בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הגיע הזמן לנער קצת את הפורום הרדום הזה!!

הפולניה​(אחרת)
לפני 14 שנים • 8 בינו׳ 2010

הגיע הזמן לנער קצת את הפורום הרדום הזה!!

הפולניה​(אחרת) • 8 בינו׳ 2010
הסיפור הזה הוא לא בדיוק סיפור שליטה, לא בגלוי אבל יש בו הומואים ויש סקס ואפילו סוג של שעבוד, וזה בטח יותר טוב מהשממון השורר פה כיום icon_rolleyes.gif


א. מטבע קשה
את ההחלטה לשנות את חיי קיבלתי קצת אחרי שמלאו לי שלושים. פתאום הבנתי שאני כבר לא ילד ושנמאס לי לעבור מסטוץ אחד לשני. מחקתי את כל הפרופילים שלי באטרף והצהרתי חגיגית בפני כל מכרי שמספיק זה מספיק, די עם סטוצים, מספיק עם סקס חסר משמעות, אני עם ההתמכרות הזו גמרתי הודעתי לכולם, מהיום אני מתנזר עד שאמצא את האחד שלי, ולמרבה פליאתי אפילו עמדתי בזה, נכון, רק במשך כשלושה חודשים, אבל גם זה משהו,
מה? לא?
ההתנזרות שלי החזיקה מעמד עד סוף הקיץ, אבל קצת אחרי הגשם הראשון בעוד הסופגניות מנצות על מדפי הפיצוציות והסופרים התחלתי לחלום פתאום חלומות רטובים שמתאימים יותר לילד בן שש עשרה וכמו כולם נשברתי, בלעתי את גאוותי וחזרתי לאטרף עם הזנב בין הרגליים.

למרות שאחרי פסק הזמן הממושך מסטוצים הייתי חרמן להשחית הודעתי בתקיפות גברית לכל מי שפנה אלי שאני לא עושה סטוצים, אני בעניין של זוגיות. אפילו לחצתי על התווית של הלב בפרופיל שלי בתקווה שיצא לי מזה משהו, לא שדמיינתי חתונה, אני לא טמבל עד כדי כך, אבל קיוויתי לפגוש מישהו נחמד, ואולי אפילו להצליח למצוא קשר שיארך יותר מחודש.
כדי להוכיח את כוונותיי הרציניות קניתי לי מחשב חדש עם מקלדת ארגונומית, ומסך מודרני דקיק, וקיוויתי לטוב.
חודש אחרי סירוב תקיף לעשות סקס בפגישה הראשונה והתעקשות על פגישות מקדימות מצאתי את עצמי מבואס עד עפר מכל מיני דייטים עם כל מיני טיפוסים הזויים שראו יותר מידי פרקים של "הכי גאים שיש" ושל הסדרה השנייה, לא זוכר איך קוראים לה, נו, ההיא עם הלסביות....
תאמינו לי, הסדרות הדפוקות האלו פשוט הרסו את הנוער, כולם רוצים סוג של בריאן או שיין, או איך שלא קראו לטיפוסים הבדויים הללו.
נמאס לי כבר מזה אמרתי למסך המחשב החדש והחטוב שלי, פקדתי עליו להפסיק לעשות לי פרצופים, כיביתי את הסנוב היקרן הזה ויצאתי לעשות סיבוב בגן שנפתח זה עתה מחדש.
בגן המשופץ היה יפה מאוד, אבל קר ומואר מידי, ואם לא די בכך לא היה שם אף אחד שווה, הסתובבו שם רק כמה קשישים עצובים - אולי כדי שאני אדע איך בדיוק יראה העתיד שלי? - ואם זה לא היה מבאס דיו אז כמה זוגות סטרייטים צעירים התמזמזו בלי בושה על הספסלים, גורמים לי להרגיש הומו בודד ופתטי, ואם זה לא היה מספיק גם החל לרדת גשם דקיק ומעצבן.
הלך עליך גולן אמרתי לעצמי בעצב, באת לחפש סקס ובסוף תצא עם נזלת ודיכאון, קדימה, תודה שאתה לוזר ותחזור להתחנף לזרים מול מסך המחשב הגאוותן שלך.
הקשבתי לעצות שלי והתחלתי לחזור הביתה ופתאום יצא מישהו בריצה מאיזה שביל צדדי ורץ לעברי כשראשו מופנה לאחור, נתקע בי לפני שהספקתי לזוז הצידה ושנינו כמעט נפלנו אפיים ארצה.
"היי, תסתכל לאן אתה הולך." רטנתי, ותפסתי אותו חזק, "לאן אתה רץ?"
"סליחה, אני בורח מהפקחים." הוא אמר ונאחז בי כדי לא ליפול, "תיזהר מהם." הוסיף אחרי שהצליח להתייצב על רגליו.
לאור הפנס ראיתי בחור צעיר ורזה עם עור לבן מאוד, פנים דקים ועדינים מוארים בעיניים שחורות וגדולות, ושערות חלקות ופרועות, מסופרות בתספורת ממש גרועה. גם הבגדים שלו לא היו משהו, מכנסים שחורים של מלצר וחולצה לבנה לשעבר, הכול מקומט ולח מגשם.
אחר כך באו שני פקחים שמנים ומכוערים של העירייה, לבושים במדים מטופשים עם וסטים זוהרים, כובעי מצחייה אידיוטיים על ראשיהם ופנסים חזקים מידי בידיהם.
הם הסתכלו עלי בעין עקומה ואני די בטוח שאם לא הייתי בחור גדול ורחב עם פרצוף עצבני של ערס שלא סופר אף אחד הם היו פותחים עלי את הפה, אבל אותי לא עשו באצבע, הסתכלתי להם ישר בעיניים ולא מצמצתי אפילו, והם קלטו עם מי יש להם עסק, שתקו והמשיכו הלאה בדרכם לחפש טיפוסים קטנים ומפוחדים יותר ממני שאפשר יהיה להציק להם בנחת.
"זהו ילד, הם הלכו, ועוד מעט ירד מבול, קדימה, הגיע הזמן להסתלק." הודעתי לצעיר, והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. הוא נדבק אלי ופסע בעקבותיי בשתיקה עד שהגענו למכונית שלי.
"אולי אתה יכול לתת לי טרמפ?" שאל בקול ביישני אחרי שפתחתי את הדלת.
"טרמפ לאן?"
"לא חשוב, אני ... אני לא כל כך מכיר את תל אביב."
"מאיפה אתה?"
"מבני ברק."
"אני אוריד אותך בתחנה המרכזית, תוכל לתפוס משם אוטובוס הביתה." הצעתי.
הוא עשה לא עם הראש, ולמרות שהגשם הלך והתחזק היה ברור שהפנים שלו רטובות בעיקר מדמעות.
"ברחת מהבית?"
הוא הנהן, ניסה להגיד משהו, השתעל ונחנק, מביט בי במבט אומלל.
"יאללה, תיכנס." אמרתי ולקחתי אותו הביתה.
בדרך שוחחנו קצת, הוא סיפר לי שהוא בן עשרים, לא רוצה להתחתן, נמאס לו ללמוד בישיבה, רוצה ללכת לנח"ל החרדי. הוריו נחרדו מהרעיון, הייתה מריבה נוראית והוא הסתלק מהבית לפני יומיים, כמעט בלי פרוטה בכיסו, ועכשיו הוא רעב ועייף ומיואש.
"אבל למה הלכת לגן העצמאות?"
"כי שמעתי ששם אפשר לעשות כסף." הוא ענה, והאדים כמו ילדה קטנה.
החניתי את המכונית שלי - חנייה מסודרת משלי זה הקורבן שאני מקריב תמורת המגורים בגבעתיים האפרורית ולא בתל אביב הזוהרת - הדלקתי את האור במכונית והבטתי בו במבט בוחן. "פייגלע?" שאלתי, והוא האדים עוד יותר, השפיל מבט ושתק.
"אולי יותר טוב שתחזור להורים, תתנצל, תמצא שידוך טוב ותתחתן." הצעתי.
הוא עשה לא עם הראש, "לא יכול." אמר בלחש.
"אז מה אתה כן יכול לעשות?"
"לא יודע, אבל לשם אני לא חוזר." אמר והביט בי במבט נחוש.
"טוב, בוא תישן אצלי הלילה, מחר אני אקח אותך לבית דרור, אתה יודע מה זה בית דרור?"
הוא משך בכתפיו, "כן, שמעתי על בית דרור, אבל מבוגר מידי בשבילם." אמר בדכדוך והלך אחרי כמו כבשה צייתנית, אכל את החביתה והסנדוויצ'ים שהכנתי לו, התקלח, לבש את הטרנינג הישן שאודי שכח אצלי - ושהיה תלוי עליו כמו על דחליל - ונרדם על הספה עוד לפני שנגמרו החדשות בערוץ 10.

קמתי בבוקר וגיליתי שהוא הספיק לצחצח את המטבח ואת המקלחת ועכשיו הוא טורח על הסלון המבולגן שלי.
"אם תמשיך להיות כזה חרוץ ומועיל אני לא ארשה לך ללכת." התלוצצתי כשהוא הגיש לי נס קפה עם טוסטים בריבה.
"הלוואי." הוא אמר, והביט בי במבט מלא תחנונים שהזכיר לי את תולי, גור החתולים הקטן שאימצתי כשהייתי ילד. בחופש חנוכה מצאתי אותו משוטט בחצר, רעב ומבוהל, לקחתי אותו הביתה למרות עקימת פניה של אימא, האכלתי, השקיתי וטיפחתי אותו באהבה והוא גדל להיות חתול יפה ומפונק שגר בחדרי, ישן במיטתי וחילק איתי את חיי עד שנדרס כמה ימים אחרי שהתגייסתי. מאז איש לא הביט בי במבט מתחנן כל כך.
"אני יכול להישאר פה כמה ימים?" הוא שאל אחרי שסיימתי את הקפה, "אני לא אפריע." הוסיף, וידיו רעדו כשלקח ממני את המגש עם הספל הריק ושיירי הטוסטים.
"אהה... אני... אני לא יודע." היססתי, מתלבט בין הרצון לעזור לילד המסכן הזה, ובין החשש שלי להסתבך בצרות ולקחת אחריות על מישהו חוץ מעצמי, "איך קוראים לך?" שאלתי כדי להרוויח זמן.
"השם האמיתי שלי הוא נפתלי הירש." הוא אמר, "אבל כולם קוראים לי תולי."
"וואלה?" נדהמתי מצירוף המקרים המוזר, "מה אתה אומר? קראו לך תולי? טוב, בסדר, אתה יכול להישאר, אבל רק כמה ימים, רק עד שתסתדר." נחפזתי לסייג את נדיבותי כדי לא לצאת חלילה פראייר.
"תודה גולן." אמר וחייך אלי חיוך זוהר, ופתאום ראיתי שבעצם הוא בחור די נאה, נכון, רזה מידי, ועם תספורת גרועה ובגדים נוראיים, אבל בהחלט לא מכוער.
"אכלת כבר?" שאלתי. הוא עשה כן עם הראש והוסיף שהוא עדיין רעב.
"הנה, קח כסף תולי," שלפתי כמה מטבעות מהארנק שלי והגשתי לו, "ולך לקנות לך לחמניות טריות, לא יזיק לך להשמין קצת."
"אני אעשה קניות אחר כך, קודם אני רוצה..." הוא כרע על ברכיו מולי, ושלח יד מגששת בין רגלי.
הזין שלי הזדקף מיד, והוא משך למטה את מכנסי ולקח אותו לפיו, גונח בעונג. "אתה לא חייב." אמרתי, כדי לא לצאת מניאק.
"אני כן." הוא השיב, ויותר לא דיברנו.

מאז שעזבתי את הבית לא גרתי עם מישהו ופתאום הילד הזה צנח לי לתוך החיים. זה היה מוזר, ומה שמוזר יותר היה שהתרגלתי לחיים איתו במהירות מפחידה ומצאתי את עצמי משלים עם דברים שהפליאו אותי ואפילו הרגיזו....
החודש הראשון היה הכי קשה. היו המון דברים שהיינו צריכים ללמוד זה על זה. אני לא מדבר על הסקס ועל השינה יחד, זה דווקא היה קל יחסית, הוא לא ידע כלום ונהנה ללמוד ואני אוהב ללמד אותו, אבל אני רגיל שאחרי הסקס כל אחד הולך לדרכו ופה זה היה אחרת, לא היה לו לאן ללכת ואני הבטחתי לו - מיד אחרי הסקס הראשון - שהוא יכול להישאר אצלי כל זמן שהוא ירצה, ומאחר ואני מקפיד לקיים הבטחות והמחשבה שהילד ישוטט לבד ברחובות וינסה להרוויח כסף בגן העצמאות העבירה בי צמרמורת היה עלי להשלים בסובלנות עם הרבה דברים שמעולם לא חשבתי שאשלים אתם.
מסתבר שתולי אוהב לנקות, וחייב שהכול סביבו יהיה מסודר. אפילו גרב אחת לא מקופלת כראוי בארון מטרידה אותו, והוא גם אוהב לבשל וזה אחלה, אבל הוא מקפיד על אוכל כשר ובריא עם המון ירקות...
"ונשמרת לנפשך מאוד מאוד." הוא אומר כל פעם שאני מתלונן שנמאס לי כבר מארוחות מאוזנות.
הוא מאוד אוהב לטפל בי, לסדר אחרי ולדאוג לבריאותי וזה באמת נפלא אבל לפעמים כול מה שאני רוצה זה שיניחו לי להיות מוזנח, לאכול פיצה לשתות בירה ולעשן.
למזלו של לחץ הדם שלי תולי נעלב אם אני לא אוכל את הסלטים והאוכל הבריא שהוא מבשל לי, וסובל מהתקפי אסטמה כשאני מעשן. הוא לא יודע לשתות, ולמרבה הצער לא אוהב לגעת בי אם אני שותה ... הוא אומר שאלכוהול גורם לריח שלי להשתנות וזה מפחיד אותו. הוא כזה ילד מצחיק לפעמים... איך זה שגר איתי בחור צעיר ואני מרגיש כאילו אני חי אצל סבתא שלי ז"ל?

