צ'ק ליסט

צ'ק ליסט

Honey Bee​(נשלטת) • 27 במאי 2010

זה כבר כמה ימים שהיא לא מצליחה לישון. שום דבר לא מסתדר לה כמו שצריך. הראש שלה עמוס. והיא עייפה. היא באמת באמת עייפה. גם כשהיא נרדמת, זו חצי שינה, וגם אם זו שינה נורמלית היא מלאה סיוטים. ככה זה כשמתגעגעים.

הם מכירים כבר חודשיים. אף אחד לא צפה שככה זה יהיה. אבל הדברים התגלגלו, וזה נמשך ונמשך. היא עדיין לא באמת כלבה. לא לגמרי שלו. לפעמים הוא תוהה אם היא בכלל רוצה בזה באמת.
היא כל כך מפונקת, אז הוא חייב לעשות לה הנחות. היא לא צריכה לקרוא לו אדוני. היא לא מקבלת מכות חזקות מדי. הוא לא מטפטף עליה שעווה מקרוב, רק מרחוק. שתתקרר קצת לפני שהיא נוחתת לה על התחת. הוא לא מכריח אותה לגמור. הכל בקצב שלה.
והיא באמת מפונקת, אבל הרבה פחות ממה שהוא חושב. היא סתם נהנית מהסיטואציה.
הוא לארג' איתה. לחלוטין. את זה אפשר להבין- היא צעירה, היא חדשה בעסק, יש לה לב חלש, היא רגישה בטירוף. בסדר.
מה שבאמת לא מתקבל על הדעת זה החוצפה שלה. וכמה היא מרשה לעצמה. וכמה היא מסובבת אותו. ומנפנפת. ומתגרה. וכל הדברים שהיו כתובים לה בפרופיל בכלוב.
והיא מחליטה הכל. עושה לו צ'ק ליסט. משחקת על המקום הזה של החדשה בעסק. זה כן, זה לא. נו, מתי כבר נעשה את זה. ושלא תעיז לעשות לי את זה. לא מפסיקה לקשקש לו. נודניקית.

היא ידעה שמתישהו זה יחזור אליה בענק. היא תפסיק להחליט, והיא תתחיל לשתוק. והוא ישפיל אותה. ויתעלל בה. ויגרום לה להסמיק. ולבכות. ולצרוח. והיא תשלם על כל המרדנות והחוצפה והפה ג'ורה הזה שרק אללה יודע מאיפה היא קיבלה אותו.
היא רק לא ידעה מתי.
והיא אפילו לא דמיינה מה הוא יעשה לה.

-
00:08- הודעת אסאמאס. "מחר, יום שישי, בשעה תשע וחצי בבוקר למטה. לא דקה אחרי. שמלה שחורה קטנה. החוטיני האדום שלך. בלי תכשיטים, בלי סיכות, בלי איפור. "
כעבור רגע, אסאמאס נוסף: "ושלא תהיה אפילו שערה אחת למטה"
קר. נוקב. הוא לא צריך לאיים בשביל לאיים. כשהוא מדבר ככה היא מפחדת ממנו. ההודעות משתקות אותה. היא מתכווצת בתוך פוך האווזים שלה. מתענגת על הפחד. שיגיע כבר מחר בבוקר.

09:27- יורדת למטה. לפי ההוראות. הוא יודע שהיא שונאת בוקר, למה דווקא בבוקר?!
הוא מגיע בדיוק בזמן.היא פותחת את הדלת של האוטו בחיוך- "בוקר טוב!" "שקט", הוא גוער בה. "שבי מאחורה" מאחורה? מה מאחורה? ממתי היא לא יכולה לשבת לידו? היא לא מתווכחת. היא קמצנית במילים בבוקר. הוא חושב על הכל כמובן.

