אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פנטזיית אונס - מכתב שרשרת

ראובן
לפני 15 שנים • 25 במאי 2009

פנטזיית אונס - מכתב שרשרת

ראובן • 25 במאי 2009
אני מציע פורמט חדש לפנטזיית האונס: 'מכתב שרשרת' סיפורי, בו הדמות הראשית נאנסת מספר פעמים בתוך מסגרת זמן של 24 שעות.
אשמח לקרוא המשכונים פרועים כיד הדמיון הטובה עליכם/ן.
ראובן

***

12:22
הדלת נטרקת מאחוריה והיא כושלת במדרגות בוכייה, חשה את ירכיה חלקלקות. האם אלו הם מיציה? היא מוחה מפניה את הרוק שלו והדמעות שלה, מתכסה בבגדיה הקרועים ויוצאת אל המדרכה: אור השמש מסנוור והדם שואג בראשה. לא, לא אכפת לה מהבגדים, לא אכפת לה מהקלסר שנשאר אצלו, לא אכפת לה מכלום. היא רוצה למשטרה ועכשיו, אז איפה לעזאזל מוצאים פה מונית?
מיקל
לפני 15 שנים • 26 במאי 2009

12:37

מיקל • 26 במאי 2009
12:37

אני עומדת על שפת הכביש. לרגע הבית שלו נראה כמו מקום לחזור אליו, עם מבטו, החולדה, הדם והכול. פחד. זה מה שאני מרגישה. מואר מידי. חם לי. ריצודי השמש מהבהבים: סכנה. מישהו הרחיק לכת. זה לא ייגמר טוב. מעל הכול מרחפת בעקשנות השאלה התמימה: מה כבר קרה? מה כבר קרה? אני רוצה למשטרה. אני רוצה גם לישון. אני רוצה להאמין שכל זה לא קרה. כשאני משחזרת בדמיוני איך חקר, איך שתק, איך לא נתן לי להשתין אני שונאת אותו. אבל זה הפחד שלובש את צורת השנאה. עמוק בפנים אני מודה לו שהעמיד אותי במקומי. אני רוצה להתגבר על הפחד שאט אט נוסק והופך לאימה. אני מרימה את ידי.
מוניות חולפות ואחת נעצרת.
לאן את צריכה? שואל הנהג
למשטרה.
כנסי, אני אקח אותך.
"בטח שתיקח אותי" אני רוצה לצעוק אבל מחרישה. במקום זה אני שואלת בנימוס:
יכול להיות שאדוני יוכל לעצור לי לפיפי?
בסדר, כשנגיע לתחנת דלק.
אנחנו נוסעים. הוא נוהג באיטיות ופונה בפניות לא מוכרות. סימני ההיכר של העיר נמוכת הבתים נעלמים ועיר חדשה עומדת מולנו, מחכה שניכנס לתוכה.
אבל הייתה שם תחנת דלק. למה לא עצרת?!
כי יש לי מספיק דלק.
הוא פותח את הרדיו בדיוק לתחזית. שרב. מחר יהיה שרב. עלינו לסבול בחיינו הרבה דברים. גם שרב. הפיפי כל כך לוחץ. הוא מביט בי ואני מתכווצת.
אל תדאגי זה קיצור דרך
תקשיב אני חייבת להשתין
תתאפקי. למה בחורות לא יכולות להתאפק?
אני לא מתכוונת להתחיל להסביר לו על הבעיה שלי.
אנחנו קרובים?
די להציק.
זמן לא ידוע חולף שבסופו הוא עוצר את המכונית ומתרווח על מושבו. אני מביטה נדהמת ביד המונחת על בטני התחתונה. הוא לוחץ לי על השלפוחית. הבכי והפיפי זורמים ממני חסרי מעצורים, על לחיי ובמורד רגליי. תחושת ההקלה שהתפשטה בי מצטמצמת לבושה נוקבת כשאני מריחה את ריח השתן וכשהוא אומר:
עכשיו מסריח פה כמו בבית שלי
הוא יוצא החוצה, מקיף את המונית ופותח לי את הדלת כמו ג'נטלמן. הוא עומד ומחכה שאצא. מאחוריו עומדת תחנת המשטרה ומחכה שאכנס. אני חולפת על פניהם, מהדקת את התיק לירכי הרטובות, אך משנה את דעתי ונכנסת לתוך התחנה.
VVVVV​(נשלטת)
לפני 15 שנים • 26 במאי 2009

