בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ספין אוף קטן

מקבי​(מתחלף)
לפני 14 שנים • 22 בינו׳ 2010
מקבי​(מתחלף) • 22 בינו׳ 2010
ציטוט: קטסרופה, אם להכאיב בשבילך מגיע ממקום של להזיק לאותה בחורה או לפגוע בה
ולא ממקום של לגרום להאנאה

אז לא רק שאתה מסוכן בתור שולט
אלא בתור בן אדם

ולקרוא לבעיות שלך בדס"מ מוציא שם רע לקהילה שלמה.

1) גרימת-כאב לאדם מתוך הרצון לראותו סובל, וללא קשר להנאתו מכך, נקרא סאדיזם. הייתי תחת הרושם שזה די נפוץ בעולם בכלל ובכלוב בפרט.

2) אני חושב שטמטום מסוכן הרבה יותר.

3) על איזו 'קהילה' את מדברת? נרשמים איפשהו? יש דמי-חבר? מועדון? טיולים מאורגנים?

בולשיט. שום קהילה ושום בטיח. כולה ערב-רב של סוטים דפוקים שבמקרה או שלא במקרה, חולקים כמה סטיות שונות... ואפילו על זה לא מסוגלים להסכים.
הדורבנים​(נשלט)
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
הדורבנים​(נשלט) • 23 בינו׳ 2010
היילני כתב/ה:
מאוד קשה לי לברור דיאלוגים ובכלל דינאמיקות בין-אישיות ל'נכון' או 'לא נכון'. לכן, ההערה שלך, חברתי החיונית, פרלין, היא במקומה. יש מקום לתהות על הגבול בין אלימות לבדס"מ, דווקא משום שזה לחלוטין לא ברור. לתלות את זה בכוונות או במסקנות מוליך לסתירות, כפי שכבר הודגם כאן. וגם אני אף פעם לא הבנתי איך אפשר לסכם את זה ב-SSC או בהסכמה. כל כך הרבה מקרים הם אמורפיים, וכל כך הרבה פעמים נדמה לנו ש"כן, עכשיו אני מאוד רוצה את זה" ונקודת זמן אחת אחרי זה, זה כבר לא כזה בטוח, אבל הנה, שוב אני רוצה את זה. מה ששפוי לגמרי בעיניי, לא שפוי בעיני האחר; יש לי כל כוונה להכאיב לאחר אבל אין לי כוונה להרע לו; אני לא יודעת היכן נמתח הגבול בין סקס קינקי לונילי ואני גם לא יודעת א-פריורי מי שולט באיזו סיטואציה.

לדעתי, אנשים מנסים למשטר את הבדס"מ (מה שעשוי לחטוא למטרה לשמה התכנסנו כאן, היינו מתן דרור לתשוקות, פרוורסיות; פריצת גבולות נורמטיביים ותיקון חינוך לוקה), לכתוב מעין ספר חוקים, מטעמים שונים. האחד, כדי להמנע מפגיעות: ככל שהדברים יותר חד-משמעיים, כאשר יש חוקים, בנקל ניתן לדעת מי הפר אותם ולהאשימו. השני, צבירת כוח: גם בקהילת השוליים הזאת יש הגמוניה. גם כאן ישנם בעלי כוח, "סלברטיז" אכנה אותם, שאינם בהכרח האנשים האינטיליגנטיים, הסמכותיים או הטובים ביותר, כי אם אלה הנשענים על דוגמות ומפיצים תורה רדודה וברורה ברבים. הם מצליחים לגרור אחריהם שולטים ונשלטים שמחפשים אישור ו/או ודאות. אנשים עם חשיבה עצמאית וביקורתית, אנשים שמזהים את מה שלא ניתן להכניס למסגרת, לנצח יהיו השוליים, או האקסטרימיסטיים או הונילים או הלא ברורים כאן.

