אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בשבחי הפנטזיה

Dunbar{Supreme93}
לפני 14 שנים • 26 בינו׳ 2010

בשבחי הפנטזיה

Dunbar{Supreme93} • 26 בינו׳ 2010
בשבחי הפנטזיה – או Let the wild rumpus start

כשאני מאונן, כשאני מאונן, כשאני מאונן, אני נשכב על המיטה, הכי טוב לשכב על המיטה, ידיים משפשפות את הזין, עיניים נעצמות, אלפי בלונים מתנפחים, כשאני מאונן החיים יפים. כשהעיניים נעצמות, אני בוחר לאט, אחת, אחת. עוברות מולי, לעיתים כאלה שהתגריתי מאיתן באותו היום
לעיתים נשים שלא ראיתי עשרים שנה, ואני שואל את עצמי בפליאה – היי, מהיכן הגעת את עכשיו? היא מכווצת שפתיים בעונג ועונה לי – בשביל מה השאלות האלו?
כשאני מאונן, השמיים נפתחים וגשם רטוב וחי יורד על שדות שכבר שנים לא נראים בצידי כבישי האספלט. ריח טרי של דשא עולה באפי. הן כל כך יפות, יותר משיהיו אי פעם בחיים. עוברות מולי, מפנות ישבן, בלי לרמוז אני על הברכיים, זוחל. יש להן תחתוני חוטיני, יש להן ג'ינס, יש להן בגדי ים,
יש להן טייץ משנות השמונים, וזה כל כך טוב כנגד שפתי. כשאני מאונן אני נופל אל מעבר למראה. ריח של מפשעה כמעט מוחשי. כשאני מאונן נמחקות מיליוני שעות טלוויזיה. כשאני מאונן באה אלי אפרת רייטן, מושיטה לי כף רגל ואני מוצץ בוהן בוהן, אומר תודה, והיא שואלת, ניקית הכל?
כשאני מאונן, עונג נפלא, שכחה, הכי טוב עם מוזיקה טובה, אבל גם שקט לא רע. כשאני מאונן אני רץ אחריהן וגם משיג. היא נעמדת מול התנור ומבשלת ואני מצמיד פנים אל הישבן הענוג הזה, שכמובן אין עליו פצעון בודד, השמלה שלה מקיפה את הראש שלי. אולי גם תיתן לי איזו השפלה מילולית, ככה חזקה וטובה. כשאני מאונן, מוזיקה של סרטים כמו הארי פגש את סאלי, כשאני מאונן היא שוכבת עם ישבנה אלי, פניה שעונים על שתי זרועות, מעולם לא חשבתי לעצמי מה עובר לה בראש,
כשאני מאונן, מעולם לא שאלתי את עצמי מה היא חושבת, זה לא רלבנטי כשאני מאונן.
לפעמים איזה בדיחה טובה, אבל בד"כ הכל חד כמו HDTV ומעורפל באותו הזמן. אני עושה זום אין, זום אאוט, כשאני מאונן.
כשאני מאונן אני עוזר לה להסיר מגף אחרי מגף, והיא מפשקת את ירכיה מול פני, כשאני מאונן, מעסה את כפות רגליה, והיא אומרת - עכשיו תעבור לאחותי. כן, כן, כך זה כשאני מאונן icon_smile.gif.
אני נזכר בבנות ה OWK, כשאני מאונן, בכריסטינה, במלכה סרקה, במלכה לוריין, כשאני מאונן, אני נזכר בהיא שסימנה לי לנשק את ישבנה כשדיברה בטלפון, והפעם היא יפהפייה.
כשאני מאונן, אני נזכר בהיא שהרגשתי צורך לפתוח בשבילה את דלת המכונית. או בהיא שמרחה לק זהוב על ציפורני ידיה, חבל שלא הצעתי למרוח לה לק על בהונותיה, אבל עכשיו...
עכשיו אני מאונן, והיא על הספה, ואני על הרצפה, וביד יש לי בקבוקון לק סגול ואת המברשת הקטנה והמצחיקה הזאת, והיא אומרת לי לא לצאת מהקווים, ואני לא שואל את עצמי האם היא בעניין או סתם אחת משועממת או מה. כשאני מאונן היא מושיטה לי כף רגל – שכעת היא ענוגה, ומורה לי לנשוף וליבש, ואני מדמיין אותה משעינה את הראש אחורה על הספה הירוקה, עוצמת עיניה.
כשאני מאונן אין קירות ואין מערה. כשאני מאונן אני נושף ונושף והיא מניעה את הבהונות ומקרבת לי לנשק ויש לזה טעם של דבש ענוג שמתחלק לי על הלשון. כשאני מאונן, לעולם אין לרגליים טעם של רגליים ולישבן טעם של ישבן. כשאני מאונן אני מקס, אני עף, אני טס, אני זוחל, אני סוגד, אני צורח, אני שקט. כשאני מאונן החיים זורמים, עוצרים, משל המערה, מטריקס.
כשאני מאונן אני חושב גם עלייך, כשאני מאונן, אני שופך את נפשי בפנייך, זה כל כך טוב, את ערטילאית, את לועגת לי, אני נפגע, עומד לי, את יודעת לבחור את הלעג הנכון, זה מן לעג כזה מתוק כמו דבש, היי – את כמעט דוברת מתוך שפתיי.
יולי Yuli​(לא בעסק){טדי}
לפני 14 שנים • 26 בינו׳ 2010

