שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

המנהל שנהפך למשרת – חלק ה

Life energy
לפני 14 שנים • 13 בדצמ׳ 2009

המנהל שנהפך למשרת – חלק ה

Life energy • 13 בדצמ׳ 2009
כשסיימה לקשור אותו הסתובבה סביבו לראות שהכל במקום, עברה על כל הקשרים ועל פיו החסום ונתנה מבט בעיניו עם חיוך משפיל. היא לקחה שני צעדים לאחור והביטה בו בשביעות רצון. לאחר שניות מספר הסתובבה ונעלמה, משאירה אותו לבדו בסלון קשור בעמידה כפופה בכל גופו, ידיו תלויות באויר ואשכיו כלואים. הוא הרגיש שהזמן פשוט לא עובר. שריריו החלו להתעייף והוא הרגיש את החמימות והכאב מופיעים בכל חלקי גופו מעמידה שלא היה רגיל אליה. הוא החל מתפתל במקומו ומשמיעה גניחות, מנסה למצוא את התנוחה הנוחה עד כמה שאפשר מבלי שאשכיו ימתחו ויכאיבו לו עוד יותר ממה שהם כבר. לאחר דקות ספורות שנראו לו כמו נצח היא חזרה מחדרה לאחר שהחליפה לבגדים נוחים יותר. מנקודת מבטו יכל רק לראות שלבשה מכנסיים צמודות וסנדלים שחורות וסקסיות במיוחד, בעלות פלטפורמה גבוה. בחצי עין הצליח גם לראות שהביאה איתה שוט רכיבה. היה זה שוט גמיש וארוך במיוחד עם חבל דק וקצר בקצהו. היא התיישבה על הספה מאחוריו ולמגה מעט יין מכוס מהודרת, מתענגת על כל לגימה. בין לבין הייתה מביטה בו במבט בוחן, ומחשבות סדיסטיות רצות במוחה כאשר היא מתכננת את הציד שלה.
היא לא קשרה את עיניו. היא רצתה לראות את הבעות פניו כשהוא סובל. זה עשה לה את זה. וגם לא היה צורך, גם ככה הוא לא יכל לראותה. היא שתתה את יינה באיטיות ובאלגנטיות, ובכל פעם שהשמיע רעשים "מוגזמים" לדעתה כמו אנחות או התנשפויות והחל לזוז יותר מדי מיד הזכירה לו מה זה כאב אמיתי ומיד השתתק ונעמד כפסל. אחרי שעה ארוכה של אילוף נוקשה, היא העבירה את השוט על גבו, מלטפת אותו בעדינות. הוא הרגיש את הנגיעות הרכות והמלטפות, אך לא נתן לזה לשטות בו. הוא רעד מפחד וכולו היה דרוך ומתוח מפני הבאות כי ידע שזה לא הולך להמשך עוד הרבה זמן. היא העבירה את השוט מגבו לכיוון ישבנו, בחריץ ועל לחייו כאילו סורקת את עורו ומסמנת את הטריטוריה שלה כחיית טרף. היא העבירה את השוט לאורכו של ההאמבלר מצידיו ואז הגיע לנקודת התורפה שלו במרכזו. היא ליטפה מעט את אשכיו החשופים שכבר היו אדומים תפוחים ומדי פעם דקרה אותם מעט עם קצה השוט. הוא קפץ ממקומו באינסטינקט ומיד חזר למצבו הקבוע והסטאטי. הוא כבר חווה על בשרו וידע מה קורה כשהוא זז ללא רשות. "ששששששש..." כאילו מנסה להרגיעו. היא המשיכה מלטפת, ואז החלה נותנת פליקים קטנים. בהתחלה חלשים. נהנית לראות אותם נוקשים ורועדים בתוך השק הקטן והמתוח כשמאחוריהם האמבלר מאסיבי ומהודק בחוזקה. זה כאב לו מעט, אך הוא עדיין לא הרגיש כאב ממשי, היא רק השתעשעה בהם, זה היה להנאתה האישית בלבד.
לאחר דקות ארוכות של שעשוע החלה מגבירה את העוצמה בהדרגה והוא החל להרגיש את ההבדלים. ההפלקות נהפכו להיות בקצב אחיד ומונוטוני מלמעלה למטה. הוא גייס את כל כוחותיו עשה מאמצים גדולים כדי לעמוד בשקט מבלי לזוז ולספוג את הכל. בכל הטירוף הזה שעובר עליו הוא חשב רק על דבר אחד: שסף הכאב שלו משתפר והוא מרגיש שיפור ביכולת הספיגה שלו, למרות שלא היה ממש בטוח אם זה בעקבות העינויים הממושכים שעבר מהרגע שנהפך להיות העבד שלה, או שהיא לא באמת מצליפה בו בעוצמה הנכונה. הוא לא האמין שזה מה שעובר בראשו. זה לא היה דומה לשום פנטזיה שחלם עליה, בטח לא ברמת כאב כזו אבל הוא החל להתמכר לזה. להתמכר לה. עמוק בתוכו הוא ידע שזה מקומו האמיתי, שלשם הוא שייך, להיות עבד נרצע ומאולף לעולמים. זוהי מהות חייו ולשם כך הוא נולד. זה היה גדול ממנו ולא הבחירה שלו.