לפני שהוא נוסע הוא עובר למושב האחורי. כיסוי עיניים. כמה שהיא שונאת את כיסוי העיניים. היא שומעת אותו מוציא משהו מהתיק. הוא מתקרב אליה ולוחש לה בשקט- "את יודעת מה זה? זה הקולר האדום שאת כל כך אוהבת. תרימי את השיער" היא שומעת אותו מחייך. נושכת את השפה. שם לה את הקולר וחוזר למושב הקדמי. מתניע. גז. נוסע.
מאחורה היא על קוצים. פאקינג שישי בבוקר. אור יום. היא יושבת מאחורה עם קולר וכיסוי עיניים כמו מטומטמת. לאן נוסעים???
הנסיעה ארוכה. או לפחות ככה זה מרגיש. היא יושבת מאחורה ברגליים פשוקות כמו תמיד. הוא שולח יד וצובט לה את הירך. הוא עושה חיים שם מקדימה. היד שלו חופנת אותה. צ'ילי פפרס ברקע. אין פקקים. תענוג.
חונים. הוא מעביר לפארקינג. מכבה את האוטו. היא שומעת כל תזוזה. מגיעים למקום חנוק ומגעיל. הוא מוציא אותה מהאוטו. מחבר את הרצועה לקולר. היא לחוצה בטירוף, תיכף בורח לה פיפי. יש לה בחילה. אגלי זיעה מפציעים על המצח שלה. די שיוריד לי כבר את כיסוי העיניים, אני מתה.
מעלית.
הולכים במקום מלא אנשים. מלא. כולם רואים אותה. בא לה להקיא. שיוריד לי כבר את כיסוי העיניים! הוא מושיב אותה על כסא ונעלם. רעש מסביב. המקום הומה. איפה היא??
עוברת דקה, עוברות שתי דקות. הוא חוזר. היא שומעת נשיפה ואז קריאה מבולבלת, חסרת בטחון, "כלבה." הוא מוריד לה את כיסוי העיניים.
ארומה?!
אנחנו בארומה? בקניון? ברעננה? הוא התחרפן?
היא מלבינה בשניות. הוא נשען לאחור על הכסא האדום, מחייך מאוזן לאוזן. "חכי בייבי. זו רק ההתחלה. עכשיו קומי להביא לנו את השתיה, שכולם יראו את הקולר היפה שלך."
היא קמה. הולכת מהר לעבר הקופה. זה לא אמיתי. לא יכול להיות. הוא לא באמת מסוגל לעשות את זה.
לוקחת את המגש. הזמין לה אייס ארומה. הוא יודע שהיא תמיד שותה דיאט. שלא תרזה לו יותר מדי. שיישאר משהו לצבוט. בא לה לצרוח עליו.
היא מתיישבת לידו בלי להוציא מילה.
"על הרצפה"
שוב הקול הקר הזה. מתה מפחד. מתיישבת למרגלותיו. כמו כלבה. באמצע ארומה. באמצע הקניון. היא שונאת אותו עכשיו.
הוא לא מתייחס אליה בכלל. יושב עם ההפוך הענק שלו. קורא עיתון. עונה לטלפונים. מדי פעם שולח אליה יד. וכולם מסתכלים. והיא לא יכולה לעשות כלום.
היא רותחת. זו הפעם האחרונה שהוא יראה אותה. היא לא מצליחה לעכל את מה שקורה. בראש שלה היא לא מפסיקה לקלל. "בן זונה. חרא של בן אדם. מכל המקומות בעולם, מכל הימים בשבוע. יום שישי בבוקר בקניון. בעיר שלי. איפה שכולם מכירים אותי. בן זונה. לפחות הוא היה מתייחס אליי. שיגמור כבר את השיחה המזויינת. שיעשה משהו. שייקח אותי מפה כבר."
מרימה אליו את הראש, לסמן לו. הוא מנחית עליה סטירה מצלצלת. ללחי. עם גב היד. עם החלק הכי מעליב. הוא רוכן לעברה ולוחש בשקט שצורח: "שכחת שאני שומע את המחשבות שלך. תתנהגי יפה." האנשים שיושבים בשולחנות מסביב מסתכלים עליה, די בהלם. שתי בנות מחליפות ביניהן מילים. מצחקקות. הנה זה מתחיל. דמעה זולגת לה על הלחי. הוא מחייך שוב. "כל כך מהר? אני יודע שאת בכיינית בייבי אבל אל תתחילי. תשמרי לאחר כך."
הוא סיים את הקפה שלו. "תעמדי." שוב הקול הקפוא הזה. מחבר את הרצועה לקולר.

