| דראקן |
לפני 14 שנים •
22 בדצמ׳ 2009
הרס ואהבה
אוטובוסים, מכוניות, אופנועים, כל מה שרועש. העיר בשש מילים, והסיבה לתיעוב גורף. הוא התפטר מזמן, ומאז לא מצא עבודה. יושב בבית, עובר בין ספרים למחשב למיטה. לאלכוהול כבר הפסיק לפנות, גם לא לשאר הסמים. כביסה, אוכל, סרטים, טלפונים לא נעימים מהמשפחה והחברים האחרונים שעדיין נשארו. ימים עוברים, שבועות, חודשים, כבר יותר משנה.
מוסיקה כבר לא מהנית יותר. ספרים כבר נהיו עניין טכני. לימודים, אמביציה, דברים שרצה לשכוח למרות שידע שאלו יוציאו אותו משם. חלומות מוזרים שבהם התחתן עם אשתו של חבר שנעלם, חזר לתיכון ועדיין הבריז. זה היה כל כך מזמן. לא זכר אם אי פעם היה אופטימי או רצה משהו שונה. הדברים האלו נהיו לא נגישים בימים האחרונים. ------------------------------------------ "הוא בא אלי אתמול, חתך לעצמו את הורידים והתחיל לקפוץ לאמצע הכביש." היא אמרה. "תחתכי. חד וחלק, את לא צריכה להתעסק אם האנשים האלו שרוצים לעשות לעצמם נזק. תתקשרי להורים שלו. שהם יטפלו בזה." "אתה צודק, אני יודעת. אני אעשה את זה. אבל אני כל כך דואגת לו!" "את ניסית לעזור בכל דרך אפשרית. את יודעת את זה. את הורגת את עצמך איתו." "אבל אני מרגישה אחריות... אני חלק מזה." היא אמרה, דומעת. "והוא לא מרגיש אחריות. זו הסיבה שימשיך." "אתה כל כך צודק. אני אעשה את זה... אין אפשרות אחרת. אתה אדם נפלא, ויום יבוא ושנינו נהיה מאושרים." "כי מגיע לנו." אמר, והתכוון לזה. ----------------------------------------- הוא לפת את צוארה מאחור בזמן שחדר לה לתחת. הוא ידע שהוא מפחיד אותה, מכאיב לה. השיער שלה היה אוסף של קשרים דבוקים, הגוף הרזה מדי שלה נוטף זיעה, דמעות ודם. היא הייתה כל כך יפה, אבל הוא היה צוחק עכשיו אילו ראה אותה מהצד. הוא מצא עוד כוח לחדור יותר חזק. הוא שחרר את הידיים קצת, לתת לה לנשום ואז נכנס בשיא האלימות. היא נשנקה. הוא תפס את ידיה ומשך אותם אליו, והחזה הקטן שלה נשאר תלוי באויר. הראש שלה היה תלוי, כבר לא היה לה כוח להרים אותו בעצמה... היא נכנעה למתקפה הברוטלית שלו. נתנה לו לעשות מה שרצה. הוא רק תקף יותר באלימות, כמעט תולש את ידיה הדקיקות מהכתפיים. הוא תפס אותה עם יד מתחת לגופה והרים אותה מספיק כדי שיוכל לנשוך את הכתף שלה. הוא ידע שזה ישאיר סימן, וכשגמר, גם חתך שם את העור והרגיש דם בפיו. הוא עזב אותה, נתן לה ליפול על המיטה, לסיים לבכות. הוא הלך להתקלח. כשחזר, היא כבר הייתה ישובה, הדמעות כבר הפסיקו לזרום, הפצעים כבר לא ממש מדממים. הוא הסתכל בחוסר שביעות רצון. "מה את עדיין עושה פה? תעופי לי מהפנים." לפי פניה, היא סוף-סוף באמת נפגעה. היא לקחה את בגדיה, לבשה אותם בחופזה בלי מילה ויצאה. הוא קיווה שהיא לא תחזור אי פעם. |
|
|
|
|
|