thing27 |
לפני 15 שנים •
9 ביולי 2009
אישה עם כלב
לפני 15 שנים •
9 ביולי 2009
thing27 • 9 ביולי 2009
הבוקר יצאתי מהחניה. בחורה הלכה עם הכלב שלה, שמלה שחורה קצרה, עם חגורה כמו רצועה שרשרת וכלב שחור אימתני, נעליים כחולות מבד עוטפות כך שרק הקרסול חשוף. היא חיכתה שאצא מהחניה, עמדה באמצע הכביש והביטה בי.....
|
|
המלט |
לפני 15 שנים •
10 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
10 ביולי 2009
המלט • 10 ביולי 2009
wow בנאדם, זה מרגש. מה חלף לך בראש כשהיא הביטה בך?
|
|
ערן2(נשלט) |
לפני 15 שנים •
14 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
14 ביולי 2009
ערן2(נשלט) • 14 ביולי 2009
המלט כתב/ה: wow בנאדם, זה מרגש. מה חלף לך בראש כשהיא הביטה בך?
אז תרשה לי להוסיף ידידי סיפור בנושא. "ארצה ! " קראה לעברו תוך מתיחת הרצועה שהיתה קשורה לקולר ההדוק על צוארו. היה זה כלב זאב גדול וחום, בעל פרווה סמיכה ונעימה למגע, הוא הזכיר לי מייד את "עזית הצנחנית " מסיפוריו של מוטה גור. אלא שכאן, היה הוא ממושמע ובוודאי גם מהמאושרים שבכלבים. בוקר מוקדם מאוד של שבת קייצית, רחוב מרוקן מאדם ורכב. רק היא, כלבה ואני, היינו הנפשות הבודדות והיחידות ברחוב הצר והמתפתל. לבושה הייתה במכנס ג'ינס בלוע קצר והדוק, חולצת טי גדולה לבנה וארוכה במיוחד, כך שלא נותר הרבה ממכנס הג'ינס. נעולה בסנדלי עקב חומים התואמים להפליא את צבע עורה השזוף שהבליט את זוג רגליה המטרפות , הארוכות והחטובות להפליא. היו אלו רגלים שרק הטבע ופסל מוכשר מסוגלים לחטב רגל שכזו. "בא הנה לקסי !" קראה לעברו של הכלב, בנימה השולטת והמשכנעת גם אותי. שערה הקצר צבוע דבש, התאים מאוד לדמות, שטרם יכולתי לראות עדיין את פניה בברור. הכלב הגדול, ניצמד לקיר הבטון ברחוב, הרים את רגלו כאילו בדרך זו יתמוך ויימנע את נפילת הקיר על גופו תוך הטלת מימיו על ערמת החול שבצד המדרכה. רק אז יכולתי להבחין בפניה המקסימות והיפות של הדמות, הכל כך מיוחדת ומעניינת בדומה לזו הקורנת מעל דפי שבועוני נשים ומגזינים. פניה היו טבעיים ללא איפור מכל סוג שהוא. אפה הקטן והחמוד, פניה המחודדות, צוארה הארוך והיפה, עיניים מיוחדות עם גבותיה המשורטטות, ויחד עם זוג שדיים שבלטו מבעד לבד הלבן, השוו לה את דמות מיוחדת, אצילה, חתיכה בהגדרה הלקונית. כזו שלא תשאיר לאחרים זכויות מיותרות. הכלב שסיים את מלאכת ההשקייה, התקרב אליה כמצפה להמשך. והיא, במבט ספק מאיים , בוודאות אוהב, קראה לעברו תוך שהיא טופחת על ירכיה טפיחה קלה ואוספת את שארית שרשרת הקולר. "בא הנה לקסי, בא לכאן!" 10 שנות חיו הממוצעות של חיה זו, היו בהחלט תחליף מרתק ל 70 שנותיו של כל גבר יתום ממלכה, שלא זכה להיקשר אל קולר מידה של זו האשה- הדמות החלומית. כמה יפים יכולים להיות חיי כלב, לצידה של כזו אשה. שנותיה סבבו סביב ה 30 ויותר. גבה האציל והזקור, הפך אותה לחטובה, נאה וכל כך מיוחדת. הכל בעצם התגמד לשמע אותן פקודות שלחשה אל הכלב הענק שהתנהג בצורה הכל כך מאולפת וממושמעת אל זו השולטת בו. דקות ארוכות עמדתי , מתבונן באותם תכסיסי אילוף והתרפקות שתרגלו השניים על המדרכה, צעדים מועטים ממני . מה לא הייתי נותן באותן שניות של חלום? ובלבד ולהתחלף עם החיה למענה. עמדתי בהמתנה להסעה שלי , רופא תורן , בוקר של שבת. היא הבחינה בי, במבטי היוקדים והכל כך מעריצים לגופה הנאה והמעורר. כל כך השתוקקתי למידה קטנה של תשומת ליבה בדומה לזה שכלבה זוכה לה בכל רגע בהיותם יחד. הכלב התקרב אלי, והחל לרחרח את נעלי. במקביל יכולתי להבחין כיצד מותח הוא את שרשרת הקולר, ואיתו את ידה של הדמות האצילה והיפה המחוברת לקצהו השני של הרצועה. "הוא לא עושה כלום...!" קראה לעברי כדי למנוע ממני את הרתיעה והחרדה מגודלו. חיוך עלה על פניה עוד בטרם פציתי את פי, שיניה היפות והצחורות קישטו את זוג שפתיה שנראו בבירור חושניות, כובשות ויפות כאחד. היא התקרבה לעברי בעקבות כלבה שהתנחל לרגלי , תוך שהיא ממענת להסיר את חיוכה שהפך להיות קשוח והחלטי ונועד לא יותר מאשר נימוסי ומונע ממני לפחוד מכלבה הנראה בהחלט מאיים. "א.ר.צ.ה לקסי" קראה לעברו בתקיפות שרק הדליקה אצלי את אותם מחשכי לב, ועוררה בלהט את רגשותי. ותאוותי עמדה לפקוע משמע דבריה וצליל קולה. כל כך רציתי להאמין כי זו הפקודה נועדה רק אלי. המרחק בין שנינו התקצר לצעדים בודדים בלבד. וככל שקצרו הם, כך גברו פעימות ליבי. רק אז יכולתי להבחין בכפות רגליה המאלפות. כל אצבע, מטופחת להפליא, ציפורניה מדודות צבועות בלק סגול. כף רגלה, חטובה צרה וקמורה. וסנדלה היה תאום מושלם לכף רגלה המטרף והמשגע. "די לקסי ! אמרתי די, נכון?! " פנתה אל כלבה, בכעס ובתקיפות. " זה בסדר" אמרתי, " הוא כלב מקסים" היא התקרבה אלי עד כדי לחיצת יד. "אתה מבין, ככה זה כלבים." פנתה אלי ולא הוסיפה. עמדתי, נבוך חסר אונים, זיעה עטפה את מצחי, בראותי את דמותה כל כך קרובה אלי, עד שיכולתי להריח את הבושם של הבוקר המוקדם. מה לא הייתי עושה כדי ליפול לרגליה, להעלים את בגדיה שלא יהיו, להיצמד אל רגליה השזופות, להטביע את פני אל תוך תוכה המשגע, לחדור בלשוני ולינוק כל טיפת דבש הנובע מנרתיקה. לחוש ולגלגל ולינוק את אותו כפתור תשוקתי מטרף חושים, ללטף את ירכה במקביל, להצמיד את ערוותה ככל שניתן לפני, להרגיש את גופה רוטט וזועק מתשוקה , ללפות את עכוזה ולהצמיד את אגנה אל פני. לגרום לה את הטוב שבעולם, לגרום לה להמריא בלהט היצרים גבוה אל הפסגה. לאפשר לה לתקוע ציפורני ידיה הארוכות והחדות, עמוק על גבי החשוף כדי שתחרוש בו חריש עמוק ומשמעותי ולאפשר לה לפרוק זעמה, רגישותה או כל סיבה שתהיה ובלבד ואשמש עבורה אמצעי להתפרקות תשוקתית ורגשית של אותן השניות השמימיות. להרגיש אותה יוקדת על פני, על לשוני, נמסה מחד ואורגת גופי ונפשי מאידך. ואז לינוק ולבלוע את שאריות התאווה הנוטפת מגופה השמימי והחלומי הזה. למצוץ את אצבעות ידיה על ציפורניה המטופחות, סגולות וארוכות. ולהודות ולהתרפס ולסבול ולהגשים את התאווה והתשוקה האדירה של היותי רק למענה. הרגשתי איך מכנסי מתמלאים בהזדקרותו הבלתי רציונאלית למימדיו הגדולים והמלאים תוך שאני מנסה להסתיר אותו ואת מחשבותי הנלוזות. רציתי לומר ולהתנצל על היותי בכלל במקום, על עצם קיומי שם בכלל. הבחנתי במבטה הקשוח, זה שייבש את לשוני ומנע ממני לפצות הגה. " אין אוטובוס בשבת ..." פלטה לעברי, ואני בהערצתי אליה, לא יכולתי להסביר את המצאותי במקום. מאז ומתמיד חשבתי שיש להן ליפות, את הכשרון לקלוט את חולשותי ברגעי המשבר שלי. כך האמנתי גם אם לא תמיד חשיבה זו התאימה