| דלידה |
לפני 14 שנים •
31 בדצמ׳ 2009
לא יכולתי לדעת אבל שהיה רע יכולתי להגיד לא מתאים לי ביי אני הולכת.
לא לחינם אני מחפשת גבר כיום שיודע את כל המילים בעברית ולא רק מילת ביטחון. ולא, בדסמ לא יהיה חלק מהחוויות שלי יותר. השרשור לא עלי והבה לא נהפוך אותו לכזה 
ותודה רבה כמובן }{ |
|
|
| Morrigan |
לפני 14 שנים •
31 בדצמ׳ 2009
ברור, ברור.
לא ניסיתי להפוך את השרשור לכזה. מצטערת שזה יצא ככה.
|
|
|
הדורבנים(נשלט)
|
לפני 14 שנים •
31 בדצמ׳ 2009
הדיון נראה לי מאוד חשוב. כל מילות ביקורת שלי שתיכף אכתוב היא במטרה לחדד אותו, וחס וחלילה לא לבטל אותו.
אין ספק בעיניי שיש כאלו עבדים טבעיים. אני כזה. כלומר - עבדים שאולי דומיננטיים ויש להם דיעות מוצקות ווכחנים על כל דבר, אבל בכל סוג של סאב ספייס או אפילו קרוב אליו (ויש גם כמה רמות של סאב ספייס) אין שום יכולת סירוב. ציות מוחלט. לא משנה כמה פוגענית היא הדרישה או הסיטואציה וכמה כעס, עלבון זעם היא ממלאת אותי, וכמה אלימות היא מוציאה ממני. בעת המעשה או לאחריו. המצב הזה קורה לי הרבה פעמים. ואני די מתייחס אליו כמצב קיים שצריך לחיות איתו. לעיתים זה אפילו זה די כיף. תחושה *אמיתית* של חוסר אונים. ברור שאני גם נפגעתי כמה פעמים,מאוד. וכאן באה השאלה הגדולה: אז מה? מה כבר יכול לקרות? הייתי רוצה שאנשים ידברו יותר תכלס. מה התחושה אחרי האקט? אני יודע שאני יכול להסתובב יום שלם עצוב נורא. ואז מדבר, והיא לא מבינה מה אני רוצה, או שכן מבינה... ומדברים על מי האחריות. ומדברים (רטרוספקטיבית) על גבולות שנמצאו, למרות שלא ידענו שהם שם. ומה עושים להבא.. וכו'. אלה חוויות די מעצבות, אבל להגיד שהם משאירים משקעים איומים ונוראיים? אצלי לא. יאללה קורה. הייתי רוצה שאנשים יכתבו יותר, מה בדיוק המשקים שמצבים כאלו משאירים, למה הם כלכך דיסוננסיים שאי אפשר לחיות איתם. |
|
|
| דלידה |
לפני 14 שנים •
31 בדצמ׳ 2009
החוויות האלו סובייקטיביות.
אחד אומר "אז מה" ומישהו אחר נשבר מהם. |
|
|
| liquid blue |
לפני 14 שנים •
1 בינו׳ 2010
דיון מעניין (ודעתי עליו )
וכמו תמיד לדעתי אין פה גישה נכונה או לא נכונה לגבי הנקודה שהועלתה. זה מאד תלוי באנשים העוברים את החוויה.
הרי ידוע שגן עדן של אחד הוא הגהנום של האחר. בעוד שלאנשים מסויימים היעלמות הגבולות המוחלטת הנה טראומטית ונחווית כ"אונס" וכחוויה רעה, יש אחרים שיתענגו עליה, בלי קשר למה שאכן התרחש, כיוון שבשבילם דווקא חוויה זו שקורית **אצלם** בראש ובגוף (ללא קשר למה שהשולט עושה או לא עושה באותו הרגע) היא מופלאה וקסומה. כל אדם שנכנס אל העולם הזה, מן הראוי שיעשה זאת בידיעה סבירה של עצמו, הצרכים שלו והמקומות אליהם הוא שואף להגיע. כמובן שאי אפשר לדעת הכל מראש, בעיקר אם אתה novice, אבל לפחות הערכה כללית היא דבר בריא ונכון. כמובן שהדבר תקף לשני הצדדים, אך בסופו של יום האחריות של כל אדם זה היא על עצמו, מכיוון (שבתקווה) כולנו אנשים בוגרים ואיתנים בדעתם. ברור שיש חשיבות עצומה בבחירת בן הזוג המתאים לעניין, הכרה מספיק עמוקה ותקשורת מספיק טובה בין הצדדים כך שימנעו מצבים לא נעימים ולא נוחים לאחד מן הצדדים. מצד שני מידת התקשורת הזו יכולה להשתנות וזה בסדר, אם הצד ששם עצמו בידי השני מודע לכך שרמת התקשורת וההבנה מתחילים מנקודה יחסית נמוכה, ועדיין הוא בוחר להכנס לסיטואציה הזו. זה סוג של רולטה רוסית, נכון, אבל יש אנשים