מיפגש עיוור / סיפור

מיפגש עיוור / סיפור

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 17 באפר׳ 2004

את מכירה את הסופר הענק שנמצא באזור המגורים שלי. נכון ?
מאחוריו, ממש מאחורי הבניין הענק יש מגרש חנייה עצום ורב ממדים. חונות שם אולי 200 מכוניות .
אם את ניגשת לקצה המגרש יש כניסה לחורשה עם שביל שמוביל מטה. אל תוך החורשה.
בתוך החורשה, מפוזרים ספסלים על השבילים. כל כמה עשרות מטרים יש ספסל ישיבה. תיכנסי לשם, את תראי.
עד כאן ברור לך ?
כן אדוני , הכל ברור לי אדוני.

את יורדת לחורשה היום בלילה בשעה עשר וחצי בדיוק .
אני רוצה אותך לבושה בשמלה שתגיע לך עד הברכיים. קצת מעל. שמלה קלילה, לא צמודה לגוף.
משהו שמאפשר תנועה חופשית גם שלך וגם תנועה חופשית שלי בתוכך. מתחת לשמלה.
חוץ מהשמלה את לובשת דבר. לא תחתונים לא חזייה לא כלום .
עירומה לחלוטין מתחת לבד השמלה הקליל.
מובן לך ?
כן אדוני, מובן לי.
הקול שלה רועד מעט מהתרגשות. אני מתחיל לחוש את הרעידות שלה דרך הקו הארוך
שמוביל שתי נקודות.
רק שתי נקודות ורק קו אחד. אני בצד האחד ורק היא בצד השני.

את יורדת בשביל ומוצאת את הספסל השני לאורך השביל.
על הספסל תהיה מונחת חבילה קטנה. שקית נייר לבנה.
קחי את השקית, את לא פותחת אותה ולא בודקת מה תכולתה.
את מחזיקה את השקית הלבנה בידך הימנית על גופך וכך מחכה לי. אני אגיע .
האם הכל ברור ?
כן אדוני, הכל ברור לי אדוני היקר שלי.

יש שאלות, ברורים, אי הבנות, פקפוקים, משהו, דבר כלשהו שאת רוצה להעלות עכשו לפני ?
לא אדוני. שום פקפוקים. שום שאלות שום דבר.
אני אהיה שם כפי שאמרת בזמן שאמרת ואיך שאמרת, אדוני. אין שאלות .
תודה אדוני על הזמן והמחשבה שאתה מקדיש לשיפחתך. אני אהיה שם.
שבת שלום שתהיה לשנינו, שיפחה יקרה שלי.

לחצתי על כפתור הסגירה שעל מכשיר הסלולאר שלי והקולות נדמו.
עכשו החלו המחשבות להתרוצץ, כמו שדים קדמונים שהחלו לעלות מתוך הנשמה,
מתוך העומק הכי נמוך, החלו מעגלים הישנים להסתובב.
השמש עוד עמדה מעל הים, והמים הגדולים איימו לבלוע את כבשן האש בכל רגע ורגע מחדש.
האש שבוערת שם כבר מיליוני שנים החלה לבעור גם במקום אחר. נשמה שבוערת מתשוקה,
רצון אינסופי כמעט להיות במוקד השריפה ולבעור יחד עם האש שאני מביא איתי
בקצות האצבעות שלי אליה.
הציפייה החלה שורפת את קצוות חוטי המחשבה שלה והיא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר.
הנפש שלה היתה מרוכזת בדבר אחד בלבד, בקצה דרך אחד ויחיד,
במקום האחד בלבד שאליו כיוונו ידי. במקום שאליו אני רוצה להביא אותה.
במוקד האש של שנינו .





אני מביט בשעון, עשר דקות לפני הזמן ואני מתקרב ומתמקם מול המקום בו היא אמורה להיות.
השבילים מוכרים לי. כל קטע, כל עיקול.
ממתין מאחורי עץ עבות, מאחורי שיחים שמסתירים את כל דמותי ומתבונן בשביל העולה מעלה.
דמות קטנה יורדת. שחורה, מהוססת קמעה, צועדת צעדים קטנים.
העיניים שלה בורקות בחשיכה. הדמות מתקרבת אלי יותר ויותר.
ספק עומדת, ספק מהססת, ספק מהלכת.
כל צעד נוסף מביא אותה קרוב יותר אלי. והזמן צועד גם הוא.
יחד איתה ויחד איתי. שקית קטנה מחכה לה. לבנה.

היא מתקרבת לספסל שלי. מביטה סביב. אין כלום אל מול עיניה. מושיטה יד אל הספסל,
מקפלת שמלתה ומתיישבת. מחפשת. העיניים שלה, הראש, השיער מתנופף מצד לצד.
אין איש אין נפש חיה חוץ ממנה וממני בכל הבועה הקטנה שהלילה נתן לנו.
אדון הלילה החל מתקרב אליה. והיא לא ידעה.