אי אפשר לתחום בדס"מ, לכן לא קל להבחין בינו לבין אלימות. היינו רוצים לומר שהשניים מופרדים זה מזה, אולי כדי שנוכל לישון טוב יותר בלילה, אולי כדי לחשוב שאנחנו יודעי דבר, אולי כדי להסביר לאדם מן השורה, למיינסטרים, שאנחנו לא משוגעים.

אני לא משוגעת (על הנייר). אבל גם ממש לא נורמלית (סטטיסטית). מה שאני עושה רחוק מלהיות קונבנציונאלי, למרות שנראה לי שהרבה יותר אנשים מפנטזים על זה. SSC לא אומר לי הרבה, ולהשוות בין בדס"מ לקרב מגע נראה לי מטופש. הניסיון לנרמל בדס"מ הוא מגוחך, אך מובן.


היילני, כתבת מדהים. אם משהו באמת שווה שיהיה באלפוני, זה הקטע הנ"ל, אול נוכל להציל נפשות בישראל. גרמת לי לחשוב ולחשוב ולחשוב..
אז ככה: אני מסכים בגדול עם הפסקה השנייה, כלומר שאנשים מנסים למשטר את הבדס"ם, ובזה הם חוטאים ומפספסים לגמרי את הסיבה לשמה התכנסנו - פריצת גבולות מחשבתיים, פרוורטיות ודרור ליצרים. אבל אני בניגוד אלייך הייתי נזהר מלהעלות על הכתב בפורום שהמניע הוא אגו, רצון להיות בראש הפרמידה בההיררכיה של הקהילה, וכיוב, גם במקרים ממש מתבקשים. כי ראשית זה קל מדי, ושנית זה קצת צורם לי ככשל לוגי זול, ופניה להתקפה על ה"יריב".
אנסה להיות פחות שיפוטי. אני חושב שיש פה גם הבדל בין פמדום למיילדום. אני חייב לצטט את אשתי שנוהגת לומר ש"מילת ביטחון הומצאה על ידי דומים כדי שיוכלו לזיין סאביות בלי להתבע אח"כ". במיילדום החוקים צריכים להיות יותר נוקשים, ובאמת חשוב האם זאת אלימות או לא. והאם הקורבן הוא "קורבן באמת באמת", ובפמדום זה פחות חשוב, ויש מקום ליותר תחום אפור, להנאת שני הצדדים. אני יכול להבין את השולטים שמזדעזעים לעצם התחום האפור הזה, אבל חלקי לא איתם בכלל. אני חי ממנו. וגם לי SSC לא אומר כלום.

כנגד סיפורה של יולי, אני רוצה בהקשר זה להביא סיפור בדיוק הפוך - שימחיש: לפני די הרבה שנים עברתי סשן במסיבה כלשהי על ידי שתי מלכות. אחת מהן פוטרה מהעבודה שעות מעטות לפני כן, בצורה מכוערת. והיא התחילה להצליף בי, חבל"ז. די ברור היה שהיא לא רואה אותי באותו הרגע כבן אנוש, וצריכה להוציא אלימות נטו על מישהו (נדמה לי שהיא גם הודתה בזה אח"כ). אחרי כעשר דקות השתמשתי במילת הבטחון. גם כי כאב לי, ואני לא כלכך מתחבר לכאב. אבל גם לא בשבילי כמו יותר בשבילה, כדי שתרגיש שהיא "הכניעה" אותי, "שברה" אותי, או משהו, ותרגיש מזוככת יותר. אז היא בהחלט הייתה אלימה. אבל למי באמת אכפת אם היא הייתה אלימה או לא?

