| דראקן |
לפני 15 שנים •
19 באוג׳ 2009
חום אנושי
שלאק. הפגיעה של החגורה יכלה להעיר שכנים, אבל הוא לא שמע אותה. ברקע הרעש היה בלתי נסבל, עם הוא לא היה עסוק. אבל זה כמעט ולא נקלט בראש. לפניו הייתה אישה ערומה, לא קשורה, על ארבע. הוא בקושי ראה אותה. הוא הרגיש את היד שלו מועכת את העור של החגורה. הלב שלו הלם בחוזקה שרק כמות אדרנלין עצומה יכולה להסביר.
קול חלוש שאל "למה אתה לא שומע את זה?" הוא הצליף פעם נוספת, הפעם עם קצת יותר משקל מאחורי המכה. זה ישאיר סימן לשבוע לפחות. המוח בקושי רשם את העובדה הזו. היא נשארה על ארבע, כנועה לבקשתו, למרות שאף פעם לא הצליף בה ככה. הוא היה מחייך ביום רגיל. אבל ביום רגיל הוא לא היה מתנהג ככה. הוא הצליף מכה אחר מכה, על כל התחת, גב והירכיים שלה, ברצף שנראה כמו נצח וכמו שניה. נהר שוצף הרעיד את העולם, אבל הוא המשיך, ללא שיטה, ללא בקרה. "למה אתה לא שומע את זה?" האישה כבר הייתה עטופה אדום, נוטפת זיעה כמוהו, ובקושי הצליחה להחזיק את משקל גופה על הידיים. היא הייתה מטרה סמוקה, כלי לשבירה. הוא לקח את היד אחורה לשניה, וכיוון מכה לאורך עמוד השדרה שלה, והצליף בחוסר אכפתיות מופגן, למרות שפניה הדומעות כוונו לריצפה. גופו רעד מרוב מתח פיזי דורסני. הוא הכה פעם אחרונה. "למה אתה לא שומע את זה?" קולו הפנימי צווח. הוא שמע את הדם שותף בראשו, את הבכי שלה. "אז למה אתה לא שומע את זה?" הוא שמע את הבטחתו לעצמו, בחיים קודמים. "למה... אתה... לא... שומע... את.. זה!" "שקט!!!" הוא צעק. החגורה נפלה מידו. הוא התיישב בכיסא. פניו נרפו. בתוך מגירתו היה מונח בקבוקון של שיווס, והוא לקח לגימה עמוקה. הוא פנה למרפסת, והסתכל על הבתים ממול. "תלכי." אמר בקול מדוד. "לא, אני לא". "תלכי." חזר. הוא הרגיש את ידיה אוחזות בו מאחור, עוטפות אותו. הוא לא הרגיש בודד יותר בחייו. |
|
|
טמונה במסגרת
|
לפני 15 שנים •
19 באוג׳ 2009
יש לי
צמרמורת..
תודה. 
|
|
|