משך לאונס

VVVVV​(נשלטת) • 26 במאי 2009
ניכנסת לתחנת המישטרה כשהתיק עדין הדוק לגופי מנסה לכסות כמה שיותר מהיותי רטובה בן רגליי מתחילה להריח את הסרחון שנודף ממני,
עוברת על פני השוטרים שחולפים על פניי לעיסוקיהם אף אחד מהם לא מסתכל לכיווני או עוצר אותי לשאול מה אני עושה פה או האם צריכה משהו,,
פשוט חולפים לידי כאילו אני איזה רוח רפאים,

נדהמת מהמצב הלא ברור הזה נעמדתי במקום לשאול את עצמי האם אני עושה את המעשה הנכון,
עומדת מספר דקות שניראים כמו נצח עושה סיבוב במקום ויוצאת בדיוק כמו שניכנסתי,
עוברת ליד השוטרים שממשיכים לדבר בפון או אחד עם השני ולא מרגישים בקיומי בכלל,
יוצאת החוצה נעמדת ולא יודעת לאן להמשיך מכאן,,
בעודי בהלם מכל מה שקרה אני רואה את נהג המונית מחכה לי בצד הכביש נשען על המונית עם ידיים שלובות חיוך על פניו כשהוא אומר לי,,
"צריכה טרמפ לאן שהוא? חיכיתי לך ראיתי שאת קצת מוטרדת והינה אני כאן לשרותך,,,"

לא יודעת עם לראות אותו מחכה לי או שמשהו מדבריו עשה לי טוב אבל משום מה מצאתי את עצמי ישובה אצלו במונית,,,

נסענו משם לכיוון לא ידוע הוא התחיל לדבר על זה שלא כדאי לי להגיע הבייתה רטובה ומסריחה והוא הציע לקחת אותי אליו להתנקות תחילה גם סיפר לי שיש לו כמה בגדים של אחותו והמידות שלנו זהות כך שלא תיהיה בעיה להשאיל ממנה משהו,
הביטחון שהוא הקרין לי בשיחה איתו לא השאירה מקום לחשש ולמה שעומד לבוא,,

ניכנסתי לביתו ישר למיקלחת התרחצתי ובעודי עם הצינור ביד הוא פתח את הדלת בחוזקה קפץ לכיווני משך אותי החוצה מהשיער גורר אותי לחדר השינה שלו .

על הקירות היו מלא טבעות ושרשראות גדולות מברזל ועל התיקרה כל מיני גלגלי שיניים ומוטות ברזל ממש חדר תלייה
אני שכובה על המיטה על גבי בזמן שהוא יושב על ביטני מחזיק אותי חזק שלא אזוז , נלחמת בו שיעזוב אותי בעוד הוא מנסה לקשור את ידיי לטבעות בצידי המיטה ,

אני צורחת בועטת ואז באה הסטירה שזעזעה אותי לגמרי ,הייתי במין עילפון חושים כשהרגשתי מים קרים בעוצמה חזקה ניתזים על כל גופי הערום והצלוב למיטה,
בעודי פותחת את עיניי בהלם מוחלט ומנסה לברר איפה אני, מנסה לזוז אבל מרגישה את ידיי ורגליי קשורים בפיסוק רחב לכל אחת מארבעת פינות המיטה בעוד אותו נהג מונית עומד מולי עם הדלי הריק בידיו ,מצידי המיטה נמצאים עוד כמה מחבריו שאומרים חברה המסיבה מתחילה,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
    התגובה האהובה בשרשור
מיקל
לפני 15 שנים • 26 במאי 2009

