זר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
14 באפר׳ 2004
גןגן העיניים הכחולות-אפורות מביטות בי, מלטפות את גופי העירום המצטנף למבטן. ידי נאספות אל מאחורי גבי, נאזקות שם. שרשרת מחברת את רגלי, תאפשר לי רק צעד קצר. כדור אדום נתחב אל תוך פי. אין יוצא ואין בא. העיניים הכחולות-אפורות מביטות בי, מלטפות את גופי הלבוש לכבודן. הרמתי את עיני להביט בהן, לחדור לעומקן, לקרוא מה בהן, אך הן סבו וחמקו ממני, באו אל מאחורי עורפי. כיסוי נעטה על עיניי. עלטה. ספק הובלתי, ספק נגררתי, החוצה מן החדר. מרצפות המסדרון הקרות מלחכות את כפות רגלי. לאן מוליכים אותי? מה יהיה עכשיו? מה היה אתמול? איך הגעתי לכאן? משב אוויר צונן מרעיד את גופי. עלינו במדרגות ויצאנו לאוויר הצח. אני מפנה את פני לכל עבר, מנסה לקלוט את אורה וחומה של השמש מבעד לכיסוי שעל עיניי. מעלה חרס בידי, החמה איננה בנמצא בשום כיוון. לילה. שביל גרנוליט-שומשום דק. כף רגלי איננה מורגלת ללכת יחפה. צעדי קטנים, מהוססים, מוגבלים על ידי השרשרת. יד תומכת בכתפי, מכוונת אותה. של מי היד? כיצד זה שהיא מכוונת אותי? לאן הלכתי אחרי המסעדה? האם יצאתי משם כשראשי סחרחר מן היין? האם נאספתי אל מכונית שברולט קבריולט אדומה? לאן נסענו משם? למסיבה? אנו פונים מן השביל הראשי ימינה, זהירות מדרגה, יורדים אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. נעמדים. אוויר הליל הצונן מרטיט את עורי החשוף. מדוע לציית? מדוע לשתף פעולה? אף פעם לא ידעתי לשחק פוקר, אף פעם לא ידעתי לרמות. איך שכנעו אותי לשחק? למה נכנסתי למשחק? סטריפ פוקר, סטריפ פוקר הפוך - המפסיד תקוע, למנצח מותר תמיד לפרוש. הפסדתי את סנדלי העור שלי, הפסדתי את החולצה הלבנה, הפסדתי את המכנסיים. לא נותר על גופי מאומה. לא ניתן לפרוש, חייבים להמשיך להמר הלאה. על מה הימרתי? מה הפסדתי? האם הרווחתי? למה בעצם? למה? צלילי הליל באוזני, צרצור חרישי, זמזום, צווחה רחוקה. הכיסוי הוסר מעל עיניי, הן פקוחות לרווחה. אנו בתוך גן קסום, נפלא. הכדור מוצא מפי, מאפשר לי נשימה עמוקה. ניחוחות פריחת הדרים באים אל תוך גרוני, נשימות איטיות, עמוקות, מנסה לבלום את הלמות הלב. למה הוא פועם ככה? הימרתי על רכושי, והפסדתי. הימרתי על גופי, והפסדתי. הימרתי על נשמתי, והפסדתי. לא נותר לי מאומה. רציתי לזעוק חמס, רציתי לערער, רציתי לברוח משם. על מי לצעוק חמס? בפני מי לערער? ממי אברח? רק על עצמי, רק בפני עצמי, רק מעצמי יש לי לברוח. לא אברח עוד. וכי אנא אברח? השרשרת מוסרת מרגלי, והאזיקים נלקחים מעל ידי. עמידה חופשית, ידיים מאחורי הגב. אפשר לקחת את הידים קדימה, אפשר להסתובב, אפשר לשבת, אפשר לשכב, אפשר לברוח. אפשר לברוח, אבל לאן? בשביל מה? בימת העץ הקטנה המסתובבת, שרשרת יורדת מלמעלה. ידי נאחזו בשרשרת מעל ראשי. לעבדות נמכרתי. את גופי ונשמתי משכנתי, ולמרבה במחיר הם ניתנו. עיניים ננעצו בגופי החשוף, חודרות, דוקרות, לועגות, משפילות, מבזות, אין מהן מנוס, אין כל הגנה. מי יקנה אותי? מי ירצה אותי? בשל מה? עיניים כחולות, אפורות, מהופנטות מביטות בי. מהפנטות אותי במבטן. בלי אומר ודברים ירדתי וכרעתי על ברכי. זכרוני אט אט חזר אלי. אותם עיניים כחולות, אפורות - שמאתמול. אותם עיניים שאז, על הבימה. חודרות, שקטות, עמוקות. לא יכולתי אתמול להתיק את מבטי מהן, אף לא עכשיו. אני שביקשתי מהן, אני שפניתי אליהן, אני שדרשתי. לא במלים, אף לא ברטט שפתיים - במבט בלבד. שלך אובה להיות, רק שלכן. קנו אותי, הצילוני. הצילו את גופי, את נפשי הצילו. אותן עיניים שמולי עכשיו. ראשי מורכן כלפי מטה, מושפל המבט. אני שביקשתי לאבד את כל שהיה לי ובעצם לא היה מאומה. עיני הן שביקשו להשתייך לאותן עיניים. עכשיו אין בכוחי להביט בהן עוד. עכשיו, שאולי כבר אין צורך להביט בהן, עכשיו מושפל המבט. המספר חתך את האוויר כסכין בחמאה. הכפיל את הסכום שננקב עד אותה שעה. אף נפש חיה לא ההינה להוציא הגה מפיה. דממה. פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית. מכירה. לעבדות נמכרתי. ידי נאזקו מאחורי