עבד ביישן שלי (סיפור. כדי שלא יהיה משעמם)

עבד ביישן שלי (סיפור. כדי שלא יהיה משעמם)

Mooooon • 11 באפר׳ 2010

חלק 1

אני בדרך כלל ישן שינה עמוקה ולא מתעורר בשעות בוקר חריגות במוקדמותן. אולי הייתה זאת שפעת קלה שהציקה לי באף-אוזן-גרון באותו בוקר והפכה את שנתי לפחות עמוקה. או אולי הייתה סיבה אחרת, מין סוג של השגחה עליונה. לא יודע. כך או כך, פקחתי את עיניי ודרך הערפל של קורי שינה ואור בוקר חיוור ראיתי אותה רוכנת מעל מה שהוא ליד המיטה. היא הייתה לבושה. זה לא ממש ריגש אותי. עצמתי את עיני וניסיתי לחזור למצבי הטבעי כמקובל בשעות בהן השמש נמצאת עדיין מתחת לאדמה. אך לפני שהצלחתי להירדם שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת בעדינות.

גם זה לא הטריד אותי במיוחד. האמת, זה מצב הרצוי מבחינתי. הרי הבאתי אותה אלי לזיון לילה ולא לקפה של בוקר. מערכות יחסים שלי הם קצרות וענייניות. הן מסתכמת בדרך כלל במפגש לילי אחד, סבב של סקס משעמם ונטישת הפרטנרית המזדמנת (ולרוב לא מסופקת) לטובת שינה ערבה שבסיומה אני מצפה להתעורר לבד. יעברו עוד כמה שבועות של "לבד" עד שיתעורר בי עניין לסבב דומה נוסף.

עברה עוד דקה או שתיים אך באופן מוזר עדיין הייתי מודע לעצמי, קרי – לא נרדמתי. כי מה שהוא הטריד את מנוחתי. מה לא היה בסדר בתמונה ? האוממממ ... התנועות שלה. אלו היו תנועות של מנוסה, לא של עזיבה שקטה. היא ברחה ממני. מפתיע את עצמי במעשי החריגים, ירדתי מהמיטה וניגשתי לחלון. ראיתי אותה שם למטה, חוצה בצעדים מהירים את רחבת הכניסה של הבניין, מעיפה מדי פעם מבט עצבני לאחור, כאילו חששה שמי שהוא ירדוף אחריה. היא מיהרה לתחנת אוטובוס הסמוכה.

מה יש לה לברוח ? ניסיתי להיזכר במה שראיתי. היא רכנה מעל מה שהוא. בהרגשה שהלכה והפכה ליותר רע מרגע לרגע, ניגשתי למקום בו ראיתי אותה מבעד לקורי השינה. המכנסיים שלי. הכנסתי את היד לכיס. פאק!!! הכלבה גנבה לי את הארנק !

כאחוז תזזית משכתי עלי את המכנסיים, דחפתי את רגלי לנעליים, בשתי שתנועות תחת הברז שטפי את קורי השינה וטסתי במורד המדרגות של הבניין, מקווה לתפוס אותה לפני שהאוטובוס יגיע.

במהלך הריצה במדרגות הגעתי כנראה לרמת ערות מלאה והראש שלי התחיל לפעול באופן יותר צלול ורציונלי. נניח שאגיע אליה בתחנת האוטובוס. מה הלאה ? אתפוס אותה ביד ואתחיל לצרוח שתחזיר את הארנק ? אזמין משטרה ? כל דרכי התגובה האלו נראו לי מעט פאתטיות, לא מתאימות לתפיסה העצמית שלי. עצרתי לרגע וחשבתי. שיניתי את דעתי. במקום לצאת לרחבת הכניסה פניתי לחניון של הבניין, שם חנה האוטו שלי. התנעתי והסעתי את האוטו לרחוב הסמוך בו עבר נתיב האוטובוס. מיקמתי את עצמי כך שיכולתי לראות את התחנה בה עדיין המתינה הכלבה.

גם אני המתנתי. היו עוד כמה דקות עד שהאוטובוס יגיע. כמה דקות של שיטוט מחשבתי.