14:15

מיקל • 26 במאי 2009
14:15

מה את רוצה?
אה שתעש זי ותרא בה אה
אני לא מבין שום דבר, תסתכלי אלי ותדברי ברור!
אני פוקחת עיניים. מולי עומד שוטר ובידו עט ופנקס. אני מציצה לתוך הפנקס ותחושת הקלה מתפשטת בי מול דפיו הריקים. עוד לא אמרתי כלום. כל זה היה רק חלום מוזר.
אז מה את רוצה?
אפשר לדבר עם שוטרת?
הוא מצביע על דלת פתוחה, שם, מאחורי שולחן ארוך, מוארת באור לבן יושבת שוטרת ועושה ציפורניים. כשאני נכנסת היא עושה פוו. בכל זאת אני נשארת.
אני רוצה לדווח
שבי קודם.
אני מתיישבת. ביני לבינה שולחן. מאה וחמישים סנטימטרים. היא מביטה בי במבט מעודד כאומרת: בטחי בי אבל מה שבאמת היא אומרת, עוד לפני שסיימתי את המשפט הראשון זה: את יכולה בבקשה להגביר את הקול.
ואז כשהגעתי לדירה שלו...
נו, באמת. אני לא מצליחה לשמוע אותך.
היא קמה, סוגרת את הדלת ומקרבת את הכיסא שלה אלי.
עכשיו תצעקי. היא מציעה.
מעודדת מהמחוות אני ממשיכה את הסיפור, מנסה להגביר את קולי אבל הוא נותר חלוש, היא שולחת יד ומלטפת את לחיי, גם בלי היד הזו אני מתקשה יותר ויותר להמשיך, היא קוטעת אותי בהנחת אצבע על שפתי.
לכבוד מה זה? אני שואלת.
ביקשתי ממך משהו.
היא ביקשה שאצעק. היא רוצה לשמוע אותי צועקת.
ואז הוא לקח ממני את הקלסר והוציא ממנו...אני לוחשת, אבל לא מסוגלת לסיים את המשפט כי האצבע שלה בתוך פי, נעה במעגלים עד שהוא נפתח.
כזה חור גדול וכלום לא יוצא ממנו? היא אומרת, שואלת ומנחמת את הלשון ההמומה בליטוף. מה את לא יכולה לצעוק?
אני מנענעת לשלילה. יבבה בוקעת מפי.
את בוכה?
אני לא בוכה.
אני כן בוכה אבל היא לא צריכה לדעת.
את יכולה להרשות לעצמך לבכות ולצעוק אף אחד לא שומע אותך פה.
אני לא יכולה! אני אומרת בטון ברור וצלול.
תצעקי!
די! אני לוחשת.
בשביל זה באת לפה לא? להשתחרר? לפרוק? אז תצעקי, אני מבטיחה לך, זה מאוד משחרר.
אצבעה מטיילת בפה הפתוח שלי, בדממה. היא מדגימה לי צעקה שמקפיאה אותי מבחוץ אבל גורמת לדמי לנדוד במהירות דרך הורידים הדקים. כשאני לא צועקת היא דוחפת אותי על הרצפה, דרך הפנים. מתיישבת עלי, מהדקת בברכיה את ידי לצידי גופי ודרך השערות מכוונת את גופי למרכז החדר. היא נעזרת ברגליה כדי להתקדם, כמו על סירה במים רדודים. היא קמה, מסדרת אותי על גבי לרגלי הכיסא. אני נושמת מהר לפני ששוב לא אוכל לנשום. היא מתיישבת על הכיסא המונח בניצב לגופי, ידה הצבועה מרחפת מעלי כמאיימת ונעצרת. בלי לגעת. מתקרבת ונסוגה. האגן שלי נחבט מעלה ומטה כלפי היד המתגרה. אני גומרת בלי שתיגע בי בכלל, רועדת על הרצפה תחתיה וצועקת, מעוצמת ההפתעה. היא סוטרת לי. פוקדת: תירגעי. כשהיא מפנה את עיניה לתקרה אני מביטה לאותו מקום שהיא מביטה עליו. אני מרגיעה את הרעידות ומסדירה את נשימותיי. הכאב בשערות, במותן, בכל הגוף שב ועולה.
אחרי שתיקה ממושכת היא שואלת:
את רוצה להחליף את הבגדים האלה?
כן, בבקשה.
היא עוזרת לי לקום, פותחת לי את הדלת ומעל כתפי צועקת:
מושיק אני שולחת לך מישהי. תעזור לה.
Morticia
לפני 15 שנים • 27 במאי 2009
Morticia • 27 במאי 2009
3:33

ראובן
הכלב האובססיבי בעל חרדת הנשים
שוב מוכיח את עליבות גבריותו ומתחנן בדרכו הפאסיב-אגרסיב
לאישה שתסתום את פיו בגאג
תדרוך לו על הביצים
תתקע לו פלאג בישבן
ותסטור לו בפנים

ולי בכלל יש תור לעשות פדיקור...
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 15 שנים • 27 במאי 2009
Morticia כתב/ה:
3:33

ראובן
הכלב האובססיבי בעל חרדת הנשים
שוב מוכיח את עליבות גבריותו ומתחנן בדרכו הפאסיב-אגרסיב
לאישה שתסתום את פיו בגאג
תדרוך לו על הביצים
תתקע לו פלאג בישבן
ותסטור לו בפנים

ולי בכלל יש תור לעשות פדיקור...


