסומים בעמוד האחורי של העיר, או אם במקרה ממוזל נפלת על אחת, מישהי שידעת ישר שהיא בעניין. מישהי שלא צריך להשקיע באילוף שלה.
אז פגשתי אותה בצ'ט, קראה לעצמה נורית, או פרפרית, או משהו בסגנון. מהכינוי לא יכולת להבין כלום. ייתכן ואפילו צירפה את גילה לכינוי, נורית30. אמנם מהכינוי לא הבנתי כלום, אבל בצ'ט היה ברור מהר מאוד על מה מדובר: התנצלויות, ירידות עצמיות, נימה מתחננת, הכל. זה דיבר אלי כמו שתמיד מדבר אלי, גרם לי להרגיש את המיצים זורמים, כמו שאומרים. אני שיחקתי אותה אדיש וקשוח, ככה הן אוהבות את זה. שאלתי שאלות "חודרות", פיתיתי אותה. זה לא היה קשה. נפגשנו בבית קפה, נראתה טוב, בלונדינית, מעט שמנמנה, ישבן מלא, משקפי שמש מעט גדולים. שתיתי את הקפה שלי לאט, כמו שתמיד נראה לי שטיפוסים קשוחים אמורים לשתות קפה, כמו גרי קופר. היא שתתה שוקו – אחרי שהסברתי לה שהיא תזמין שוקו. ראיתי את הרצון לשרת על הפנים שלה כאשר שלחתי אותה להביא סוכר ועוד חלב בכלי קטן. היא כמעט העזה לשאול אם לקרוא למלצרית, אבל הבינה שעדיף שתיגש בעצמה. סיימתי את הקפה, לאט, ב "קשיחות", הדלקתי סיגריה – אז עוד לא היו כל החוקים האלה שמפריעים לי להיות "קשוח". היא הייתה נרגשת, והעשן הפריע לה, זה מצא חן בעיני, שהיא נשארת לשבת וממצמצת מהעשן, כחכוחים קטנים. הקשבתי לה מספרת על העבר שלה, על ההווה, לימודים, קשרים, הכל בשטחיות הישראלית הרגילה. אחרי שהרגשתי שזה מספיק אמרתי בקול נמוך ומצווה – "נלך אלי". היא הסמיקה, התרגשה, כמעט והעזה להגיד "לא", אולם לבסוף כמו ילדה טובה, אמרה "כן אדון". אז הלכנו אלי, הליכה של כמה רחובות, והמיצים שלי זורמים כל הדרך. שמש קיצית נעימה, ציפייה לעוד חוויה לאוסף. הגענו אלי לדירה. גרתי אז בדירה שכורה, שלושה חדרים. תמיד חשוב לי שהכל מוקפד ונקי. רהיטים שחורים, רצפת גרניט פורצלן – כמו שאומרים, ואז זה עדיין לא היה נפוץ. זה גורם לי להרגיש טוב, כאילו אני "בן אדם מכובד". על הקיר תמונה נוף מרוחק, שיהיה על מה לחלום. הבעיה היחידה בדירה הייתה שלא היה הרבה אור טבעי, חלונות קטנים. בגלל זה דאגתי להתקין מנורות חזקות, שיציפו את הדירה באור צהבהב לבן, יתנו תחושה אמיתית, ספוטים. ראיתי שהדירה עושה עליה את הרושם הנכון, הנקי והמסודר. היא נכנסה אחרי, מסתכלת בביישנות מסביב. "רוצה סיור"? שאלתי, והיא ענתה – "תודה אדון", כפי שהסברתי לה בצ'ט שראוי לפנות אלי. לא חשוב לי להיות אדון... חשוב לי שהיא תפנה אלי כאדון, אם זה יותר ברור ככה. אז הסתובבנו בדירת שלושת החדרים, עוברים מהסלון עם הרהיטים השחורים, אל חדר השינה עם המיטה השחורה והמצעים המהודקים. ליד המיטה ספר על מלחמות ישראל, עם סימניה. לדעתי זה משאיר את הרושם הנכון. חזרנו למטבח הקטן, הוצאתי בירה, שתיתי חצי ממנה והסתכלתי עליה תוך כדי, עומדת נבוכה. "את רוצה בירה"? שאלתי לאחר שכמעט סיימתי, "לא, תודה אדון", ענתה את תשובתה הצפויה. תגמרי את זה, נתתי לה לסיים את הבקבוק שלי. הדלקתי את המערכת, אריק קלפטון, תן לזה לצמוח. התיישבתי על הספה (עץ שחור, כריות בצבע שמנת) והסתכלתי עליה עומדת במרכז הסלון. הורדתי את נעלי העור המשובחות שלי – לא תתפסו אותי בנעליים לא משובחות, והנחתי רגליים על שולחן הזכוכית הממורק. "בואי", אמרתי. היא באה, נעמדת קרוב אלי, עד כדי שהרחתי את הבושם שלה, לא רע – דווקא. "על הברכיים", והיא יורדת, מראה לי מחשוף נדיב. שדיים הם הקטע שלי, אני יודע להבחין באיכותיים ובלא איכותיים. בדיוק כמו שאני יודע להבחין בין סטייק טוב מדמם לבין סטייק מסטקיית "אסא", שמגיע בפיתה עם חומוס וחמוצים. סוף שנות התשעים, אנשים כבר מבינים בבשר אחרי עשור של התפתחות מואצת של מסעדות תל אביביות ושל מקומונים. אז, כמו שאמרתי, היה לה מחשוף נדיב, שפיתה אותי לסטור לו בכוח. קצת מצחיק לסטור למחשוף, אבל נראה שהיא נהנתה מהעניין, זה העביר את הרושם הנכון. אפילו הוציאה את ה "תודה אדון" שלה. פתחתי את המכנסי ג'ינס המעוצבים שלי, מפשיל את תחתוני הבוקסר השחורים ושולף החוצה את הזין שלי. נדמה לי שהוא יפה, אבל אני לא רוצה שיחשבו שאני מסתכל על זינים. ה "אדון" הזה התגרה מאוד מהאדמומיות שהתפשטה על פני החזה שלה, ודמיין כבר איך הוא "יזיין אותה בתחת". אז תפסתי לה את השיער הבלונדיני וכיוונתי את ראשה אל הזין שלי. היא החלה למצוץ בלהיטות, אולי רבה מדי, כי רציתי להספיק עוד לקשור אותה, ואולי להצליף עם חגורה, לדעתי זה היה מעביר את הרושם הנכון, אבל הייתי מגורה מדי מכל הסיטואציה וגמרתי לה בפה. השתלם למרוח את השיער בג'ל היום, חשבתי לעצמי מייד אחרי. עוד חוויה לאוסף. |
|
|
מישלי
|
לפני 15 שנים •
11 במאי 2009
גם כאן השארת את ה"רושם" הנכון...
נהניתי לקרוא ולצחוק...
אין כמו הומור עצמי, אחת התכונות האטרקטיביות ביותר שיש ! (בעיקר אצל מאסטרים) תודה |
|
|
הולמס(שולט)
|
לפני 15 שנים •
11 במאי 2009
"הרושם הנכון"
נהניתי מהקריאה, וכל הזמן חיכיתי לאיזו פואנטה או טוויסט בעלילה.
אך הם לא באו. אבל גם כך זה עדיין מאפשר קריאה זורמת, ומתאר סיטואציה מוכרת. |
|
|
Josephin(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
11 במאי 2009
אהבתי לקרוא, כתבת בצורה מענינת ומשעשעת
היה כיף לקרוא . זה החזיר אותי לזכרונות בתקופה של וואלה ו - IOL
שכחת את הדף האחרון בעיתון לאישה , מדור הכרויות. |
|
|
melody
|
לפני 15 שנים •
11 במאי 2009
אירוניה משולבת בעגמומיות.
בעיקר המשפט האחרון. |
|
|
|
Dunbar{Supreme93}
|
לפני 15 שנים •
12 במאי 2009
תודה על התגובות
|
|
|
ms. spirits
|
לפני 15 שנים •
12 במאי 2009
יו, תגיד, אתה פנוי?
|
|
|
electro-z
|
לפני 15 שנים •
12 במאי 2009
Re: "הרושם הנכון" הולמס כתב/ה: נהניתי מהקריאה, וכל הזמן חיכיתי לאיזו פואנטה או טוויסט בעלילה.
אך הם לא באו. אבל גם כך זה עדיין מאפשר קריאה זורמת, ומתאר סיטואציה מוכרת. דווקא יש אחלה פואנטה |
|
|
|
Lakshmi(נשלטת)
|
לפני 15 שנים •
15 במאי 2009
חחחחחח סיפור קשוח ומשובח כאחד...
^_^ |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
16 ביולי 2010
איזה ענק אתה, אדון צ'ארנוחה...
|
|
|