Re: בשבחי הפנטזיה

צ'ארנוחה כתב/ה:
בשבחי הפנטזיה – או Let the wild rumpus start

כשאני מאונן, כשאני מאונן, כשאני מאונן, אני נשכב על המיטה, הכי טוב לשכב על המיטה, ידיים משפשפות את הזין, עיניים נעצמות, אלפי בלונים מתנפחים, כשאני מאונן החיים יפים. כשהעיניים נעצמות, אני בוחר לאט, אחת, אחת. עוברות מולי, לעיתים כאלה שהתגריתי מאיתן באותו היום
לעיתים נשים שלא ראיתי עשרים שנה, ואני שואל את עצמי בפליאה – היי, מהיכן הגעת את עכשיו? היא מכווצת שפתיים בעונג ועונה לי – בשביל מה השאלות האלו?
כשאני מאונן, השמיים נפתחים וגשם רטוב וחי יורד על שדות שכבר שנים לא נראים בצידי כבישי האספלט. ריח טרי של דשא עולה באפי. הן כל כך יפות, יותר משיהיו אי פעם בחיים. עוברות מולי, מפנות ישבן, בלי לרמוז אני על הברכיים, זוחל. יש להן תחתוני חוטיני, יש להן ג'ינס, יש להן בגדי ים,
יש להן טייץ משנות השמונים, וזה כל כך טוב כנגד שפתי. כשאני מאונן אני נופל אל מעבר למראה. ריח של מפשעה כמעט מוחשי. כשאני מאונן נמחקות מיליוני שעות טלוויזיה. כשאני מאונן באה אלי אפרת רייטן, מושיטה לי כף רגל ואני מוצץ בוהן בוהן, אומר תודה, והיא שואלת, ניקית הכל?
כשאני מאונן, עונג נפלא, שכחה, הכי טוב עם מוזיקה טובה, אבל גם שקט לא רע. כשאני מאונן אני רץ אחריהן וגם משיג. היא נעמדת מול התנור ומבשלת ואני מצמיד פנים אל הישבן הענוג הזה, שכמובן אין עליו פצעון בודד, השמלה שלה מקיפה את הראש שלי. אולי גם תיתן לי איזו השפלה מילולית, ככה חזקה וטובה. כשאני מאונן, מוזיקה של סרטים כמו הארי פגש את סאלי, כשאני מאונן היא שוכבת עם ישבנה אלי, פניה שעונים על שתי זרועות, מעולם לא חשבתי לעצמי מה עובר לה בראש,
כשאני מאונן, מעולם לא שאלתי את עצמי מה היא חושבת, זה לא רלבנטי כשאני מאונן.
לפעמים איזה בדיחה טובה, אבל בד"כ הכל חד כמו HDTV ומעורפל באותו הזמן. אני עושה זום אין, זום אאוט, כשאני מאונן.
כשאני מאונן אני עוזר לה להסיר מגף אחרי מגף, והיא מפשקת את ירכיה מול פני, כשאני מאונן, מעסה את כפות רגליה, והיא אומרת - עכשיו תעבור לאחותי. כן, כן, כך זה כשאני מאונן icon_smile.gif.
אני נזכר בבנות ה OWK, כשאני מאונן, בכריסטינה, במלכה סרקה, במלכה לוריין, כשאני מאונן, אני נזכר בהיא שסימנה לי לנשק את ישבנה כשדיברה בטלפון, והפעם היא יפהפייה.
כשאני מאונן, אני נזכר בהיא שהרגשתי צורך לפתוח בשבילה את דלת המכונית. או בהיא שמרחה לק זהוב על ציפורני ידיה, חבל שלא הצעתי למרוח לה לק על בהונותיה, אבל עכשיו...
עכשיו אני מאונן, והיא על הספה, ואני על הרצפה, וביד יש לי בקבוקון לק סגול ואת המברשת הקטנה והמצחיקה הזאת, והיא אומרת לי לא לצאת מהקווים, ואני לא שואל את עצמי האם היא בעניין או סתם אחת משועממת או מה. כשאני מאונן היא מושיטה לי כף רגל – שכעת היא ענוגה, ומורה לי לנשוף וליבש, ואני מדמיין אותה משעינה את הראש אחורה על הספה הירוקה, עוצמת עיניה.
כשאני מאונן אין קירות ואין מערה. כשאני מאונן אני נושף ונושף והיא מניעה את הבהונות ומקרבת לי לנשק ויש לזה טעם של דבש ענוג שמתחלק לי על הלשון. כשאני מאונן, לעולם אין לרגליים טעם של רגליים ולישבן טעם של ישבן. כשאני מאונן אני מקס, אני עף, אני טס, אני זוחל, אני סוגד, אני צורח, אני שקט. כשאני מאונן החיים זורמים, עוצרים, משל המערה, מטריקס.
כשאני מאונן אני חושב גם עלייך, כשאני מאונן, אני שופך את נפשי בפנייך, זה כל כך טוב, את ערטילאית, את לועגת לי, אני נפגע, עומד לי, את יודעת לבחור את הלעג הנכון, זה מן לעג כזה מתוק כמו דבש, היי – את כמעט דוברת מתוך שפתיי.


