המנהל שנהפך למשרת – חלק ד'

המנהל שנהפך למשרת – חלק ד'

Life energy • 4 בדצמ׳ 2009

הוא נכנס לשירותים ניקה את הפלאג כמצוותה, ועשה את צרכיו. כשסיים שטף את פניו והתרענן. הוא לקח נשימה ארוכה ומילא את ראותיו, הוא בהחלט העריך את תחושת ההקלה שעברה בו. הוא לקח את הפלאג ונתן מבט אחרון לוודא שלא שכח כלום שלא נותר שום פרט מסגיר. לאחר מכן חזר למשרדה, נעמד מולה והודה לה שוב על טוב ליבה. מבלי להביט בו היא לחצה על השלט שמפעיל את הקולר החשמלי. הוא התקפל מיד כשהוא שולח ידיו לאיברו ומשחרר אנקת כאב חזקה. "חשבתי שהבהרתי את עצמי. נראה ששוב אתה שוכח את מקומך." הוא ניסה לומר משהו, אבל לא ממש יכל, הכאב היה חזק מדי. "אני לא זוכרת שהרשיתי לך לגעת, ואתה עושה יותר מדי רעש. צריך לאמן אותך לסבול בשקט". בקושי רב הצליח לשחרר "סליחה גבירתי. זה פשוט..." ואז נקטע כשזרם חזק עוד יותר עבר בו. הוא נשך את שפתיו ועשה מאמץ עילאי כדי לא להשמיע קול. הוא מיד הבין. ידו האחת תפסה את השטיח בחוזקה והשניה הייתה קפוצה מעל איברו. היא נתנה לו לסבול עוד כמה רגעים, נהנית לראות אותו מתקפל על השטיח, ואז הפסיקה. "לכאן!" הוא התרומם וניגש אליה על 4. הוא התנשם בכבדות וזיעה ניגרה על פניו מהמאמץ הרב. היא הרימה את ראשו ונתנה לו סטירה חזקה על פניו, "לא כדאי לך לשכוח שוב... תתפשט!", הוא שלח יד לכפתור חולצתו והחל מוריד את בגדיו, "יותר מהר כלב!" ושוב נתנה לחיצה קצרה על הכפתור, מזכירה לו את הכאב שקר לפני רגע חווה. הוא הסיר את בגדיו במהירות לפני שתגרום לו שוב את אותו כאב בלתי נסבל ותוך שניות היה עירום לגמרי. היא דחפה אותו עם רגלה. הוא עף לאחור ונפל על גבו. היא התקדמה ונעמדה מעליו, מביטה בו בקשיחות. תחושת פחד החלה עוברת בכל גופו.
היא הניחה את רגלה על חזהו והחלה לוחצת. בהתחלה חלש, והוא הרגיש איך כל משקל גופה מתרכז בקצה העקב המחודד שננעץ בו ובפטמותיו. היא בעטה בו, ודרכה עליו עם עקביה המחודדים. "על הבטן!" ובעטה בו. היא נעמדה עליו וידעה בדיוק באיזה נקודות ללוחץ כדי לגרום הכאב המקסימלי. הוא לא העז להוציא הגה מפיו. היא ירדה ממנו ואחרי מספר שניות של הפוגה הרגיש קולר עבה נסגר על צווארו. הוא שמע את האבזם הגדול נרכס. "ארצה!" היא משכה בשרשרת בחוזקה והרימה אותו על הבירכיים, "ידיים.", הוא הצמיד את ראשו לרצפה ושילב את ידיו מאחור הגב והרגיש את אותם אזיקים שהונחו עליו לפני מספר דקות שוב מוצמדות לפרקי ידיו, רק שהפעם זה היה הדוק יותר וכואב יותר. שוב משיכה חזקה בשרשרת והוא נעמד על בירכיו. היא תפסה אותו בשיערותיו ומשכה את ראשו לאחור ולחצה על השלט. כששוב שיחרר אנקת כאב ונפתח פיו בעווית כאב היא דחפה לו את הגאג ומיד סגרה מסביב לראשו, דואגת שזה יושב עמוק ואוטם את פיו היטב.
