א ל ו ה י ם(שולט)
|
לפני 14 שנים •
25 בינו׳ 2010
דריה
זה קרה מזמן, הייתי נער אז, נער טיפש ואלים, תאב בצע וחסר גבולות אבל רק נער. שמה היה דריה, פגשתי אותה בעיירה הקטנה בה גדלתי. שעות הערביים הגיעו ורוח האביב נשבה, ניחוח העצים בישר על בואה של השמש, ואני לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ ממנה, שמלת המיני האדומה שלה, רגליה הארוכות והיפות, סנדלי העקב השחורים והמניקור הצרפתי בידיים וברגליים, העיניים הירוקות דמעו, והיא יללה לה בשקט עת שהלכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, לא ידעתי אז מה יביא היום, אבל מאותו רגע חיי השתנו לעד.
העונות עברו ואנחנו היינו יחד, היא הייתה שפחתי, היא הייתה כלבתי היא הייתה המאהבת שלי. הייתה לנו דירה, דירה מיוחדת שהשכרנו למשחקים שלנו, אף אחד לא ידע, אחרת היינו מוצאים עצמנו בתעלה. לא הייתה לנו דרך אחרת להיפגש וגם לא רצינו. הטקס היה קבוע. היא הייתה מגיעה ראשונה, מורידה בגדיה, לובשת את הקולר, מכינה את הרצועה, ומחכה על ברכייה עם רגליים פתוחות לבואי. כאשר הייתי מגיע הייתה נותנת לי את הרצועה ומנשקת את כף ידי. הפחד היה ניצת בעיניה עת שהייתה רואה אותי. באותו לילה מיוחד היא קיבלה את פני לבושה סיפרה לי שהכל נגמר ושהיא עוזבת אותי בטרם אביה יגלה, לא נתתי לה ללכת. סטרתי לה בחוזקה, היא נפלה. משכתי אותה בשערותיה אל הכורסא, קרעתי מעלייה את תחתוניה וקשרתי עמם את ידיה, את ראשה הכנסתי בין שתי כריות והוצאתי את החגורה, ציוויתי עליה לספור וכך היא ספרה, לאחר כחמישים הצלפות היא התחילה לצרוח, לבכות, נגעתי בה. מעולם לא הייתה רטובה יותר. הרמתי אותה והשכבתי את גופה הדואב על הרצפה. ירדתי לבירכיי ונשקתי לה בשפתיה, אמרתי לה אני אוהב אותך ומשכתי את הפטמות בחוזקה, היא זעקה, אך אלוהים לא היה שם. חיבקתי אותה, כמו שלא חיבקתי אף אישה מעולם. עשינו אהבה עד הבוקר וכשנרדמה המשכתי להסתכל בפנייה, לפתע התעוותו, האור הלבן הבוהק שיצא ממנה, איפה אני ? התעוררתי בבית החולים למשמע הצרחות, הכאב היה בלתי נסבל, רק דם מסביבי, זורם על פניי ואני לא מבין מה קרה, היא הייתה שם, ישבה לצידי ובהתה בי. התחלתי להיזכר בחקירה, באף השבור ובצלקת שאני נושא מאז, בחשמל, בהרעבה ואיך שזרקו אתי ברחוב למות. מעולם לא שאלתי איך היא מצאה אותי, איך היא הצליחה להשיג את הבלתי יאומן, היא הצילה את הגבר שאהבה, את אדונה ואת בחיר ליבה ממוות וודאי. חזרתי הרבה פעמים לאותו ערב, כל עת שהכאב היה קשה מנשוא, הייתי שם איתה. אני לבד כעת יקירה, אך אני דואג למצבה שלך. |
|
|
אופק קסומה
|
לפני 14 שנים •
25 בינו׳ 2010
מרגש
ובמידה מסויימת, מאוד עצוב.
יש פצעים וצלקות שלעולם לא יגלידו, אבל הנפש, לה יש יכולת מופלאה להירפא, לחוש שוב. להרגיש. מאחלת לך להרגיש שוב. |
|
|
בטי בום(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
25 בינו׳ 2010
כתוב יפיפה, אבל יודע את דעתי על סיפורי מייל דום..
לאומת זאת התאור של המכות חשמל שחטפת נשמה מעניין 
|
|
|
Mara
|
לפני 14 שנים •
26 בינו׳ 2010
:]
כתוב בצורה נפלאה.
אני מניחה שלא תמיד אנו מחלימים מכל הצלקות, אבל אני גם מאמינה שאפשר ללמוד מהם המון :] הכל עניין של איך מסתכלים על זה. תמשיך לכתוב ! |
|
|
|
Cold Titanium(שולט)
|
לפני 14 שנים •
26 בינו׳ 2010
חבר יקר !
בזמן שחשבתי מה לענות לך על הסיפור הדמיוני הנפלא שלך, סיפור שכמעט חוויתי בעצמי, כמעט יותר מקורא מהצד, החלטתי לכתוב ברוח שיר... שיר שני שלי מאז ומעולם. (בהזדמנות אתן לך לחוות את דעתך עליהם).
אני יושב כאן ומשתעל במיטת המעונות, חושב שכבר מספיק לשאול שאלות ולדאוב אכזבות - רק דבר אחד ברור לי - פרידה היא איננה כשלון, היא איננה אכזבה ולרוב גם איננה ניתנת לשליטה. מה שחשוב בכל פרידה זה לדעת שאהבת פעם ולדעת שתמיד יש אותה בפינה, מחכה... מחכה לרגע שהיא תהיה שם, וזה לו רק לרגעים הקטנים שבהם המוח יציף את הזכרונות והלב יתחיל לפרפר והחיוך כבר לא יהיה מזוייף. הכי חשוב שתזכור חבר, אח, שהכמו שהיא מצאה אותך כשהיה לך קשה, כך גם אתה תמצא אותה כשיהיה לה קשה, ביין אם בחלומותיה, או בזכרונותיה או בפינה האפלה והקטנה הזאת בלב. אני מאמין שתוכל יום אחד לשאול לשלומה ולקבל תשובה כנה,ולקוות (כי אחרי הכל - בפרידות שבלב זה כמה מה שנשאר לנו לעשות) שהיא תמצא אותך אבל לא שאתה תזדקק לה - אלא להפך... ומה שנשאר לך לבחור בעצם זה האם זה יהיה חלק ממציאות או אשליה. לצידך תמיד, אחיך, חברך. |
|
|
עוצמה מלכותית
|
לפני 14 שנים •
26 בינו׳ 2010
פשוט מקסים.
כתוב בצורה מרגשת. |
|
|