מ-ע-ו-ל-ה.
Dunbar{Supreme93}
לפני 14 שנים • 26 בינו׳ 2010
Dunbar{Supreme93} • 26 בינו׳ 2010
תודה רבה
Bloody
לפני 14 שנים • 26 בינו׳ 2010
Bloody • 26 בינו׳ 2010
לגמרי!
underfoot
לפני 14 שנים • 27 בינו׳ 2010
underfoot • 27 בינו׳ 2010
יפה. האדם המאונן משול למפעיל בתיאטרון בובות. הוא מפעיל את הבובה האישה, מזיז את רגליה וידיה, כותב את הטקסט ומקריא אותו כמעט מידית, מפעיל גם הבובה הגברית וכן מזיז את התפאורה ודואג לפרופס ולעיתים גם מפעיל עוד בובות של נשים אחרות, חברות של הבובה המרכזית.

וכל זה ביד אחת!
הדורבנים​(נשלט)
לפני 14 שנים • 27 בינו׳ 2010
הדורבנים​(נשלט) • 27 בינו׳ 2010
יפה מאוד.
אותי דווקא עיניינו הפרטים הקטנים, הטכניים - כמה קל לך לדמיין, כמה ויזואלי וריחנית הפנטזיה, כמה קל לך לשים מילים בפיהן. אצלי החוויה היא שונה בתכלית (הרבה יותר קשה מאומצת וכואבת נפשת), ומעניין שמוח אחד שונה ממוח אחר גם בדבר הזה.
Mary Jane
לפני 14 שנים • 27 בינו׳ 2010
Mary Jane • 27 בינו׳ 2010
לפנטז זה טוב ויפה, וודאי. כל הכבוד צ'ארנוח, טפח לעצמך על השכם (בפנטזיה, כמובן, שלא תיפצע או שחלילה ייגרם לך נזק כלשהו).

עם כל זאת, הטקסט לעיל, האומר במפורש, כי הוא מעדיף את הפנטזיה על פני המציאות, מעמת את הקורא/ת עם דבר מה נוסף: מעבר לשיגיונותיו הביזאריים של הכותב, עיקרו עדות מביכה נוספת לאימפוטנציה בה לוקים (לעתים) נשלטים זכרים. יסלחו לי המאוננים הכפייתיים החובבים את הסגנון, אך אני לא רואה סיבה להריע למפגן אימפוטנטי שכזה. לראייתי, אם ללקק כפות רגליים אינו מסוגל/מעוניין, קל וחומר שלא יוכל למלא אחר תביעות מיניות אחרות.