אבל הרעיון מגניב, והנה את רואה שזה גם עובד.
ששש, אל תפריעי.
Morticia
לפני 15 שנים • 27 במאי 2009
Morticia • 27 במאי 2009
אנה דן כתב/ה:
Morticia כתב/ה:
3:33

ראובן
הכלב האובססיבי בעל חרדת הנשים
שוב מוכיח את עליבות גבריותו ומתחנן בדרכו הפאסיב-אגרסיב
לאישה שתסתום את פיו בגאג
תדרוך לו על הביצים
תתקע לו פלאג בישבן
ותסטור לו בפנים

ולי בכלל יש תור לעשות פדיקור...


אבל הרעיון מגניב, והנה את רואה שזה גם עובד.
ששש, אל תפריעי.


ששש יורסלף
ואל תפריעי לי להפריע

{מישהו צריך לשחק את תפקיד פרוידיאנה שולפת קלף האמת מאחורי המסכות של האנס הפוטנציאלי...}
מיקל
לפני 15 שנים • 27 במאי 2009

תגובה בכפייה

מיקל • 27 במאי 2009
מעצבן אותי שהאותיות האדומות האלה מצליחות לפתות אותי להמשיך ולהרוס את מכתב השרשרת.
טוב, התפתיתי.
למעשה ההצעה של ראובן מצאה חן בעיני מאוד.
הרעיון הזה עורר אותי לשבת ולכתוב בלי שיכולתי להתנגד לו.
הוא עורר בי השראה.
ומה אישה צריכה מגבר אם לא השראה?

אני בעצמי ניסיתי לפתות מישהי או מישהו מכן/ם להמשיך בעקבותיי ואולי בגלל שלא השתמשתי באדום אלא רק במושיק האפסנאי אף אחת/ד לא התפתה. עדיין.

בחייך, ספרותית זה רעיון מעולה, אם לא הייתי מפחדת שיאשימו אותי בגניבת רעיונות הייתי מתיישבת עכשיו לכתוב את הסיפור הזה, לבדי.

אולי הייתי צריכה להגיב על זה בפרטי אבל לא התאפקתי. או שנעלבתי.
אני מבקשת שתהיי חזקה ממני ותתאפקי מלהגיב לי פה.

תודה רבה
מיקל
Morticia
לפני 15 שנים • 27 במאי 2009

Re: תגובה בכפייה

Morticia • 27 במאי 2009
מיקל כתב/ה:
מעצבן אותי שהאותיות האדומות האלה מצליחות לפתות אותי להמשיך ולהרוס את מכתב השרשרת.
טוב, התפתיתי.
למעשה ההצעה של ראובן מצאה חן בעיני מאוד.
הרעיון הזה עורר אותי לשבת ולכתוב בלי שיכולתי להתנגד לו.
הוא עורר בי השראה.
ומה אישה צריכה מגבר אם לא השראה?

אני בעצמי ניסיתי לפתות מישהי או מישהו מכן/ם להמשיך בעקבותיי ואולי בגלל שלא השתמשתי באדום אלא רק במושיק האפסנאי אף אחת/ד לא התפתה. עדיין.

בחייך, ספרותית זה רעיון מעולה, אם לא הייתי מפחדת שיאשימו אותי בגניבת רעיונות הייתי מתיישבת עכשיו לכתוב את הסיפור הזה, לבדי.

אולי הייתי צריכה להגיב על זה בפרטי אבל לא התאפקתי. או שנעלבתי.
אני מבקשת שתהיי חזקה ממני ותתאפקי מלהגיב לי פה.

תודה רבה
מיקל


את מתכוונת לאדום של אנטיגונה?

חצי מהאתר הזה כותב בכתב אדום גדול, מה עם קצת מקוריות אנשים ספרותיים יקרים?