ממשיכים ללכת בין האנשים. הוא הולך בצעדים מהירים, מפלס להם את הדרך, והיא כמובן חייבת ללכת בקצב שלו.
עוצרים בכניסה לחנות חיות. חנות גדולה שיש בה הכל מהכל. כולל הכל. כולל ארנבות. כולל צ'ינצ'ילות. כולל כלבים. "גורים. בדיוק כמוך. גם הם עדיין לא מאולפים. אבל תהיי בטוחה שאת עוד פחות מהם. את רואה את המלונה הגדולה? היא בשבילך. עכשיו לכי שבי שם ואני אלך לשאול את המוכר כמה שאלות."
היא כבר חוררה לעצמה את השפה מרוב נשיכות. איך הוא עושה לה את זה?
היא נכנסת למלונה ומתיישבת בפינה האחורית, מצטנפת. היא רואה את הרגליים שלו מתקרבות לעבר המלונה. הוא מתכופף. "עוד לא הבנת שהיום את לא מתחכמת לי. עכשיו תסתובבי. תתיישבי עם הראש מחוץ למלונה. שהילדים שבאים לפה יוכלו ללטף. ואני נשבע שאם תעיזי לזוז את תצטרכי להתפשט ולעמוד רק עם התחת מחוץ למלונה. ואז נראה אותך."
הוא לא צוחק עכשיו. הוא רציני. והיא מרגישה שהיום קורה לו משהו אחר. הוא לא כמו תמיד. חסר לו משהו בעיניים. אה כן, האנושיות שלו.
היא על ארבע בתוך מלונה בחנות חיות בקניון ביום שישי בבוקר. כן, זה עדיין יום שישי בבוקר. אנשים עוברים. ילד שנכנס לחנות חיות שאל את אמא שלו למה יש בחורה בתוך המלונה. היא מחליפה צבעים. הוא עומד שם. מדבר עם המוכר. צוחק איתו. הם לא מורידים ממנה את העיניים. הראש שלה לא מפסיק לצרוח בתוך עצמו. "שני טמבלים. והאדיוט הזה עוד משתף פעולה. יום שישי היום קיבינימט. הלוואי שיימאס לו. שיוציא אותי מפה."
הם בטח מכירים כבר הרבה זמן, היא חושבת לעצמה.
הם מדברים ומדברים ומדברים. כבר ארבעים דקות. היא בתוך המלונה. כבר לא אכפת לה שכולם מסתכלים. כואבות לה הברכיים. ויש לה בחילה באמת. והנביחות של הגורים עושות לה כאב ראש. אז היא מתחילה לבכות. ולהתייפח. והרבה.הוא בא אליה ומתיישב על הרצפה. מלטף לה את השיער. "מה עכשיו? את מייללת עם כל הגורים? מתאימה את עצמך לחבר'ה?" הצחוק שלו מרושע. והוא כולו מרושע. בא לה להביא לו ביס. הוא מושך אותה בקולר. היא מתנגדת לו. סטירה. "די, שיפסיק להציק לי כבר".
הוא נעמד. מגיש לה את נעליו. " תראי מה הבכי שלך עשה. הכל רטוב. תלקקי."
היא לא זזה. "נו כלבה תלקקי."
"לא"
"קדימה"
"לא רוצה!!! די!!!"
מושך לה בשיער. "אין לא רוצה. לא מכיר מושג כזה. את לא עונה לי. מה תעשי לי? תשבי בתחתונים בחדר שלך לכתוב על זה עוד סיפור? נראה לך שיש לי סבלנות לשטויות שלך? עכשיו תפסיקי ליילל ותלקקי. אחרת יהיה רע."
היא מלקקת. ושונאת אותו.
"זה מספיק" הוא אומר לה. "עכשיו קומי"
הוא קושר עליה שוב את כיסוי העיניים, אומר תודה רבה למוכר והם יוצאים. הוא מוביל אותה בקניון עם הרצועה. הם הולכים הרבה זמן. משהו כמו עשר דקות. נכנסים לחדר ממוזג. שקט. דממה. איו אף אחד סביבם. סוף סוף נגמר הסיוט.
הוא עדיין לא מוריד לה את כיסוי העיניים. הקול הקר שלו אומר- "על ארבע." היא מצייתת מייד. כל כך שמחה שהם כבר לא בתוך ההמון. ככה הרבה פחות משפיל.
הוא מרים לה את השמלה. "התעייפת כבר אה? היה לך קשה בייבי?" היא מהנהנת. "מה קרה? לא מדברת איתי? כועסת?" כמה שהיה לה קשה. כמה היא כועסת עליו עכשיו. לא בא לה שייגע בכלל. לא בא לה כלום.
הוא מושיט יד אל התחתונים שלה. הם ספוגים. אפילו הוא מועד לרגע ופולט "ווווווווווווווווווווואו".
