guy
|
לפני 20 שנים •
13 באפר׳ 2004
stink bombs
זה נכון. מהמקום בו אני בדרך כלל נמצא, אני יכול בקושי לשמוע משהו. ולמעשה, זו ממש משימה רק להיות מסוגל לנשום. אבל בבקשה, בבקשה אל תגידו לגבירתי... היא עלולה לחשוב שאינני מעריץ אותה, או שאין לה את התחת המושלם ביותר בהיסטוריה. מקרוב למדתי אותו, במו לשוני, ואני פשוט יכול רק לומר לכם, לאלילה חגית יש תחת מדהים.
בשבת שעברה, למדתי את ישבנה כרגיל, ממקומי בתנוחה הקבועה, תנוחת ההכתרה. האלילה היתה ישובה במלואה על פניי המעריצות, בזמן ששוחחה בטלפון עם חברה. "כן... אז בואי נפגש לארוח"צ, טוב?", שמעתי אותה אומרת תוך שהעבירה את משקלה, מפרידה את לחיי ישבנה הערבים לחך, כפקודה אילמת עבורי להעמיק ולהחדיר את לשוני לפי הטבעת העסיסי שלה, וללקק. "אולי בחומוסיה ההיא, מול הים... נהדר! נפגש שם עוד שעה... ביי!" שמעתי אותה מנתקת את הטלפון, ונאנחת תוך שהניעה את ישבנה על פניי המעוכות. "מממ... שפוט קטן... אתה ממש מת על התחת שלי, אה?", היא סיננה. הייתי עונה לה, כפי שאולפתי לעשות, רק שפי היה מלא בבשר התחת העסיסי שלה, חמים, רענן, מלא בריחותיה האישיים ביותר. "מזל שאתה כל כך אוהב אותו, כי אחרי ארוחת הצהריים הקטנה שלי היום, הוא יפרוק כל עול!", היא צחקקה. "אני בטוחה שאתה מבין למה אני מתכוונת. נכון תולעת קטנה שלי?". האלילה קמה, ומשכה מטה את החצאית שלה. אחר, הושיטה יד והעבירה את אצבעותיה בשיערי המפוזר. "תהיה ילד טוב ותנקה את השירותים בזמן שלא אהיה כאן. ותדאג לעשות עבודה טובה! תראה בזה מנה ראשונה!" היא גיחכה, לקחה את המפתחות ויצאה. זה תמיד משעשע את האלילה לתת לי לנקות את השירותים, מכיוון שאין מברשות, או חומרי ניקוי לעשות את העבודה. רק לשון. לשון של עבד. שלי. ומכיוון שההכתרות הרגילות שלה בירכו אותי ביכולת בקרת נשימה גבוהה, אני יכול להשקיע את ראשי עמוק בתוך האסלה וללקק ארוכות לפני שעליי להוציאו בשביל לנשום. מזל. כי האסלה לא נוקתה כבר מזה זמן. לשוני ליקקה מסביב ומטה בתוך האסלה, עמוק ככל שיכולתי להגיע, פי ולשוני מלאו בטעמן המשכר של הפרשותיה של האלילה. זה לקח לי לפחות שעה וחצי, אבל לבסוף הצלחתי לסיים את המלאכה. התקלחתי, צחצחתי שניים, גרגרתי עם מי פה, והתכוננתי לבואה. בדיוק יצאתי ממעון העבד שלי, כששמעתי את המפתח בדלת. בזריזות, התמקמתי בתנוחה, תנוחת העבד המקבל את פניי גבירתו: על ארבע, ראש מורכן, מוכן לבדיקה אם יש צורך. לפי הדיבורים והצחקוקים, ידעתי שהיא לא לבד. "יקירי, הגעתי!", היא קראה בקול משועשע וציני. ההתייחסות הראשונה שלה לקיומי היא תמיד הסימן לזחול אליה, וכך עשיתי מייד. היא התכופפה והרימה את סנטרי מעלה, ויכולתי לראותה במלוא יופיה נזקפת מעליי. "בוא הנה שפוט קטן, תביא נשיקה!" היא הסתובבה והרימה את החצאית, ואני נשקתי ביראת כבוד לכל אחד מלחיי ישבנה. "יו... איזה ממי!", שמעתי את הקול האחר מתפעל. "הלוואי שהיה גם לי אחד כזה בבית, שיחכה לי!". "ובכן יקירתי, היום יש לך!", ענתה האלילה. "תגידי שלום לישבנוני. הכלבלב מעריץ הישבנים הקטן שלי". "שלללללום אפס", אמר הקול האחר. "עבד! זחל אל מיכל ותראה לה איזה נשקן ישבנים טוב אתה". בצייתנות, זחלתי לעבר האישה הצעירה וחטובה שעמדה לצידה של גבירתי ונעצרתי לידה מבויש, בשעה שהיא הפנתה אליי את ישבנה, מגלה את לחייה העגולים והעקלקלים. רכנתי קדימה ונשקתי כל אחד מהמלונים המובלטים שלה. "אוה, זה נחמד", שמעתי אותה נאנחת. "תודה... גם אני חושבת שאילפתי אותו כמו שצריך. והוא ללא ספק למד את מקומו, וגם למד לאהוב אותו. אבל נראה אם הוא עדיין ירגיש כך גם לאחר אחר הצהרים הזה!", האלילה העירה. "אחרי הכל, הרגע