פנטזיית אונס - מכתב שרשרת

17:50

מנמוסינה • 27 במאי 2009

17:50

ועכשיו עם ריח הזרע הנורא שהתפוגג והתחלף בריחה של אישה, נורא לא פחות, שונה משלי שהכרתי תמיד, עיני פוגשות בעיניו הכחולות של מושיק. הוא מסמן לי להכנס לחדרו.
אני נכנסת, המומה ממה שהיה בחדרה של השוטרת.
מושיק מתחיל להסביר לי שצריך לקחת ממני משטח נרתיק, זו בדיקה חודרנית הוא אומר ולפני שמספיק לסיים את המשפט הטלפון מצלצל, הוא עונה "הלו"
"כן גברתי"
" אהה אהה אני מבין. הכל בסדר, טוב, אני אדאג לזה"

מושיק מסתכל עליי במבט שונה, גם הנימה שלו משתנה "מה דעתך שנבדוק אותך מחר? את בטח מאוד מותשת ורוצה הביתה"
אוף, איזו הקלה, אני לא יכולה לעבור את הדברים שהתחיל לדבר עליהם קודם. אני מסכימה והוא מציע לקחת אותי הביתה.
אנחנו יוצאים מהתחנה, נכנסים לניידת שלו והוא אומר שצריך לקחת בדרך חברה לעבודה. “אין בעיה, בסדר" העיקר שלא יבדקו אותי עם כל מיני חפצים עכשיו.

לניידת נכנסת שוטרת – אמא'לה זו השוטרת שישבה עליי מלפני 20 דק'. מה אני עושה? אני שותקת. מקווה שהיא לא שמה לב שזו אני שם, משפילה את ראשי ואומרת למושיק את הכתובת.
הניידת נוסעת לדרום העיר. אני רואה שהשוטרת מציצה אליי דרך המראה ומחייכת אליי את החיוך האדום שלה ומזהירה אותי בעיניה.
"זו לא הדרך" אני אומרת למושיק – הוא לא מגיב, מסתכל על השוטרת ואומר לה "היא לא נראית לי". השוטרת מסתכלת אליי שוב "אל תדאג מהבדיקה שאני הספקתי לעשות זו בדיוק הבחורה הנכונה" אני מבולבלת לא מבינה מה קורה.
הניידת עוצרת בסמטה מפחידה מלאה פחי זבל וחתולי רחוב, אני משקשקת מפחד, מה עוד? מה עכשיו?
השוטרת פונה למושיק - “תטפל בה אני הולכת לפתוח".
מושיק פותח לי את הדלת, שם עליי אזיקים ושם לי בד גדול ושחור על הראש. אני מנסה להתנגד אבל לא נשארו בי כוחות והוא לוחש לי "תרגעי". משהו בקול שלו באמת קצת מרגיע.
הוא מוביל אותי בעדינות, אנחנו יורדים במדרגות שוב ריחות מתערבבים באפי, ריחות קשים של צואה ושתן. מושיק מעביר אותי דרך דלת קטנה וסוגר אותה אחרי. הריחות נעלמים ותחושת קור מקפיאה אותי והפחד משתק אותי.