"אז מתי אתה רוצה שאני אסתלק?" הוא שאל אחרי השבוע הראשון שלנו יחד.
הוא הנחית עלי את השאלה הזו מיד אחרי שהתעוררנו משנ"צ חביב שקדם לו סקס איטי ונפלא שאחריו נרדמנו בכפיות חמימות. מיד כשהוא ראה שעיני נפקחות הוא רץ והביא לי למיטה קפה ועוגת גזר ודבש תוצרת בית שאפה במו ידיו החרוצות.
"למה אתה שואל?" שאלתי ונגסתי בעוגה - לא רע בשביל משהו עמוס כל כך הרבה ויטמינים.
"מצאתי את המתכון בפורום בישול ואפייה אורגניים." הסביר תולי, "אז מתי?" חזר ושאל ונעץ בי את המבט המתחנן החתולי הזה שקשה לי לעמוד בפניו.
"מתי מתחשק לך?" ניסיתי לגשש מה כוונותיו.
תולי הביט סביבו שבע נחת מהסדר והניקיון שהשתוללו בלי מעצורים - אפילו אימא שלי לא הייתה מתלוננת על מצב הדירה אחרי שהוא השתלט עליה - ואחר כך החזיר אלי את מבטו, "אף פעם?" הציע בזהירות ומיד הסמיק.
"אתה רציני תולי? אני מתכוון ... אתה באמת רוצה שנגור יחד וכל זה?"
"רק אם אתה רוצה."
"למה שאני לא ארצה בחור צעיר ונחמד וחרוץ כמוך? אבל ... אה... תראה חמוד אני לא בטוח ש...." השתתקתי כי בעצם לא ידעתי במה אני לא בטוח ולמה אני מהסס כל כך.
הוא השפיל מבט ונראה עצוב. "טוב לי אתך מאוד תולי." אמרתי וליטפתי את זרועו, "אתה מטפל בי נהדר."
"באמת? גם לי טוב אתך." אמר ופניו זרחו משמחה, "אבל אני לא יכול לשלם לך שכר דירה." הזכיר לי ונראה שוב עצוב.
"אני יודע, זה בסדר." משכתי אותו אלי, "תשלם לי שכר דירה במטבע קשה." התלוצצתי ודחפתי יד לתחתוניו, מפסיק בזה את השיחה.

אחרי חודש הוא מצא עבודה בסופר המקומי והתחיל לקלוט מה עליו לעשות כדי להסתגל לחיים במגזר החילוני
"אני חייב ללמוד אם אני רוצה להתקדם בחיים." שח לי אחרי שהעיר אותי בבוקר שישי אחד עם מגש עמוס בקפה ובעוגיות סובין עם שקדים ואגוזים, ממותקות בדבש ובסוכר חום.
"אני אלמד אותך כל מה שאני יודע." ליטפתי את ירכו, מבחין בשמחה שהזין שלו שהיה חבוי מתחת לתחתונים שקניתי לו (וחוץ מזה גם קניתי לו ג'ינסים וחולצות ונעלים וגופיות כי לא היו לו כמעט שום בגדים) מתחיל להזדקף.
"תודה, אני אוהב ללמוד ממך, אבל אני חייב ללמוד גם דברים שלומדים בבית ספר כדי שאני אוכל לעשות בחינות בגרות, הבעיה שצריך בשביל זה כסף ו...."
"אל תדאג בקשר לזה תולי, יהיה בסדר." הבטחתי לרשום אותו ללימודים בבית ספר אקסטרני, זה עולה כסף אבל להחזיק עוזרת ולאכול במסעדות יקר הרבה יותר.
"אני מבקש סליחה שאני מרגיז אותך לפעמים." הוסיף אחרי שהודה לי, ושוב הסמיק.
"זה בסדר, טוב שאתה מקפיד שאני אוכל אוכל בריא ושאתה לא נותן לי לעשן, ואני שמח שאתה לא מרשה לי לחיות כמו חזיר ומנקה ומסדר, אני יודע שלפעמים אני מתעצבן, אבל אל תשים לב, האמת שאני שמח שאתה מטפל בי, נעים לי שיש מי שמנקה ומבשל ודואג לי."
"אני יודע, אני לא מתכוון לזה." הוא השפיל מבט ונראה כאילו יבכה עוד מעט.
"אתה מתכוון לסקס?"
תולי עשה כן עם הראש והתחיל להתעסק עם הכלים, מתכונן לבצע נסיגה למטבח. "תעזוב רגע את הכוס הזו, היא לא תברח." הנחתי אצבע מתחת לסנטרו ואילצתי אותו להביט בעיני, "טוב לי אתך." חזרתי ואמרתי, "וזה שאתה לא רוצה שאני אזיין אותך לא מפריע לי, זה בסדר גמור, אפשר גם ככה, לא חייבים לעשות הכול."
"זה לא שאני לא רוצה אני פשוט ... אני לא יכול." הוא לחש, והתחיל לרעוד כמו שתמיד קורה לו כשהנושא העדין הזה עולה על הפרק.
אני שונא לראות אותו אומלל ומבוהל בגלל העניין הזה. "בסדר חמוד, אל תתרגש, לא חייבים חדירה, זה בסדר." הרגעתי אותו, מנסה להדחיק את הרצון שלי לזיון אמיתי, (אחרי הכול הוא לא חייב לי כלום ואם אני אוהב לדחוף את הזין שלי לחור הדוק וחם זו הבעיה שלי, לא שלו).
"ואם יימאס לך ממני ותלך לאחרים?" תלה בי תולי מבט מודאג, "שמעתי אותך מדבר עם הבחור הזה... עם התמיר הזה, ואתם צחקתם." לחש באומללות, עכשיו הוא כבר ממש בכה.
"תמיר אידיוט תולי, ואני הייתי קצת מסטול... עזוב, אל תחשוב על זה."
"בסדר." הבטיח, ניגב את הדמעות ואחר כך אחז בידי ונישק לה בתנועה חטופה, חושש להרגיז אותי, אבל לא מסוגל להתאפק. ככה הוא הביע את רגשותיו כלפי, זה היה נוגע ללב אבל גם מביך.
"תולי בחייך..." משכתי אותו אלי לנשיקה אמיתית שהוא התמסר לה בכל ליבו, נמס בזרועותיי. אף אחד לא נישק אותי ככה, כאילו מגיש לי את עצמו בשלמות, זה היה נהדר, אבל גם מפחיד קצת.
"סליחה גולן, אל תכעס." הוא ביקש אחרי שהנשיקה תמה, "תגיד, למה אתה קורא לו תמי? חשבתי בהתחלה שאתה מדבר עם בחורה." פער לעברי עיניים תמימות – השאלות שהיו לו לפעמים...
"זה סתם בצחוק, אני נשבע לך שתמיר לא בחורה, יש לו זין והוא משתין בעמידה כמוני וכמוך."
"אבל שמעתי שהוא אמר שכואב לו הכוס." פער תולי עיניים שחורות נהדרות ומלאות תום ילדותי של בחור ישיבה שחי כל חייו בחממה מוגנת, רחוק מאוד מהטינופת של הביצה התל אביבית.
"זה היה סתם בצחוק תולי, עזוב... תגיד, לא הגיע הזמן שתצא לעבודה?" בימי שישי הוא גם עשה משלוחים וכבר התחיל ללמוד כדי לעשות רישיון על אופנוע, מפגין זיכרון מעולה וכושר ריכוז שעוררו בי קנאה.
הוא העיף מבט מודאג בשעון. "כן נכון." קפץ ממקומו ודהר למטבח עם המגש, ומרות שמיהר לא יצא מהבית לפני שסידר את הכלים במדיח והפעיל אותו.
"אל תשכח מעיל!" צעקתי אחריו, "אמרו שבצהרים ירד גשם."
הוא נעצר, לקח מעיל אמר לי תודה ואחר כך רץ החוצה, חושש לאחר אפילו שנייה לעבודה העלובה שלו – הדייקנות שלו, ההקפדה על לוח זמנים ונימוסים טובים הייתה מצחיקה ומתוקה כל כך...
חיכיתי עד שהייתי בטוח שהוא רחוק ואחר כך הרמתי טלפון לתמיר, "קדימה תמי, חתיכת שרמוטה עצלנית שכמוך, קומי כבר ותביאי לפה את הכוס שלך, יש לי כאן זין עצבני שמתגעגע לתחת השמן שלך."
הפולניה​(אחרת)
לפני 14 שנים • 8 בינו׳ 2010

