אני רק שאלה (לנשלטות)

המבט הראשוני , העיניים הנפתחות בתדהמה, הקיפאון.

ההתעשתות , ההתקוממות – המבט המישיר - הכעס בעיניים – הגוף שמתמלא ומתנפח , הרצון הטבעי כל כך להגיב להגן, לתקוף.

ההתאפקות – השפתיים שננשכות בחוזקה, האוויר שיוצא בבת אחת , הגוף שקורס , המבט שמושפל לו לאיטו מטה מטה, ההתכנסות פנימה , תחושת ההשפלה , הדמעות החרישיות שזולגות .

ההפנמה של המקום.

השקט.

המבט הראשוני , העיניים הנפתחות בתדהמה, הקיפאון.

ההתעשתות , ההתקוממות – המבט המישיר - הכעס בעיניים – הגוף שמתמלא ומתנפח , הרצון הטבעי כל כך להגיב להגן, לתקוף.

ההתאפקות – השפתיים שננשכות בחוזקה, האוויר שיוצא בבת אחת , הגוף שקורס , המבט שמושפל לו לאיטו מטה מטה, ההתכנסות פנימה , תחושת ההשפלה , הדמעות החרישיות שזולגות .

ההפנמה של המקום.

השקט.

הסטירה האולטימטיבית - זאת שמכניסה בך ברגע אחד את ההכרה שזה אמיתי ולא משחק. שאת שלו ולא שלך. שמרגע זה את כבר לא בשליטה.

תודה

רגע אמיתי, לא משחק.
להפתעתי, לא כעסתי, לא התקוממתי, לא רציתי להגן ובוודאי שלא לתקוף...
זה רק גרם לי לרצות להתכרבל בתוכו, להצמד הכי שאפשר גוף לגוף, לחי שלי לירך שלו.

ההתמסרות, הקבלה המוחלטת, של המקום, של כל דבר שהוא עושה, של כל גבול שהוא מחליט לבחון, לאן שהוא יבחר לקחת אותי.
להיות שלו...