זה לא תמיד היה ככה. פעם באמת נהנתי. הצלפתי בהן, בכלבות הקשורות. בחתולות הקשורות. בנסיכות, בפיות, בליליות, בצייתניות, בכנועות, בלא משנה מה. קשורות. הן היו גונחות מכאב ואני נהנתי לשמוע אותן גונחות. נהנתי לחדור אותן כשידי אוחזות בעורן הבוער ממגע השוט. פינטזתי עליהן, בניתי תסריטי פעולה, צילמתי, ביימתי, חנקתי, השפלתי, נהנתי. היום ? הזיכרונות האלו אפילו לא מעמידים לי את הזין. מיציתי את הדחפים שלי, וחדשים אין. אני עוד ממשיך ככה קצת, מכוח ההתמד. הכל נראה כסתם משחק תפל.

האוטובוס פנה מהרחוב הסמוך ועצר בתחנה. ראיתי אותה עולה. האוטובוס נסע, ואני נסעתי אחריו, שומר על מרחק בטוח וממתין בסובלנות. אחרי כעשרים דקות ראיתי אותה יורדת וצועדת ברחוב. מצאתי חנייה והמשכתי לעקוב אחריה ברגל. אחרי זמן לא רב היא הגיע לבניין מגורים גבוהה ולחצה באינטרקום על כפתור של דירה 29. ברגע שנכנסה פנימה, גם אני ניגשתי ולחצתי על כמה כפתורים, על די הרבה בעצם. מי שהוא כבר טרח לפתוח את הדלת, בלי לשאול בכלל.
רצתי מעלה במדרגות. אני רץ די מהר, כך שהספקתי להציץ עוד לפני שהיא עזבה. ראיתי אותה מוסרת את הארנק שלי (שלי !!!) דרך חריץ בדלת ועוזבת. מראה פניה רמז כי לא הייתה מרוצה מהנעשה.

מעניין מאוד. נראה שלא פעלה על דעת עצמה, אלא בשירות של מי שהוא אחר. מיקוד העניין שלי עבר ממנה לשוכן הדירה. אפשרויות רבות ומגוונות עמדו בפני, חלקן אטרקטיביות ביותר. הרגשתי דם חדש זורם בעורקי הרדומים. חייכתי, שקלתי את התוכנית האופטימלית, וניגשתי לביצוע, מוצף בשטף של רעננות ושמחה כמו שלא הרגשתי כבר שנים רבות. פתאום חיי הפכו להיות מעניינים שוב.

ניגשתי לקניון הקרוב ובחנות "המטייל" קניתי בלון גז בישול קטן (כזה לגזיה של טיולים) וגם קצת חבל.

(ההמשך מחר)

FetishQ • 11 באפר׳ 2010

התחלה טובה מחכה למחר...

לכלוכית​(מתחלפת) • 11 באפר׳ 2010

מסקרן.
הכתיבה המאוכזת והמאוסה בחיים מוצאת חן בעיניי.

עבד ביישן שלי, חלק 2

Mooooon • 12 באפר׳ 2010

בחזרה חניתי בחניית הבניין. עליתי לקומה חמש, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את בלון הגז. הבלון התרוקן במהרה וחדר מדרגות התמלא בריח חריף. דפקתי על דלת דירה 29. הקול שאל "מי זה ?"
"השכן, וועד הבית. יש דליפת גז, הטכנאי מבקש מכולם לרדת לקומת חנייה לכמה דקות", צעקתי, ובלי להמתין ירדתי במדרגות. הריח החריף של הגז ישכנע אותו ללא ספק. הגעתי לקומת חנייה, העפתי מבט לוודא שהיא ריקה, מצאתי מסתור והמתנתי. לא נדרש להמתין זמן רב, אחרי כדקה שמעתי תיפוף צעדים מהירים במדרגות. האובייקט שלי ירד בבהלה לחניון. כשהגיע, יצאתי מהמסתור מאחוריו וחבטתי בעורפו עם בלון גז הריק. זה הספיק. גררתי והשלכתי אותו לתא המטען של מכוניתי. שם כפתתי אותו וסתמתי את פיו. ליתר בטחון. לך תדע מתי הוא יתעורר. למאולפים האלו יש בדרך כלל נטייה להתעורר במועדים הכי לא מתאימים.