ב. החטא ועונשו

הפולניה​(אחרת) • 8 בינו׳ 2010
"אני, לי יש סיבה כי בזמן האחרון קובי נעשה ממש נזיר, אבל מה אתך גולן? אתה חי עם תולי ובכל זאת אני ואתה... אתה לא מרגיש אשם לפעמים?" שאל תמיר אחרי שיצא מהמקלחת, נקי וחפוף, שערו מסורק וגופו מדיף ריח טוב ונקי של סבון.
"עכשיו נזכרת לשאול?" צחקתי, קמתי באנחה מהמיטה הפרועה והסרתי את הסדין הלח מזרע ומזיעה. כמו תמיד עם תמיר הסקס היה אחלה וכייף והכול, אבל הייתי מותש. אני כבר לא ילד, גם הוא לא אבל במיטה הוא חרמן כמו בחור בן שש עשרה, תמיד מוכן לעוד פעם. לפעמים אני מקנא בפסיביים שלא צריכים לעבוד כל כך קשה אלא רק לשכב להם בנחת וליהנות, להיות אקטיבי זו עבודה ממש קשה.
תמיר ניסה למחות את החיוך מדושן העונג מעל פניו ולהראות עצוב ומתחרט, אבל פרצופו זרח מנחת ועיניו הבריקו מעונג. ככה הוא נראה תמיד אחרי שהוא מקבל זין, ושום דבר, אפילו לא רעידת אדמה עם צונאמי, לא יצליח לקלקל את מצב רוחו הטוב אחרי שהוא בא על סיפוקו. זה אחד הדברים שאני אוהב אצלו - חוסר הבושה והמעצורים, וההנאה הגלויה שלו מסקס פרוע, לח, מלוכלך וחסר גבולות של מוסר ומוסכמות. כמה חבל שהחבר האידיוט שלו לא יודע למצות עד הסוף את הכישרונות הנדירים של תמי במיטה.
"מה הבעיה של קובי? למה הוא לא חוגג יותר על התחת השמנמן שלך?" שאלתי וצבטתי את עכוזו החלקלק והעגלגל. יהיו בטח פלצנים שיגידו שתמיר דשן מידי ושלא יזיק לו להוריד כמה ק"ג ולהתחטב בחדר כושר, אבל אני אוהב אותו בדיוק ככה, עגול ורך, ומתמסר בהתלהבות קולנית לזין שלי.
"לא יודע." משך תמיר בכתפיו, "הוא דביל כזה, מצד אחד הוא קנאי וכל הזמן אומר שהוא אוהב אותי ועושה לי סצנות אם אני מסתכל על אחרים ומצד שני .... מסכן, זו לא אשמתו שהוא קיבל חינוך דתי דפוק כזה שהרס לו את כל הכיף מסקס. אתה חבר טוב שלו, אולי תשכנע אותו ללכת לפסיכולוג ולהפסיק להיות כבד כזה?"
"באיזה נימוק בדיוק אני אמור להשתמש? אם אתה רוצה שאני אפסיק למלא את מקומך בתחת של החבר שלך לך לפסיכולוג, תספר לו על רגשות האשמה שלך שיצאת הומו, תחפור לו ותוציא עליו הון עד שתהיה הומו חרמן כמוני וכמו תמיר?"
"אתה יותר גרוע ממני." צחק תמיר ונשען, מחייך, על המשקוף, מביט איך אני מסבן את החזה והבטן שלי שהם, האמת, די שעירים, אבל זה מה שהוא אוהב, השרמוטה החרמנית הזו.
גם קובי שעיר, ואפילו יותר ממני. הלוואי והייתי בחור טוב ויפה כמוהו, אני מכיר אותו שנים, הוא חבר טוב שלי, אני הראשון שהוא בא לספר לו לפני כמה שנים על תמיר, והשתפך בפני כמה הוא מתוק, יפה, חמוד ומקסים. גם תמיר אוהב אותו מאוד, ולמה שלא יאהב? קובי בחור נהדר, הוא אחלה גבר והוא לא רק שרירי ומסוקס, נאמן ואוהב ומפנק, הוא גם נבון מאוד ובן אדם כייפי והכול, אבל עם השנים משהו בזוגיות שלהם החמיץ, התייבש, או אולי נרקב? לא יודע מה בדיוק ולא נעים לי לחטט, אבל עובדה שיום אחד תמיר צץ אצלי, אמר שהוא לא יכול יותר עם היובש הזה ובלי שום בושה פיתה אותי לסקס, מה שלא הפריע לו להצהיר במקביל כמה הוא אוהב את קובי.
הם גרים יחד כבר כמה שנים, מגדלים שלושה פינצ'רים מפונקים, חיים כמו זוג יונים, לא זזים אחד בלי השני, אפילו עובדים יחד באותה חנות רהיטים מפונפנת, יש להם חשבון בנק משותף, קשר חם עם אימא של תמיר (אישה באמת מקסימה) ובעידודה הם אפילו חושבים על הבאת ילד מאחת החברות הלסביות של אחותו היפה של תמיר. החיים שלהם נראים כמו אידיליה בוורוד, אבל כשתמיר חרמן והוא רוצה סקס טוב באמת (בערך פעם בשבוע) הוא בא אלי וקובי... אין לי מושג למי הוא הולך כדי לזיין. למרות שהוא חבר ותיק שלי ואני מכיר אותו עוד מהתיכון הוא תמיד היה קצת עצור בקשר לסקס, קצת ביישן כזה... אולי תמיר צודק וזה בגלל שאבא שלו היה רב והוא גדל בבית דתי. אחרי שאביו נפטר, שנה אחרי שהוא יצא מהארון בהמון דראמה וצלצולים עיראקיים, כל המשפחה שלו התחרדה עוד יותר, הוא בקשר איתם, אבל זה קשר מכאיב לשני הצדדים, ואולי זו הסיבה...
"אני יודע שאני אמור להרגיש אשם בגלל קובי כי הוא חבר שלי והכול, אבל אני פשוט לא מרגיש ככה תמיר, מצטער, אני לא מסוגל לזייף רגש שאין לי. אני באמת אוהב אותו אבל אם הוא לא מבין לבד שאין בטבע ואקום, ושכל חלל ריק צריך להתמלא בסופו של דבר, בעיקר אם הוא נמצא בתחת החרמן שלך תמי, אז...."
"ומה בקשר לתולי? המשיך תמיר לחפור.
"מה בקשר אליו?"
"הוא לא יודע עלינו, נכון?"
"לא, אף אחד לא יודע, וגם לא ידע, הבטחתי לך שזה יהיה הסוד הקטן שלי ושלך תמי, ואני תמיד מקיים את ההבטחות שלי."
"אני אוכל את עצמי שאני מרמה את קובי, אולי זה לא עושה רושם כזה אבל אני ממש אוהב אותו גולן, אתה יודע שאני לא סתם מדבר, הוא אהבת חיי, הבית שלי, הנשמה שלי, הוא בעלי היחיד והאהוב, הלוואי והייתי יכול להתאפק ולהסתפק במה שהוא יכול לתת לי."
"אל תדבר שטויות תמיר, אתה צעיר מידי בשביל לחיות בעוצר סקס, אם הוא מסתפק בפעם בחודש זו הבעיה שלו, למה שאתה תתאפק ותסבול בגלל התסביכים שלו?"
"כי אני אוהב אותו ויש בזוגיות ובאהבה הרבה יותר מאשר סתם סקס." נאנח תמיר, והזוהר שקרן מפניו הועם מעט, "ומילא אני וקובי שזה סיפור ישן שאין לו סוף, או פיתרון, אבל עכשיו אנחנו מרמים גם הילד הנחמד הזה שכל כך מעריץ אותך."
"מעריץ אותי? איזה שטויות, מה יש לו להעריץ? מה הוא בכלל מבין מהחיים שלו? הוא בקושי יצא מתחת לסינור של אימא, הוא מעריץ את הדירה שלי, ואת זה שאני נותן לו מקום לגור, ומשלם על הלימודים שלו, ברגע שהוא יראה זין חדש וגדול יותר הוא ישכח אותי." אמרתי בשחצנות.
"אולי..." העווה תמיר את פניו בספקנות, "אבל עכשיו הוא איתך, למה אתה בוגד בו?"
"כי הוא לא מוכן שאני אזיין אותו, מציצות זה אחלה, אבל לפעמים גבר צריך קצת יותר מזה." הסברתי לתמיר, ונתתי לו את המגבת שלי, "תנגב לי את הגב." דרשתי, ובעוד הוא טורח ומשפשף את גבי הבהרתי לו את התיאוריה שלי על דת והומואים, וכטוב ליבי במקלחת המפנקת שחררתי קצת קיטור על האלוהים הדפוק הזה שדוחף את האף הארוך שלו לכל מקום, ומקלקל את הכיף מכל דבר. "לא רק מאוכל אלא גם מסקס, ובגלל זה כל הדתיים, אפילו אם הם דתלשים, לא יודעים ליהנות כמו שצריך מזיון בתחת, ולנו, שלא סובלים מהשריטה הדתית הזו, אין ברירה אלא לבגוד כדי להגיע לסיפוק, ולכן מי שצריך להרגיש אשם שאנחנו בוגדים תמי זה אלוהים, לא אתה ואני." הבהרתי לתמיר שהקשיב לי בשתיקה, לקחתי ממנו את המגבת הלחה, הסתובבתי לתלות אותה על המתלה שלה ואיכשהו, בלי שום הכנה מראש, מצאתי את עצמי מחליק, עושה סיבוב ונוחת על רצפת המקלחת, רגלי השמאלית בוערת מרוב כאב והרגשה שמשהו מאוד לא טוב קרה לה מנקרת בליבי.
תמיר המבוהל מהצעקה שפלטתי ניסה לעזור לי לקום, אבל משום מה לא הצלחתי בשום פנים ואופן לדרוך על הרגל המסכנה שלי שהתנפחה במהירות מבהילה.
"לך תתקשר מיד למגן דוד אדום." פקדתי עליו, "ותזרוק לי קודם איזה מכנס או משהו שלא יתפסו אותי עם הזין בחוץ."
הוא רץ למלא את פקודתי, מנסה לשכנע אותי כל הזמן שזה לא נורא, זה רק נקע, ואחרי שישימו לי תחבושת אלסטית זה יסתדר.
"לא אני לא חושב שזה יקרה." אמרתי, יודע בליבי שזה הולך להיות סיפור ארוך וכואב ורע מאוד. בכל זאת ניסיתי להשתחל לתוך המכנסים שלי אבל לא הצלחתי, כאב לי מאוד והרגל פשוט סירבה לזוז, ובסוף ויתרתי, התעטפתי חלקית בחלוק מגבת וניסיתי לשמור על קור רוח.
תמיר היה אמיץ ונשאר לצידי, מנחם ומלטף ובוכה לסירוגין, אבל ברגע ששני פאראמדיקים חסונים התפרצו פנימה והעמיסו אותי, גונח ומקלל, על אלונקה, מכסים אותי ברוב התחשבות בשמיכה, הוא ברח לקובי.
מי שחש לבית החולים לטפל בי בזמן שצילמו וגיבסו אותי, דאג להחזיר אותי הביתה בלי להעיר שום דבר על הנסיבות החשודות בהן מצאו אותי, ונשאר לסעוד אותי כשנחתי במיטה שלי, מגובס מכף רגל עד ברך, כאוב וחבול ואומלל מאוד, היה תולי.

רק אחרי עשרה ימים של אומללות וחוסר מעש בבית, אסיר של הגבס הכבד שרגלי הדוויה הייתה נתונה בו אושפזתי ונותחתי. מעולם לא שיערתי בנפשי שניתוח איחוי שבר שכולם הגדירו בקלות דעת כעניין פשוט ושגרתי יגרום לי סבל כה רב.
בגלל ההרדמה הקאתי את נשמתי במשך יממה תמימה, סבלתי מאוד והתייסרתי מכל תנועה.
אחר כך חזרתי הביתה והיה עלי לשכב במיטה עד שרגלי השבורה תתאחה ורק אז הבנתי שמאדם גאה ובטוח בעצמו, קל תנועה וספורטיבי הפכתי לשבר כלי עלוב שצריך לבקש שיעשו בשבילו הכול. השינוי היה מהיר ופתאומי והתקשיתי להסתגל אליו.
לזכותו של תולי אומר שהוא עשה כמיטב יכולתו לטפל בי, לשרת אותי, להקל על ייסורי ולהרגיע אותי, אבל בסופו של דבר גם הוא איבד את סבלנותו ואחרי שצעקתי עליו שהמרק לא חם ולא טעים, ושהוא שוב שכח להביא לי מפית ולסדר לי את הכרית הוא איים עלי שאם לא אפסיק לטרטר אותו ללא הרף הוא יסתלק ויעזוב אותי
"שתמיר יטפל בך." הוסיף בנבזות מרושעת ויצא מהחדר בדפיקת דלת, משאיר אותי רובץ חסר אונים ומבוהל במיטה.
פתאום תפסתי כמה אני חסר אונים ועד כמה אני נתון בידיו של אדם זר, ונחרדתי עד עמקי נשמתי.
מאז שאיבדתי את יכולת התנועה הייתי לגמרי לבד - תמיר ניתק איתי מגע ונסע עם קובי לחופשת סקי באוסטריה אחרי שהשאיר לי הודעה קצרה ויבשה במשיבון בה הוא מאחל לי רפואה שלמה, הקשר שלי עם הורי ואחי היה דל מאוד מאז שיצאתי מהארון, וספק אם הם היו עוזבים את חייהם המסודרים ובאים לטפל בי, מלבד תולי לא היה לי איש בעולם.
נכון, היו לי מכרים, יזיזים וחברים, אבל אף אחד מהם לא היה טורח להתפנות מעיסוקיו כדי לשהות איתי, לדאוג לי, להאכיל אותי, לטרוח סביבי ולדאוג לי. הבנתי לפתע איזה מזל היה לי שתולי גר איתי ועד כמה אני תלוי ברצונו הטוב של הבחור הצעיר הזה שבעצם לא היטבתי כל כך להכיר, והפרנויה שלי התחילה להשתולל.
שכבתי מודאג, מנסה לחשוב מה לעשות כדי להציל את עצמי, ואז הוא נכנס שוב, נושא מגש עם קערת מרק חם, מפית מיץ ועיתון, הניח אותו לצד המיטה ושאל אם אני זקוק לעוד משהו.
דמעות של הכרת טובה עלו בעיני. "לא, הכול בסדר, תודה תולי, אני מאוד מודה לך, אני יודע שאני בלתי נסבל לפעמים, אבל גם לי קשה מאוד, כואב לי ואני סובל ומוציא את זה עליך, אני מתנצל."
"זה בסדר." אמר תולי בקצרה, בלי להביט בפני, "תאכל." האיץ בי, "אני רוצה להפעיל את המדיח לפני שאני הולך לעבודה."
אכלתי מהר, משבח את המרק שלו, ושבתי להודות לו. הוא לקח ממני את המגש ונסוג לעבר הדלת, ואז שאל פתאום מה תמיר עשה איתי בבית ואיך קרה שנפלתי דווקא כשהוא היה איתי.
"הוא בא לבקר ואין לו שום קשר לנפילה שלי, זו הייתה סתם תאונה, החלקתי במקלחת, זה הכול."
"אבל למה התקלחת פתאום באמצע היום?" שאל תולי בחשדנות.
"סתם, בא לי להתקלח." אמרתי וכבשתי את פני בעיתון.
תולי שתק רגע, ואחר כך אמר, "בסדר, אני הולך עכשיו לעבודה, אם תרצה משהו דחוף תתקשר ואני אבוא, להתראות."
"להתראות." עניתי, ממשיך להביט בדפים הפרושים על ברכי, ורק אחרי שהוא הסתלק שמתי לב שהעיתון בכלל הפוך.
הוא חזר בערב, ואחרי שאכלתי ארוחת ערב קלה שהוא הכין לי הוא קשר שקית ניילון על הגבס שלי ולקח אותי להתקלח. יכולתי להתנייד בכבדות על הקביים ברחבי הבית, אבל רק בתנאי שהרצפה הייתה יבשה. גם מדרגות היו מכשול בלתי עביר וכדי לעלות לחדר השינה שלי - שברוב טיפשותי מיקמתי בקומה העליונה - היה עלי לשבת על עכוזי ולהיעזר בידי כדי לנוע למעלה. זה היה משפיל ומבזה, ומדכא עד עפר. מזל שהייתה לי מקלחת מרווחת בחדר השינה.
מאז ששברתי רגל המקלחת הייתה עניין בעייתי ובכל זאת התאמצתי להתקלח לפחות פעם ביום כשאני יושב על כסא פלסטיק מתחת לזרם המים. ברגע שישבתי הרגשתי בטוח וזרם המים על גופי היה נעים ומרענן מאוד, אבל פחדתי מאוד מהרגע שבו היה עלי להתרומם ולעמוד על רגלי על הרצפה הרטובה. זכר הרגע הנורא בו נפלתי והפכתי פתאום לנכה חסר ישע לא עזב אותי, וחרדתי מאוד ליפול שוב, הפעם עם הגבס הכבד שעל רגלי, ולהיפצע שנית.
בעזרת תולי הצלחתי לעבור את מכשול המקלחת ולהגיע, מתנשף ומותש, למיטה. הצטנפתי מתחת לשמיכה, רועד מאפיסת כוחות מביט איך הוא מוריד את תחתוניו והולך גם כן להתקלח, משאיר את הדלת פתוחה כך שיכולתי להביט בגופו הרטוב מתחת לזרם המים. מאז שנפגשנו לראשונה חלפו שלושה חודשים ותולי הצנום עלה במשקל, צבר שרירים ואפילו נדמה לי שגבה מעט. גופו הדק והילדותי התמלא ונעשה חזק ורחב יותר, כתפיו וגבו התיישרו והתרחבו, וזרועותיו נעשו חזקות ושריריות.
"נעשית בריון קטן תולי." החמאתי לו, והוא חייך ואמר שזה בגלל שהוא עובד קשה, סוחב ארגזים ושקי סחורה בסופר, ומקפיד לאכול אוכל בריא ומזין.
"מרגישים, נעשית ממש גבר בחודשים האחרונים." חייכתי אליו בחזרה.
"כן, נכון." הסכים תולי בשביעות רצון, והחל לסבן בקפידה את הזין שלו שנעמד וגדל וגדל וגדל ....
אחר כך הוא התנגב בזריזות ונכנס למיטה. "אני חרמן." אמר בפשטות, "מה דעתך?"
"טוב, תראה, אני די מוגבל עם הגבס הזה ו..."
"זה בסדר, אתה לא צריך לעשות כלום, רק לשכב בשקט וליהנות." אמר, סובב אותי על צידי, נצמד אלי והחל לחכך את הזין שלו בעכוזי.
"תשמע תולי, אם לא אכפת לך אני ... אני לא ממש מת על הקטע הזה, אני מעדיף להיות אקטיבי."
"כן, גם אני." קטע אותי תולי בקצרה, וחדר לתוכי בתנועה אחת מהירה ופסקנית.
הוא דאג לשמן את עצמו קודם וזה לא היה נורא. נכון, זה כאב, אבל בצורה נסבלת, לשבור רגל כאב יותר, אבל ליהנות ממה שהוא עשה לא נהניתי למרות שהוא ליטף את הזין שלי שסירב להזדקף, נישק את עורפי והפטיר כלאחר יד כמה מילות חיבה.
אחרי שהוא גמר הוא ניגב אותי בעדינות, הביא לי מים, אמר שהיה לו כיף, ואפילו הביע בפיזור נפש צער שאני לא נהניתי ומיד אחר כך נרדם לצידי, מרוצה, ואחרי שבכיתי חרש כמה דקות, מתאבל על שהגבר שהייתי פעם, ניגבתי את אפי ונרדמתי גם כן.

