Devil's Angel
|
לפני 15 שנים •
2 באוג׳ 2009
עקרת בית משועממת - סיום
אחרי שמורן סיימה איתי התפנו שלושתם מהמרתף והותירו אותי לבדי, על השולחן. שכבתי שם עוד
דקות ארוכות ללא ניע, ללא יכולת התמקדות. צפה במין חצי חלום לא ברור. לכשהתעשתתי וקמתי, ניגבתי מעליי את שאריות השעווה שציירה בי ליה. השעווה התקשתה והקילוף הציק לי. כשזה הגיע לשערות הערווה, נאלצתי למשוך את השעווה ויחד איתה קווצות שיער לא מעטות. מצאתי עצמי סופרת עד שלוש בלב ומושכת. וכל פעם שנתלשו שערות, העקיצה החדה שהתלוותה אליהן, עיוות הפנים האוטומטי, כל אחד מאלה עזר ליישב את מאורעות הערב במקומם. ההבנה של השינוי שקרה בחיי הלכה ותפסה לה את מקומה במקביל. מכיוון שהייתי לבד, ולא נאמר לי שזה אסור, לקחתי את בגדיי לידיי והתחלתי להתלבש. כשיצאתי מהמרתף היתה שם רק אורה. היא ישבה על הכורסא בסלון ושוחחה בטלפון. לא מצאתי את מקומי, נראה היה לי הכי נכון להתמקם היכן שלא אפריע, על ברכיי מתחת למנורה. כך המתנתי דקות ארוכות, עד שאורה סיימה. היא הפנתה מבטה אליי וראתה אותי כורעת. עם חיוך על שפתיה היא ניגשה אליי, הניחה את ידה על לחיי ואמרה לי "תפקידך להיום הסתיים, מיכל. את רשאית ללכת הביתה". מילותיה היו רכות, לא מצאתי בהן את האכזריות שהיתה שם קודם. חייכתי אליה בתמורה, חיוך מלא הכרת תודה. היא עזרה לי להתרומם, ופניתי ללכת. בדיוק אז ירדו מורן וליה מהקומה השנייה, מורן אחזה בידה שקית, אותה שקית בה אורה ארזה את בגדיי כמה שעות קודם לכן. היא קראה לי לשוב אליה, והושיטה לי את השקית באומרה לי, "שמרי את השקית הזו במקום בטוח, מיכל, עד הפעם הבאה בה תידרשי להביאה". הנהנתי בהסכמה, ופניתי אל עבר הדלת. "דלת אחורית, מיכל", אמרה מורן. "זו הפעם האחרונה בה אני מזכירה לך, בפעם הבאה תיענשי. ואני מבטיחה לך, מיכל, לא תאהבי את העונשים שיש לי עבורך". יצאתי מביתם של מורן ושמוליק מהדלת האחורית, עם השקית ובה בגדיי, והלכתי הביתה. הדרך לא היתה ארוכה, אבל צעדתי בה לאיטי, מעבירה בראשי את המאורעות האחרונים, מהרהרת על המשמעות של מה שקרה ושל מה שעוד יקרה. לא היה לי ספק שמשהו השתנה לא רק בחיי, אלא גם בי. הייתי מזועזעת לחלוטין מכל מה שהאנשים האלה העזו לעשות לי, ובכל זאת, הרגשתי חיה. הרגשתי נועזת, הרגשתי שזה נכון. כשהגעתי הביתה צלצל הטלפון. על הקו היתה מורן. "מיכל, פתחי בבקשה את השקית שלקחת הביתה. הוציאי משם את הספר וקראי היטב את ההוראות. להתראות", וניתקה מבלי שהוצאתי מילה. פתחתי את השקית והוצאתי את הספר הגדול שהיה בה. פתחתי אותו וראיתי שדפיו ריקים. לעמוד הראשון היתה מוצמדת מעטפה, ובה, לתדהמתי, כ-20 תמונות שנתנו מבט כרונולוגי על האונס הקבוצתי שלי. על גבי המעטפה היו הוראות רשומות בכתב