אני שומעת את השוטרת " מושיק, שים אותה פה ותנקה אותה". הוא מחבר את ידי לברזל קטן שמחובר לרצפה, מה שמאלץ אותי לכרוע על הרצפה הקרה והרטובה אני מרגישה שסביבי החלל פתוח ושומעת מים זורמים.
הוא דוחף לי לפה צינור מים עם זרם חזק. אני נחנקת ומשתעלת. “ תבלעי! תגרגרי! תירקי! נו מה? צריך ללמד אותך איך לשטוף את הפה?”
הוא מסיר מעליי את כל הבגדים הקרועים. אני עירומה. “די! די! תפסיק! “
אני בוכה ונחנקת מרגישה איך הדמעות מתערבבות בזוהמה שלי.
"מושיק תזדרז תיכף הם באים" זו היתה השוטרת. מי באים? מה קורה פה? “תעזבו אותי" אני רוצה ללכת" השוטרת צוחקת ואף אחד לא אומר כלום.
מושיק מפשק את רגליי בכח, אני מתנגדת ובכל זאת הוא מצליח איכשהו להכניס לי את צינור המים לנרתיק. מבחינה מסויימת אני מרגישה נקיה יותר אבל מה זה חשוב אני רוצה לברוח.
"נו מושיק קדימה, אתה לא זז" – שוב השוטרת.
הצינור יוצא מהנרתיק ואני מרגישה איך הוא מנסה לחדור אל פי הטבעת שלי, אני צורחת בלי הפסקה ונראה שאף אחד לא שומע אותי. אפילו לא אומרים לי לשתוק.
הצינור נכנס וממלא אותי – הצינור יוצא ואני מרגישה את הלחץ על הבטן ופי הטבעת ואז מושיק לוחש "אם לא תתני לזה לצאת אני אמלא עוד, שחררי! נו קדימה" אני משחררת ושוב הצינור נכנס, שוב יוצא, שוב אני משחררת וככה שוב ושוב. אני מרגישה כ"כ מושפלת. אני רואה דרך הבד שעל עיני שהאורות סביב נדלקים ושומעת את השוטרת מתעסקת בכל מיני דברים, שומעת עקבים צועדים מסביב.
מושיק שוטף עכשיו את כל גופי ומשפשף איבר אחר איבר כאילו אני איזה חפץ שצריך לטהר. משהו במגע שלו נורא נעים לי ומנחם משום מה. שוב קולה של השוטרת "יופי מושיק הרווחת את הזיון שלך להיום, והיום אתה יכול לאכול את כל העוגה, אם אתה רוצה. יש לך 5 דק" אני שומעת את חגורתו של מושיק נפתחת הוא מכוון אותי על 4 כשידיי עדיין קשורות לרצפה וחודר ישר אל פי הטבעת שלי , מפמפם קצת יוצא וחודר אל הנרתיק שוב מפמפם קצת ויוצא, הופך אותי על הגב שוב חודר אלי ונשען עם ידיו על פני שוב אני מרגישה כמו חפץ שזרוק שם וצריך לנקות ולהשתמש בו. הוא שוב יוצא וחודר לי לפה ועכשיו כשאני מריחה את כל כולי דרך הזין המטונף של מושיק, הוא לוחש לי "לא כדאי לך ללכלך – תבלעי הכל!”הוא מתחיל לגנוח, אני צורחת, והשוטרת צוחקת בקולי קולות. שוב הריח הנורא של הזרע הזה. נוזלת לי טיפה סביבי הפה הוא אוסף עם האצבע ודוחף לי לגרון. האצבע שלו פותחת לי את הגרון וכל הזרע נבלע פנימה, רק הטעם הנורא נשאר.
מושיק קם. אני שומעת אותו סוגר שוב את חגורתו וצעדים נוספים נכנסים אל החדר.
קול של גבר " זוז סמרטוט! חסר לך שלא השארת אותה נקיה. עכשיו לך תנקה גם את עצמך.
אני שומעת את הצעדים הכבדים האלה מתקרבים אליי, האיש הזה משחרר אותי, " עמדי" שוב הקול הזה, הוא מסיר מעליי את כיסוי העיניים...

המשך

Homelander​(שולט) • 27 במאי 2009

"הודי לדרוש," פנה אלי בקשיחות, "על מה שאני עומד לעשות למענך בכך שאעניק לך לרגע את חסדי. את בוודאי חשה עד כמה אינך ראויה לכך לאור התנהגותך אמש. התפשטי, ואם תתנגדי ולו גם התנגדות קלה, שני גברים ממתינים לך בחדר המבוא שלי כדי להוליך אותך למקום שממנו לא תצאי כל ימי חייך."
"הו, אדוני," זעקתי בדמעות והשלכתי את עצמי לרגלי האיש הברברי, "תרשה לי לדבר על לבך, אני משביעה אותך; הייה נדיב והצל אותי בלא לדרוש ממני מחיר כה יקר. מוטב שאקריב את חיי, ובלבד שלא אכנע לזאת... כן, מוטב למות מאשר לשבור עקרונות שקיבלתי בילדותי... אדוני, אדוני, אל תכפה עלי, אני מתחננת לפניך. אתה מאמין שיש מקום לאושר בין תועבות ודמעות? האם יכול להיות עונג במצב מעורר סלידה? הרי אחרי שתבצע את זממך, ייסר אותך מצפונך לנוכח ייאושי..."
ואולם מעשי הזימה של דובור מנעו ממני להמשיך בדברי; כיצד העליתי בדעתי שיעלה בידי לרכך את לבו של גבר זה, אשר ייסורי רק שלהבו את יצריו משולחי-הרסן?

19:00

עם התהייה הנ"ל התעוררתי בבהלה!
סוף, כל סוף, שחררו אותי הבייתה מהתחנה המסוייטת ההיא ועדיין אזור הדמדומים הזה לא עוזב אותי?
אבל החלום...
הוא היה כ"כ ברור וזכרתי כל פרט ומקום. אני נשבעת! אם אתאמץ עכשיו בוודאי אצליח להזכר בעוד... אבל אני לא רוצה. רעד מחלחל פתאום בעצמותי ועושה בהן שמות-דקות; אני מתכווצת בתנוחת-עובר ומקווה שהכל יעבור, שהכל זוהי רק פנטזיה שיצאה משליטה.


(הקטע הראשון נלקח מ"ז'וסטין" של המרקיז דה-סאד)

ז'וסטין ...