יש עוד פרקים אבל אם אתם מעוניינים בהם תבקשו יפה, רצוי גם להתחנן icon_lol.gif
הפולניה​(אחרת)
לפני 14 שנים • 9 בינו׳ 2010

ג. אתה שלי

הפולניה​(אחרת) • 9 בינו׳ 2010
התעוררתי למחרת עם גרון כואב ואף סתום. הרגשתי ממש חרא ונראיתי בהתאם. תולי לא ידע את נפשו מרוב דאגה, דחה את משמרת הבוקר שלו לאחר הצהרים, רץ להביא לי תרופות מקופ"ח והוסיף עליהם עוד סמי מרפא טבעיים מבית הטבע הסמוך - אמנם על חשבוני, אבל בכל זאת יפה מצידו - ולא נרגע עד שלא מדד את חומי, השקה אותי תה רותח עם דבש ולימון וגרב לי גרביים חמים.
"זה בסדר, זו סתם התקררות קלה תולי, אתה לא צריך להילחץ." ניסיתי למתן את הפעילות התזזיתית שלו סביבי – מאז שרגלי נשברה נעשיתי קצת עצבני וכמו סבתי ז"ל בשנים שלפני מותה בשיבה טובה לא סבלתי שדברים קורים מהר מידי.
"אני לא מבין איך חלית." המשיך תולי לדאוג, והניח את כפות ידיו הקטנות על כפותי - יש לי ידיים של דוב - בניסיון לחמם את אצבעותיי הקרות, "הרי אתה כל הזמן בבית, ממי נדבקת?" תהה.
לא הצלחתי להבין איך הגבר הצעיר שכפה את עצמו עלי הלילה בתקיפות כזו הפך לפתע לאימא פולנייה דאגנית, השינוי הזה מרט את עצבי. "לפעמים נעשים חולים בגלל לחץ נפשי ולא בגלל וירוסים." אמרתי בקרירות, "ואם תזכור מה עשית לי אתמול בלילה ...."
תולי נרתע מעט, ואולי גם הסמיק קצת, אבל ידיו לא זזו מידי. "לא יכולתי להתאפק." אמר והשפיל מבט, ריסיו העבותים רוטטים בחינניות, מטילים צל ענוג על עורו. "זה כל כך טוב... אני לא מבין איך יכולת להתאפק כל הזמן." ואז נפקחו העיניים הכהות היפות וננעצו בעיני, "אולי אתה יכול להסביר לי איך התאפקת כשאני לא הסכמתי להזדיין אתך?" היתמם בקנטרנות, ועכשיו הגיע תורי להסמיק.
"זה בגלל תמיר? ככה נקמת בי תולי? לא מספיק ששברתי רגל אתה צריך גם להשפיל אותי?"
"ואיך אתה חושב שאני הרגשתי אחרי שקובי התקשר אלי וצעק שאתה בוגד ושהוא בחיים לא רוצה לדבר אתך?"
"למה הוא התקשר אליך?" נדהמתי.
"הוא לא התקשר אלי, הוא התקשר לנייד שלך, ובגלל שהיית בניתוח אני עניתי ו..."
"ענית לנייד שלי? כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאסור לענות לנייד של אחרים." כעסתי.
"אבל אתה לא אחרים, אתה... אתה...." דמעות החלו לזרום על לחייו.
"מה אני?" שאלתי וניגבתי באצבעי את דמעותיו.
"אתה שלי! אני לא רוצה שתהיה עם אף אחד אחר."
"זה לא עובד ככה תולי, אתה לא יכול להתנהג ככה עם בני אדם."
"למה לא? מה אתה יכול לעשות לי?" טפח תולי קלות על הגבס שלי.
"אל תשכח שהרגל שלי תבריא יום אחד." הזכרתי לו ולחצתי בכוח על פרקי ידיו שכבר לא היו דקים וענוגים כל כך, אבל עדיין חלשים משלי.
עיניו נפערו לרווחה ואישוניו התרחבו. "ואז תזרוק אותי?" לחש באומללות וניסה לקום.
ברגע שהוא ניסה להשתחרר מידי הרפיתי ממנו (למרות הצורה המאיימת שלי אני לא מסוגל לכפות את עצמי על אף אחד, לא בנוי לזה) והוא נעמד והתרחק ממני, משפשף את ידיו, "מה תעשה אם אני אלך כבר עכשיו? מי יטפל בך אם תישאר לבד?" התגרה בי בחוצפה.
"לא יודע." הודיתי.
"אל תשכח שעכשיו אני החזק יותר, אתה תלוי בי עכשיו כמו שאני הייתי תלוי בך קודם."
"לא בדיוק." התווכחתי, "ואל תשכח שכשאני הייתי חזק יותר לא ניצלתי את זה לרעה, הייתי הוגן כלפיך נפתלי, ועכשיו אתה מחזיר לי רעה תחת טובה. גם אם אתה לא דתי יותר זה עדיין לא בסדר, ההתנהגות הזו תרדוף אותך ויום אחד תצטרך לשלם עליה."
"הוגן? הוגן?" התרתח תולי, "בגדת בי עם התמיר השמן הזה? זה נקרא הוגן?"
"אתה לא הבן זוג שלי תולי, רק ילד שנתתי לו לישון אצלי, נכון שישנו יחד והכול, אבל אני אוהב לזיין ומה יכולתי לעשות אם אתה פוחד מזין בתחת העדין שלך? אל תשכח שיכולתי להכריח אותך, אבל אני לא כזה, לא בכבוד שלי לאנוס מישהו, במקום זה העדפתי ללכת לתמיר שרצה אותי."
"אז עכשיו אתה טוען שאנסתי אותך?" שפתיו של תולי רטטו מהלם כשקלט איך אני מפרש את הזיון ההוא, "תראה גולן, אולי נסחפתי קצת הלילה, לא ידעתי שזה כזה טוב ו... איך זה שפתאום נעשיתי אנס?"
"שאלה טובה." אמרתי ביובש וסובבתי אליו את גבי.
"אתה לא הוגן." הוא אמר, נשמע כאילו יפרוץ שוב בבכי, אבל הפעם הוא לא בכה, אלא נשם עמוק, התגבר ואמר בקול רגוע שהוא הולך עכשיו, ומיד אחר כך פשוט הסתלק לדרכו.
שכבתי שם כמה דקות, נאבק בבהלה שאיימה להשתלט עלי, סוקר את האפשרויות הדלות העומדות בפני - הייתי תקוע בחדר השינה עם גבס כבד וסבלתי כאבים כל פעם שניסיתי לקפץ על הרגל הבריאה. התפרים של הניתוח כאבו וגירדו, הגב כאב וחמור מכך, הרגל שלא נשברה נאנקה מרות הנטל הכבד שהוטל עליה. רק להגיע לשירותים הייתה משימה שהותירה אותי מותש ומתנשף זמן רב אחר כך.
אם לא די בכך אז הייתי עלול לסבול מרעב כי חוץ מכמה סוכריות דיאטטיות לא היה לי שום אוכל לידי וכדי להגיע למטבח היה עלי לרדת חצי קומה, משימה קשה מאוד ומפחידה שביצעתי בקושי, יושב על עכוזי ומחליק בזהירות מדרגה אחת אחרי השנייה, ואחר כך מתרומם בקושי על רגלי האחת ומדדה עם ההליכון עד למקרר. שיערתי שעד שיסתיים המזון בבית אצליח לשרוד איכשהו, אבל איך אגיע בעוד עשרה ימים למרפאה כדי להחליף את הגבס? ואיך אתקלח לבד? ומה אם אפול ו....
תפסיק להיות הומו פחדן כזה גולן, תיקח את עצמך בידיים, נזפתי בעצמי ונגררתי לאט לשירותים - איזה מזל שהתעקשתי להוסיף עוד שירותים בחדר השינה.
שתיתי קצת מים ובחנתי את עצמי בראי, נראיתי לא טוב, חיוור, מדובלל שיער ולא מגולח. השריטה המכוערת על סנטרי, שריטה שנגרמה בגלל שגירדתי את עצמי באלימות כשהתאוששתי מההרדמה האיומה שבגללה הקאתי יום שלם אחר כך והתגרדתי בכל גופי, טרם החלימה ורק הרעה את המצב. נראיתי כמו פושע נמלט, וחשתי כמו אסיר, כלוא בתוך הגבס הארור הזה, בודד לגמרי וסקסי כמו חציל מקולף. מספיק עם זה, תרגיע בן אדם, פקדתי על עצמי ושטפתי שוב פנים, מרחתי עליהן קרם לחות קריר שהרגיע מעט את עורי, וקיפצתי בכבדות חזרה למיטה, תוהה כמה זמן עוד יחזיק מפרק רגלי הימנית מעמד בטרם יקרוס גם הוא.
שכבתי שם כמה שעות, בודד כמו כלב, לא מעז להתקשר לקובי ולתמיר, שואל את עצמי אם זה נורמאלי להרגיש שכף הרגל השבורה בוערת ומגרדת, תוהה כמה זמן אחזיק מעמד לבד, שואל את עצמי אם כדאי לי למחול על כבודי ולהתקשר לאחי הגדול או להורי, או אולי עדיף להזעיק אמבולנס? ובעיקר מצטער שפתחתי את הפה ולא השלמתי בשתיקה עם האקטיביות המפתיעה שגידל תולי בין לילה.
ואז חרקה דלת הכניסה והיו פסיעות קלות במדרגות, ופתאום תולי הופיע בחדר, והתיישב על המיטה חיוור ואטום פנים.
"מה שלומך גולן?" שאל ונגע במצחי, "איך המרגש?"
"חזרת?" נגעתי כלא מאמין בפניו שהיו קרירות מהאוויר הצונן בחוץ, "חשבתי שעזבת אותי."
הוא משך בכתפיו, "רציתי לעזוב, הייתי בדרך החוצה, אבל..." הוא קם בלי להשלים את המשפט, אמר שהוא צריך ללכת לעבודה בעוד שעה וכדאי שקודם נאכל צהרים, ושאני אזכיר לו לעשות לי זריקה (בפקודת הרופא הוא הזריק לי כל יום זריקה לדילול הדם) לפני שהוא יוצא, וככה, בפשטות דילגנו על המריבה המכוערת הזו והמשכנו הלאה.
הוא חזר בלילה, האכיל אותי, לקח אותי להתקלח, ואחר כך, בעודי יושב על כסא הפלסטיק האדום שעליו התקלחתי התיישב מולי על האסלה וגילח אותי במיומנות מפתיעה, ניגב אותי ותמך בי בזהירות עד ששכבתי לבטח במיטה, ואז שאל אם אני רוצה עיסוי.
"עיסוי?" השתוממתי.
"לגב ולכתפיים. אני מרגיש שהשרירים שלך מתוחים נורא, בטח כואב לך."
"כן, קצת."
"קניתי קרם כזה לעיסוי, הנה, תראה." הוא דילג בקלילות מעוררת קינאה לתיק שלו ושלף בקבוק קרם. התיישב לצידי, עיסה את גבי וכתפי עיסוי מענג ביותר, ומשם ירד אל ירכי וחזר ועלה לישבני, ואחר כך נשכב לצידי, רוטט ומתלהב, ועשה את זה שוב.
הפעם זה כמעט לא כאב ובעצם ... בעצם היה טוב. אחרי שגמרתי בכף ידו הקטנה והחמימה הוא רכן וליקק את הזין שלי והבטיח לי שברגע שאבריא אז גם הוא ...
"אם אתה יכול גם אני יכול." אמר והתכרבל בין זרועותיי, "נהיה ורסטיליים, בזוגיות צריך שוויון, ככה הכי טוב."
"וואלה? איך אתה יודע? ממי שמעת את זה?"
"מתמיר, הוא התקשר אלי היום לעבודה ושאל איך אתה מרגיש ומה שלומך, וביקש סליחה שהוא הלשין עליך. הוא אמר שהוא עשה את זה לא בכוונה, נפלט לו תוך כדי מריבה עם קובי. הוא וקובי הולכים להיפרד כי אחרי שהם חזרו מהחופשה הוא גילה שקובי בגד בו כל הזמן, בגלל זה לא היה להם סקס ו...."
"רגע, רגע, ממתי אתה ותמיר חברים כאלה טובים?"
תולי משך בכתפיו. "ככה יצא, הוא בחור די נחמד בעצם, קצת שמנצ'יק, אבל ממש חמוד, הוא חושב שאני צריך לספר לך את האמת."
"איזה אמת?" נחרדתי, "יש עוד משהו שאני לא יודע תולי?" אחזתי בסנטרו והבטתי בעיניו. "תספר לי." דרשתי.
"קודם תבטיח לי שלא תכעס."
"אני לא יודע אם אני יכול להבטיח דבר כזה."
הוא שתק, חושב על דברי, ובסוף התפשר על הבטחה שאני אשתדל לא לכעוס, ואחרי שהבטחתי להשתדל הוא גילה לי שבפגישה הראשונה שלנו הוא לא נתקל בי בטעות אלא עשה את זה בכוונה כדי שיהיה לו תירוץ לדבר איתי.
"אבל למה לא ניגשת אלי סתם, כמו שכולם עושים בגן."
"כי התביישתי נורא, כל כך רציתי ש... ש.... למה אתה לא ניגשת אלי?"
"בכלל לא ראיתי אותך, וגם אם הייתי רואה ... אל תיעלב, אבל אתה מאוד צעיר תולי, ובהתחלה גם נראית כמו ילד רזה כזה...."
"אבל עליתי במשקל מאז, אני מתאמן ואני אפילו הולך לחדר כושר, אני משתמש במנוי שלך, יורי מהחדר כושר אמר שזה בסדר, והוא אגב מוסר לך דרישת שלום ושתהיה בריא."
"תודה."
"אז אתה כועס?"
"לא חמוד, אני פשוט .... לא יודע, אני עדיין בשוק מכל השינויים שקורים סביבי לאחרונה, מי ידע ששבר ברגל ישנה לי ככה את החיים?"
"גם אני שיניתי את החיים שלי." הזכיר לי תולי, "שינויים זה לא תמיד רע, לפעמים הם לטובה, הנה, הלילה נהנית, לא?"
"כן." היה עלי להודות, "נהניתי, אבל בכל זאת אין יום שבו אני לא מתעורר ומקווה שמישהו יחזיר לי את החיים הישנים שלי בחזרה."