{זכותי לדעה משלי ולהביעה כמו כולם... כשראובן יוכיח שיש לו עוד משהו בראש ו/או שהוא ראוי לאיזו התמסרות של אישה, אולי אכתוב פרק אחר... אולי לא}
אחותופל
לפני 15 שנים • 27 במאי 2009

Re: 14:15

אחותופל • 27 במאי 2009
מיקל כתב/ה:
14:15

מה את רוצה?
אה שתעש זי ותרא בה אה
אני לא מבין שום דבר, תסתכלי אלי ותדברי ברור!
אני פוקחת עיניים. מולי עומד שוטר ובידו עט ופנקס. אני מציצה לתוך הפנקס ותחושת הקלה מתפשטת בי מול דפיו הריקים. עוד לא אמרתי כלום. כל זה היה רק חלום מוזר.
אז מה את רוצה?
אפשר לדבר עם שוטרת?
הוא מצביע על דלת פתוחה, שם, מאחורי שולחן ארוך, מוארת באור לבן יושבת שוטרת ועושה ציפורניים. כשאני נכנסת היא עושה פוו. בכל זאת אני נשארת.
אני רוצה לדווח
שבי קודם.
אני מתיישבת. ביני לבינה שולחן. מאה וחמישים סנטימטרים. היא מביטה בי במבט מעודד כאומרת: בטחי בי אבל מה שבאמת היא אומרת, עוד לפני שסיימתי את המשפט הראשון זה: את יכולה בבקשה להגביר את הקול.
ואז כשהגעתי לדירה שלו...
נו, באמת. אני לא מצליחה לשמוע אותך.
היא קמה, סוגרת את הדלת ומקרבת את הכיסא שלה אלי.
עכשיו תצעקי. היא מציעה.
מעודדת מהמחוות אני ממשיכה את הסיפור, מנסה להגביר את קולי אבל הוא נותר חלוש, היא שולחת יד ומלטפת את לחיי, גם בלי היד הזו אני מתקשה יותר ויותר להמשיך, היא קוטעת אותי בהנחת אצבע על שפתי.
לכבוד מה זה? אני שואלת.
ביקשתי ממך משהו.
היא ביקשה שאצעק. היא רוצה לשמוע אותי צועקת.
ואז הוא לקח ממני את הקלסר והוציא ממנו...אני לוחשת, אבל לא מסוגלת לסיים את המשפט כי האצבע שלה בתוך פי, נעה במעגלים עד שהוא נפתח.
כזה חור גדול וכלום לא יוצא ממנו? היא אומרת, שואלת ומנחמת את הלשון ההמומה בליטוף. מה את לא יכולה לצעוק?
אני מנענעת לשלילה. יבבה בוקעת מפי.
את בוכה?
אני לא בוכה.
אני כן בוכה אבל היא לא צריכה לדעת.
את יכולה להרשות לעצמך לבכות ולצעוק אף אחד לא שומע אותך פה.
אני לא יכולה! אני אומרת בטון ברור וצלול.
תצעקי!
די! אני לוחשת.
בשביל זה באת לפה לא? להשתחרר? לפרוק? אז תצעקי, אני מבטיחה לך, זה מאוד משחרר.
אצבעה מטיילת בפה הפתוח שלי, בדממה. היא מדגימה לי צעקה שמקפיאה אותי מבחוץ אבל גורמת לדמי לנדוד במהירות דרך הורידים הדקים. כשאני לא צועקת היא דוחפת אותי על הרצפה, דרך הפנים. מתיישבת עלי, מהדקת בברכיה את ידי לצידי גופי ודרך השערות מכוונת את גופי למרכז החדר. היא נעזרת ברגליה כדי להתקדם, כמו על סירה במים רדודים. היא קמה, מסדרת אותי על גבי לרגלי הכיסא. אני נושמת מהר לפני ששוב לא אוכל לנשום. היא מתיישבת על הכיסא המונח בניצב לגופי, ידה הצבועה מרחפת מעלי כמאיימת ונעצרת. בלי לגעת. מתקרבת ונסוגה. האגן שלי נחבט מעלה ומטה כלפי היד המתגרה. אני גומרת בלי שתיגע בי בכלל, רועדת על הרצפה תחתיה וצועקת, מעוצמת ההפתעה. היא סוטרת לי. פוקדת: תירגעי. כשהיא מפנה את עיניה לתקרה אני מביטה לאותו מקום שהיא מביטה עליו. אני מרגיעה את הרעידות ומסדירה את נשימותיי. הכאב בשערות, במותן, בכל הגוף שב ועולה.
אחרי שתיקה ממושכת היא שואלת:
את רוצה להחליף את הבגדים האלה?
כן, בבקשה.
היא עוזרת לי לקום, פותחת לי את הדלת ומעל כתפי צועקת:
מושיק אני שולחת לך מישהי. תעזור לה.



15:15
וגם 17:45 , 15 שנה מוקדם יותר...