דובדבן • 3 ביוני 2009

"הו, אדוני," זעקתי בדמעות והשלכתי את עצמי לרגלי האיש הברברי, "תרשה לי לדבר על לבך, אני משביעה אותך; הייה נדיב והצל אותי בלא לדרוש ממני מחיר כה יקר. מוטב שאקריב את חיי, ובלבד שלא אכנע לזאת... כן, מוטב למות מאשר לשבור עקרונות שקיבלתי בילדותי... אדוני, אדוני, אל תכפה עלי, אני מתחננת לפניך. אתה מאמין שיש מקום לאושר בין תועבות ודמעות? האם יכול להיות עונג במצב מעורר סלידה? הרי אחרי שתבצע את זממך, ייסר אותך מצפונך לנוכח ייאושי..." ואולם מעשי הזימה של דובור מנעו ממני להמשיך בדברי; כיצד העליתי בדעתי שיעלה בידי לרכך את לבו של גבר זה, אשר ייסורי רק שלהבו את יצריו משולחי-הרסן?

(מתוך: המרקיז דה סאד)

הרפתי. אצבעותיי נגררו לאורך בד מכנסיו המחוספס.
קצותן היו לבנות וקרות מעודף האחיזה. לא עוד.
מטה מטה בדרכי מברכיו, לשוקיו, עד לנעליו.
עור נעליו המשובח קירר את פניי , דגם שרוכיו השזורים נצרב בלחיי.
שם הנחתי ראשי.
השקט שלי , יאמלל אותו,
השירה שלי, תכאיב לואוזניו,
הנתק שלי- יעקור את העונג שלו...
שלווה.

ונפלתי לארץ בשקט,
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי

(לראות את האור, ברק פלדמן )

19:30

פרוטיאוס • 20 ביוני 2009

"הכלבה מדברת", אמר קול חדש, מתנגן ונעים.
אצבעות זריזות התהדקו על סנטרי ועל אפי, משכו למטה ולמעלה, ותחבו סמרטוט לפה שנפער.
מצמצתי בעיניי, וקורי החלום התפזרו. מולי, באור הבוהק, עמד גבר לבוש היטב, בעל תווי פנים לא-נאים, אך מבט חוקר ונבון.
"ששש, כלבונת", הוא אמר בחיוך, וליטף את שערי. המגע היה נעים, ולרגע התמכרתי אליו. "טובה, טובה". עיניי מלאו דמעות. אלמלא הסמרטוט, הייתי מייבבת.
"דודו, שלח לי את ניקול, בבקשה", הוא אמר, ואני הסבתי את עיניי וראיתי גבר מוצק. "כן, אדוני השופט", הוא השיב והלך.
כעבור רגע הופיעה בחורה גבוהה מאוד עם שיער אדום, ו"השופט" לחש על אוזנה משהו. בשעה שלאחר-מכן הוא ישב על כיסא עץ פשוט, התבונן בי ושתק. ניקול, ששלפה בעדינות את המחסום מפי, טיפלה בי במסירות: קצצה את שערי, שטפה את גופי מקווצות השיער, סיבנה אותי כתינוקת, ושטפה שוב; הלבישה - בחולצת כפתורים לבנה, במכנסיים שחורים עם כתפיות, בעניבה שחורה, בגרבוני משי לבנים, בנעלי לכה שחורות; את פניי משחה במייק-אפ חיוור, ואת שפתיי בשפתון אדום, ציירה גבות, ולבסוף הוסיפה שפם דק מעל לשפתיים האדומות. כל אותה עת לא הוצאתי הגה, ולא הבטתי בניקול, רק בעיניים מלאות-המחשבה שננעצו בי מפינת החדר.
ניקול הסתלקה כלעומת שבאה, והשופט נעמד מאחוריי. "עכשיו אתה שלי", הוא אמר בקולו המתנגן קרוב לאוזני, וצמרמורת עברה במורד גווי.
אצבעותיו של השופט שוב בחשו בשערי, אך לפתע אחזו ומשכו בתנועה חדה. "איי!" צעקתי. "שתוק", הוא אמר בקולו המתנגן, והנחית סטירה מצלצלת על לחיי. "בר-מצווה כבר הייתה לך, הגיע הזמן שתתחיל להתנהג כמו גבר".
משיכה חדה בשיער הורידה אותי על הברכיים, כשאפי תחוב לתוך הבליטה בקדמת מכנסיו של השופט. כוונת המשורר הייתה ברורה. פתחתי את הרוכסן בידיים רועדות, ומבטי השתהה לרגע על האיבר שנשלף מתוכו. הוא היה ממוצע בגודלו. סוויש, האוויר נחתך במהירות, וסטירה נוספת צלצלה. "על מה אתה מסתכל? תתחיל לעבוד!"
הקפתי את האיבר בשפתיי וניסיתי למצוץ. השופט משך את גופו לאחור, והנחית עוד סטירה על לחיי השנייה. "אידיוט." עיניי מלאו שוב דמעות. "פתח פה גדול, תוציא את הלשון, ותעשה 'אה'". הוצאתי לשון: "אההההה". השופט תחב את איברו לתוך הפה הפעור, עמוק פנימה, ומגרוני עלו קולות מחנק. מבעד לדמעות יכולתי לראות שהוא מחייך בסיפוק.