הייתי רוצה להוסיף לדבריה של היילני, שיש עוד סוג של אנשים בשרשור הזה (לצד אלה שהמציאו את החוקים, שהיא דיברה עליהם). יש כאלו שנורא חשוב להם לזעוק "בדס"ם זו אכן אלימות! אין שום הבדל. אנחנו האנשים ה*כנים* ואמיתיים* ולא *מתחסדים* ושמים את הדברים על השולחן".
אני חושב שיש שתי מניעים לסוג הזה, הסוג של ה-"כלכך צודקים, אבל מהכוון ההפוך": חלקם רוצים להיות אנרכיסטים לשם האנרכיסטיות. גם הם לא יצירתיים או בעלי חשיבה יותר מקורית מ"ממציאי החוקים", כיון שלפעול בדיוק נגד המערכת כל הזמן לא שונה מהותית מלפעול בעדה. החוכמה האמיתית היא לא להתאמץ נורא ולהקדיש את חייך לשחייה בדיוק נגד הזרם. החוכמה האמיתית היא לראות את הזרם, לחייך ולשחות בדרך שלך, לפתוח זרם חדש משלך.

ויש כאלו גם שבאמת רוצה לפרוק כל עול, בשביל מטרות אישיות נלוזות. ולכן יורדים על ה"מתחסדים". כמו גיל אריאלי למשל, שהמציא את המונח "חמש המשפחות השולטות בקהילת הבדס"ם", או משהו, שמתנכלות לו, כדי להסביר את זה שהעיפו אותו מהפורומים. ולא חסרים אחרים.
Lakshmi​(נשלטת)
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
Lakshmi​(נשלטת) • 23 בינו׳ 2010
ציטוט: ולקרוא לבעיות שלך בדס"מ מוציא שם רע לקהילה שלמה.
1) גרימת-כאב לאדם מתוך הרצון לראותו סובל, וללא קשר להנאתו מכך, נקרא סאדיזם. הייתי תחת הרושם שזה די נפוץ בעולם בכלל ובכלוב בפרט.

2) אני חושב שטמטום מסוכן הרבה יותר.

3) על איזו 'קהילה' את מדברת? נרשמים איפשהו? יש דמי-חבר? מועדון? טיולים מאורגנים?

בולשיט. שום קהילה ושום בטיח. כולה ערב-רב של סוטים דפוקים שבמקרה או שלא במקרה, חולקים כמה סטיות שונות... ואפילו על זה לא מסוגלים להסכים.


1. כן כן, סאדיזם...
אבל עם כל הכבוד למרקיז דה סאד שלא האמין שאדם יכול להנות מכאב..

היום, זה כבר לא יעבוד
כי ברגע שתהיה עם מישהו שלא נהנה מכאב ותממש איתו את ה"סטיות" שלך

זה יחשב לפשע..ולא לסטייה.

2. מרמור הרבה יותר מסוכן מטומטם, אגב..

3. וכן, אותם אנשים שיש להם אותם "סטיות דפוקות" הם במקרה הקהילה... ואם אני לא טועה, גם אתה נמצא כאן, לא?!
newoldone
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
newoldone • 23 בינו׳ 2010
אני חושבת שהשאלה העקרונית כאן היא לא על התחום האפור, והאם אפשר או בכלל רצוי להעביר בתוכו גבול ואיפה בדיוק. בלי להמעיט בערך של השאלות האלה, אני חושבת שהשאלה הקודמת להן היא על האזורים השחורים/לבנים הברורים. קרי: האם בדס"מ הוא תמיד, בהגדרה, אלימות.

נטול מושג, אני לא חושבת שההגדרה שהבאת פותרת את השאלה, אלא רק מזיזה אותה למושג אחר "פגיעה":
נטול מושג כתב/ה:

....
אני חושב ששני הדברים החשובים שאפשר לקחת ממה שכתוב כאן - הם שני המשפטים הראשונים של שתי הפסקאות
1. אלימות היא שמוש בכוח, בין אם פיזי, פסיכולוגי או אחר תוך כדי פגיעה או כוונה לפגוע בבע"ח, בני אדם, צומח או חפץ דומם כלשהו.
2. הלגיטימיות החברתית של אלימות תלויה בהקשר בו מתבצעת האלימות.