אני כושלת החוצה מהחדר, בוכה ודומעת. עדיין לא מאמינה: מה קורה פה? מה זה העולם הסוריאליסטי הזה שהגעתי אליו?? ככה מתנהגות שוטרות בתחנת משטרה? אני חולמת? ומתי אתעורר מהסיוט הזה?!? לפתע יד אוחזת בזרועי בחוזקה ואני מובלת בתקיפות אל תוך חדר אחר.
יש בו ריח נקי כזה, של כביסה שמזכיר לי קצת את מחסן הבגדים בקיבוץ ומיד הזכרונות שוטפים אותי ואני חוזרת לאותו מאורע שקרה לי כשהייתי בת 16 בלבד ועדיין בתולה....
קראו לו קרל - מתנדב חמוד מאנגליה. אז כמו כל קיבוצניקית אחרת גם אני שמתי עין על המתנדבים החתיכים שהגיעו מאנגליה, דרום אפריקה ושוודיה. היה לו מבטא בריטי הורס וגם הוא אהב את הדורס בטירוף. ממש כמוני.
הייתי מציצה בו בבישנות תוך כדי קיפול הבגדים ולאט לאט קשרנו קשרים. ריח הכביסה הנקייה נמהל בתוך זכרונות אהבה ראשונה ומטורפת.
כמה שמחתי כאשר "במקרה" התעכבנו שנינו עד מאוחר ונשארנו אחרונות בסגירה. ליד הבגדים האחרונים בערימה התנשקנו בעדינות, אותה עדינות בה הוא לקח לאט את ידיי מאחורי גבי וקשר באחד מצעיפי המשי של הגברת צ'יפובסקי. התרגשתי ולבי הלם במהירות, פי יבש ולשוני ליקקה את שפתיי, הוא עזב אותי לרגע ונעל את הדלת וכיבה את כל האורות. דמדומים אחרונים של ערב נוגהים עלינו דרך החלונות הגדולים של מחסן הבגדים. הוא משכיב אותי על ערימת מפות השבת הלבנות שכבר מקופלות יפה ומוכנות למחר לקבלת השבת. ולפתע אני רואה אש זרה בעיניו. בחיוכו אליי יש משהו לא שפוי והוא אפילו לא טורח להפשיל את מכנסי העבודה הכחולים הקצרצרים שלי בעודו גוהר מעליי - הוא מסיט אותן הצדה בידו החזקה וחודר אליי בבת אחת. צרחתי. אולי צרחתי רק בראש? הזעקה הדהדה במוחי. על זה חלמתי - זה מה שרציתי - אבל למה ככה? ואולי ככה רציתי?
עדיין הייתי רטובה, עוד מנשיקותיו ומההתרגשות, ועכשיו הרגשתי רטובה מאוד. האם זה בגלל דם הבתולין שציפי "המזרון" סיפרה לי עליו? הכאב היה בלתי נסבל והוא תפס את צמתי הארוכה, ליפף אותה סביב אגרופו ומשך. הוא היה בתוכי - כולו עד הסוף. הרגשתי את הבטן שלו ממש על שלי ואותו פועם בתוכי. כשהוא משך עצמו החוצה הכאב היה נורא. עכשיו אני בטוחה שצרחתי. הוא הודף עצמו לתוכי פעם נוספת ועם כל נעיצה בגופי הוא מושך בשערי. הכל ביחד - ידי הקשורות והכואבות , השערות שכמעט נתלשו לי ובין רגליי - תופת. והוא ממשיך וחודר אליי, ממשיך לאנוס, להכאיב ותוך כדי זה מסתכל עמוק לתוך עיני ממסמר אותי במבטו, הופך אותי לשלו בצורה מטורפת לחלוטין עם כל חדירה נוספת שקורעת אותי לכל האורך בדיוק כאשר אני מאמינה שכאב כזה הוא כבר בלתי אפשרי.

האם התעלפתי? אני לא זוכרת... בזכרוני נשאר רק ניחוח הכביסה המתוק מעורב בריחו של הדם שלי... ועוד ריח. אז ריח חדש ובלתי מוכר שלימים למדתי לשייכו לריח הזרע (כמו גם לריחו של עץ החרובים הגדול שליד בית המלאכה של יוסקה הזקן) אבל זו היתה ההתחלה, ההתחלה בה נמהלו ניחוחות הדם והזרע בצורה כה מכאיבה והו, כה ממכרת....