למחרת ישבתי מול המחשב גולש בין האתרים השונים בחוסר חשק, מציץ לפה ולשם ולא מצליח להתרכז שום דבר. תולי היה בעבודה ושוב הייתי לבד, משועמם ועצבני. הרגל כאבה לי למרות שהייתה מונחת על הדום שתולי הביא מהסלון והניח מתחת לשולחן המחשב, ואפילו ריפד בכרית כדי להקל עלי. היא כאבה בכל זאת, וגם הגב כאב וגם הרגל הבריאה, וידעתי שברגע שאוריד אותה היא תכאב עוד יותר... הגוף שלי שפעם היה מקור לגאווה ולהנאה גרם לי לאחרונה רק ייסורים.
מסקס עוד הצלחתי ליהנות, אבל לא היה לי תיאבון, התקשיתי להירדם, הייתי נרגן וקוטר, והצלחתי להעליב אפילו את תולי שכל כך התאמץ להקל עלי. מרוב עלבון וכעס על תלונותיי הבלתי פוסקות הוא נישאר לישון הלילה בסלון והתעקש לא לבלות איתי את הלילה למרות שהתנצלתי וביקשתי שיחזור.
האמת שהיה לי נוח יותר לישון לבד, אבל בכל זאת התגעגעתי לגופו החמים ולנוכחות המרגיעה שלו, נוכחות שהוא מנע ממני מרוב כעס על הביקורת שהעברתי על הבישול שלו.
בבוקר קמנו רגועים יותר, התפייסנו והוא הלך מרוצה לעבודה, משאיר אותי תקוע בחדר השינה, אסיר של הגבס והכאבים, חושש שעוד שבוע כזה יוריד אותי לגמרי מהפסים, ופתאום שמעתי את המפתח מקשקש במנעול ומישהו נכנס.
"תולי!" צעקתי, "זה אתה?"
"לא, זה אני." אמר קולו המוכר של קובי, והוא הופיע לפני, נבוך מעט, והניח את מפתחות הדירה שלי, שעד לאותו רגע שכחתי בכלל שנתתי לו אותן פעם, כשעוד היינו חברים, על השולחן.
"מה שלומך גולן?" שאל בהיסוס קל וחייך לעברי את חיוכו המוכר.
"נהדר, לא יכול להיות יותר טוב." אמרתי ביובש, "אני נהנה מכל רגע, מה, לא רואים?"
קובי התיישב על המיטה ופכר את ידיו בעצבנות. "תשמע גולן ... תשמע ..." הוא השתעל מעט מתוך עצבנות, ואחר כך ביקש שאסתובב לעברו.
הורדתי את רגלי הדואבת מההדום והסתובבתי אליו. "אז מה קורה יעקוב?"
"חרא." אמר קובי, "חרבנתי הכול."
"איך נודע לך שאני ותמיר ..."
"הוא סיפר לי אחרי שחזרנו מהחופשה. אמרתי לו שאני רוצה שניפרד והוא התעצבן והתרגש נורא, התחלנו לריב ואז הוא שפך הכול."
"אתה בטח שונא אותי."
קובי הביט בי במבט אומלל, "כן." הודה, "אתה זבל גולן, חרמן ובוגד וגם חרא של חבר, אבל במקרה הזה זו הייתה בעיקר אשמתי."
"נכון." הסכמתי, "אתה לגמרי צודק, הייתי צריך להתאפק, אבל אז הוא היה מוצא מישהו אחר. עזוב, זה כבר סיפור ישן, אין טעם לדבר על זה עכשיו."
"כנראה שלא." הסכים גולן, הניח לרגע את כפו על ברכי - מחווה ביישנית, קצרה ומאופקת של חיבה - ואחר כך הסיר אותה, ובלי להוסיף ולדוש בעניין ידענו שנינו שזה סוף הברוגז ואנחנו שוב בסדר.
אחר כך הוא שאל מה קורה עם הרגל שלי ומתי אחזור שוב ללכת, והתנדב ביוזמתו לקחת אותי בעוד שבוע למרפאה להסרת הגבס ולצילום שיקבע אם הניתוח עלה יפה, ואם אאלץ להמשיך להיות מגובס.
הודיתי לו ואחר כך שאלתי שאלה שלא הייתי שואל פעם, לפני השבר. "תגיד קובי, למה בעצם הפסקת להזדיין עם תמיר?"
"זה מה שהוא אמר לך?" השתמט קובי ממבטי, "ואתה האמנת לו?"
"כן, והאמנתי לו גם כשהוא אמר שהוא אוהב אותך והוא לא רוצה שתיפרדו למרות שאתה לא רוצה יותר סקס איתו, אז למה הפסקת ללכת איתו למיטה?"
קובי משך בכתפיו, "אתה לא תבין."
"תנסה אותי."
לתדהמתי עיניו האדימו ונצצו מדמעות. "כי אני שונא להיות הומו." לחש, "אני... לא טוב לי ככה גולן, אני ממש שונא את זה, אני רוצה להתחתן עם אישה, להביא ילדים, להיות כמו כולם."
"איזה כולם?"
"כולם, כל המשפחה שלי, כל האנשים שגדלתי איתם, כולם, נו...."
"אבל קובי, כדי להתחתן ולהביא ילדים עם אישה אתה צריך ...."
"אני יודע, בעזרת השם זה יהיה בסדר. תבוא לחתונה שלי?"
"רק אם החתן ילבש מכנסים כמוך."
"מה זה משנה? היא בחורה טובה, יש לה לב טוב, אמונה חזקה, ואני לא מרמה אותה חס וחלילה, היא יודעת עלי והיא אוהבת אותי למרות הכול, היא מנסה לעזור לי, להציל אותי."
"יפה מצידה, אבל..."
"אני יודע מה אתה רוצה להגיד, שלא צריך להציל אותי משום דבר, שאני בסדר כמו שאני, שברגע שאני אקבל את עצמי כהומו הכול יהיה בסדר, אבל אני לא יכול גולן, לא יכול ולא רוצה, אני מסרב, אני רוצה שיצילו אותי, שירפאו אותי מהדבר הזה."
"איזה דבר? מהאהבה שלך לגברים? אי אפשר, ככה אלוהים ברא אותך וזה אתה, וגם אם תתחתן ותקים משפחה ותצליח לשכוח את תמיר תמיד תרצה סקס עם גבר."
"לא נכון." אמר קובי בזעם, "אתה טועה, אפשר להתרפא, אם רוצים מספיק חזק אפשר, תראה שכן." וברח.
הפולניה​(אחרת)
לפני 14 שנים • 10 בינו׳ 2010

ד. נחיה ונראה (פרק אחרון)

הפולניה​(אחרת) • 10 בינו׳ 2010
כמה דקות אחר כך צלצל תולי, סיפר שתמיר וקובי החליטו סופית להיפרד, ושתמיר שנמצא לידו נראה נורא מדוכא. הוא חושב שכדאי שהוא לא יישאר לבד הלילה, חיווה את דעתו ושאל אם הוא יכול להביא אותו לישון אצלנו.
"כן, בטח." אמרתי מיד, "אין בעיות, תביא אותו."
שמעתי מלמול חרישי ואחר כך להפתעתי תמיר לקח את הנייד, הודה לי ואמר שמאוד יפה מצידי, אבל הוא מרגיש שזה יהיה מוזר מידי, ושזה בסדר, הוא יסתדר לבד.
"אם קובי היה פה אז גם אתה יכול."
"קובי היה אצלך? למה? מתי?" נרעש תמיר.
"בא לראות מה שלומי, הוא הלך לפני כמה דקות. זה נכון שהוא הולך להתחתן עם אישה?"
"כן, ככה הוא אומר, נמאס לו להיות הומו, זה מגעיל אותו, הוא רוצה שניפרד ושנמכור את הדירה כי הוא צריך את הכסף בשביל להתחיל חיים חדשים." החל תמיר להתייפח.
"נו, די, תפסיק ליילל, זה לא יעזור, בוא אלינו ונדבר על זה בבית."