נסעתי לביתי ובאמצעים לוגיסטיים לא פשוטים העברתי את האובייקט מהאוטו לבית שלי. לנחותי הוא עדיין היה מאולף. בעצם אולי לנוחותו – כי אחרת הייתי חובט בו שוב עם בלון הגז, כי זה לא נוח שהאובייקט מתחיל להפריע לך באמצע של כל המאמצים הלוגיסטיים והסחיבות. קשרתי אותו למיטתי, גזרתי במספריים את הבגדים שלו וסוף-סוף התפנתי להביט במה שהבאתי. מה שראיתי היה לשביעות רצוני המלא. היה זה בחור בתחילת שנות השלושים שלו, בעל גוף שרירי הבנוי לתפארת, ישבן מוצק וזין גדול. נפלא. היו לו תווי פנים של ערס-לייט, שהשתלבו באופן מושלם עם הבעת הלם ובהלה שהייתה עליהם כעת. הוא התעורר בניתים.

חיפוש קצר בכיסים של מה שנשאר ממכנסיו העלה צרור מפתחות לדירתו.
ליפפתי על ראשו קצת סרט דביק, כדי שלא יעלה בדעתו להשמיע קולות, סגרתי את הדלת של חדר השינה ויצאתי מהבית. הארנק שלי עדיין היה בדירתו, או ליתר דיוק – בדירתו לשעבר, והייתי מוכרח להחזיר אותו אלי.

הגעתי לדירה שלו ומצאתי את הארנק מיד, הוא היה מונח על השולחן בסלון. אבל לא עזבתי, הסקרנות שלי לגבי מהות מי שהיה עכשיו רכושי גרמה לי להישאר ולבדוק את תכולת הדירה. מצאתי כמה פריטים מעניינים. כמו למשל כמות מכובדת של כרטיסי אשראי וארנקים שבעליל לא היו במקור שלו. אבל הפריט המעניין ביותר היה כמובן המחשב. אחרי חיפוש קצר מצאתי את קובץ שמות משתמשים והסיסמאות. לבחור היו עשרות ניקים שבאמצעותם תיקשר עם הסביבה. מצאתי את הניק של זאתי שביקרה אצלי אתמול. בדיקה בהיסטוריית הגלישה הובילה אותי לכמה אתרים שאותם הכרתי. התחברתי עם השם שלו ובדקתי רשימת הודעות. הבדיקה העלתה על פני חיוך נבוך, כי הסתבר לי שאחת אחרת שאיתה התכתבתי הייתה גם היא יציר ווירטואלי שלו. הבחור הריץ עסק של איסוף ארנקים.

למען האמת מה שהוא עשה או לא עשה עניין אותי מתוך יצר מציצנות בלבד, לא הייתה לכך השפעה על תוכניות שלי. כמו שאמר פעם ג'ון לנון – "עשה אהבה, לא מלחמה". פירוש: "לא מלחמה" – סדיסט לא עושה מלחמה. במלחמה מעשי אלימות הם הדדים. זה נוגד את העיקרון לפיו האלימות מופעלת על ידי בלבד. "עשה אהבה" – עשה את מה שאתה אוהב. וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות.

נסעתי חזרה לביתי. בזמן הנסיעה דמיינתי את האובייקט המיני שלי שוכב לו קשור למיטה, פיו חסום, מזיע, מפוחד ומבולבל, מבטו נעוץ בדלת הנעולה, נדרך לכל רעש ורחש, לא מבין איך זה קרה לו, תוהה על מה שעוד עלול לו לקרות.
אוי, מזמן לא חייכתי כזה חיוך מאושר בנסיעה סתמית לבד באוטו. אפילו לא בפרסומות עם ג. יפית.
ברמזור קלטתי בזווית העין מי שהיא מסתכלת עלי ומתחילה לחייך גם. חיוך זה דבר מדבק. וככה, עם חיוך מאוזן לאוזן חזרתי לביתי, כדי להיווכח כי אכן קיימת תאימות מופלאה בין הדמיון שלי לבין המציאות.