כשאני נמצא עם בחורה במיטה, ואנחנו עוסקים במין ואני נותן לה סטירה, או חונק אותה - יש פה לפי המשפט הראשון, אלימות. כי יש לי כוונה לפגוע בה. אחרת לא הייתי נותן לה סטירה. הכוונה לפגוע, לא עומדת בסתירה עם כוונות אחרות, אבל ביני לבינה, יש יחסים מאד ברורים - אני פוגע, היא נפגעת. (כך לפחות אני מבין את זה).
המשפט השני בעצם מבאר לנו, שבגלל שההקשר שבו מתבצעת אותה סטירה או חניקה (להלן מעשה האלימות) הוא הקשר בו אני והיא סיכמנו מראש על מין בדסמי, או סשן או מה שתרצו לקרוא לזה, מעניק לזה לגיטימיות. .


השאלה עכשיו היא האם הכוונה לגרום כאב זהה לכוונה לפגוע?
אני קוראת את הסיפור של יולי (יולי, את מוזמנת לתקן אותי) כסיפור שממחיש את ההבדל בין שתי הכוונות: היא התכוונה להכאיב, היא לא התכוונה לפגוע, והתבאסה קשות כשהתברר לה בדיעבד שהיא גם פגעה.

(בהערת אגב, לדעתי צריך להיזהר כשמסתמכים על הגדרות מקובלות, כי בד"כ הניואנסים הבדסמיים לא נמצאים בתודעה של מי שכותב אותן. כשהכותב כאן כורך ביחד פגיעה בבני אדם, בבע"ח ובחפצים דוממים, ברור שהוא מתעלם מממד ההסכמה. האם זה בגלל שבעיניו הסכמה לא משנה את המהות, או שזה בגלל שהאפשרות שהצד הנפגע יסכים ואפילו ירצה את הפגיעה לא עלתה בדעתו? לדעתי אי אפשר לפסיול על הסף את האפשרות השניה. כלומר גם אם מקבלים את הקביעה שלך שאקטים בסדמיים הם "פגיעה", עדיין לא ברור אם ההגדרה כאן חלה גם עליהם.)

אני גם מודה ל Rainbow ולכל האחרים שדואגים לאיכות השינה שלי בלילה, אבל רוצה לתקן משהו. חוסר הנוחות שנגרמת לי מהאמירה "בדסמ = אלימות" או "בדסמ = מיניות+אלימות+הגבלות מרסנות" היא לא בגלל שהאמירות האלה הופכות את הבדסמ למשהו "רע", אלא בגלל שבעיני הן מפספסות את המהות. הן קצת מזכירות לי את האמירה המפורסמת של הפסיכולוג דוד רודי, ש"אהבה = משיכה מינית+חרדת נטישה", שגם היא בעיני, בלי קשר לשאלה אם היא נכונה או לא, אמירה שמפספסת מהות.
אין לי ספק שאחד המניעים היצריים של פעילות בדסמית הוא הדחף התוקפני, אבל זה נכון גם לגבי הרבה פעילויות אנושיות אחרות שאף אחד לא יקרא להן אלימות. כך שעצם הנוכחות של המרכיב הדחפי התוקפני או ההרסני לא מצדיק בעיני את ההגדרה "אלימות".
דימוי שמסתובב לי בראש מאז הפעם הקודמת שהייתי מעורבת בוויכוח כזה, הוא דימוי של צבעים: הבדסמ שלי הוא ירוק. כמו כל ירוק הוא מורכב מכחול וצהוב, כשלצורך הדימוי צהוב מייצג את התוקפנות/אלימות/הרסנות. אבל התרכובת (בניגוד לתערובת) שלהם יוצרת משהו אחר, שאינו כחול ואינו צהוב, אלא בעל איכויות ומהות משל עצמו: צבע ירוק. בעיני, מי שטוען שבמציאות קיימים רק תערובות במינונים משתנים של כחול וצהוב, מכחיש ממד של המציאות לא פחות ממי שטוען שהירוק יכול להתקיים ללא המרכיב הצהוב.
אם נעבור מהצבעים לנפש האנושית, מילת הקסם בעיני היא אינטגרציה. התוקפנות והסאדיזם שבאים לביטוי באינטגרציה עם מניעים אחרים, יוצרים לדעתי מהות אחרת מאותם תוקפנות וסאדיזם שבאים לידי ביטוי בפני עצמם, או לצד מניעים אחרים. (בפועל, במימוש, יכולים להופיע גם זה וגם זה ברגעים שונים, אבל אני התעכבתי כאן על השאלה העקרונית.)