למציאות. באותם רגעים כנראה שידרתי זאת בעוצמות אדירות, וכל מושג הטלפטייה הופעל במרוכז. " ארצה ! " ספק פנתה הפעם אל כלבה שהיה כבר מזמן רחוק מאיתנו, ספק נתכוונה אל הגבר העומד והמזיע ומבולבל למראה דמותה האצילית של זו האשה. היא נעצרה כל כך קרוב אלי, ולא נשאר לי אלא לציית לפקודה כלשונה, או להתעלם כאילו לא נאמרה. כל שניה נוספת, הייתה אמורה היא להמשיך בדרכה אחרי הכלב הגורר אותה ולהעלם מעיני. כל כך רציתי שתשאר, שאוכל להמשיך להביט ולפנטז את הרטובים שבחלומותי. הרחוב היה ריק מאדם, גם חלונות הבתים היו סגורים ומונעים מקרני השמש הראשונות של בוקר שבת לחדור אל חדרי שינה האפלים. זה היה מעל לכוחותי, לא יכולתי, זה היה גדול מנשוא, מבט אחרון לסביבה. מבט מתרפס אליה ואל רגליה, תוך שאני מרגיש את אבני החול מתחת לברכי, מושיט את ידי ואומר את שמי. חיוך זדוני עלה על פניה , כזה שבלם את צעדיה ולהמשיך בעקבות כלבה. משתהה קלות לידי המושטת. מביטה בבוז, בנצחון, בהצלחה לנחש את חולשתי. בסיפוק עצום ובשביעות רצון מוחלטת להכניע את זה הגבר בהתרפסותו לפניה במרכזו של רחוב. "שוקו " פלטה את שמה. ונעלמה מבלי שידה נגעה בידי ולו לשניה. התרוממתי לשמע חריקת צמיגים שנשמעה מקצהו של הרחוב. היה זה הרכב לו המתנתי שיאסוף אותי אל תוך אותו יום שבת גורלי מלא חלומות רטובים שימשיכו להטריד את שלוותי לעולם. ואכן כזה הוא עולמי. ע. הוקדש לשוקו מלכתי. - 2001 . |
|
Madame T(שולטת) |
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
כלבים וכלבלבים 'אנושיים'
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
Madame T(שולטת) • 15 ביולי 2009
נראה לי, ערן, שתיארת ל-thing27 את הפנטזיה המלאה של הכלבלב "האנושי" המתבונן בכליון עינים והשתוקקות אל הכלב ה"אמיתי" וגבירתו המרשימה והיה רוצה להיות שם במקומו.
סיפור ותיק, אשר לא נס ליחו, מסתבר |
|
ערן2(נשלט) |
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
Re: כלבים וכלבלבים 'אנושיים'
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
ערן2(נשלט) • 15 ביולי 2009
Madame T כתב/ה: נראה לי, ערן, שתיארת ל-thing27 את הפנטזיה המלאה של הכלבלב "האנושי" המתבונן בכליון עינים והשתוקקות אל הכלב ה"אמיתי" וגבירתו המרשימה והיה רוצה להיות שם במקומו.
סיפור ותיק, אשר לא נס ליחו, מסתבר היי מאדם T איך קלעת בול לתוך הנשמה.... ? תודה. ע. |
|
bael{בורדו בי} |
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
Re: אישה עם כלב
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
bael{בורדו בי} • 15 ביולי 2009
thing27 כתב/ה: הבוקר יצאתי מהחניה. בחורה הלכה עם הכלב שלה, שמלה שחורה קצרה, עם חגורה כמו רצועה שרשרת וכלב שחור אימתני, נעליים כחולות מבד עוטפות כך שרק הקרסול חשוף. היא חיכתה שאצא מהחניה, עמדה באמצע הכביש והביטה בי.....
ושאלה אותי................... סליחה,אולי אתה יודע איפה זה רוטשילד פינת יבנה? |
|
סקרן1 |
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
סקרן1 • 15 ביולי 2009
תגובתי
הב הב הב |
|
thing27 |
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
האמת..
לפני 15 שנים •
15 ביולי 2009
thing27 • 15 ביולי 2009
שזה היה בשכונת בגבעתיים.
|
|