אכן, בדיוק כמה שהשארתי אותו - הוא שכב קשור, מזיע ומפוחד, סרט דביק מלופף על ראשו ועל פיו, עיניו לא מרפות ממני לרגע. רטיבות בזווית עיניו רמזה שבכה לפני זמן לא רב.
הבכי.
בכי זה הבעת רגשות מיוחדת במינה, במבטאה שילוב של עצב, תסכול וחוסר עונים. לראות אנשים בוכים תמיד ריגש אותי וחדר אל הרבדים עמוקים ביותר של נשמתי. במיוחד לראות בכי של אנשים תחת חסותי. במיוחד אם יש להם סיבה אמיתית לבכות. במיוחד אם אני הוא הסיבה.

למראה הבכי של האובייקט שלי הרגשתי פרץ של קירבה רגשית.

גזרתי את הסרט הדביק והוצאתי את הגרב שהכנסתי קודם לפיו.
הרטבתי מגבת וניגבתי את פניו בעדינות. ליטפתי את ראשו ונתתי לו נשיקה על המצח. הנשיקה גרמה לו לקפוץ ולהתפתל. כנראה שהוא עוד לא התרגל אלי. או שאולי הוא סטרייט.
שאלתי אותו אם הוא סטרייט.
הוא היה המום מעצם האפשרות שניתן לנהל איתי שיחה, כי את זה הוא כנראה לא הניח בתסריטי אימה שהריץ בראשו. ראיתי על פניו כי מצאה באפשרות הזאת שינוי חיובי ומרגיע. גם אני ראיתי באפשרות הזאת צעד נחוץ. כי חדות הסבל עלולה להיפגם אם לא עושים הפסקות מתודיות מדי פעם. אובייקט עלול ללקות בכהות חושים. כדי לשמור על חדותו, חייבים מדי פעם להיות חיוביים. המינון הוא שם המשחק.

השיחה הייתה מהנה מאוד. לפחות מבחינתי. נחמד לראות מי שהוא במצב כמו שלו מנסה להוביל שיחה. בהתחלה הוא ביקש לשחרר אותו ואני כמובן עניתי לו שאין לי כוונה כזאת. בחכמתו הבין שהוא לא נמצא במעמד נוח לנדנד בנושא, והוא ניסה לפתח את השיחה בכוונים אחרים. איזה חמוד. שאל כל מני פרטים אלי, מי אני, מה אני, מה אני אוהב. עניתי לו הכול. יכולת שלו להוביל שיחה שלב אחרי שלב הייתה מרשימה, ניכר הניסיון שצבר. סיפרתי לו על היסטוריה שלי, על היותי סדיסט ש *כמעט* פרש לגמלאות, על שעמום ממשחקי המין לסוגיהם. היה לו חשוב מאוד לדעת אם אני הומו או סטרייט. ראיתי אותו נרגע כשנודע לו שאני סטרייט. אוי התמימות. הומו יאהב את גופו, כפי שהוא. אבל סטרייט ? סטרייט כמוני ?? סטרייט כמוני יאהב מה שהוא לגמרה אחר.

מחכה להמשך

פאני היל​(לא בעסק) • 12 באפר׳ 2010

מחכה להמשך

פאני היל

עבד ביישן שלי, חלק 3

Mooooon • 13 באפר׳ 2010

אני חושב שזה היה בערך השלב שבו האובייקט שלי התחיל לעשות טעויות עקרוניות. בני האדם מנסים להימנע ממצבים של חוסר הוודאות באופן כמעט אינסטינקטיבי. הם תמיד חייבים לדעת הכל. אני חושב שזאת טעות. ישנם מצבים שבהם עדיף לא לדעת. מה הטעם לדעת אם הידיעה תסב סבל כשלעצמה, שרק יתווסף לכל מה שממילא עתיד להתרחש. עדיף פשוט לא לדעת, לא לשאול, וגם לא לקבל רמז.

הוא שאל למה חטפתי אותו והבאתי אותו אלי. אמרתי שאני רוצה ליהנות, באמצעותו. הוא שאל ממה אני איהנה. אמרתי שסבל, סבל אמיתי, יכול עדיין לגרום לי הנאה. זאת בניגוד ל- "סבל" מדומה, כמו של כל אותן המזוכיסטיות שביקרו בביתי בעבר. הן באו ליהנות. איתו זה סיפור אחר. אותו הבאתי כדי שיסבול. סבל טהור אמיתי, לא "סבל" מזויף. כאב למי שלא מעוניין בו, המועצם על ידי הידיעה על המוחלטות והסופיות של המצב. כאב שאת גווניו אני יכול לקרא בניואנסים העדינים של הבעות הפנים. אני מאוד אוהב לקרא הבעות פנים.