לאחר שסיימה להכינו אותו לקראת האילוף שלו, העמידה אותו על רגליו ובתנועה חדה דחפה אותו צמוד לקיר בפינת החדר. היא ניגשה אליו ועל הדרך לקחה את שוט הרוכבים מהשולחן. מהר מאוד איברו נעמד זקוף והיא ראתה. "את נהנית מזה אה? חכי כלבה, עוד לא סיימתי איתך!" אמרה בטון בטון מבטיח ("האמת שאפילו עוד לא התחלתי" חשבה לעצמה). היא נעמדה מולו קרוב, פניה כמעט ונגעו לפניו. היא עמדה בפיסוק קל, מחזיקה את השוט בשני ידיה מאחורי גבה ונותנת בו את מבטה החודר. הוא החזיר לה מבט מפוחד ומהר השפיל את מבטו לריצפה. סטירה עזה נחתה על פניו ומיד הרימה את ראשו למעלה "שלא תעיזי לזוז כלבה!". מבטו נשאר תקוע על נקודה בתיקרה. הוא לא הזיז אפילו שריר ובקושי נשם. היא הרימה את רגלה והחלה משפשפת את ברכה באיברו ובאשכיו, ואז בעטה בהם. הוא קפץ במקומו ומיד התיישר לאותה תנוחה. היא עשתה זאת שוב מספר פעמים, ואז סטרה לו על איברו, הוא השמיע אנקות עמומות מתוך פיו החסום. "לא לזוז! שמעת? לא לזוז!!" הדגישה את דבריה לאט תוך שהיא מביטה בתוך עניו ממרחק סנטימטרים ספורים.
היא חזרה והתיישבה בכסאה. מדי פעם סובבה את ראשה אליו. מראהו היה מלבב בעיניה. זה גירה אותה מאוד וגרם לה לרטיבות בין רגליה. זה היה נראה לה טבעי לגמרי, כאילו שככה זה היה צריך להיות ממזמן שהבוס שלה עומד מולה בפינת החדר שהיה פעם משרדו, כפות בידיו מאחורי גבו בחוסר אונים, עירום כביום היוולדו עם קולר עבה ומאסיבי על צווארו, גאג בפיו, כשאברו זקור וטבעת חשמלית סביבו וסביב אשכיו ומבטו נעוץ בתיקרה בפחד.
היא לחצה על השלט. בחנה אותו, בהתחלה בעוצמה חלשה. היא ראתה את הכאב עובר בגופו והוא נאבק בו, אך עדיין עומד בזה. היא נתנה עוד כמה לחיצות קצרות ואט אט הגבירה את העוצמה ואת משכי הזמן. היא עצרה כשראתה שסימני הכאב שהוא משדר נהיים ברורים וכשחשה שהוא מתקרב לגבולות הסבל שהוא יכול לשאת. היא לא רצתה לשבור אותו. עדיין לא. אחד הסימנים שהיו לכך היה איברו שהחל לנבול לאיטו ככל שהכאב גבר. "תעמידי אותו חזרה כלבה!! לא אמרתי שאת יכולה להשכיב אותו!"
הוא ניסה להתרכז בכל הכח להשאיר את איברו עומד ולהתנגד לכאב החד שעבר בו. לאחר כשעה של אימון היא הביטה בשעונה. השעה הייתה מאוחרת, לקראת 17:00. היא קמה ממקומה ניגשה אליו, הורידה אותו על 4 ושיחררה אותו. "תתלבש זבל. למרות שלא סיימנו את האילוף שלך. זאת הייתה רק ההתחלה של ההתחלה. יש לך עוד הרבה מה ללמוד. עכשיו תסדר את המשרד ואת השולחן שלי ותכין את הכל למחר, וכדאי לך שזה יהיה כמו שצריך! תתקשר לאישתך ותגיד לה שאתה