גבי, שרשרת קצרה לרגלי. ברדס כיסה את ראשי ואת עיני. אפלה גמורה. שני חורים קטנים ליד האף, מאפשרים בקושי נשימה. לעבדות נמכרתי, אין לי מאומה. אין לי בעלות לא על רכושי, לא על גופי, לא על נפשי. נגררתי .... שולחן אבן לפני, כעין מזבח. שני לפידים בוערים משני צידיו. שתי סלסלות מונחות על גבי השולחן. בצדו האחד סלסלת קש, בתוכה מקופלים מכנסיים שחורים, וחולצה לבנה, סנדלי עור אופנתיים, וצרור מפתחות בצידם. בצידו השני סלסלת עור, ובה חישוק מתכת לבנה. "אלה שלך" - מוגשת לפני סלסלת הקש - "רק ללבוש, וללכת מכאן." "לא, אין הם שלי, לא רוצה אותם." "או אלה, או זה שכאן - בסלסלה השניה ...." מבטי נעוץ בסלסלת העור השחורה. שני חלקי חישור המתכת הלבנה נצנצו לאור הלפידים. כארבעה סנטימטרים גובהם, כחצי סנטימטר עובים. שני חצאי עיגול שקוטרו כעשרה סנטימטרים ובקצות כל אחד מהם שתי אוזניים נקובות. שתי מסמרות מתכת מונחות בסלסלה לצד החישוק. "זה שכאן, בסלסלה השחורה - משמעותו לך מובנה?" הנהנתי בראשי לאות הבנה. "זה שכאן, העשוי מתכת לבנה ...." הנהנתי שוב, לעבר זה שאותי קנה. "זה לא משחק, אלה החיים שלך. זה שכאן, בסלסלה - אם יושם על צווארך - לעד שם יושם." צמרמורת בכל גופי. הבטתי שוב בסלסלת הקש. שלחתי את ידי אליה, לגעת בחולצה הלבנה, במכנסיים השחורים, בסנדלי העור, בצרור. שלחתי את ידי לגעת בהם, אותם שהיו פעם שלי, שעתה ניתנו לי חזרה. שלחתי את ידי לגעת, ועדיהם לא הגעתי. הרמתי עיני והבטתי בעיניים הכחולות, האפורות, השקטות. אין הם שלי יותר. אין לי יותר מאומה. רק החישוק אם יינתן לי, רק הקולר. "כן, על צווארי יושם ... לעד ... אם זה חפצך." הרכנתי את ראשי והנחתי את לחיי הלוהטת על שולחן האבן הצוננת. חציו האחד של החישור הונח מתחת לצווארי, חציו השני ממעל. שתי המסמרות קובעו לתוך הנקבים שבאוזניים הכפולות. סדן מתכת הונח תחת המסמרה האחת, ופטיש החל להלום עליה. הלמות הפטיש כנגד הלמות ליבי, טראח .... טראח .... טראח .... "הנה בטרם אקבע את המסמרה השניה, הזדמנות לך להתחרט. הנה המכנסיים והחולצה, הנה הסנדלים, הנה צרור המפתחות. את הקולר ניתן עדין להסיר ...." הרמתי את עיני והבטתי באותן עיניים, כחולות, אפורות, חודרות. המתכת הקרה שעל צווארי, סלסילת העור הריקה, סלסילת הקש המלאה. הבטתי באותן עיניים כחולות, אפורות, שקטות. חדרתי פנימה לתוכן, עמוקות מני ים, תהום רבה. הנחתי שוב את לחיי על האבן הצוננת. "שלך אני ... לעד." הפטיש הלם במסמרה השניה. ליבי היה שקט, בוטח. הוסר הצידה הפטיש. יד ליטפה את פני, החליקה על לחיי. "שלי הנך, לעד." רציתי לומר כן, אך שפתי לא נעו, אך ליבי המה. "לעיתים אלטפך, לעיתים אתאכזר אלייך. אבל תמיד יהא בליבך, כי שלי הנך, ועליך אשמור מכל משמר." הסבתי את פני מעט, ושפתי פגשו את היד המלטפת. נישקתי אותה בהכרת תודה. מין שלווה נסוכה עלי, מין שכרון חושים, מין השלמה. לעבדות נמכרתי. לחירות יצאתי. |
|
|
loren
|
לפני 20 שנים •
14 באפר׳ 2004
ואוו.. איזה סיפור. סיפור שלא מהר שוכחים........
|
|
|
| en1 |
לפני 20 שנים •
14 באפר׳ 2004
ברררררררר
כמו הקודם - מצמרר ומדהים. |
|
|
| פלוס מינוס(אחר) |
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
באמת ניהיה קר
למרות שחם בחוץ |
|
|
ve-ra{Q}
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
אין שליטה כ-זו הנמסרת מרצון ולא הניתנת מתוך אילוץ.
מופלא, כתמיד- זר. _li-at_- 
|
|
|
SexyRed(שולטת){Woody}
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
:)
סיפור מקסים...
במיוחד למתחילים, כי ברגע שנכנסים אי אפשר לצאת. |
|
|
@buba@(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
12 ביוני 2004
רק עכשיו קראתי את סיפור !!
לא יכולתי שלא להגיב נפלאאאאאאאאאא בובה |
|
|
| נערת כריעה(מתחלפת){מצליף בלשו} |
לפני 20 שנים •
13 ביוני 2004
מממממ,סיפור נחמד: אבל המון המון בלאגן, כאילו שאתה מדקלם זה לא ממש נשפך לך " הצילוני" אתה במערבולת רגשות "נמכרתי" לרגשות שלך? אני לא מחלקציונים אבל אתה צריך לשפץ את המילים, הרגשות. יפה
|
|
|