הם הגיעו אחרי כשעה, ובזמן שתמיר סיפר לי על המריבה האיומה שלו עם קובי, מריבה שבה הם צעקו זה על זה, פתחו הכל ושפכו את כל הכעסים והטינות שצברו, מאווררים למוות את מערכת היחסים החנוקה שלהם, ומגיעים למסקנה העגומה שאין לה יותר עתיד, תולי הכין ארוחת ערב. אכלנו יחד בחדר השינה, ואחר כך הם פינו את כלי האוכל והשאירו אותי לבד, מקשיב להם משוחחים במטבח, מקשקשים בכלי האוכל, מצלצלים בסכום, מפעילים את המדיח, מחליפים הלצות ומתכונים, ואז נרדמתי.
התעוררתי לרגע כשתולי נכנס למיטה וחיבק אותי, ואחר כך שבתי ונרדמתי והתעוררתי שוב לפנות בוקר, מת להשתין. פעם, לפני השבר, הייתי פשוט קם, משתין וחוזר לישון, אבל היום.... גונח חרש התיישבתי, הורדתי את הרגל המגובסת לארץ והמתנתי עד שפעימות הכאב יפסיקו - כל פעם ששיניתי את מצבה של הרגל השבורה היא כאבה, או גירדה, או גם וגם. לא יכולתי לשכוח אותה אפילו לא לשנייה אחת.
נגררתי בייסורים לשירותים, מדלג באיטיות על הרגל הבריאה שגם היא סבלה לאחרונה מאוד מהעומס, נתמך בנקודות האחיזה הרגילות שלי, המשקוף של חדר הארונות, השידה של הטלוויזיה, ההליכון שחנה מול השירותים ואז, סוף סוף, השיש בשירותים שסיפק לי בעזרת שרפרף הפלסטיק נקודת אחיזה נוחה כדי לצנוח על האסלה.
כן, מאז שגובסתי התחלתי להשתין בישיבה מפחד שאאבד שיווי משקל תוך כדי השתנה, וגם כי כאב לי לעמוד, גם לשבת כאב, אבל פחות.
אחרי שהורדתי את המים נשארתי לשבת עוד קצת, אוזר כוח למסע חזרה למיטה, ואז הופיע תולי, הושיט לי יד, משך אותי למעלה, עודד אותי להישען עליו - בהתחלה חששתי להעמיס עליו את משקלי, אבל לאחרונה עשיתי את זה יותר ויותר - ולקח אותי למיטה.
"רוצה כדור נגד כאבים?" שאל.
"לא, אני בסדר, רק חיבוק." שלחתי אליו יד, ואז שמענו את זה - קול יבבה חנוק וחרישי שבטח היינו מחמיצים אם היינו ישנים.
"תמיר המסכן." לחש תולי, "אני אגש אליו." החליט, נקרע ממני והלך לסלון. שמעתי אותם משוחחים חרש, קולו של תולי עדין וחמים ושופע הבנה, ושל תמיר חנוק וקטוע בגניחות וביבבות. ניסיתי לפענח את המילים ולא הצלחתי להבין כלום חוץ מקובי ועצוב נורא, ובסופו של דבר פשוט נרדמתי.
כשהתעוררתי בבוקר הצד של תולי במיטה היה קר, וקולות השניים בקעו מהמטבח, עליזים ורגילים לגמרי. הם הביאו לי ארוחת בוקר, השאירו לי די אוכל עד הצהרים והלכו לעיסוקיהם, וככה זה נמשך לאורך כל השבוע.
במשך היום הכול היה נורמאלי פחות או יותר, תמיר התרוצץ בין העבודה לבית אימו, שם אחסן את הכלבים שלו ושל קובי, הראה את הדירה לקונים, וניסה להחליט מה לשמור מחייו הישנים וממה להיפטר, והיה רגוע, הגיוני ונעים סבר, אפילו מבודח.
במשך היום הוא התמודד יפה עם הפרידה, דיבר על התחלות חדשות ועל משברים שהם הזדמנות לצמיחה והתחזקות, אבל בלילות היה מתעורר לפנות בוקר ומייבב לתוך הכרית שלו עד שתולי היה הולך לנחם אותו, ונישאר איתו עד הבוקר.
"אנחנו רק מדברים, ואולי טיפה מתחבקים." אמר תולי כשהעזתי לשאול אותו מה קורה. "הוא נורא מדוכא, אין לו חשק לסקס אם זה מה שמדאיג אותך, וגם אם היה לו זה לא יהיה איתי, אני צעיר ורזה וחלק מידי בשבילו, בעיניו אני ילד."
"היית פעם, אבל אתה כבר לא." החלקתי יד חמדנית על גופו, הוא היה חלק לגמרי משיער, אבל בהחלט כבר לא ילדותי - מדהים כמה מהר תפחו שריריו והתרחב גופו.
תולי נעתר לי ברצון ובהנאה, מתחשב בזהירות במגבלות שלי, ובכל זאת מצליח בגמישות נעורים לענג את שנינו. רק הסקס הצליח לשכח ממני את מועקת הגבס המכביד, ומאחר ואני לא קנאי מטבעי ומעולם לא חשתי בעלות על אף אחד המחשבה שתולי עוסק מידי פעם בניחום פעיל של תמיר לא הפריעה לי, לא באמת. נכון, לא היה נעים להישאר בצד ולא להשתלט כדרכי על המצב, אבל למדתי בדרך הכואבת שיש יתרונות גם לפסיביות, אפשר לוותר על שליטה ובכל זאת ליהנות.
בלילה שלפני הביקור הבא שלי במרפאה - ביקור שבו יורידו מעלי את הגבס ויבדקו את מצבי - הייתי מתוח ונרגש והתקשיתי להירדם, וכשתמיר החל שוב ליילל חרש אחזתי בתולי בכוח ולא הנחתי לו לצאת מהמיטה.
"אני רק אגש אליו לרגע." ניסה תולי להשתחרר, "נו, עזוב, הוא צריך אותי."
"גם אני צריך אותך." התעקשתי, "היי, תמיר!" צעקתי, "אתה בסדר?"
תמיר לא ענה, אבל דמותו העגלגלה הופיעה בפתח חדר השינה. "בוא הנה." פיתיתי אותו והרמתי את שולי השמיכה, "כנס לפה ותביא לי חיבוק."
תמיר צלל למיטה ונמרח עלי, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שרגלי נשברה שחיבקתי אותו, וכמו תמיד התענגתי מאוד על המגע בגופו הרך ועל ההנאה הגלויה שלו ממני. הוא אף פעם לא היה ביישן, אבל הפעם הוא ממש התפרע, מתעלם מתולי שנסוג הצידה ורק הביט בנו בעיניים קרועות לרווחה. תמיר הבין מיד מה המגבלות הגופניות שלי והתאים את עצמו אליהן, ובמקום להיות תחתי, כמו תמיד, הושיב אותי, דחף כרית בין גבי לקיר והתיישב על הזין שלי, וכשתולי הפסיק להיות מאופק הצטרף אלינו והתחיל למצוץ לו הוא שוב ייבב, אבל הפעם מרוב תענוג.
עד שכולנו גמרנו - תולי גמר פעמיים, אחת מיתרונות הנעורים - התעייפנו מאוד. היה כבר לפנות בוקר ופשוט נרדמנו יחד, מותשים, וכשקובי נכנס לדירתי הוא מצא את שלושתנו שוכבים במיטה ערומים, גופותינו סבוכות זו בזו.

"קובי, מה אתה עושה פה?" השתוממתי והורדתי בעמל רב את רגלי המגובסת על הקרקע, מזכיר לעצמי שוב שאסור לי לדרוך עליה. למרות שעברו כבר שלושה שבועות מאז שהטלתי עליה לאחרונה את כובד משקלי עוד לא התרגלתי לגבס וכל בוקר הייתי צריך להיזכר מחדש איך לקום מהמיטה.
הרגל פעמה בכאב כמו שקרה בכל פעם ששיניתי את תנוחתה, לפעמים כף רגלי בערה וצרבה כאילו בערו גחלים לוחשות תחת הגבס. לא יכולתי לשכוח אותה אפילו בשנתי וכל לילה חלמתי שאחרי שמסירים מעלי את הגבס מתגלה שרגלי נהפכה לגדם שחור ומצומק והרופאים מודיעים לי בסבר פנים חמור שאין ברירה, צריך לכרות אותה ולהתקין לי פרוטזה.
לא פלא שישנתי רע מאוד והייתי עצבני ומתוח.
"מה אני עושה?" סינן קובי בזעם, לוטש מבט פראי בתמיר שישן ערום, מקופל כעובר, ראשו חבוי מתחת לכרית וישבנו מתרפק על גופו הלבן של תולי שהתעורר לאיטו, "מה זאת אומרת מה אני עושה? לא קבענו שאני בא לקחת אותך למרפאה להוריד את הגבס?"
"אהה.... כן, שכחתי, יפה מצידך קובי, אני מודה לך."
"כן, באמת יפה מאוד מצידך קובי." הסכים תולי והתיישב, מחכך את עיניו בכף יד אחת, ובשנייה מושך את השמיכה כדי לכסות את מערומיו תמיר."
"אני חייב להתקלח." הצהרתי ונעמדתי בזהירות, נתמך בהליכון, "אתה בא תולי?"
"כן, בטח." זינק תולי ממקומו וסייע לי להגיע בשלום למקלחת. "מצטער קובי, זה ייקח לפחות חצי שעה, די מסובך להתרחץ עם הגבס הזה, תרגיש בינתיים כמו בבית." אמר באדיבות לקובי, שהמשיך להביט בזעם אין אונים באקס הערום שלו, וסגר בקפדנות את דלת המקלחת.
כבר היינו מתורגלים להפליא בתהליך המייגע של הרחיצה שלי, אני התיישבתי על כסא הפלסטיק וויסתי את זרם המים שלא יהיה חם מידי, בעוד תולי כורע מולי וקושר שקית ניילון סביב הגבס. זרם המים ורשרוש הניילון לא הצליחו לעמעם את המריבה העזה שפרצה בינתיים בין קובי לתמיר שהחלו לריב שנייה אחרי שנעלמנו במקלחת.
הסתבנתי בכוחות עצמי ואחר כך תולי שפשף את גבי בספוג רך וחפף את שערי בעוד קובי מטיח בתמיר שהוא שרמוטה מזדיינת, ותמיר עונה לו שהוא אידיוט וארוניסט ושיסתום כבר!
"תסתום אתה!" צעק קובי, כמעט בוכה מרוב זעם, קנאה, חוסר אונים ואומללות.
"לא רוצה, מה תעשה לי?" התגרה בו תמיר בקול רועד שנגד בצורה מוזרה את תשובתו החצופה. אחר כך השתררה שתיקה מוזרה ורק כשיצאנו מהמקלחת, לחים מעט, אבל נקיים הבנו מה פשרה, השניים שכבו על המיטה שלי, עטופים בפוך שלי והתנשקו כנראה, או אולי אפילו למעלה מזה, לא התעכבנו לבדוק. ברגע שהבחנתי במכנסים של קובי מושלכים על הרצפה נשענתי על שכמו של תולי ודילגתי בחיפזון לא מכובד למטבח, לא מאמין כמה מהר אני מצליח לרדת במדרגות שעד היום הפחידו אותי עד מוות. מסתבר שהסיכוי לראות את קובי במצב אינטימי היה מפחיד עוד יותר.
"מה נעשה?" לחש תולי במצוקה, "אם לא נצא עכשיו נאחר, שנפריע להם?"
"עדיף שלא, בוא ניסע בלעדיהם." נופפתי במפתחות המכונית.
"כן, אבל... אבל...."
"מה אבל? יש לך רישיון כבר כמעט שבועיים ויש לך אותי כנהג מלווה, מה עוד צריך?"
תולי שעד היום נסע רק ברחובות השקטים של העיר פחד קצת לנסוע למרפאת קופת חולים שנמצאה במרכז, אבל הרגעתי אותו שיהיה בסדר, נסתדר, ובכל מקרה זה עדיף על התמודדות עם הזוג שכבש את מיטתי. דילגתי לאיטי לרכב והתארגנתי בנוחיות והוא התניע בהיסוס, חייך לעברי חיוך חיוור, ואחרי ששאב עידוד מהבעת פני הבוטחת החל לנווט לעבר המרפאה.
בסופו של דבר הכול הסתדר, מצאנו חנייה בקצה מגרש החנייה של המרפאה ותולי הביא כסא גלגלים והסיע אותי בבטחה למרפאה. בתום המתנה לא ארוכה בחדר הרנטגן ועוד אחת אצל הרופא הוסר מעלי סוף סוף הסד הכבד שעינה אותי ורגלי החבולה והמצולקת נגלתה במלא הדרה, קצת רזה, קצת חיוורת, מעט שרוטה, ועם סיכות מתכת עקומות שאיחו את הצלקת המגלידה, אבל בהחלט הרגל שלי.
הרופא הסיר את הסיכות, העיר שהצלקת מחלימה יפה והצילום נראה מצוין, הבטיח לי שאחרי עוד חודש עם גבס הליכה אני אהיה כמו חדש, ושאל אם אני מעוניין בגבס פלסטי שעולה כסף, או בגבס הרגיל שהוא חינם?
"כמה כסף?" שאל תולי שנשאר כל הזמן לצידי, משגיח עלי בעיני נץ.
"ארבע מאות ₪ בערך."
"בסדר, אין בעיות." השיב תולי בלי להמתין לתשובתי, ועד שהספקתי להתעשת הוא הלך לשלם מכרטיס האשראי שלי שלקח מארנקי.
היו לי רק עוד כמה דקות ללטף את רגלי המסכנה ולהיפרד ממנה לשלום לעוד חודש בטרם שב הרופא וחבש אותה שנית, הפעם בגבס פחות מציק וכבד, ולפני שהספקתי להתעשת כבר הייתי בדרכי חזרה למכונית, הפעם ברגל, משעין את רוב משקלי על כתפו של תולי, מקפץ על הרגל הבריאה ומעז להיתמך קלות גם ברגל השבורה שהייתה כאילו מנותקת מגופי למרות שראיתי במו עיני שהיא עדיין מחוברת כהלכה לגופי.
"כואב לך?" חקר תולי בדאגה.
"לא, טוב, אולי קצת, אבל לא ממש, אני לא מבין למה אני מרגיש כאילו הרגל לא שייכת לי, באמת קשה להסביר, זו הרגשה מוזרה נורא." התאוננתי ולתדהמתי עלו פתאום דמעות בעיני. " כל לילה היו לי סיוטים שהרגל שלי נעשתה שחורה ורקובה והיה צריך לכרות אותה." גיליתי לתולי שליטף את ברכי באהדה והבטיח לי שהכול יהיה בסדר.
"והרופא אמר שאחרי שיורידו את הגבס לגמרי אני צריך לעשות פיזיותרפיה וזה בטח יכאב." המשכתי לייבב.
"לא נורא, אתה תתגבר, אני אעזור לך, הכול יהיה בסדר. כרך תולי זרוע מנחמת על כתפי ונישק את לחיי. "אנחנו נתגבר על זה יחד."
"ותישאר איתי עד שאני אבריא?" מחיתי את דמעותיי.
"בטח, מה השאלה? ואם תסכים גם אחר כך."
"באמת? גם אם אני תמיד אצלע ויכאב לי ו..."
"אתה לא תצלע, בעוד שנה לא תזכור בכלל את השבר, הכול יהיה בסדר." חזר תולי והבטיח, "אתה תבריא ונעשה טיולים ארוכים ברגל, ואפילו נלך לרקוד יחד אם תרצה."
"בסדר." הסכמתי, וחזיון רומנטי ומתוק שלי ושל תולי מטיילים על חוף ים ארוך וזהוב, הולכים יד ביד לאור השמש השוקעת באור ורוד וענוג, והשחפים צוללים באוויר המלוח מעלינו עלה בעיני רוחי. "נטייל ונרקוד."
"ויהיה לנו חתול." הוסיף תולי נופך משלו לחזון העתיד המשותף שלנו.
"מה פתאום חתול?"
"אני רוצה חתול, אני אוהב חתולים."
"אתה כזה הומו תולי, אתה יודע שהיה לי פעם חתול שקראו לו תולי?"
"כן, סיפרת לי. אני אוהב אותך גולן, אתה אוהב אותי?"
"כן, אני אוהב אותך מאוד, ואם תגיד לי מה עושים עם קובי ותמיר אני אפילו אקנה לך טבעות ואציע לך נישואים."
תולי נשך את שפתו התחתונה, מהורהר. "אני מוכן להתחתן אתך גם בלי טבעת." אמר, "אבל אני לא יודע מה לעשות עם קובי ותמיר, הבעיה ששניהם צודקים, אני מבין את שניהם, אבל אין לי שום רעיון מה עושים."
"מה הבעיה? שייפרדו ודי." אמרתי, קצת בקוצר רוח. גבי כאב והשתוקקתי לחזור למיטה שלי ולנמנם מעט. "אני עייף." פיהקתי, "היה לנו לילה מתיש ואני מת לישון. אם הם עדיין במיטה שלי אני מעיף אותם לכל הרוחות ושישברו לבד את הראש."
תולי לכסן אלי מבט ספקני, "נו, נו..." מלמל בלי להתרגש מאיומי, "נחצה את הגשר כשנגיע אליו." הוסיף וליטף את ירכי בתנועת הרגעה.
כשהגענו הביתה גילינו את השניים ממתינים לנו במטבח, נראים רגועים ושמחים, ומאוהבים מאוד.
"אז מה קורה אתכם עכשיו." שאלתי וקרסתי באנחה על הכסא, מרים את רגלי כלפי מעלה, בוחן את הגבס החדש והנוח שלי, ותוהה מתי אתחיל לשנוא גם אותו.
"החלטנו לחזור." בישר לי תמיר באושר, והתרפק על קובי שנישק את פדחתו וקם, מושך אחריו אותו אחריו.
"אנחנו הולכים לבטל את המכירה של הדירה ולקחת את הכלבים מאימא שלי." הודיע לנו בחיוך רחב.
"ומה עם.... מה עם כל מה שאמרת לי שאתה ...."
"שיניתי את דעתי." נכנס קובי במהירות לדברי, מונע ממני להזכיר לו מה הוא אמר לי רק לפני שבועיים.
"אבל..." נדהמתי מהשינוי המפתיע הזה.
"מזל טוב, נהדר, אני כל כך שמח!" התפרץ תולי לדברי, תוקע בי מרפק חשאי כדי שאשתוק, "אתם עושים את הדבר הנכון." השתפך, ונישק את תמיר, ואחרי היסוס קל גם את קובי המסמיק, ותוך כדי איחולים וברכות הצליח להזיז אותם לעבר הפתח ואחר כך שילח אותם לדרכם.
"אתה חושב שזה יחזיק מעמד?" שאלתי אותו, מתפעל מהקלילות החיננית בה הוא נע בחדר השינה, מסדר, מקפל, מארגן, מחליף כלי מיטה, והכול בתנועות מהירות ויעילות ובלי שמץ מאמץ. הוא יראה מדהים על רחבת הריקודים, ואחרי שאני אגיד לכולם שאנחנו יחד כל החברים הזבלים שלי יברכו אותי, ודקה אחר כך ינסו לספר לי שהוא צעיר מידי בשבילי, וברגע שאסובב את הגב יעשו הכול כדי לגנוב אותו ממני ...
"אנחנו צריכים לדבר עוד על כמה ענייני זוגיות תולי, על נאמנות ומונוגאמיה וכאלה." הודעתי לו, ונשכבתי מותש על המיטה.
"אני צריך ללכת לעבודה." התנצל תולי, "אולי נדבר אחר כך?"
"בסדר," אמרתי, "אבל בעיקרון כדאי שתדע שאני לא רכושני ואני לא עושה סיפור מאיזה סטוץ קטן פה ושם."
"אני יודע." אמר תולי והפסיק לחייך, "אבל אני כן." הבטנו זה בזה, מתנצחים במבטים, "ואני אולי קצת פחות אקטיבי לאחרונה, אבל אני עדיין אוהב לזיין." הוספתי בהנחה שדי ברמיזא...
תולי הנהן, "ברגע שתיפטר סופית מהגבס נעבוד על הפסיביות שלי." הבטיח, ואחרי שנתגבר על הבעיה הזאת לא יהיה לך יותר תירוץ לבגוד." הוסיף חרש בעודו יוצא מהחדר.
"זה לא היה תירוץ!" צעקתי אחריו, "וחוץ מזה נראה אותך אחרי שנתיים שלוש של מונוגאמיות, אתה תדבר אחרת אז."
הוא שב ושרבב את ראשו דרך הדלת, "נחיה ונראה." שב ופרח חיוך על פניו, "ואגב אל תשכח לקרוא לי לשמור עליך שלא תשבור שוב רגל ברגע שקובי שוב ייזכר שהוא בעצם שונא להיות הומו ותמיר ירצה ....
זרקתי עליו כרית והוא תפס אותה וזרק אותה עלי חזרה, אמר לי שוב שהוא אוהב אותי, ורץ לעבודה.
הפולניה​(אחרת)
לפני 14 שנים • 10 בינו׳ 2010