אני מתקשר אל הסלולארי שלה. הצלצול הפתאומי מקפיץ אותה.
זה אני, תרגעי. אין אף אחד מסביב. אני משגיח עלייך. אני רואה אותך.
לא, אל תחפשי אותי, המבט שלך קדימה . אל תתבונני לאחור, אל תתבונני לצדדים. לא מרשה לך.
המבט שלך קדימה בלבד. העיניים קדימה, הראש קדימה ואת לא משה משם.
ברור, שיפחה שלי ?
כן, אדוני. לוחשת.

מתקרב אליה מאחור. היא שומעת את הצעדים שלי אבל המבט שלה, המשתוקק כל כך להביט אחור,
לראות אותי ולו לשנייה אחת קטנה. לפגוש את העיניים שלי מקובע קדימה.
צייתנות אמרתי לך, נכון שיפחתי.
כל הזמן אבחן אותך. בכל רגע, בכל צעד, בכל שנייה, בכל מעשה ובכל מחדל.
אם תהיי ראויה לי תהיי שלי ואם לא, אני לא אהיה שלך.
המילים שטבעתי ברוחה בכל השיחות הקודמות שלנו שקעו בנפשה וחרצו סימני דרך בהתנהגותה.

מהשקית הלבנה שהיתה מונחת בכך ידה הוצאתי צעיף אטום שהיה מוכן שם מבעוד מועד. עיניה נעטפו.
הנחתי את ידי עליה. דפיקות הלב שלה כמעט והחרידו את השמיים ממקומם.
מנשק את שיערותיה, מחבק את ראשה אלי ומלטף אותה קרוב אלי .
אט אט היא מניחה לי להגיע אליה. אל הנשמה שלה. אל הגוף שלה. האש שבוערת ומחכה לי.

פותח את כפתורי שמלתה מאחור. הידיים שלה כמעט אוטומטית קופצים אלי.
אני עוצר, נותן לזמן להרגיע שוב את נשמתה והיא נרגעת ומתקרבת אלי שוב.
כפות ידיה על הירכיים. מונחים ללא ניע. ללא תזוזה .

כל הכפתורים פתוחים. מפשיל את שמלתה מטה. אל המתניים. שדיה גלויים אל מול קור הלילה.
אל מול הרוח הקלה. לילה חמים. הפיטמות שלה בולטות אל מול אצבעותי.
מגיש את ידי אל צידי הבטן הרכה שלה , היא מרימה את ראשה מעלה, אלי, אל פני,
אל פי שמונח רק סנטימטרים מגופה. והידיים שלי, האצבעות שלי עולות ומוחצות את פיטמותיה
עת השפתיים החמות שלי מרתקות את פיה אלי.
השפתיים שלנו עברו לעולם של ריקוד איטי, עולה ומתגבר כמו כמו מנגינה מהרקיע השחור,
והחום של גופה עובר אל האצבעות שלי.

עוטף את שדיה הרכים, הפה שלי כובש אט אט עוד פסע ועוד חלקה על צווארה,
ואני מלקק ונושק אותה באש שהחלה לבעור גם בי. מרטיב את גופה, אזניה בתוף פי,
הרטיבות מכסה אותה גם למעלה על צווארה וגם בין רגליה. הרגליים שלה נפתחות בלי שביקשתי.

מרים את חצאיתה אל מתניה. היא עירומה לחלוטין מולי. הידיים שלי יורדות אל בין רגליה
וחודרות אל ערוותה. היא רטובה לחלוטין. אני מגיש את האצבעות אל פיה והיא מלקקת.
כל אצבע עד הסוף. חיה פראית, משתוללת עלי.
בוא אלי אדוני, בבקשה. תזיין אותי, תדפוק אותי, קח אותי לאן שתרצה, לא יכולה יותר לחכות לך אדוני.
אני זקוקה לך אדוני. רק לך.

אני מתקרב אליה מקדימה והיא מתנפלת על האיבר שלי. שולפת אותו , קורעת לי כמעט את מכנסי,
לא מסוגלת לחכות והוא כולו נכנס אל פיה.
מוצצת אותו בתאווה. העיניים שלה סגורות, חסומות, אבל הכל פתוח. הפה, הנשמה, הרוח, האש.
הכל בוער. הכל רוקד שם. את הריקוד שלנו.
אני הופך אותה על המושב. ברכיה מונחות על המושב והפנים שלה אל החורשה.
רגליה פתוחות, עיניה סגורות, והאיבר שלי חודר אליה בדחיפות קלות.





שולף את הזיין מתוכה ומכה בה עם כפות ידי. הטוסיק שלה משמיע את הקול המוכר, האהוב עלי
עת ידי פוגשות שוב ושוב את בשר אחוריה. היא מאדימה, פותחת את רגליה עד קצה גבול יכולתה
ואני חודר אליה שוב. עד הסוף. עד הקצה. עד המקום שמחכה לי .

האצבעות שלי מלטפות את שדיה מאחור, פיטמותיה בוערות לי בין האצבעות
ואני סוחט ממנה כל טיפה של תענוג שנמצא שם.
כל טיפה של תאווה שחיכתה לי מאז השיחה שלנו. מאז אתמול.
מאז שלשום. מאז לפני שבוע. מאז שנים שהיא חיכתה רק לי, ולא ידעה.
עכשו היא יודעת.
אני שם, רק בשבילך שיפחה קטנה שלי.
רק בשבילך.