מאחר, אחרי שאתה מסיים רד למטה ותביא את הרכב מול הכניסה. יש לך עשר דקות וחסר לך שאצטרך לחכות." ומיד הסתובבה והתקדמה לכיוון הדלת מבלי לחכות לתגובתו "כן גבירתי המלכה!". הוא מיהר להתלבש. הוא לבש את מכנסיו ואת החולצה, נעל מהר את נעליו והחל מסדר ומארגן את המשרד לקראת מחר. הוא השתדל לעשות את הכל בצורה הכי טובה שאפשר והשתדל לא לחפף. הוא ידע מה יקרה אם יהיה משהו שלא תאהב. כשסיים אחרי מספר דקות רץ לכיוון הדלת תוך כדי שהוא מסדר את עצמו, ובדרך התקשר לאישתו להודיע שיאחר בתירוץ שהוא קבור בעבודה. הדרך עד האוטו הייתה ארוכה למרות שיש לו את החנייה הכי קרובה בבנין והחמש דקות שנשארו לו זה ממש לא הרבה זמן. הוא באמת לא רצה לגרום לה לחכות. הוא הגיע למעליות וראה שכולן רק בקומות התחתונות של הבניין ואחת בדרך למטה. זאת הייתה היא במעלית, אז הוא רץ וירד במדרגות בשיא המהירות, מנסה להשיג אותה.
איך שיצאה מפתח בניין המשרדים הגדול הוא הגיע עם רכבו והוא פגש אותה בדיוק על השניה. היא נעמדה מול דלת הרכב. הוא יצא מהרכב ומיהר לפתוח לה את הדלת תוך שהוא מסתכל לצדדים, מוודא שאף אחד לא מבחין בו פותח את הדלת למזכירה שלו, מה שאם כבר היה צריך להיות הפוך. היא נכנסה לאוטו והם נסעו לכיוון ביתה. בדרך היא השתעשעה עם אשכיו והשלט והמשיכה את האילוף תוך כדי נהיגה. לבסוף אחרי נסיעה שנראתה לו כמו נצח הם הגיעו אליה, הוא החנה את הרכב סמוך לשער. הוא יצא ופתח לה את הדלת, והיה בטוח שהוא חוזר הביתה ועדיין לא הבין מה היא מתכננת עד שלקחה את המפתחות מידו. אז הוא הבין שהוא לא חוזר והזדחל אחריה פנימה. כשנכנסו לביתה והדלת נסגרה מאחוריו הוא לקח את תיקה והוריד את מעילה ותלה אותם בכניסה. מבטה החד שהוסט אליו הזכיר לו מה הוא אמור לעשות עכשיו אבל זה היה מאוחר מדי... סטירה חזקה נחתה שוב על לחיו וזרם חזק עבר בו. "אתה שוב שוכח את מקומך כלב!?" הוא מיד ירד על 4 והחל מנשק את רגליה בהתחננות ובהתנצלות. זאת לא הייתה פעם ראשונה והוא כבר ידע מה קורה כשהוא שוכח יותר מפעם אחת.
כעבור כמה דקות הוא מצא את עצמו בסלון, היא קשרה אותו כמו שקשרה אותו מוקדם יותר במשרד, רק שהפעם היא החליטה לשנות את התנוחה ליותר "מעניינת". לידיו האזוקות מאחורי גבו קשרה חבל והרימה אותם למעלה, כך שכל גופו רכן קדימה ואת החבל קשרה לנברשת שהייתה מעליו.
היא התיישבה על הספה מאחוריו, מביטה בו בשביעות רצון מעבודתה. היא לא מהירה לשום מקום. רק ישבה ונהנתה לראות את אשכיו מתחילים להתנפח ולהחליף צבעים במתקן החדש שחיכתה לנסות אותו כל כך הרבה זמן. שני לוחות העץ העבים לחצו עליהם והשאירו אותם מנותקים מגופו, חשופים רגישים ופגיעים...