כשסיימתי את התשובה ראיתי שמצב רוחו התדרדר עד מאוד. בקול רוטט הוא שאל אותי מה בעצם אני מתכוון לעשות. אמרתי לו שידע בקרוב. דחפתי גרב לפיו, ליפפתי נייר דבק על ראשו, התיישבתי ליד השולחן קרוב אליו והתחלתי לחפש במחשב מידע על איך מורידים ביצים וזין.

ווידאתי כמובן שהאובייקט שלי יראה בבירור את מה שאני קורא, כי זה העצים את החוויה של שנינו, כל אחד בדרכו שלו. התענגתי להפנות מדי פעם את מבטי מהמסך עליו ולצפות בהבעת פניו.
מצד שני, ככל שקראתי, כך התמלאתי יותר בתסכול וחוסר סובלנות. למה הניתוחים האלו חייבים להיות כל כך מסובכים ? הרי עוד בימי קיסרות סין העתיקה סירסו את שכני העיר האסורה באופן שיטתי. דמיינתי את עצמי פשוט חותך לו את זין במספריים. זה נראה לי כל כך פשוט. דורש אולי עשר שניות, לא יותר. בהוראות לעומת זאת היו תיאורי ניתוחים שנמשכו שעות, וכללו כל מיני פעולות שבכלל לא הבנתי. בשלב כל שהוא איבדתי את הסובלנות עד כדי כך שידי נשלחו אל המספריים באופן כמעט בלתי נשלט. בלמתי את עצמי ממש ברגע אחרון וקבלתי החלטה נחושה שאני עושה את זה כמו שצריך, בלי לעגל פינות. כי אם אעגל, כל ההשקעה הזאת עלולה לרדת לטמיון ולי לא יהיה ממה ליהנות. זה יהיה מאוד לא הוגן כלפי.

ניגשתי למטבח והכנתי לעצמי כוס קפה שחור וסנדוויץ טעים. סנדוויץ היא דוגמה מצוינת להשקעה שצריך להתעקש עליה ובסוף היא תמיד משתלמת. פרסתי נתחים דקים של כתף בקר וטיגנתי אותם על שמן זית עם עגבניות מיובשות, בזיליקום ושום. מיקמתי את התוצרים על לחם דגנים כפרי, הוספתי פרוסות אבוקדו ובצל ירוק והופה – יש סנדוויץ נאה. לעולם אין להתעצל – לא בהכנת סנדוויץ ולא הסרת זין. השקעה תמיד חשובה ותמיד משתלמת. יהיה הפרפקציוניזם !
אחרי הארוחה, במצב רוח מרומם, חזרתי לענייני לימוד החומר, הפעם עם נכונות להשקיע כנדרש.

עבד ביישן שלי, חלק 4 (אחרון)

Mooooon • 14 באפר׳ 2010

מעולם לא עסקתי ברפואה קודם ולכן היה הרבה מה ללמוד. לקח לי כמעט יום שלם. למדתי איך לחתוך, איך לחטא, איך לתפור. מצאתי איפה קונים את הכלים וניגשתי לקנות את מה שחשבתי שיידרש. אפילו ניגשתי לאטליז וקניתי כמה עופות קפואים לתרגל. אני מוכרח להודות שזה היה די מגעיל. האובייקט שלי גם הוא התרשם ממאמצי עד מאוד. בדרכו שלו כמובן.

אחרי יום שלם של לימוד וארגון הרגשתי שאני מוכן למבצע הגדול. דחפתי גיליון ניילון בין באובייקט שלי למזרון וקשרתי את האובייקט הכי הדוק שיכולתי. עמדה בפני סוגיה נוספת – רציתי שהאובייקט שלי יהיה ער בזמן הניתוח. כי לא רציתי שיפסיד את החוויה. וגם לא רציתי להפסיד את החוויה לראותו ער בעת המעשה. במילים אחרות – בלי חומרי הרדמה, משככי כאבים וכל השטויות האלה. אלה נועדו לחלשים. אני הייתי חזק.
לכן גם קשרתי את האובייקט הדוק מאוד, שלא יתחיל לקפץ ולהפריע לי במהלך הפעילות המורכבת.