יד. "מיכל, עליך להשתמש ביומן הזה כדי לתעד את כל מה שעבר עליך בשבועיים האחרונים. היי מפורטת, היי מדויקת, תעדי את כל רגשותייך. הביאי עימך את היומן כשתגיעי ביום א'. את יכולה לשמור את התמונות, בינתיים את היחידה ממשפחתך שראתה אותן. היה ותמשיכי לשתף פעולה, כך זה יישאר. מחר בבוקר עליך לפרוק את שארית תכולת השקית. לאחר מכן, פתחי את העמוד האחרון ביומן. לילה טוב וחלומות מתוקים! מורן, אורה וליה". הכנסתי את היומן בחזרה לשקית ודחפתי אותה על תכולתה לחלק האחורי של מדף הארון בחדר השירות. הלכתי לישון כשהוראותיה של מורן מהדהדת בראשי. למחרת בבוקר התעוררתי מאוד מוקדם, כולם עדיין ישנו. זינקתי מהמיטה אל עבר חדר השירות, שלפתי את השקית והוצאתי את היומן שלי. התחלתי לפרט את כל השבועיים האחרונים בפרוטרוט, את הפחד והתדהמה, את חוסר היכולת להאמין, את הנטילה הגסה את זכויותיי, את האונס, הכל תועד עד המילה האחרונה (ופה נתונה לך תודה, יומני היקר. תודה שעזרת לי להבין, דרך הכתיבה והתיעוד, מה עבר עליי. לא רק את המעשים, גם את השפעתם. גם מה קרה לי מנטלית בשבועיים האלה ומה המרחק בין מיכל שלפני, למיכל של עכשיו. מיכל שמחכה ליום א' כדי להגיע אל מורן. תודה לך יומני.). בלי לשים לב, הזמן חלף, והבית החל להתעורר. זייפתי חולשה והרגשה כללית רעה, ואחרי שכולם יצאו מהבית והשאירו אותי לנוח, הלכתי שוב לחדר השירות, לקחתי את השקית, התיישבתי על הריצפה ושפכתי את תכולתה על הריצפה. היה שם היומן, והמעטפה עם התמונות. כל הבגדים שלקחה אורה יום לפני היו שם. היתה שם מעטפה נוספת, וכשפתחתי אותה בתחילה לא הבנתי מה נמצא שם. לקח לי כמה שניות להבין שאלו החוזים עליהם אילצה אותי מורן לחתום. היה שם גם שקיק ובתוכו דיסק DVD. על גבי הדיסק היה כתוב "מקור - ללא העתקים". כשהכנסתי אותו למחשב עלו מאות תמונות, התמונות שלי, תמונות האונס, תמונות העירום, כל התמונות. הבטתי שוב בשקית, לא ממש יודעת מה לעשות. אין מגבלות יותר, אף אחד לא יכריח אותי לעשות כלום עכשיו. ואז הבנתי, היא סומכת עליי. היא קוראת אותי, והיא סומכת עליי. היא יודעת שגם בלי האיומים אמשיך לעשות כמצוותה. אז נזכרתי שהיתה הוראה אחת נוספת. פתחתי את היומן בעמוד האחרון. היה שם משפט אחד, רשום בכתב ידה המוקפד של מורן, בעט אדום. "שפחתי, אמרתי לך שדברים השתנו. עכשיו תורך להראות לי עד כמה". |
|
|
Uranus
|
לפני 15 שנים •
2 באוג׳ 2009
בזה הרגע האתר שלנו השתדרג בכמה רמות.
וואו |
|
|
עבד2009
|
לפני 15 שנים •
11 באוג׳ 2009
יפה
מפחיד מעניין ומגרה, אהבתי
|
|
|
| gilsherr |
לפני 15 שנים •
11 באוג׳ 2009
לא קשור
אני חושב שהגיע הזמן שתתחילי ללקק קצת כפות רגליים, זכור לי כמה את אוהבת את זה.
נ.ב: אני כבר קוצץ את הציפורניים |
|
|