ד. נחיה ונראה (פרק אחרון)

הפולניה​(אחרת) • 10 בינו׳ 2010
כמה דקות אחר כך צלצל תולי, סיפר שתמיר וקובי החליטו סופית להיפרד, ושתמיר שנמצא לידו נראה נורא מדוכא. הוא חושב שכדאי שהוא לא יישאר לבד הלילה, חיווה את דעתו ושאל אם הוא יכול להביא אותו לישון אצלנו.
"כן, בטח." אמרתי מיד, "אין בעיות, תביא אותו."
שמעתי מלמול חרישי ואחר כך להפתעתי תמיר לקח את הנייד, הודה לי ואמר שמאוד יפה מצידי, אבל הוא מרגיש שזה יהיה מוזר מידי, ושזה בסדר, הוא יסתדר לבד.
"אם קובי היה פה אז גם אתה יכול."
"קובי היה אצלך? למה? מתי?" נרעש תמיר.
"בא לראות מה שלומי, הוא הלך לפני כמה דקות. זה נכון שהוא הולך להתחתן עם אישה?"
"כן, ככה הוא אומר, נמאס לו להיות הומו, זה מגעיל אותו, הוא רוצה שניפרד ושנמכור את הדירה כי הוא צריך את הכסף בשביל להתחיל חיים חדשים." החל תמיר להתייפח.
"נו, די, תפסיק ליילל, זה לא יעזור, בוא אלינו ונדבר על זה בבית."

הם הגיעו אחרי כשעה, ובזמן שתמיר סיפר לי על המריבה האיומה שלו עם קובי, מריבה שבה הם צעקו זה על זה, פתחו הכל ושפכו את כל הכעסים והטינות שצברו, מאווררים למוות את מערכת היחסים החנוקה שלהם, ומגיעים למסקנה העגומה שאין לה יותר עתיד, תולי הכין ארוחת ערב. אכלנו יחד בחדר השינה, ואחר כך הם פינו את כלי האוכל והשאירו אותי לבד, מקשיב להם משוחחים במטבח, מקשקשים בכלי האוכל, מצלצלים בסכום, מפעילים את המדיח, מחליפים הלצות ומתכונים, ואז נרדמתי.
התעוררתי לרגע כשתולי נכנס למיטה וחיבק אותי, ואחר כך שבתי ונרדמתי והתעוררתי שוב לפנות בוקר, מת להשתין. פעם, לפני השבר, הייתי פשוט קם, משתין וחוזר לישון, אבל היום.... גונח חרש התיישבתי, הורדתי את הרגל המגובסת לארץ והמתנתי עד שפעימות הכאב יפסיקו - כל פעם ששיניתי את מצבה של הרגל השבורה היא כאבה, או גירדה, או גם וגם. לא יכולתי לשכוח אותה אפילו לא לשנייה אחת.
נגררתי בייסורים לשירותים, מדלג באיטיות על הרגל הבריאה שגם היא סבלה לאחרונה מאוד מהעומס, נתמך בנקודות האחיזה הרגילות שלי, המשקוף של חדר הארונות, השידה של הטלוויזיה, ההליכון שחנה מול השירותים ואז, סוף סוף, השיש בשירותים שסיפק לי בעזרת שרפרף הפלסטיק נקודת אחיזה נוחה כדי לצנוח על האסלה.
כן, מאז שגובסתי התחלתי להשתין בישיבה מפחד שאאבד שיווי משקל תוך כדי השתנה, וגם כי כאב לי לעמוד, גם לשבת כאב, אבל פחות.
אחרי שהורדתי את המים נשארתי לשבת עוד קצת, אוזר כוח למסע חזרה למיטה, ואז הופיע תולי, הושיט לי יד, משך אותי למעלה, עודד אותי להישען עליו - בהתחלה חששתי להעמיס עליו את משקלי, אבל לאחרונה עשיתי את זה יותר ויותר - ולקח אותי למיטה.
"רוצה כדור נגד כאבים?" שאל.
"לא, אני בסדר, רק חיבוק." שלחתי אליו יד, ואז שמענו את זה - קול יבבה חנוק וחרישי שבטח היינו מחמיצים אם היינו ישנים.
"תמיר המסכן." לחש תולי, "אני אגש אליו." החליט, נקרע ממני והלך לסלון. שמעתי אותם משוחחים חרש, קולו של תולי עדין וחמים ושופע הבנה, ושל תמיר חנוק וקטוע בגניחות וביבבות. ניסיתי לפענח את המילים ולא הצלחתי להבין כלום חוץ מקובי ועצוב נורא, ובסופו של דבר פשוט נרדמתי.
כשהתעוררתי בבוקר הצד של תולי במיטה היה קר, וקולות השניים בקעו מהמטבח, עליזים ורגילים לגמרי. הם הביאו לי ארוחת בוקר, השאירו לי די אוכל עד הצהרים והלכו לעיסוקיהם, וככה זה נמשך לאורך כל השבוע.
במשך היום הכול היה נורמאלי פחות או יותר, תמיר התרוצץ בין העבודה לבית אימו, שם אחסן את הכלבים שלו ושל קובי, הראה את הדירה לקונים, וניסה להחליט מה לשמור מחייו הישנים וממה להיפטר, והיה רגוע, הגיוני ונעים סבר, אפילו מבודח.
במשך היום הוא התמודד יפה עם הפרידה, דיבר על התחלות חדשות ועל משברים שהם הזדמנות לצמיחה והתחזקות, אבל בלילות היה מתעורר לפנות בוקר ומייבב לתוך הכרית שלו עד שתולי היה הולך לנחם אותו, ונישאר איתו עד הבוקר.
"אנחנו רק מדברים, ואולי טיפה מתחבקים." אמר תולי כשהעזתי לשאול אותו מה קורה. "הוא נורא מדוכא, אין לו חשק לסקס אם זה מה שמדאיג אותך, וגם אם היה לו זה לא יהיה איתי, אני צעיר ורזה וחלק מידי בשבילו, בעיניו אני ילד."
"היית פעם, אבל אתה כבר לא." החלקתי יד חמדנית על גופו, הוא היה חלק לגמרי משיער, אבל בהחלט כבר לא ילדותי - מדהים כמה מהר תפחו שריריו והתרחב גופו.
תולי נעתר לי ברצון ובהנאה, מתחשב בזהירות במגבלות שלי, ובכל זאת מצליח בגמישות נעורים לענג את שנינו. רק הסקס הצליח לשכח ממני את מועקת הגבס המכביד, ומאחר ואני לא קנאי מטבעי ומעולם לא חשתי בעלות על אף אחד המחשבה שתולי עוסק מידי פעם בניחום פעיל של תמיר לא הפריעה לי, לא באמת. נכון, לא היה נעים להישאר בצד ולא להשתלט כדרכי על המצב, אבל למדתי בדרך הכואבת שיש יתרונות גם לפסיביות, אפשר לוותר על שליטה ובכל זאת ליהנות.
בלילה שלפני הביקור הבא שלי במרפאה - ביקור שבו יורידו מעלי את הגבס ויבדקו את מצבי - הייתי מתוח ונרגש והתקשיתי להירדם, וכשתמיר החל שוב ליילל חרש אחזתי בתולי בכוח ולא הנחתי לו לצאת מהמיטה.
"אני רק אגש אליו לרגע." ניסה תולי להשתחרר, "נו, עזוב, הוא צריך אותי."
"גם אני צריך אותך." התעקשתי, "היי, תמיר!" צעקתי, "אתה בסדר?"
תמיר לא ענה, אבל דמותו העגלגלה הופיעה בפתח חדר השינה. "בוא הנה." פיתיתי אותו והרמתי את שולי השמיכה, "כנס לפה ותביא לי חיבוק."
תמיר צלל למיטה ונמרח עלי, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שרגלי נשברה שחיבקתי אותו, וכמו תמיד התענגתי מאוד על המגע בגופו הרך ועל ההנאה הגלויה שלו ממני. הוא אף פעם לא היה ביישן, אבל הפעם הוא ממש התפרע, מתעלם מתולי שנסוג הצידה ורק הביט בנו בעיניים קרועות לרווחה. תמיר הבין מיד מה המגבלות הגופניות שלי והתאים את עצמו אליהן, ובמקום להיות תחתי, כמו תמיד, הושיב אותי, דחף כרית בין גבי לקיר והתיישב על הזין שלי, וכשתולי הפסיק להיות מאופק הצטרף אלינו והתחיל למצוץ לו הוא שוב ייבב, אבל הפעם מרוב תענוג.
עד שכולנו גמרנו - תולי גמר פעמיים, אחת מיתרונות הנעורים - התעייפנו מאוד. היה כבר לפנות בוקר ופשוט נרדמנו יחד, מותשים, וכשקובי נכנס לדירתי הוא מצא את שלושתנו שוכבים במיטה ערומים, גופותינו סבוכות זו בזו.