אכלנו ארוחה מצויינת, ואת בטח יודעת מה זה אומר". "אוה, רעה שכמותך! את חושבת מה שאני חושבת?". "אהה... אחרי הכל, ישבנוני הקטן כאן פשוט לא יכול לאהוב שום דבר בעולם יותר מאשר את התחת שלי! ואם זה מה שהוא יעשה במשך כל חייו, אז הוא חייב לאהוב אותו בכל המצבים, לא?". הגבירות צחקו בהנאה בשעה שהן התמקמו להן על הספה והחלו להתנשק. אני התמקמתי צמוד לרגליה של האלילה שלי וחיכיתי להוראות נוספות. לא חיכיתי הרבה. האלילה הושיטה יד, תפסה אותי בשערות ומשכה אותי אל ישבנה המדהים. שמעתי "סססס..." והרגשתי את פניי בוערות מהנאד שהתפרץ אל פרצופי. דמעות החלו לעלות בעיניי בזמן שהיא קראה "תרחרח אותי פרצוף תחת! דחוף ת'אף שלך פנימה ותשאף!". "אוף!", קראה מיכל, "חתיכת סרחון יש לנאדים שלך! אבל אני מתערבת שאני יכולה לעבור אותך!". בעודה אומרת זאת, היא משכה אותי בשיערי מאחיזתה של האלילה ודחפה בפראות את פרצופי אל תוך חריץ התחת שלה. "קח שאיפה, אפס, נראה מה תגיד על זה!" לחיי ישבנה רטטו, והיא הפליצה בקול גדול. ריח גופריתי חדר לחושיי כשנחנקתי מהגזים שלה. "אווו, את מסריחה!", פסקה האלילה, משחררת עוד נאד משלה בשעה שהתיישבה על פרצופי הניתז. סחרחורת כה חזקה אחזה בי בשל מחסור בחמצן, עד שחשבתי שאתעלף, אבל זה, אני מניח, היה כל העניין. "אני כבר רואה את זה בעיתון...", אמרה מיכל " 'נשקן ישבנים שעבר טיפול לריפוי מהפטיש, מת במהלכו... בואי נבדוק אם אנחנו יכולות לפחות להביא את הסוטה הקטן למצב חוסר הכרה", היא הוסיפה בסדיסטיות וציחקקה לאהובתה שישבה על המושב... פרצופי. הן בילו מה שנראה כמו שעות בהחלפת מקומות על פניי. בכל פעם שחשבתי שיש הפסקה, ישבן נשי נהדר נחת, חוסם את ראייתי ואת יכולת נשימתי, ובמקום אויר לנשימה, מספק לי קצת משלהן. נאד מאלף אחד אחרי השני, תחרות מי תהיה זו שתצליח לשלוח אותי לארץ החלומות עם הסירחון שלה. לבסוף, ברחמיה הרבים, נעמדה מיכל והודיעה שהיא צריכה לחרבן. מסוחרר, ראשי מסתובב כאילו הייתי שיכור, האלילה דחפה אותי מעלה בשעה שצפיתי במיכל מענטזת בארוטיות אל השירותים, ישבנה השובב מהלך אחריה. כאשר סגרה את הדלת מאחוריה, קראה לה האלילה. "אל תורידי מים מותק! עכשיו נזכרתי שלא האכלתי את הכלבלב שלי היום, והוא בטח כבר מת מרעב עכשיו!". נשענת מטה, היא לחשה אל אוזני "אויייי, כל העבודה הזו שעשית היום על האסלה, הכל יורד לטמיון, כמו שאומרים... טוב לא נורא איש קטן, אני אתן לך עוד הזדמנות". מיכל חזרה, והציגה בפניי את ישבנה החשוף, מרוח בחרא טרי ומוכן לניקוי. "את יודעת, גם אני חייבת ללכת", שמעתי את האלילה אומרת בשעה שליקקתי את ישבנה המשכר של מיכל. "אני כבר חוזרת. אז תוכל לנקות גם אותי, ואז תזחל לך לשם לארוחת צהריים, אפס. אחר כך, אני מצפה שהאסלה תבריק! ברור?". ניסיתי להנהן בראשי לאישור, רק כדי לשמוע את מיכל גוערת בכעס ומושכת את ראשי חזרה למקומו, בתוך חריץ התחת שלה. וידעתי, סוף סוף, שאני עבד תחת אמיתי! הסיפור לא שלי, אבל הוא בהחלט עורר בי משהו מאד חזק. מעולם לא "זכיתי" לקבל נאד לפרצוף, ואני לא יודע אם אי פעם זה יקרה, אבל אני בהחלט מזדהה עם הסיפור ורואה בו פנטזיה גדולה (מאלה שלא בטוח שנגשים...). בעיקר אני מזדהה עם ההשפלה המוחלטת לה זוכה העבד, וכך אני רואה את הגשמת ההוויה שלי כעבד: חפץ. כלי לשימושה הבלעדי של המלכה, ללא שום התחשבות ברצונותיו, צרכיו או סבלו. אשמח לשמוע תגובות (או הצעות...) |
|
|
| ממש גרוע(אחר) |
לפני 20 שנים •
14 באפר׳ 2004
זה עושה את זה, למרות שאת הסרחון לא אהבתי.
אולי תפרסם את הסיפור במגזין? |
|
|
דוכיפת(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
|
|
|