המשך יבוא...

דוכיפת​(נשלט) • 4 בדצמ׳ 2009

שיבוא במהרה בימינו

עוד פרק טוב.

מוצ'ילר • 4 בדצמ׳ 2009

אתה כותב מצוין תמשיך ככה, נהניתי מאוד.

venus in our blood​(שולטת) • 5 בדצמ׳ 2009

פשוט נפלא !

סיפור נהדר

פאני היל​(לא בעסק) • 6 בדצמ׳ 2009

מחכה להמשך

פאני היל

ווואווו איזה כתיבה יפה. שאפוו

גיא 22 • 7 בדצמ׳ 2009

אני רוצה להעיר הערה קצרצרה, נראה מדבריך שהוא סובל באמת.
אדם לא אמור לסבול בטח שלא בחייו האישיים והעסקיים בגלל נטייתו הבדס''מית.
זאת אומרת זה היה ממש סבבה עם במקום להשפיל אותו בפני המנהלים האחרים של החברה, ולהותירו בחוסר ידיעה. היא היתה מעדכנת אותו במצב הפיננסי של החברה, ובסוף הישיבה הופ ארצה ! על ארבע.
הייתי רוצה לראות בסיפור יותר אלמנטים של הסכמה מצידו שהרי היה כזה אף לפני, ופינטז על העקבים שלה עוד לפני כל הסחיטה.
מה שאנחנו קוראים הם יותר אלמנטים של ניצול ציני, וסחיטה מרושעת.
צורם לי שאדם יאבד את כספו ומעמדו שיגע עליו ב 10 אצבעות בגלל הנטייה שלו.
אבל באמת סיפור יפה ומגרה.

Re: ווואווו איזה כתיבה יפה. שאפוו

דוכיפת​(נשלט) • 7 בדצמ׳ 2009

זו בדיוק ההנאה שבסיפור.האילוץ,הכפיה.זו ההשפלה האולטימטיבית ובניגוד לעבדות מרצון..בסה"כ זה גם מה שחסר כשהולכים לסשן בתשלום,לדוגמא,או ביחסים עם שולטת כשהעבד מכתיב את הסצנה וגבולותיה כאשר היא מותנית בהסכמתו,בניגוד למצב כמו בסיפורנו כשהכניעה נכפית עליו לפי רצון בלעדי של השולטת ואינה מותנית ברצונו והסכמתו.

זה לא מוסרי.

גיא 22 • 7 בדצמ׳ 2009

בפנטזיה זה סבבה. אבל לדעתי וזה מתחיל לישמע קצת פלצנות, פנטזיה צריכה להיות סוג של מראה למציאות.
אם זה היה קורה במציאות זה היה גרוע מאוד מאוד.
ושוב אני אחזור אין פה כמעט אלמנטים של הסכמה מצידו, [ אולי הזקפה המבישה ] בדסמ חייב להיות הדדי, לא ניצול.[/b]

המפקדת​(לא בעסק) • 7 בדצמ׳ 2009

הסיפור כתוב נפלא, כל הכבוד על המילים היפות באמת.

האמת, אני כבר מתחילה לרחם עליו קצת, יש בזה משהו מין הלא מוסרי כפי שגיא כתב, לטעמי דברים הולכים מעט רחוק מידי, אבל בסופו של דבר, הסיפור הוא סיפור, הפנטזיה כפי שהכותב רואה אותה וזכותו.

תמשיך ככה ובמהרה

Dunbar{Supreme93} • 7 בדצמ׳ 2009

בכל פנטזיה יש משהו ילדותי, זאת המהות של הפנטזיה שיש בה חשיבה ילדותית שאמורה לנצח את המציאות.
אבל מסכים עם גיא22, גם לטעמי במקרה הזה החשיבה הילדותיות דופקת את השהיית הספק. מעניין שזאת פנטזיה שרווחת אצל הרבה כותבי סיפורים. מישהי שתבוא ותסחוף את העבד ה"מסכן" כנגד רצונו ותכריח אותו לבצע את כל הדברים המלוכלכים, והוא אפילו לא רצה את זה!, מסכן שכמוהו. לטעמי זה יותר מדי דאוס אקס מכינה .
בעיני יש בזה משהו קצת בעייתי מבחינה לוגית. לא ה"בעייה המוסרית" בכך ש"מנצלים" את המסכן (שאינה מטרידה אותי כהוא זה, כי הרי בתוכו הוא מת על הלכלוך), אבל אם הוא מעמיד פנים בפני עצמו שהוא לא מעוניין בכך אז מה בכלל הטעם בכל הסיפור?. חבוב, או שתחגוג עם הלכלוכים או שתשחק במשחק אחר, אבל גם להתלכלך וגם להאשים בכך את השולטת הרעה?

אבל מצד שני, גם הפנטזיות שלי הרי לא לקוחות מספרי לוגיקה, אז לבריאות.