זו לפחות הדרך שלי להסביר לעצמי למה החוויה הבדסמית שלי שונה מחוויה של אלימות.

שאלה לסיום לגמד: מהו בעצם הדבר שלא היה סיכוי שהשוטר יבין? האם הדבר הוא לא שמה שנראה כמו אלימות קשה הוא למעשה משהו קצת אחר?
רפאל
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010

Re: פעילות אלימה - יש דבר כזה?

רפאל • 23 בינו׳ 2010
teacher כתב/ה:
בעיני, אלימות היא כוונה, נקודה. לא האקטים עצמם באשר הם.
[...]
ו-BDSM הוא לא שונה מזה:
הקשר בינו לבין אלימות הוא שאין בו אלימות כלל, כמו שהקשר בינו לבין סאדיזם בהגדרתו הפתולוגית הוא שאין שום קשר בינהם ו-BDSM הוא אינו ניצול, פגיעה, או ביטוי לרוע לב.


כאשר אתה קושר מישהי ומצליף בה, מאיזו כוונה אתה עושה את זה? מדובר בשרות למען הקהילה? שמעת שישנן נשים שזקוקות לכאב, ובמקום להתנדב באקי"ם החלטת להתנדב בכלוב? אתה פה אך ורק כדי להטיב עם האחר? אתה קושר ומצליף רק בגלל שיש שם מישהי שרוצה את זה, ועד כמה שהדבר תלוי בך היית מלטף ומטיב עם נשים בדרך ונילית?

במילים אחרות, יש מצב שאתה עצמך אוהב לקשור ולהצליף? יש מצב שהרצון הזה קיים בך גם לפני שאתה פוגש מישהי שמסכימה לכך שתקשור אותה ותצליף בה? למה חשוב לך כל כך "להטיב" עם האחר דווקא בדרך של קשירות והצלפות? יש מצב שכאשר אתה המחזיק בשוט ומצליף הכוונה שלך היא פשוט להכאיב ולראות מישהי כואבת? שפשוט יש לך יצרים אלימים וסדיסטיים?

העובדה שמישהי מסכימה לכך שיהיו אלימים איתה, אינה משנה דבר ביצרים של מי שאלים כלפיה. זה שאיננו אונסים ואיננו רוצחים סדרתיים אין פירושו שאיננו אלימים ושהדברים שאנחנו עושים אינם בעייתיים.

כמו כן, אתה מדבר על ההבדל בין בדס"מ לבין סאדיזם פתולוגי. אני לא יודע מה לדעתך מכונן את ההבחנה הזו ומה הערך שלה, אבל דע לך שבעיני פסיכיאטרים רבים ופסיכואנליטיים רבים מה שעושה את הדברים לפתולוגיים הוא קיומו של מנגנון ההכחשה. כלומר זה שאנשים מכחישים את העובדה שיצרים אלימים הם אלו שמפעילים אותם. "אידאולוגיית הSSC", במידה שמשתמשים בה כדי להציג את הבדס"מ כמשהו בלתי אלים, היא לא מה שעושה את הדברים לנורמליים, אלא בדיוק מה שעושה אותם לפתולוגיים.
נטול מושג​(אחר)
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
נטול מושג​(אחר) • 23 בינו׳ 2010
newoldone כתב/ה:
אני חושבת שהשאלה העקרונית כאן היא לא על התחום האפור, והאם אפשר או בכלל רצוי להעביר בתוכו גבול ואיפה בדיוק. בלי להמעיט בערך של השאלות האלה, אני חושבת שהשאלה הקודמת להן היא על האזורים השחורים/לבנים הברורים. קרי: האם בדס"מ הוא תמיד, בהגדרה, אלימות.