הוא צוחק. "כועסת? בטוחה? שכחת שהתחתונים שלך לא משקרים. אבל את יודעת מה, זה בסדר שאת לא מדברת איתי. אני אפילו אעזור לך." הוא דוחף לה אותם לפה. היא לא מתנגדת לו. היא גילתה בו צד חדש היום. לא מנסה אפילו לחמם אותו.
בפעם הראשונה מאז שהם מכירים. היא מפחדת.
הוא מעביר אצבע לבדיקה, כמו תמיד. היא כל כך רטובה שהיא מתביישת. מביכה אותה המחשבה שמה שקרה עד עכשיו בכלל עשה לה משהו. והוא צודק. לא חשוב כמה פרצופים היא תעשה, תדבר, לא תדבר, הוא כבר יודע בדיוק איך היא מרגישה.
הוא מכניס אצבע במפתיע. זהו. התרופה שלה. היא מתחילה לזוז קדימה ואחורה. הוא מנחית לה סטירה על התחת. "באמת בייבי, כמה מכות תצטרכי לקבל בשביל להבין שאת לא עושה יותר מה שאת רוצה? היה לך כיף, נהדר. עכשיו נגמר. אני מחליט. אני יודע שאת אוהבת לרקוד לי על האצבע אבל מה לעשות שרק ככה את מבינה?"
עכשיו הוא באמת מרוצה. והיא רותחת. כלום הוא לא נתן לה לעשות היום. אפילו לא לזוז כשהאצבע שלו בפנים. הוא רע היום. הוא שונא אותה היום. הוא קפוא היום.
היא מחליטה עם עצמה שלא חשוב מה- היא לא תגמור. היא תתענג על המגע הזה בלי לגמור. גם אם הוא יכריח אותה.
הוא מזיין אותה עם האצבע. בקצב שלו. מהר ולאט. משגע אותה. היא משחררת גניחות קטנות לאוויר. לפחות זה מותר. "יש לך עשרים שניות" הוא יורה. היא לא תגמור.
"עשר". עברו עשר. לא גמרה. עוד סטירה. "שאני אבין", הוא מגחך, "החלטת להתנהג כמו תינוקת? את נוקמת בי עכשיו?"
היא מהנהנת. בטח שהיא נוקמת בו. היא לא תגמור. לא תתן לו את התענוג הזה.
"הבנתי אותך. אבל את יודעת שאין ברירה איתך נכון? את חייבת להבין את מקומך. וזה מקומך. על ארבע. כשאין לך שום זכות להחליט. לא השארת לי ברירה בייבי. את דרשת את זה. את יודעת שדרשת את זה נכון? עכשיו תהיי ילדה טובה ותגמרי"
אין סיכוי. היא לא תגמור.
הוא משועשע. "את לא תצליחי לעמוד בזה. תיכף תראי איזה יופי את גומרת."
מגביר את הקצב. מכניס עוד אצבע. היא מרגישה שהיא תיכף מתפוצצת. אבל היא יותר חזקה מזה. היא לא תגמור.
"טוב," הוא אומר , "את לא משאירה לי ברירה. רוצה לראות איך את גומרת? אולי באמת הגיע הזמן שתראי משהו..."
הוא מוריד לה את כיסוי העיניים והיא קופאת במקום.
הם לא עזבו את הקניון, מסתבר. הם בתוך חנות ריקה. בחלון ראווה. אנשים עומדים שם ומסתכלים פעורי פה. כל הזמן הזה היא על ארבע וכל מה שמפריד בינה ולבין כל הקהל הזה, זו ויטרינה מזויינת ושקופה.
"קדימה בייבי. כולם מחכים רק לך. כולם רואים מה אני עושה לך פה. תגמרי."
היא לא מאמינה שהיא חיה את הרגע הזה, היא רואה שם כמה פרצופים מוכרים, כמה המומים, כמה משועשעים. אף פעם לא השפילו אותה ככה.
"קדימה."
מתפרקת. וצורחת. ומייללת. ועכשיו הדמעות באמת לא מפסיקות. האורגזמה של החיים שלה. בחלון ראווה.עוד אחת. ועוד אחת. ובכי.
היא משתטחת על הרצפה, מבעבעת.
"כל הכבוד כלבה יפה שלי. את נהדרת."
הקהל מתפזר. הוא מלביש אותה.
נכנסים לאוטו, נוסעים בדממה. הוא הרשה לה לשבת מקדימה. היא עדיין לא סיימה לבכות. עוד לא נרגעה.
אחרי אמבטיה ארוכה הוא משכיב אותה במיטה שלו. עדיין בוכה.
מנשק אותה במצח. על השפתיים. מלטף.
"עד שתסיימי לבכות ותירגעי."
זה לוקח משהו כמו שעה וחצי. היא סוף סוף נרדמת.
היא מתעוררת אחרי כמה שעות ומחפשת אותו בבית. הוא יושב בסלון. היא רוכנת לעבר הרגליים שלו, מנשקת ואומרת: "תודה אדוני. סוף סוף הצלחתי לישון כמו שצריך."

