| Dunbar{Supreme93} |
לפני 17 שנים •
19 ביוני 2009
על רוחניות ופמדום
שישי בערב, יש כאלה שזה זמן מיוחד בשבילם. יושב על הספה המרופטת ברגליים מקופלות. לבוש במכנסיים קצרים מרושלים ובלי חולצה. במערכת ביל אבנס, עם my foolish heart. האוויר חמים, אך זה לא מטריד אותי, היתושים עדיין לא הגיעו. בדיוק סיימתי לקרוא את "קפקא על החוף". העצב של הספר מתחבר לי לעצב של המוזיקה. יצירות כל כך יפות, הלוואי ויכולתי ליצור משהו כזה, וואבי סאבי. האינטימיות העצובה הזאת שאני מרגיש עם עצמי, תמיד מתחברת לי לכמיהה. כל כך הרבה נשים בעולם. כל כך הרבה נשים מושכות בעולם. כל כך הרבה נשים חזקות ואינטיליגנטיות בעולם. אולי הגיע הזמן למהפכה קטנה, החשיבה השובינסטית פושטת את הרגל, כמו ישראל, כמו הקפיטליזם. אני יושב לבד על הספה המרוטה, מבחוץ קולות של שכנים וולגרים, מתנגשים לי במוזיקה. סיימתי את "קפקא על החוף" ואני חושב, על ריקנות, על זיכרון, על קתרזיס, על נשיות, על מוזיקה, על חיפוש. אני מדמיין את היד שלי מרפרפת באוויר כמו פרפר עדין, מנסה להתוות צורות כמו המוזיקה, כמו הספר, כמו ההרגשה הזאת של שישי בערב. לעולם לא אצליח ליצור משהו כל כך יפה אני חושב לעצמי, ככל שאתאמץ, היצירה שלי תהיה לכל היותר בינונית וגסה. זה דווקא לא מעציב אותי. שמות מתערבלים לי בראש.
זאת הבעיה עם העולם הזה, היופי בא בכמויות קטנות, חמקמק, אתה נוגע בו והוא מתפורר לאבק. במיוחד כאן, עכשיו, בחשיבה הימי-ביניימית הזאת של פאודלים וצמיתים שרק מנסים לגמור את החודש ואולי לקרוא ספר לפני השינה כדי להיזכר שהם עדיין בני אדם, מדמיינים חבילה לפריז ב 550 דולר בעוד שלושה חודשים כדי לעזור לעצמם להירדם. מולידים ילדים שינציחו את האנושיות המתפרצת שלהם, של ארוחות מלאות ובדיחות, אושר ועצב. שמות מפורום הפמדום הזה. נשים יפות, מושא לכמיהה, לצביטה בלב. הייתי סוגד לכל אחת מהן, מחניף להן, מסביר להן שהפחדים שלהן לגבי עצמן, לגבי היופי והנשיות שלהן מגוחכים. כל סשן היה תערובת של חגיגה פגאנית ושירה עדינה. בכל סשן הייתי שם ג'אז במערכת. הרי הכול מטאפורה בחיים האלה, גם אני על הברכיים מול האישה זאת מטאפורה לסגידה שלי ליופי עדין, וכשהיא מניחה כף רגל על הפנים שלי ונשענת אחורה על הספה המרוטה, זאת מטאפורה למה? לחרמנות שלי? ליופי? לאבולוציה?. יש יופי בהשפלה העדינה הזאת, אין צורך בשוטים, העיקר שתיווצר האינטימיות הזאת שמחברת בין האי שלה לאי שלי למשך אותן מספר דקות של סשן. המונח החמקמק הזה סאבספייס, אותן דקות שבהן האוויר נעשה מעט דליל, הראייה נהיית ממוקדת, נשארת רק מוזיקה, צחוק נשי ורגל. היקום מצטמצם אל אותה מושא סגידה, שבאותו הרגע היא אכן "המלכה", ואני אכן סוגד לה, גם אם עוד מספר רגעים אשכב כמו חזיר מזיע על המיטה ואחשוב על המשכורת ודילים לפאריז, כמו כולם. |
|
|
| המלט |
לפני 17 שנים •
20 ביוני 2009
גם לי קפקא על החוף עשה ריגושים מצביטים; וכשביל אבנס עושה את my foolish heart אז זה
באמת עושה חשק. גם הספה שלי מרופטת משהו, כך נראה לי שאנו נחלקים אך ורק באשר לפוטנציאל של האתר הזה. |
|
|
| Morticia |
לפני 17 שנים •
20 ביוני 2009
יש משהו בציניקניות הקרה הזו
זו המבקשת לרמוס כל רגש אנושי ולחסום כל יכולת הכלה רגשית זו הסוגדת לבוז ובזה לנשגב תוך איזו הצמדות אקדמית לאיכות המכונה אמנות שעושה לי גועל נפש אמיתי בנשמה ומייצרת בי דחייה ורתיעה חייבת להודות... |
|
|
| Dunbar{Supreme93} |
לפני 17 שנים •
20 ביוני 2009
המלט, אהבתי, חוץ מזה שגם הפורום הזה הוא הרי מטאפורה
|
|
|
| אנדרפוט |
לפני 17 שנים •
20 ביוני 2009
הערה מאוד רלוונטית ורגשנית על מצב הקיום האנושי. אהבתי והסכמתי עם כל מילה.
|
|
|
| sleeper(נשלט) |
לפני 17 שנים •
20 ביוני 2009
אז אצלי זה מגיע מספרים אחרים ומוסיקה אחרת. אבל אני חושב שההרגשה דומה. יושב על השטיח, מלטף את הכלב, ותוהה...
תודה. |
|
|