שנהנים ממשחק של רולטה רוסית מדי פעם - ומי אנו שנאמר שזה פסול? כל זאת בהנחה שהשחקן **אכן יודע שהוא משחק ברולטה**! לדעתי זו הנקודה העדינה בעניין הזה, וזהו גם לב ליבו של כל דיון מעמיק בתחום. המודעות העצמית של האדם, והידיעה לאן הוא נכנס וכמה הוא מעוניין לתת מעצמו. אדם שאינו מעוניין לחוות את הבלתי נודע, יהא אשר יהא, מן הראוי שיקבע גבולות ברורים יותר מראש ודרכי בקרה מוסכמות כדי להמנע מן המקומות אליהם הוא אינו מעוניין להגיע. זו אחריות שלדעתי מוטלת בראש ובראשונה עליו עצמו, כיוון שהוא בוחר להכנס אל תוך הסיטואציה הבדסמית. איני מטילה ספק בכך שגם על הצד הדומיננטי מוטלת אחריות כבדה, אך אם אין הצד הנשלט מבהיר מראש את הסתייגויותיו ואת כללי המשחק - איך יהא הצד השולט מסוגל לדעת איך ולאן לכוון את העניינים? בעיקר אם זו פגישה מזדמנת או קשר חדש יחסית. לסיכום - בעיני האחריות על גורלו של אדם בוגר ושפוי מוטלת בראש ובראשונה על כתפיו הוא. כך אנו מתנהלים בעולם- על ידי בחירות נבונות ופחות נבונות שביצענו בעצמינו. וכראוי - גם המחיר או הרווח שאנו קוצרים בעקבות בחירות אלו הוא שלנו בלבד. אנו יכולים לבחור לחלוק אותו או לשמור אותו לעצמינו - גם את המחיר וגם את הרווח, אבל זו שוב - בחירתנו בלבד
|
|
|
| liquid blue |
לפני 14 שנים •
1 בינו׳ 2010
אמממ...איך מוחקים הודעה?!
נרעה שלחצתי על "שלח" פעמיים ואני לא מוצאת איך למחוק את העותק השני!
|
|
|
| liquid blue |
לפני 14 שנים •
1 בינו׳ 2010
נראה!!! אוף
|
|
|
HARMONY
|
לפני 14 שנים •
1 בינו׳ 2010
ל - fog
בדיעבד, אחרי כל פעם שהייתי בסיטואציה כזאת, שאלתי את עצמי את השאלות:
למה לא התנגדתי? למה לא עצרתי? למה לא הראיתי סימני מצוקה ברורים? למה לא אמרתי מילת ביטחון? למה לא צעקתי? למה לא בכיתי? חלק מהסיטואציות השאירו איזו צריבה, סוג של טראומה שצרובה במוח, חלקן הודחקו לדעתי, את חלקן הצלחתי לעבד ו"לשים בצד" (אולי אפילו ללמוד מהן משהו להמשך). עם זאת, מתוך המקום שבו אני יודעת שלקחתי סיכון ושמתי את עצמי בסיטואציות האלה מתוך בחירה, ייתכן שזה מה שגורם לי לקחת אחריות ולא להתקרבן. בצורה החולנית והמעוותת אפשר לראות את זה כ"מבחנים" שאני מעבירה את עצמי... ורוצה לדעת שאני יכולה להם וחזקה מהם (מהמבחנים). כמו אנשים שעוסקים בתחביבים או מקצועות מסוכנים, נכנסים לסיכון ויודעים מראש שיש סיכוי שייפגעו, אבל כשהם יוצאים מהם הם מרגישים שגילו עוד טפח מתעצומות הנפש. כך גם אני... רק התחזקתי... עוד שלב בפיתוח החוסן הנפשי. בברכת שנה טובה ועשור מופלא ( : |
|
|
| Morrigan |
לפני 14 שנים •
1 בינו׳ 2010
לfog, liquid blue ו harmony
אני שמחה לקרוא תגובות אישיות ומפורטות פה, על החוויות שלכם. זה עונה על חלק מהתהיות שלי, רב תודות על ההתיחסות הרצינית.
בתשובה לתהייה של fog, אני מניחה שמצבים בהם עוברים גבולות באופן קיצוני, או מקרים של שולט לא מתחשב או מנצל, או לסירוגין מקרים של סשן מזדמן (שזה בעיני בעייתי בפני עצמו) אפשר להגיע למצבי קיצון (לנשלט, הרי הכל סובייקטיבי) בהם הנשלט חווה טראומה. תהיות שמזכירות נפגעי טראומה, הופיעו בפוסט שגרם לי להעלות את הנושא לדיון. עם זאת, אני רואה שהרמוני מתארת תהיות דומות אבל היא מתגברת ומתחזקת מזה. כמו שאמרו פה, מה שמחזק אחד יכול לשבור אחר |
|
|
epimetheus
|
לפני 14 שנים •
1 בינו׳ 2010
באמת דיון מענין וחשוב,
אני שמח שהעלת אותו |
|
|