נטול מושג, אני לא חושבת שההגדרה שהבאת פותרת את השאלה, אלא רק מזיזה אותה למושג אחר "פגיעה":
נטול מושג כתב/ה:

....
אני חושב ששני הדברים החשובים שאפשר לקחת ממה שכתוב כאן - הם שני המשפטים הראשונים של שתי הפסקאות
1. אלימות היא שמוש בכוח, בין אם פיזי, פסיכולוגי או אחר תוך כדי פגיעה או כוונה לפגוע בבע"ח, בני אדם, צומח או חפץ דומם כלשהו.
2. הלגיטימיות החברתית של אלימות תלויה בהקשר בו מתבצעת האלימות.

כשאני נמצא עם בחורה במיטה, ואנחנו עוסקים במין ואני נותן לה סטירה, או חונק אותה - יש פה לפי המשפט הראשון, אלימות. כי יש לי כוונה לפגוע בה. אחרת לא הייתי נותן לה סטירה. הכוונה לפגוע, לא עומדת בסתירה עם כוונות אחרות, אבל ביני לבינה, יש יחסים מאד ברורים - אני פוגע, היא נפגעת. (כך לפחות אני מבין את זה).
המשפט השני בעצם מבאר לנו, שבגלל שההקשר שבו מתבצעת אותה סטירה או חניקה (להלן מעשה האלימות) הוא הקשר בו אני והיא סיכמנו מראש על מין בדסמי, או סשן או מה שתרצו לקרוא לזה, מעניק לזה לגיטימיות. .


השאלה עכשיו היא האם הכוונה לגרום כאב זהה לכוונה לפגוע?
אני קוראת את הסיפור של יולי (יולי, את מוזמנת לתקן אותי) כסיפור שממחיש את ההבדל בין שתי הכוונות: היא התכוונה להכאיב, היא לא התכוונה לפגוע, והתבאסה קשות כשהתברר לה בדיעבד שהיא גם פגעה.

(בהערת אגב, לדעתי צריך להיזהר כשמסתמכים על הגדרות מקובלות, כי בד"כ הניואנסים הבדסמיים לא נמצאים בתודעה של מי שכותב אותן. כשהכותב כאן כורך ביחד פגיעה בבני אדם, בבע"ח ובחפצים דוממים, ברור שהוא מתעלם מממד ההסכמה. האם זה בגלל שבעיניו הסכמה לא משנה את המהות, או שזה בגלל שהאפשרות שהצד הנפגע יסכים ואפילו ירצה את הפגיעה לא עלתה בדעתו? לדעתי אי אפשר לפסיול על הסף את האפשרות השניה. כלומר גם אם מקבלים את הקביעה שלך שאקטים בסדמיים הם "פגיעה", עדיין לא ברור אם ההגדרה כאן חלה גם עליהם.)