ארגנתי את הכלים הכירורגיים שקניתי. אחרי מחשבה נוספת ניגשתי למחסן ושלפתי מארגז כלי עבודה פלייר, כמה מברגים ופטיש. ליתר בטחון. לך תדע למה אזדקק פתאום באמצע הפעילות.
אומממ. כלים. אני אוהב כלים. לא יכולתי להתאפק ולקחתי גם מקדחה ומסור חשמלי. באמת לא חשבתי שאזדקק להם, אבל משום מה הבאתם עשתה לי הרגשה טובה. הרגשה טובה זה יעד שאליו צריך לשאוף תמיד. הבאתי את הכל לחדר שינה. האובייקט שלי התעניין בעיקר במסור החשמלי. ממש לא הסיר ממנו את העיניים.

אחרי ארגון הכלים התלבשתי. יום קודם קניתי אצל ספק ציוד רפואי חלוק מנתחים, כובע, מסכת פנים וכפפות לטקס. לבשתי את הכל. הסתכלתי על עצמי במראה שהייתה בחדר שינה והתחלתי לצחוק. זה נראה כל כך דבילי ! ממש התגלגלתי מצחוק. לנוכח צחוקי הרם האובייקט שלי התחיל ליילל. דרך האף כמובן, כי בפיו היה גרב והרבה סרט דביק.
המראה המגוחך שלי גרם לי להיכנס למצב רוח של עליצות יתר ולשנות מעט את התוכניות המקורית. תמיד צריך לזכור שהמטרה היא ליהנות ולאו דווקא להיצמד לסדר פעולות קשיח. הורדתי את תחפושת הרופא, ניגשתי לחדר הסמוך ושלפתי מהארון את חליפת catsuit שלי - חליפת גומי בצבע שחור מבריק. כזאת שמכסה את על הגוף, וגם את הראש, ואני נראה בה כמו שד משחת. לבשתי את החליפה, חזרתי לחדר שינה, והפעלתי את המסור החשמלי. הסתכלתי במראה והתרשמתי עמוקות. מבעד לרעש של המסור החשמלי שמעתי יללות רמות שבקעו מאפו של האובייקט. זה היה מעמד אסתטי, מגרה ומאוד משעשע.

כיביתי את המסור, הסרתי את כיסוי ראש של חליפת הגומי, ושחררתי את מחסום הפה של האובייקט שלי. עדיין הייתי משועשע ביותר ומחייך חיוך רחב. שאלתי אותו אם באמת חשב שאחתוך אותו במסור. הוא התנשף, אך המילים נעתקו מפיו. בלי שענה בכלל, היה ברור כי חשב שהתכוונתי ברצינות. חייכתי וצחקקתי לנוכח האפשרות. חיוך זה דבר מדבק. בסוף הקלה ניכרה על פניו. הוא נרגע והצליח לחייך גם.
"וואלה, אחי, כמעט הרגת אותי מפחד" אמר.
"זה בסדר, אתה יכול להירגע", אמרתי.
"אתה יכול לתת לי כוס מים ?"
"לא, זה בלתי אפשרי"
"למה לא, אחי ?"
"כי אתה צריך להיות בצום"
"למה בצום ??"
"כי אחרת אתה עלול להקיא במהלך הניתוח"
"איזה ניתוח, אחי. יאללה, חאלס, בא נגמור עם זה, הפחדת אותי מספיק בשביל כל החיים"
"בסדר, בא נגמור עם זה"
דחפתי לו את הגרב חזרה לפה וליפפתי על ראשו סרט דביק. הורדתי את חליפת הגומי השחורה ולבשתי שוב את תחפושת הדוקטור. האתנחתא הקומית נגמרה והיה עוד הרבה עבודה לעשות.

כמה שעות לאחר מכן הסתיים בהצלחה סשן מדיקל הראשון שלי. הייתי מאוד מרוצה מהתוצאות. כשבוע מאוחר יותר חזרה שמיעתי להיות תקינה, כך שאני מניח שהצרחות של האובייקט במהלך הניתוח לא גרמו לי נזק בלתי הפיך. לא יאמן שניתן להשמיע קולות כל כך רמים דרך האף, כשהפה חסום.

