venus in our blood(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
9 בספט׳ 2009
מודעות והכרה בצורך- השלמה או מחסום?
תגובתה של גורת חתולים סוררת הביאה אותי לתהיות .
להלן תגובתה: ''והחברה הקרובה אלי ממש לא מקבלת את רמות הפסיביות שאליהן אני מסוגלת להגיע. בחיי היום יום - חזקה ואיתנה, לא מכירה הרבה אנשים שהיו עומדים במה שאני עומדת. אבל כשזה מגיע לזוגיות עם גבר, שם הרבה יותר קשה לי לשחרר ולהרפות, אולי בגלל שזה מפחיד אותי מה יקרה אם אעשה זאת. וכמה קשה לי להכיר בצורך הנפשי שלי להיות מתמסרת, וכמה שאני כמהה לזה, ומאוד חוששת כשזה מגיע אם בכלל... /: '' בשירשור של נורית, הBDSM כפורקן לחיי היומיום(?) http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=26146 האם ההכרה שלנו בצורך להישלט, להתמסר, בכמיהה הזו, בצורך לאבד שליטה ,היא מודעות המביאה לידי מימוש? שהרי נהוג לחשוב שמודעות היא חצי הדרך לפיתרון או אולי, בדיוק כפי שהייטיבה גורת חתולים סוררת לתאר, עצם ההכרה והמודעות יוצרות בנו מחסומים ? |
|
|
סקרן1
|
לפני 15 שנים •
10 בספט׳ 2009
מסכים איתך
|
|
|
נוריתE
|
לפני 15 שנים •
10 בספט׳ 2009
אני אין לי מחסומים איתו ואת ההכרה הזאת שנפלה לי כמו אסימון ישעתי מזמן גם אם לא הודיתי בקול רם עד כה
ואני לא רואה חולשה ברצון שלי להיות האני האמיתית לידו ולעזוב בצד את כל הדברים הלא נוחים כי אני לא באה לקחת אני באה לתת לו את כל כולי ולקבל ממנו את כל כולו כי הוא מבין את הצורך שלי ולהודות בכזה דבר זאת התבגרותנפשית מסויימת. |
|
|
| דראקן |
לפני 15 שנים •
11 בספט׳ 2009
הבעיה היא שצמד המילים "ככה אני" ניתן לסילוף מאד בקלות. השאלה היא איך משתמשים במידע הזה. אפשר לומר "זה מה שאני וזה עושה לי רע, אז זהו, נגמר, ופשוט לא צריך להכנס למצב הזה יותר", לעשות חושבים ברמה הפרקטית. אפשר לומר "אפילו שזה עושה רע, ככה אני, ואין טעם לשנות". ההכרה בפני עצמה חסרת השלכה על איך בוחרים להתייחס אליה - שני תגובות הפוכות יכולות לנבוע מאותה עובדה.
מה שמשנה זה איך שפועלים, מה שעושים. דוגמא שכולם מכירים זו הפעם הראשונה שבאמת נשבר הלב. מכירים במצב הרע הרבה לפני שפועלים לפיו - והתגובות יכולות להיות הכל מלחגוג כאילו שאין מחר ולהפוך את זה לדרך חיים, עד לקיצון של שנים של ניתוק מאנשים. ההכרה בשברון לב זה כולה להכיר במצב קיים. דוגמא מחיי: ידידה שתמיד נדבקת לגברים שהיו מנצלים אותה ומשאירים אותה שבר כלי עד שהיא הייתה קופצת לבא שיעשה לה אותו הדבר. באותו הזמן, ראיתי מבחר חברה שרצו פשוט לעשות לה טוב והיא פשוט התעלמה מהם\הן. לא ניסיתי לשנות אותה (בכל זאת, רק ידידה), אבל בסופו של דבר, היא יכולה להכיר בזה שככה היא... ותנסה משהו אחר. או שככה היא, והיא תמשיך להיות בודדה (בצורה מעוררת רחמים). ... אבל בכל המקרים האלו, יש דבר אחד משותף. ההחלטה לעשות משהו לגבי ההכרה צריכה לנבוע מהאדם עצמו, ולא מאף אחד אחר. אין מה לעשות, העולם לא יבוא להציל אף אחד מעצמו. ויש אנשים שפשוט רוצים שיהיה להם רע... ולא יעשו דבר לשנות דברים לגבי המון דברים שונים. יש אמיתות סותרות אצל כל אדם, ולהתייחס רק לפן אחד של האמת בתור החשיבות האולטימיבית זה עיורון - חצי אמת מסוכנת יותר משקר. אין אדם ללא מחסומים (האמת - יש, אבל זה מצב נפשי שדורש אישפוז), והאמת היא שהמודעות לא ממש רלוונטית. היא פועלת נגד המחסומים באותה מידה שהיא פועלת ליצירתם. הבחירה במה לעשות בנידון היא רק בידייך. |
|
|
|
נוריתE
|
לפני 15 שנים •
11 בספט׳ 2009
ההכרה והמודעות עלולות לצור אצלנו מחסומים אם אנחנו מרגישים שלא נוח לנו עם זה או שזה עשוי להזיק לנו, אבל אם ההכרה מביאה לכדי מעשה שבסך הכל עושה לנו טוב אם אנחנו עוברים את המחסום או העכבה, דייני. ולפעמים כמו שכבר נאמר לעיתים a laep af faith הוא הדבר הנחוץ.
|
|
|
Morticia
|
לפני 15 שנים •
14 בספט׳ 2009
לא יודעת אם זה לגמרי עונה לך על השאלה אבל נראה לי הגיוני שככל שאדם מתקשה ובעל עכבות, כך הפנטזיות שלו יהיו יותר ויותר מרחיקות לכת
לצפות מאדם סאבמיסיבי להיות משוחרר ואסרטיבי זה בערך כמו לצפות ממלכה להצליף בך רק כי זה מה שאתה רוצה שיעשו לך... |
|
|