מחוות בדסמי'ות בחיי היומיום

זו לא פטפטת. עובדה שהויכוח הזה חוזר על עצמו כבר שנים, בכל פעם בורסיה אחרת, ומנציח את ההבדל בין סאביות לשפחות ובעיקר את חוסר הסובלנות בין הקבוצות (במקרה הרע) או את חוסר ההבנה המוחלט שמדובר בשתי אסכולות שונות לחלוטין, עם מעט מאד במשותף (במקרה הטוב). איכשהו, הרבה סאביות לא ממש מצליחות להבין את נקודת המבט השפחתית בזמן ששפחות רואות עצמן דווקא כשלב הבא והמתפתח יותר בקשר שליטה, כאילו השליטה הטוטאלית היא השליטה האולטימטיבית. שתי הגישות מוטעות לדעתי: אין פה דרגות שונות של שליטה, יש תפישת עולם שונה מהותית לגבי קשר זוגי. השליטה האולטימטיבית היא זו המאפשרת לכל אחד מהצדדים להיות שמח ומסופק במקומו.

סאביות משתמשות בשולט שלהן על מנת לענג את עצמן ולמלא את צרכיהן הקינקיים (כמו שהוא משתמש בהן, אגב. זה סימטרי לחלוטין), בעוד ששפחות מציבות את אדונן במרכז חייהן, על כל המשתמע מכך. סגנון החיים השפחתי הוא אחר לחלוטין מזה הסאבי, כמו גם הצרכים שהוא ממלא לשני הצדדים המשתתפים בו. זהו אמנם סגנון חיים שאינו סימטרי כלל אבל הוא הדדי לחלוטין, בהגדרה. זה היופי בו. בעיני שפחה, נשיאת סלים בשביל האדון הוא כבוד ואין בו שום דבר משפיל; בדיוק להפך: שפחה תעשה ככל יכולתה להעלות חיוך על פניו של אדונה ולהקל עליו, מפני שאושרה קשור ישירות ובאופן בלתי-אמצעי באושרו. אם האדון, במכוון, לא ייתן לה לרצות אותו, הרי שזו-זו ההשפלה האמיתית. בעיני סאבית, לעומת זאת, נשיאת סלים היא ביזוי והיא בסדר רק אם היא מכוונת כהשפלה מקומית (ואז היא מענגת וממלאת את צרכיה הקינקיים, כסוג של "סשן", מילה שהיא רלוונטית בעיקר לגבי סאביות), אבל לא כדרך חיים. ובשני המקרים נשיאת סלים עבור האדון לא נתפשת כמובנת מאליה, לא בעיני האדון ולא בעיני השפחה/סאבית, ולכן אינה שוביניזם בשום מקרה. אדון יכול להיות הכי ג'נטלמן בעולם, לדאוג לשפחתו ולפנק אותה, ועדיין לצפות ממנה לשאת את הסלים אם זה מה שייבחר. זה לא בשבילו שהיא סוחבת את הסלים, זה רק נראה ככה על פני השטח. במהות, היא עושה את זה בשבילם, בשביל שניהם, בשביל הקשר שלהם וכי זה מה שנכון להם. אין לי בעיה עקרונית לסחוב סלים או להכין כוס קפה לשפחה שלי; זה לא שאני מתעצל או שמשפיל אותי שתלך בידיים פנויות (וזה קורה לא מעט), אבל אני בוחר לצפות לכך ממנה כפי שהיא בוחרת לקבל את זה על עצמה. אדון המפנק שפחה נתפש בעיניי כבעלים הממרק תכשיט או צעצוע יקר, אבל זה לא גורם לצעצוע להיות פחות צעצוע או לאדון להיות פחות אדון (אלא אם הוא חסר בטחון או שוביניסט באמת). שפחה שבחרה בשפחתיות כדרך חיים בחרה, בעיניי, להיות סוג של צעצוע לשימוש בידי בעליה כפי שייראה לנכון, ובהנחה שה"נכון" שלו מתאים ל"נכון" שלה. ואת זה סאביות צריכות להפנים.

הנקודה העיקרית שלי כאן היא שהויכוח בין סאביות לשפחות (והאדונים משתי האסכולות), כמו זה שהתחיל כאן, הוא עקר מהותית מפני שהמניעים של כל אדם לקיים סגנון חיים זה או אחר הם שונים מהותית. אי אפשר לצפות להזדהות של קבוצה אחת עם אחרת והתפרצותן המלגלגת של סאביות לדיונים של שפחות (זה פחות קורה ההפך) רק מצמצמת את המקום לביטוי האישי - שהוא בדיוק הסיבה שרובנו כאן - ומדגישה את חוסר הסובלנות הזה. השאלה לגבי מחוות יומיומיות למשל היא שאלה שפחתית, והיא דורשת תשובה משפחות ואדוניהן, ולא מסאביות או מהשולטים שלהן.

מי שלא משחק את המשחק לא יכול לקבוע את החוקים. שייעמוד בשקט בצד וייסתכל.

ריגשת אותי. מאוד.
תודה לך.

מצביע בצורה קרה וברורה על מהו בדס''מ ומהו קינקי