אני גם מודה ל Rainbow ולכל האחרים שדואגים לאיכות השינה שלי בלילה, אבל רוצה לתקן משהו. חוסר הנוחות שנגרמת לי מהאמירה "בדסמ = אלימות" או "בדסמ = מיניות+אלימות+הגבלות מרסנות" היא לא בגלל שהאמירות האלה הופכות את הבדסמ למשהו "רע", אלא בגלל שבעיני הן מפספסות את המהות. הן קצת מזכירות לי את האמירה המפורסמת של הפסיכולוג דוד רודי, ש"אהבה = משיכה מינית+חרדת נטישה", שגם היא בעיני, בלי קשר לשאלה אם היא נכונה או לא, אמירה שמפספסת מהות.
אין לי ספק שאחד המניעים היצריים של פעילות בדסמית הוא הדחף התוקפני, אבל זה נכון גם לגבי הרבה פעילויות אנושיות אחרות שאף אחד לא יקרא להן אלימות. כך שעצם הנוכחות של המרכיב הדחפי התוקפני או ההרסני לא מצדיק בעיני את ההגדרה "אלימות".
דימוי שמסתובב לי בראש מאז הפעם הקודמת שהייתי מעורבת בוויכוח כזה, הוא דימוי של צבעים: הבדסמ שלי הוא ירוק. כמו כל ירוק הוא מורכב מכחול וצהוב, כשלצורך הדימוי צהוב מייצג את התוקפנות/אלימות/הרסנות. אבל התרכובת (בניגוד לתערובת) שלהם יוצרת משהו אחר, שאינו כחול ואינו צהוב, אלא בעל איכויות ומהות משל עצמו: צבע ירוק. בעיני, מי שטוען שבמציאות קיימים רק תערובות במינונים משתנים של כחול וצהוב, מכחיש ממד של המציאות לא פחות ממי שטוען שהירוק יכול להתקיים ללא המרכיב הצהוב.
אם נעבור מהצבעים לנפש האנושית, מילת הקסם בעיני היא אינטגרציה. התוקפנות והסאדיזם שבאים לביטוי באינטגרציה עם מניעים אחרים, יוצרים לדעתי מהות אחרת מאותם תוקפנות וסאדיזם שבאים לידי ביטוי בפני עצמם, או לצד מניעים אחרים. (בפועל, במימוש, יכולים להופיע גם זה וגם זה ברגעים שונים, אבל אני התעכבתי כאן על השאלה העקרונית.)

זו לפחות הדרך שלי להסביר לעצמי למה החוויה הבדסמית שלי שונה מחוויה של אלימות.

שאלה לסיום לגמד: מהו בעצם הדבר שלא היה סיכוי שהשוטר יבין? האם הדבר הוא לא שמה שנראה כמו אלימות קשה הוא למעשה משהו קצת אחר?



ניו אולד וואן - שימי לב רק שנושא ההסכמה מופיע במובאה שהבאתי בסעיף השני, וגם הסברתי אותו - הלגיטימיות החברתית של האלימות תלויה בהקשר שבו האלימות מתבצעת.
newoldone
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
newoldone • 23 בינו׳ 2010
נטול מושג כתב/ה:
ניו אולד וואן - שימי לב רק שנושא ההסכמה מופיע במובאה שהבאתי בסעיף השני, וגם הסברתי אותו - הלגיטימיות החברתית של האלימות תלויה בהקשר שבו האלימות מתבצעת.


בוודאי ששמתי לב. אלא שאתה מתייחס להסכמה כדבר המבחין בין אלימות לגיטימית חברתית לאלימות בלתי לגיטימית, ואני התייחסתי לשאלה אם הסכמה (ויותר ממנה - רצון) לא מוציאה בכלל את האקטים מתחום הגדרת האלימות.
רפאל
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
רפאל • 23 בינו׳ 2010
newoldone כתב/ה:
השאלה עכשיו היא האם הכוונה לגרום כאב זהה לכוונה לפגוע?

זו התפלפלות שאם להיות כנה אני לא מבין את התכלית שלה. ברור שהיצרים שפועלים בבדס"מ אינם מכוונים רק לכאב כי אם גם לפגיעה. כמעט אף אחד לא מתעסק בבדס"מ בכאב כתחושה ניטרלית, שלא משנה מאין היא הופיע. לרוב (גם אם לא תמיד) הכאב מופיע כאשר אחד גורם אותו לאחר. כלומר, הוא מתקיים בתוך קונטקסט של שליטה, כוח, הכנעה, ובסופו של דבר גם של - פגיעה. וזה מה שמושך ומעניין אנשים.