"קובי, מה אתה עושה פה?" השתוממתי והורדתי בעמל רב את רגלי המגובסת על הקרקע, מזכיר לעצמי שוב שאסור לי לדרוך עליה. למרות שעברו כבר שלושה שבועות מאז שהטלתי עליה לאחרונה את כובד משקלי עוד לא התרגלתי לגבס וכל בוקר הייתי צריך להיזכר מחדש איך לקום מהמיטה.
הרגל פעמה בכאב כמו שקרה בכל פעם ששיניתי את תנוחתה, לפעמים כף רגלי בערה וצרבה כאילו בערו גחלים לוחשות תחת הגבס. לא יכולתי לשכוח אותה אפילו בשנתי וכל לילה חלמתי שאחרי שמסירים מעלי את הגבס מתגלה שרגלי נהפכה לגדם שחור ומצומק והרופאים מודיעים לי בסבר פנים חמור שאין ברירה, צריך לכרות אותה ולהתקין לי פרוטזה.
לא פלא שישנתי רע מאוד והייתי עצבני ומתוח.
"מה אני עושה?" סינן קובי בזעם, לוטש מבט פראי בתמיר שישן ערום, מקופל כעובר, ראשו חבוי מתחת לכרית וישבנו מתרפק על גופו הלבן של תולי שהתעורר לאיטו, "מה זאת אומרת מה אני עושה? לא קבענו שאני בא לקחת אותך למרפאה להוריד את הגבס?"
"אהה.... כן, שכחתי, יפה מצידך קובי, אני מודה לך."
"כן, באמת יפה מאוד מצידך קובי." הסכים תולי והתיישב, מחכך את עיניו בכף יד אחת, ובשנייה מושך את השמיכה כדי לכסות את מערומיו תמיר."
"אני חייב להתקלח." הצהרתי ונעמדתי בזהירות, נתמך בהליכון, "אתה בא תולי?"
"כן, בטח." זינק תולי ממקומו וסייע לי להגיע בשלום למקלחת. "מצטער קובי, זה ייקח לפחות חצי שעה, די מסובך להתרחץ עם הגבס הזה, תרגיש בינתיים כמו בבית." אמר באדיבות לקובי, שהמשיך להביט בזעם אין אונים באקס הערום שלו, וסגר בקפדנות את דלת המקלחת.
כבר היינו מתורגלים להפליא בתהליך המייגע של הרחיצה שלי, אני התיישבתי על כסא הפלסטיק וויסתי את זרם המים שלא יהיה חם מידי, בעוד תולי כורע מולי וקושר שקית ניילון סביב הגבס. זרם המים ורשרוש הניילון לא הצליחו לעמעם את המריבה העזה שפרצה בינתיים בין קובי לתמיר שהחלו לריב שנייה אחרי שנעלמנו במקלחת.
הסתבנתי בכוחות עצמי ואחר כך תולי שפשף את גבי בספוג רך וחפף את שערי בעוד קובי מטיח בתמיר שהוא שרמוטה מזדיינת, ותמיר עונה לו שהוא אידיוט וארוניסט ושיסתום כבר!
"תסתום אתה!" צעק קובי, כמעט בוכה מרוב זעם, קנאה, חוסר אונים ואומללות.
"לא רוצה, מה תעשה לי?" התגרה בו תמיר בקול רועד שנגד בצורה מוזרה את תשובתו החצופה. אחר כך השתררה שתיקה מוזרה ורק כשיצאנו מהמקלחת, לחים מעט, אבל נקיים הבנו מה פשרה, השניים שכבו על המיטה שלי, עטופים בפוך שלי והתנשקו כנראה, או אולי אפילו למעלה מזה, לא התעכבנו לבדוק. ברגע שהבחנתי במכנסים של קובי מושלכים על הרצפה נשענתי על שכמו של תולי ודילגתי בחיפזון לא מכובד למטבח, לא מאמין כמה מהר אני מצליח לרדת במדרגות שעד היום הפחידו אותי עד מוות. מסתבר שהסיכוי לראות את קובי במצב אינטימי היה מפחיד עוד יותר.
"מה נעשה?" לחש תולי במצוקה, "אם לא נצא עכשיו נאחר, שנפריע להם?"
"עדיף שלא, בוא ניסע בלעדיהם." נופפתי במפתחות המכונית.
"כן, אבל... אבל...."
"מה אבל? יש לך רישיון כבר כמעט שבועיים ויש לך אותי כנהג מלווה, מה עוד צריך?"
תולי שעד היום נסע רק ברחובות השקטים של העיר פחד קצת לנסוע למרפאת קופת חולים שנמצאה במרכז, אבל הרגעתי אותו שיהיה בסדר, נסתדר, ובכל מקרה זה עדיף על התמודדות עם הזוג שכבש את מיטתי. דילגתי לאיטי לרכב והתארגנתי בנוחיות והוא התניע בהיסוס, חייך לעברי חיוך חיוור, ואחרי ששאב עידוד מהבעת פני הבוטחת החל לנווט לעבר המרפאה.
בסופו של דבר הכול הסתדר, מצאנו חנייה בקצה מגרש החנייה של המרפאה ותולי הביא כסא גלגלים והסיע אותי בבטחה למרפאה. בתום המתנה לא ארוכה בחדר הרנטגן ועוד אחת אצל הרופא הוסר מעלי סוף סוף הסד הכבד שעינה אותי ורגלי החבולה והמצולקת נגלתה במלא הדרה, קצת רזה, קצת חיוורת, מעט שרוטה, ועם סיכות מתכת עקומות שאיחו את הצלקת המגלידה, אבל בהחלט הרגל שלי.
הרופא הסיר את הסיכות, העיר שהצלקת מחלימה יפה והצילום נראה מצוין, הבטיח לי שאחרי עוד חודש עם גבס הליכה אני אהיה כמו חדש, ושאל אם אני מעוניין בגבס פלסטי שעולה כסף, או בגבס הרגיל שהוא חינם?
"כמה כסף?" שאל תולי שנשאר כל הזמן לצידי, משגיח עלי בעיני נץ.
"ארבע מאות ₪ בערך."
"בסדר, אין בעיות." השיב תולי בלי להמתין לתשובתי, ועד שהספקתי להתעשת הוא הלך לשלם מכרטיס האשראי שלי שלקח מארנקי.
היו לי רק עוד כמה דקות ללטף את רגלי המסכנה ולהיפרד ממנה לשלום לעוד חודש בטרם שב הרופא וחבש אותה שנית, הפעם בגבס פחות מציק וכבד, ולפני שהספקתי להתעשת כבר הייתי בדרכי חזרה למכונית, הפעם ברגל, משעין את רוב משקלי על כתפו של תולי, מקפץ על הרגל הבריאה ומעז להיתמך קלות גם ברגל השבורה שהייתה כאילו מנותקת מגופי למרות שראיתי במו עיני שהיא עדיין מחוברת כהלכה לגופי.
"כואב לך?" חקר תולי בדאגה.
"לא, טוב, אולי קצת, אבל לא ממש, אני לא מבין למה אני מרגיש כאילו הרגל לא שייכת לי, באמת קשה להסביר, זו הרגשה מוזרה נורא." התאוננתי ולתדהמתי עלו פתאום דמעות בעיני. " כל לילה היו לי סיוטים שהרגל שלי נעשתה שחורה ורקובה והיה צריך לכרות אותה." גיליתי לתולי שליטף את ברכי באהדה והבטיח לי שהכול יהיה בסדר.
"והרופא אמר שאחרי שיורידו את הגבס לגמרי אני צריך לעשות פיזיותרפיה וזה בטח יכאב." המשכתי לייבב.
"לא נורא, אתה תתגבר, אני אעזור לך, הכול יהיה בסדר. כרך תולי זרוע מנחמת על כתפי ונישק את לחיי. "אנחנו נתגבר על זה יחד."
"ותישאר איתי עד שאני אבריא?" מחיתי את דמעותיי.
"בטח, מה השאלה? ואם תסכים גם אחר כך."
"באמת? גם אם אני תמיד אצלע ויכאב לי ו..."
"אתה לא תצלע, בעוד שנה לא תזכור בכלל את השבר, הכול יהיה בסדר." חזר תולי והבטיח, "אתה תבריא ונעשה טיולים ארוכים ברגל, ואפילו נלך לרקוד יחד אם תרצה."
"בסדר." הסכמתי, וחזיון רומנטי ומתוק שלי ושל תולי מטיילים על חוף ים ארוך וזהוב, הולכים יד ביד לאור השמש השוקעת באור ורוד וענוג, והשחפים צוללים באוויר המלוח מעלינו עלה בעיני רוחי. "נטייל ונרקוד."
"ויהיה לנו חתול." הוסיף תולי נופך משלו לחזון העתיד המשותף שלנו.
"מה פתאום חתול?"
"אני רוצה חתול, אני אוהב חתולים."
"אתה כזה הומו תולי, אתה יודע שהיה לי פעם חתול שקראו לו תולי?"
"כן, סיפרת לי. אני אוהב אותך גולן, אתה אוהב אותי?"
"כן, אני אוהב אותך מאוד, ואם תגיד לי מה עושים עם קובי ותמיר אני אפילו אקנה לך טבעות ואציע לך נישואים."
תולי נשך את שפתו התחתונה, מהורהר. "אני מוכן להתחתן אתך גם בלי טבעת." אמר, "אבל אני לא יודע מה לעשות עם קובי ותמיר, הבעיה ששניהם צודקים, אני מבין את שניהם, אבל אין לי שום רעיון מה עושים."
"מה הבעיה? שייפרדו ודי." אמרתי, קצת בקוצר רוח. גבי כאב והשתוקקתי לחזור למיטה שלי ולנמנם מעט. "אני עייף." פיהקתי, "היה לנו לילה מתיש ואני מת לישון. אם הם עדיין במיטה שלי אני מעיף אותם לכל הרוחות ושישברו לבד את הראש."
תולי לכסן אלי מבט ספקני, "נו, נו..." מלמל בלי להתרגש מאיומי, "נחצה את הגשר כשנגיע אליו." הוסיף וליטף את ירכי בתנועת הרגעה.
כשהגענו הביתה גילינו את השניים ממתינים לנו במטבח, נראים רגועים ושמחים, ומאוהבים מאוד.
"אז מה קורה אתכם עכשיו." שאלתי וקרסתי באנחה על הכסא, מרים את רגלי כלפי מעלה, בוחן את הגבס החדש והנוח שלי, ותוהה מתי אתחיל לשנוא גם אותו.
"החלטנו לחזור." בישר לי תמיר באושר, והתרפק על קובי שנישק את פדחתו וקם, מושך אחריו אותו אחריו.
"אנחנו הולכים לבטל את המכירה של הדירה ולקחת את הכלבים מאימא שלי." הודיע לנו בחיוך רחב.
"ומה עם.... מה עם כל מה שאמרת לי שאתה ...."
"שיניתי את דעתי." נכנס קובי במהירות לדברי, מונע ממני להזכיר לו מה הוא אמר לי רק לפני שבועיים.
"אבל..." נדהמתי מהשינוי המפתיע הזה.
"מזל טוב, נהדר, אני כל כך שמח!" התפרץ תולי לדברי, תוקע בי מרפק חשאי כדי שאשתוק, "אתם עושים את הדבר הנכון." השתפך, ונישק את תמיר, ואחרי היסוס קל גם את קובי המסמיק, ותוך כדי איחולים וברכות הצליח להזיז אותם לעבר הפתח ואחר כך שילח אותם לדרכם.
"אתה חושב שזה יחזיק מעמד?" שאלתי אותו, מתפעל מהקלילות החיננית בה הוא נע בחדר השינה, מסדר, מקפל, מארגן, מחליף כלי מיטה, והכול בתנועות מהירות ויעילות ובלי שמץ מאמץ. הוא יראה מדהים על רחבת הריקודים, ואחרי שאני אגיד לכולם שאנחנו יחד כל החברים הזבלים שלי יברכו אותי, ודקה אחר כך ינסו לספר לי שהוא צעיר מידי בשבילי, וברגע שאסובב את הגב יעשו הכול כדי לגנוב אותו ממני ...
"אנחנו צריכים לדבר עוד על כמה ענייני זוגיות תולי, על נאמנות ומונוגאמיה וכאלה." הודעתי לו, ונשכבתי מותש על המיטה.
"אני צריך ללכת לעבודה." התנצל תולי, "אולי נדבר אחר כך?"
"בסדר," אמרתי, "אבל בעיקרון כדאי שתדע שאני לא רכושני ואני לא עושה סיפור מאיזה סטוץ קטן פה ושם."
"אני יודע." אמר תולי והפסיק לחייך, "אבל אני כן." הבטנו זה בזה, מתנצחים במבטים, "ואני אולי קצת פחות אקטיבי לאחרונה, אבל אני עדיין אוהב לזיין." הוספתי בהנחה שדי ברמיזא...
תולי הנהן, "ברגע שתיפטר סופית מהגבס נעבוד על הפסיביות שלי." הבטיח, ואחרי שנתגבר על הבעיה הזאת לא יהיה לך יותר תירוץ לבגוד." הוסיף חרש בעודו יוצא מהחדר.
"זה לא היה תירוץ!" צעקתי אחריו, "וחוץ מזה נראה אותך אחרי שנתיים שלוש של מונוגאמיות, אתה תדבר אחרת אז."
הוא שב ושרבב את ראשו דרך הדלת, "נחיה ונראה." שב ופרח חיוך על פניו, "ואגב אל תשכח לקרוא לי לשמור עליך שלא תשבור שוב רגל ברגע שקובי שוב ייזכר שהוא בעצם שונא להיות הומו ותמיר ירצה ....
זרקתי עליו כרית והוא תפס אותה וזרק אותה עלי חזרה, אמר לי שוב שהוא אוהב אותי, ורץ לעבודה.
Tainted​(לא בעסק)
לפני 14 שנים • 12 בינו׳ 2010
Tainted​(לא בעסק) • 12 בינו׳ 2010
כתוב ניפלא,

התחלתי ונאלצתי להפסיק באמצע לנסוע הביתה מהעבודה,
הדבר הראשון שעשיתי זה לפתוח את זה שוב ולסיים את הסיפור...


העם דורש עוד!
אושה{אוש}
לפני 14 שנים • 12 בינו׳ 2010
אושה{אוש} • 12 בינו׳ 2010
אהבתי מאד!
הצתת בי שוב את הגעגועים לבראין קיני.

תגידי, יש מצב שאת תסריטאית? הייתי שמחה לצפות בסידרה כזאת.