את הזין והאשכים שמרתי, היו לי רעיונות להכין מהם ארוחת גורמה לאובייקט, אבל מפאת חוסר הזמן הם לא יצאו לפועל. כך או כך, עמד לרשותי עבד חדש, מיוחד במינו, מגרה ומזמין. והוא היה כל כך חלק שם בין הרגליים.

במשך חודשים הבאים היו חיי שוב מלאי תוכן. הייתי חרמן בלי די, הזין שלי עמד באופן קבוע, מחשבות זימה מילאו את ראשי. לא משנה איפה הייתי ומה היו מעשי באותו עת, עמד לנגד עיניי מראה של העבד הפרטי שלי, האובייקט המיני שלי, שממש באותו רגע היה קשור למיטה בחדר שינה שלי, עם גאג ובלי זין.
רוב הזמן החזקתי אותו קשור למיטה, אם כי פעם ביום שחררתי אותו כדי שירחץ ויעשה את צרכיו. כמשוחרר הוא כבר לא היווה איום, כי היה חלש מדי להתנגד.

רמת הפעילות המינית שלי זינקה לגבהים שכמותם לא הכרתי. עשרות קשרים רדומים הפכו לפעילים שוב, ביתי הפך מקום עליה לרגל של סוטות למיניהן. הכרתי להם על העבד המדהים שלי, על נפלאות מינו הבלתי מוגדר. אסרתי לדבר איתו, כי הוא נוראה ביישן. ממילא הוא לא יכול לדבר עם הגאג. עבד ביישן שלי. כשהן ירדו עליו עם דילדו, לרגע לא עלה בדעתן שהוא מעולם לא ביקש זאת. ובזמן שהם חדרו את עכוזו, אני חדרתי את עכוזן, יוצר שלישיה מיוחדת במינה.
בימים בודדים בהם נשארנו רק שנינו לבד, קינחתי את עכוזו בעצמי. הומו או סטרייט, תחת טוב לא משאירים ללא שימוש. במיוחד כשהוא מחובר ליצירת מופת מעשה ידי.

אך לכל דבר טוב יש סוף. העבד שלי הפך בהדרגה לקטטוני. הוא הפסיק להגיב לגירויי סביבה. הוא לא ילל עוד, לא בכה ובעצם נראה כי לא היה מודע עוד למתרחש. פניו לא הביעו רגשות כל שהם, לא סבל, לא כעס, לא פחד ולא כל רגש אחר שאני הערכתי כל כך. זה היה מבאס, כמו לשכב עם גופה. לשכב עם גופות זה לנקרופילים. נקרופילים הם פסיכים. אני לא פסיכי.
וכך בבוקר יום סגריר אחד קמתי, התארגנתי, ובצער רב החזרתי את העבד שלי לדירה שבה גר פעם. הנחתי אותו על הספה בסלון. על השולחן שמתי את הצנצנת בה שמרתי את הזין והאשכים, כך שבעצם החזרתי לו את הכל. העפתי בו מבט עצוב אחרון ושבתי לביתי. מיותר לומר שבכך הגיע לסיומו הפרק המהנה בחיי המין שלי.

חיי חזרו למסלולם היום-יומי האפור. מאגר החשק שלי מתמלא לאיטו ונפרק במהירות, כך שרוב הזמן אני מעדיף להיות לבד. אבל בכל זאת קרה דבר מה מוזר בעקבות אותו פרק יוצא דופן של חיי. הארנק שלי רכש לו רצון משלו. הוא לקה בתסמונת האקסהביציוניזם. הוא מציג את עצמו לציבור הרחב בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית. הוא נופל לי פתאום מהכיס ללא כל סיבה הגיונית, הוא צץ איך שהוא על שולחן בבית קפה למרות שלא הוצאת אותו, הוא מציץ במפתיע מתוך עגלת הקניות בסופר. הוא מוצא את דרכו ממבטחי הכיס לכל אותם מקומות הנגישים לציבור, הנגישים לזרים. אני מתחיל לחשוד שהארנק רוצה שיגנבו אותו שוב.

אהבתי

פאני היל​(לא בעסק) • 14 באפר׳ 2010

סיפור מקסים, אני לא מפסיקה לחייך.

פאני היל

סיפור מתועב

הפולניה​(אחרת) • 21 באפר׳ 2010

פשוט מגעיל!!