בקשר לדברים שאמרת על אינטגרציה ומהות. אני כמובן מסכים שקשר טוב בין אנשים מכיל יותר מאשר מקום למימושם של יצרים אלימים, והוא אינטגרציה של הרבה דברים. אבל אני לא מסכים למטאפורת הצבעים, שאומרת שבתוך האינטגרציה הנכונה יצרים אלימים משנים את צבעם ונעשים משהו-בלתי-אלים במהותו (אם לזה התכוונת). יצרים אלימים הם יצרים אלימים, והם תמיד נשארים שם.
נטול מושג​(אחר)
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
נטול מושג​(אחר) • 23 בינו׳ 2010
newoldone כתב/ה:
נטול מושג כתב/ה:
ניו אולד וואן - שימי לב רק שנושא ההסכמה מופיע במובאה שהבאתי בסעיף השני, וגם הסברתי אותו - הלגיטימיות החברתית של האלימות תלויה בהקשר שבו האלימות מתבצעת.


בוודאי ששמתי לב. אלא שאתה מתייחס להסכמה כדבר המבחין בין אלימות לגיטימית חברתית לאלימות בלתי לגיטימית, ואני התייחסתי לשאלה אם הסכמה (ויותר ממנה - רצון) לא מוציאה בכלל את האקטים מתחום הגדרת האלימות.


אה, אוקיי. אז אני לא הבנתי את זה. לטעמי, ברגע שאני נותן סטירה למישהי, זהו אקט אלים, ואין שום נגיעה לכוונה, המהות היא אלימה.
Lakshmi​(נשלטת)
לפני 14 שנים • 23 בינו׳ 2010
Lakshmi​(נשלטת) • 23 בינו׳ 2010
רפאל כתב/ה:
newoldone כתב/ה:
השאלה עכשיו היא האם הכוונה לגרום כאב זהה לכוונה לפגוע?

זו התפלפלות שאם להיות כנה אני לא מבין את התכלית שלה. ברור שהיצרים שפועלים בבדס"מ אינם מכוונים רק לכאב כי אם גם לפגיעה. כמעט אף אחד לא מתעסק בבדס"מ בכאב כתחושה ניטרלית, שלא משנה מאין היא הופיע. לרוב (גם אם לא תמיד) הכאב מופיע כאשר אחד גורם אותו לאחר. כלומר, הוא מתקיים בתוך קונטקסט של שליטה, כוח, הכנעה, ובסופו של דבר גם של - פגיעה. וזה מה שמושך ומעניין אנשים.

בקשר לדברים שאמרת על אינטגרציה ומהות. אני כמובן מסכים שקשר טוב בין אנשים מכיל יותר מאשר מקום למימושם של יצרים אלימים, והוא אינטגרציה של הרבה דברים. אבל אני לא מסכים למטאפורת הצבעים, שאומרת שבתוך האינטגרציה הנכונה יצרים אלימים משנים את צבעם ונעשים משהו-בלתי-אלים במהותו (אם לזה התכוונת). יצרים אלימים הם יצרים אלימים, והם תמיד נשארים שם.


רפאל, אם יש משהו שצריך לקרוא לו התפלפלות זו דרך ההתנסחות שלך,(לא שזה רע, חלילה..אופן התנסחות זה סוג של כוח מסוים)

אבל,
המקום הלא בריא של הבדס"מ אלו אותן נשלטות/נשלטים שצריכים שיפגעו בהם..
ואלו אותם שולטים/שולטות שמסופקים מאקט הפגיעה.

ומנגד, המקום הכן בריא, זה הסיפוק מהכאב, ולא מהפגיעה.
ואותם גברים שמסופקים מהלכאיב ולא מלפגוע...

בין כאב ופגיעה יש הבדל של שמיים וארץ

ואני לא אומרת את זה כדי לישון טוב יותר בלילה כפי שאחד מהאנשים פה אמר,

נקח דוגמא קלאסית..

מין אנאלי..
זה כואב, אז גם לזה אפשר לקרוא אקט אלים?
ממש ובכלל לא.
הרי הבחורה נהנת מאותו הכאב הזה..וזה מה שגורם לסיפוק..
וגם כאן, זה לא נעשה ממקום של פגיעה.