walking dead • 27 במאי 2010

השפלה פומבית היא חתיכת גבול בשבילי ואולי בגלל זה... זעזעת אותי. ודווקא לטובה

את כותבת נפלא.

מדהים !!

מישלי • 27 במאי 2010

היו פה כמה דברים שהקפיאו אותי במקומי... שהם כל כך מוכרים...

ליידי, את כותבת נפלא !!

תודה.
מיש.

נהנתי מהסיפור שלך

Anakin • 27 במאי 2010

מאוד מאוד

הלכתי לקחת משאף, תכף אחזור

קורינה • 27 במאי 2010

ווואוווו.
אין לי מילים.
תרגמת אותי.

אוהבת עד אין קץ
תודה

קנטור​(שולט){חתולהלה} • 27 במאי 2010

קראתי, הפנמתי.

ריפרף • 27 במאי 2010

רק ריפרפתי

אהבתי את ה"הוא לא צריך לאיים בשביל לאיים"

Needles And Pins​(לא בעסק) • 27 במאי 2010

סחתיין על הכתיבה...

קרה באמת או פנטזיה?

Honey Bee​(נשלטת) • 3 ביוני 2010

חלקית. לא בארומה, בקפה ג'ו
תודה לכולם על התגובות

לאלה מכם שהתבלבלו

Honey Bee​(נשלטת) • 3 ביוני 2010

אולי לא הבהרתי את עצמי כראוי.
התגובה הקודמת הייתה צינית לחלוטין, שום דבר מהפוסט לא קרה במציאות