לבסוף כשנמאס לה, היא לקחה את הלגימה האחרונה מהיין המשובח וקמה מהספה. בידה האחת החזיקה בשלט ובידה השניה בשוט הרוכבים האימתני. הוא הסתכל הצידה וראה את רגליה היפות והחשופות בתוך סנדלי הפלטפורמה הגבוהות כשלצידן השוט. לפתע ראה אותו מתרומם במהירות ונעלם משדה ראייתו והוא נכנס מיד לכוננות ספיגה וכיווץ את כל שריריו בגופו. עברו מספר רגעים, הוא חיכה וחיכה וציפה להצלפה שתגיעה והיא לא באה. היא לא עשתה כלום, רק הביטה בו. הוא היה בטוח ש"הסכנה" חלפה, וכשראתה שהירפה את שריריו והשתחרר, הנחיתה על ישבנו בשיא העוצמה הצלפה חזקה שהשמיעה שריקה רועמת באויר. הוא קפץ ממקומו בפרעות וצעקה עמומה יצאה מגרונו אשכיו נמתחו והוא מיד הוכרח לחזור למקומו.
היה זה כאב קיצוני שלא חווה עד כה. בכל הסשנים שעבר בחייו גבולותיו כובדו, כולל סף כאבו. מעולם לא נגרם לו סבל ברמה כזאת. תמיד הייתה לו מילת ביטחון ותמיד היה לו לאן לברוח, הפעם היא זו שהחליטה מה יהיו הגבולות שלו וללא שום דרכי מילוט. זה היה בדרך שלה ושלה בלבד. היא קבעה מה יקרה ואיפה, מה תהיה עוצמת הכאב וכמה זמן זה ימשך. אין ספק שהיא החליטה לעלות בכמה רמות בסולם האימונים שלו. היא ידעה למה הוא מסוגל וכמה עוד הוא יכול לשאת, גם אם הוא החל לבכות ולהתפרק גם אם התפרץ בזעם וניסה להשתחרר בכל כוחו וגם אם התחנן מעומקי נשמתו. לא ממש היה אכפת לה. היא ידעה יותר טוב ממנו ודעתו מעולם לא הייתה חשובה. אבל יחד עם זאת היא הייתה אנושית. אמנם סדיסטית וקשוחה מאוד, אבל אנושית...
היא המשיכה מצליפה בו בעוצמה, הצלפה אחרי הצלפה. הוא החל נותן בה מבטים מתחננים שתפסיק בעוד שהוא מתפתל ונאנק, אך זה רק עיצבן אותה עוד יותר. היא שנאה את המבטים האלו. מדי פעם הצליפה באשכיו, מעבירה בהם זרמים חשמליים, שבתוך ההאמבלר כאבו עוד יותר, מזכירה לו שהוא העבד המזורגג שלה. שהוא באילוף. היא ניגשה ונעמדה מולו, התכופפה אליו והרימה את ראשו אליה באצבעה. הוא שוב נתן בה את אותו מבט מתחנן שלא סבלה אבל ראתה בעיניו משהו נוסף, חבוי. זאת הייתה סוג של התנגדות. מעין מרדנות.
הוא קיווה שתגלה מעט רחמים כלפיו כשהביט בעיניה הכחולות והמדהימות שיכלו להמיס כל דבר שהביטו בו. פיו נטף רוק שנזל על השטיח שלה מבעד לגאג. היא גילגלה את עיניה למטה מבלי להזיז את ראשה והביטה בטיפת הרוק על השטיח ובשובל שיוצא מפיו. "ליכלכת את השטיח שלי זבל!". אבן כבדה נפלה על ליבו באותו הרגע כשהאשליה התנפצה בפניו. הוא החל מניד בראשו במבט מפוחד המנסה להסביר משהו. היא שלפה כיסוי עיניים שהכינה בדיוק למצבים כאלה ומיד הניחה על ראשו ואטמה את עיניו. הוא ניסה להתנגד ולשחרר את עיניו בחוסר אונים, ואז היא תפסה את הטבעת בקולרו ומשכה אותו קדימה בחוזקה כשרגליו במקום בעוד שהיא לוחצת על השלט. אשכיו נמתחו והלחץ גבר יחד עם הזרם החשמלי הבלתי נסבל שעבר בהם. הוא פלט עוד צעקות אטומות ואנקות כאב ולפתע עזבה אותו ונעלמה שוב. הוא לא ראה כלום ולא שמע דבר. הוא ניצל את ההפוגה ואגר כוחות להמשך, או אולי חשב שאגר כוחות?. הוא היה בתוך חושך, בדממה מוחלטת, והתחיל לשים לב לקור שהיה באוויר שלא שם לב אליו מרב כאב. עורו סמר והוא החל לרעוד. חוסר הודאות הלחיץ אותו מאוד והוא איבד את תחושת הזמן. הוא רצה שתחזור. הוא התחרט על כל מה שיחל ורק רצה שתחזור אליו. הוא החל לבכות. בכי אמיתי.
ואז הרגיש את השוט. היא הפתיעה אותו בהצלפות. הוא לא ידע מאיפה זה בא. היא הצליפה בכל גופו – בגבו, בישבנו בירכיו בידיו הקשורות ובאשכיו הסגולים.
עברו שעות. הוא כמעט ולא הוציא קול מגרונו. בקושי יכל לעמוד על רגליו מרב עייפות. היא ניגשה אליו והרימה את ראשו משיערותיו, מורידה את כיסוי העיניים.
דמעות זולגות מעיניו, מבטו כבוי ומזוגג, שום דבר כבר לא היה חשוב יותר. הוא היה במעין אפאטיות וכבר היה תשוש מדי מכדי להבין או לקלוט מה קורה סביבו. היא כבר לא ראתה התנגדות יותר.
אחרי שהפכה את כל גופו לשלל צבעים וחבורות, היא שיחררה אותו. היא פתחה את אזיקיו ואת ההאמבלר והוא נפל על הריצפה. זה מה ששבר אותו והיא ראתה את זה בעיניו כשהכרתו מערופלת והגאג בפיו.
היא נעמדה מעליו, שמה את רגלה על צווארו ולחצה על השלט. הוא כבר לא שלח את ידיו לאיברו, אלא רק התפתל וגנח. הכאב כבר לא היה אותו דבר. היא הביטה בו מלמעלה בחצי חיוך ובמבט מלא שביעות רצון. האילוף עבד...

המשך יבוא...
Olive
לפני 14 שנים • 14 בדצמ׳ 2009
Olive • 14 בדצמ׳ 2009
גאה להיות הראשון שאומר: ואו!
Morticia
לפני 14 שנים • 14 בדצמ׳ 2009
Morticia • 14 בדצמ׳ 2009
תשמע, אין ספק שיש לך יכולת נהדרת לבטא עצמך עם מילים
ושאתה כותב מאוד יפה

אין ספק גם שזו פנטזיה מעניינת שלפרקים מדברת אליי יותר ולפרקים הרבה פחות
מה שלא מונע ממני להעריך אותה כפנטזיה או באופן כללי את כשרון הכתיבה

אבל נדמה שזה לא כשרון הכתיבה שאתה מנסה לטפח בפנטזיה הזו
ברמת עיצוב הדמות, הכתיבה מעט כושלת
ואכן יש לי לא מעט בעיות, ברמה הזו, עם הדמות שלה
(וגם עם שלו כפועל יוצא)

הוא הגיבור האמיתי בסיפור
והיא,
מעבר להיותה בעיני אישה נורא אלימה ולכאורה ללא שום סיבה טובה,
דמות לחלוטין משנית
ולחלוטין שטוחה
בכלל לא ברור מה מפעיל אותה מלבד שירות נאמן לפנטזיות שלך

היא כמעט דאוס אל מאכינה
(אחד הפתרונות הנראטיביים הקלים ויחסית שפלים שיש, למעט מקרים גאוניים נדירים)

ברמה הספרותית לפחות,
קשה מאוד להתחבר אליה

ומכאן יוצא שגם ההזדהות עם הגיבור תלויה אך ורק ביצר פנטסטי דומה לשלו אצל הקורא
וגם אז נדמה לי שזה בעירבון מוגבל...

על כל זה, בכל זאת אחתום בכך שהכתיבה שלך באמת יפה
וסחתיין על חתיכת פנטזיה והבאתה לכאן
icon_smile.gif
אלימלך
לפני 14 שנים • 14 בדצמ׳ 2009
אלימלך • 14 בדצמ׳ 2009
תענוגות, תודה.
מוצ'ילר
לפני 14 שנים • 14 בדצמ׳ 2009
מוצ'ילר • 14 בדצמ׳ 2009
שוב אתה מקבל מחמאות כי שוב מגיע לך.
אחלה סיפור מחכים להמשך.
פלינט​(שולט)
לפני 14 שנים • 15 בדצמ׳ 2009

לטעמי

פלינט​(שולט) • 15 בדצמ׳ 2009
יש בפרק הזה איזו-שהיא נפילה...
הו ספרותית והן תוכנית
אין חידוש ואין ריגוש
(ביחס לארבעת הפרקים הקודמים)

חבל, מאוד! אהבתי את ההתחלה